ויקרא פרק כז

ביאור ושננם עם חלק מההערות לספר ויקרא פרק כז'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | י' אדר תשע"ח

ויקרא פרק כז

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם דבר אל בני ישראל ותאמר להם, אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר אדם מישראל שיפרש בפיו, שיוציא בפיו נדר לה',[1] בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַיקֹוָק (הנדר שנודר האדם הוא) שהאדם אומר שהוא רוצה להקדיש לבית המקדש את הערך של נפשו, כמה שהוא שווה[2]: (ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה ערך של כל זכר שהוא מבן עשרים עד בן שישים, (ואין זה משנה אם הוא אדם בריא או חולה או כל דבר אחר, כל זכר בגיל זה שווה את אותו סכום כסף),[3] וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ ערכו של הזכר בין הגילאים עשרים לשישים הוא חמישים שקל, ואם אדם אמר "ערכי עליי" והוא בין גילאי עשרים לשישים, הרי שהוא חייב להביא לבית המקדש חמישים שקלי קודש: (ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל ערכה של נקבה בין גילאי עשרים לשישים הוא שלשים שקלים, כך שאם אדם אמר שערכה של אשתו עליו, ואשתו נמצאת בטווח הגילאים של בין עשרים לשישים, הרי שהנודר חייב להביא לבית המקדש שלשים שקלים: (ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה אם האדם אמר ערכו של אדם פלוני עליי, ואותו אדם הוא בין גיל חמש שנים לעשרים שקלים,[4] וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים על המעריך לתת את ערכו של הזכר (שהוא מבן חמש עד עשרים). הערך הוא עשרים שקלים, וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים ערכה של נקבה בין גילאי חמש ועד לעשרים הוא עשרה שקלים: (ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים אם האדם אמר ערכו של פלוני עלי, ואותו אדם הוא מבן חודש ועד בן חמש שנים, וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף ערכו של זכר מבן חודש ועד חמש שנים הוא חמישה שקלי כסף, וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף וערכה של נקבה מבת חודש ועד בת חמש שנים הוא שלשה שקלים: (ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אם אדם אמר ערכו של פלוני עליי, ואותו אדם מבוגר יותר משישים שנה, אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל ערך זכר שהוא בן יותר משישים שנה הוא חמישה עשר שקלים, וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים ערכה של נקבה שמבוגרת יותר משישים שנה הוא עשרה שקלים: (ח) וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ אם הנודר הוא עני מכדי לשלם את הערך,[5] וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן יש להעמיד את הנערך לפני הכהן, את האדם שנאמר עליו שישלמו לבית המקדש את ערכו,[6] וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן הכהן יעריך כמה מערכו של הנערך יכול הנודר לשלם,[7] עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן הכהן יעריך כמה יכול הנודר לשלם, כל זאת כאשר אין מכריחים את הנודר לשלם את מיטתו, הכר שלו, בגדיו, והכלים שהוא צריך על מנת להתפרנס[8]: (ט) וְאִם בְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק אם אדם נודר להקדיש בהמה שמקריבים מסוגה לה' (כגון כבש),[9] כֹּל אֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ לַיקֹוָק יִהְיֶה קֹּדֶשׁ כל מה שהקדיש מהבהמה יהיה קדוש לשם ה'. אם הקדיש את כל הבהמה, הבהמה תוקרב כקרבן, ואם הקדיש רק איבר אחד, כגון שאמר הרי רגל של בהמה זו עולה, הבהמה תימכר ותצא לחולין, ויקנו בכסף שרגל הבהמה שווה קרבן אחר[10]: (י) לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אֹתוֹ אסור להחליף את הבהמה שהוקדשה בבהמה אחרת, (להמיר ולהחליף היא אותה פעולה, אלא שעובר בפעולה זו על שני לאוין),[11] טוֹב בְּרָע אסור להחליף בהמה שאין בה מום בבהמה שיש בה מום,[12] אוֹ רַע בְּטוֹב ואפילו אסור להחליף בהמה שיש בה מום בבהמה אחרת שאין בה מום, אסור כלל להחליף בהמה שהוקדשה עם בהמה אחרת,[13] וְאִם הָמֵר יָמִיר בְּהֵמָה בִּבְהֵמָה אם האדם יחליף את הבהמה שהקדיש בבהמה אחרת,[14] וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ שתי הבהמות יהיו קדושות: גם הבהמה המוקדשת, וגם הבהמה שהחליפה את הבהמה המוקדשת[15]: (יא) וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנָּה קָרְבָּן לַיקֹוָק אם האדם הקדיש לבית המקדש בהמה טמאה שאין מקריבים אותה לקרבן, והכוונה כאן היא שהקדיש בהמה שיש בה מום,[16] וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן מקדיש הבהמה מעמיד את הבהמה לפני כהן: (יב) וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ בֵּין טוֹב וּבֵין רָע הכהן יעריך את שווי הבהמה, אם הבהמה משובחת ושווה הרבה כסף או שמא הבהמה כחושה, והיא שווה מעט כסף,[17] כְּעֶרְכְּךָ הַכֹּהֵן כֵּן יִהְיֶה כפי שהעריך הכהן, זהו שוויה של הבהמה, מוכרים את הבהמה בשווי שהכהן העריך אותה, ובכסף זה קונים קרבן אחר[18]: (יג) וְאִם גָּאֹל יִגְאָלֶנָּה אם הבעלים שהקדישו את הבהמה, יפדו את הבהמה בעלת המום שהקדישו,[19] וְיָסַף חֲמִישִׁתוֹ עַל עֶרְכֶּךָ הבעלים צריכים להוסיף חמישית על השווי שהעריך הכהן את הבהמה. לדוגמא: אם הכהן העריך את שוויה של הבהמה בארבעה שקלים, במקרה והבעלים פודים את הבהמה, עליהם לשלם חמישה שקלים: (יד) וְאִישׁ כִּי יַקְדִּשׁ אֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ לַיקֹוָק אם אדם מקדיש את ביתו לבית המקדש, וְהֶעֱרִיכוֹ הַכֹּהֵן בֵּין טוֹב וּבֵין רָע הכהן מעריך את שווי הבית, אם הבית שווה הרבה או מעט, כַּאֲשֶׁר יַעֲרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן כֵּן יָקוּם כפי שווי הכסף בו העריך הכהן את שווי הבית, כך יהיה. סכום הכסף אותו העריך הכהן כשווי הבית, הוא סכום הכסף בו מוכרים את הבית לאדם אחר, ואת הכסף מכניסים לקופת בית המקדש: (טו) וְאִם הַמַּקְדִּישׁ יִגְאַל אֶת בֵּיתוֹ אם מי שהקדיש את ביתו, הוא האדם שפודה עכשיו את הבית, וְיָסַף חֲמִישִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו הרי שהוא צריך להוסיף חמישית מהשווי של הבית, כפי שנקבע בהערכת הכהן, וְהָיָה לוֹ ואז הבית יהיה שלו: (טז) וְאִם מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ אִישׁ לַיקֹוָק אם אדם יקדיש לבית המקדש את השדה שקיבל לנחלה,[20] וְהָיָה עֶרְכְּךָ לְפִי זַרְעוֹ השווי של השדה נקבע לפי גודלו, לפי השטח שניתן לזרוע עליו,[21] זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים כל שטח שניתן לזרוע בו כור של שעורים (כור היא מידת מדידה כמו שבימינו מודדים בקילוגרמים),[22] בַּחֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כָּסֶף (שטח שניתן לזרוע בו בית כור שעורים) שווה לחמישים שקלי כסף. אמנם, כאן מדובר בשדה הנמכרת לארבעים ותשע שנה, וכגון שהקדיש את השדה בשנה הראשונה ליובל, אך אם ההקדש היה באמצע שנות היובל, שווי השדה משתנה לפי חשבון זה, כפי שנראה בפסוקים הבאים[23]: (יז) אִם מִשְּׁנַת הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ אם האדם הקדיש את שדהו מיד לאחר שנת היובל, כך שיש עוד ארבעים ותשע שנה עד היובל הבא,[24] כְּעֶרְכְּךָ יָקוּם הרי ששווי השדה הוא כפי שאמרנו, חמישים שקלים[25]: (יח) וְאִם אַחַר הַיֹּבֵל יַקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ אם האדם הקדיש את שדהו לאחר שעברו כמה שנים משנת היובל,[26] וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי הַשָּׁנִים הַנּוֹתָרֹת עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל הכהן יחשב את שוויה של השדה על פי השנים שנשארו עד לשנת היובל. באם ישנן ארבעים ותשע שנים מלאות עד לשנת היובל, שווי השדה הוא חמישים שקלים. יוצא שכל שנה שווה לשקל ועוד אחד חלקי ארבעים ותשעה משקל. על כל שנה שעברה מהיובל ועד להקדשת השדה, מוריד הכהן שקל ואחד חלקי ארבעים ושמונה משקל (אחד חלקי ארבעים ושמונה של שקל נקרא פונדיון) ואילו את הפונדיון הנוסף נותנים למי שפורט את הכספים,[27] וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ הכהן מוריד על כל שנה שעברה משנת היובל, שקל ופונדיון[28]: (יט) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה הַמַּקְדִּישׁ אֹתוֹ אם האדם שהקדיש את השדה, הוא גם מי שפודה את השדה, וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו המקדיש שהוא עכשיו פודה את השדה צריך להוסיף עוד חמישית על שווי השדה. על כל שנה צריך הבעלים לשלם כשישים ואחד (61) פונדיונין על כל שטח זריעת כור, וְקָם לוֹ ואז השדה יהיה שלו: (כ) וְאִם לֹא יִגְאַל אֶת הַשָּׂדֶה אם המקדיש את השדה לא יפדה את השדה, וְאִם מָכַר אֶת הַשָּׂדֶה לְאִישׁ אַחֵר ובינתיים מכר הגזבר את השדה לאדם אחר,[29] לֹא יִגָּאֵל עוֹד אין המקדיש יכול לפדות יותר את שדהו[30]: (כא) וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַיקֹוָק כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם כאשר תגיע שנת היובל, והשדה ייצא מידי מי שקנה את השדה ליד הגזבר, השדה יהיה קודש לה' כשדה החרם, דהיינו, שהשדה יעבור לידי הכהנים, כמו שכל דבר שהוא חרם ניתן לכהנים. השדה מתחלק בין הכהנים של אותו משמר שיום הכיפורים של היובל חל במשמרת שלהם,[31] לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ שדה הנחלה ינתן לכהנים[32]: (כב) וְאִם אֶת שְׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ יַקְדִּישׁ לַיקֹוָק אם אדם יקדיש לה' שדה שאינו מהנחלה שלו, אלא הוא שדה שקנה ממישהו אחר, וממילא שדה זה מיועד לחזור לבעליו ביובל[33]: (כג) וְחִשַּׁב לוֹ הַכֹּהֵן אֵת מִכְסַת הָעֶרְכְּךָ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל (אם המקדיש רוצה לפדות את השדה) הכהן יחשב למקדיש את שווי השדה, לפי השנים שנשארו עד שנת היובל, ואין הוא צריך להוסיף חמישית,[34] וְנָתַן אֶת הָעֶרְכְּךָ בַּיּוֹם הַהוּא קֹדֶשׁ לַיקֹוָק המקדיש ייתן את הכסף כהקדש לה', והשדה יחזור אליו[35]: (כד) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל יָשׁוּב הַשָּׂדֶה לַאֲשֶׁר קָנָהוּ מֵאִתּוֹ לַאֲשֶׁר לוֹ אֲחֻזַּת הָאָרֶץ בשנת היובל יחזור השדה למי שהשדה הוא נחלתו ושמכר את השדה לקונה, דהיינו: למוכר הראשון[36]: (כה) וְכָל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ כל הערכים הרשומים בפרשה, יוערכו לפי מטבע שנקרא "שקל קודש",[37] עֶשְׂרִים גֵּרָה יִהְיֶה הַשָּׁקֶל כל שקל קודש שווה לעשרים מטבעות הנקראות "גרה"[38]: (כו) אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַיקֹוָק בִּבְהֵמָה אולם, בכור בהמה שנודע שהוא כבר קדוש לה',[39] לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אסור להקדיש אותו לשם קרבן אחר,[40] אִם שׁוֹר אִם שֶׂה אם מדובר בבכור שור או שה, שהם בהמות טהורות המוקרבות לפני ה',[41] לַיקֹוָק הוּא יש להקריבם לשם ה', בתור קרבן שנקרא "בכור". (בבבהמות טמאות, דין בכור נוהג רק בחמורים, והדין הוא שנותנים לכהן טלה במקום בכור החמור): (כז) וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה אם אדם הקדיש לבדק הבית בהמה טמאה ממש, כגון כלב,[42] וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ וְיָסַף חֲמִשִׁתוֹ עָלָיו אם המקדיש רוצה לפדות את הבהמה, עליו לשלם את שווי הבהמה כפי שקבע הכהן, ולהוסיף חמישית, וְאִם לֹא יִגָּאֵל אם הבהמה לא תיפדה על ידי מי שהקדיש אותה,[43] וְנִמְכַּר בְּעֶרְכֶּךָ הבהמה תימכר למישהו אחר לפי השווי שקבע הכהן שהבהמה שווה[44]: (כח) אַךְ כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יַחֲרִם אִישׁ לַיקֹוָק מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מֵאָדָם וּבְהֵמָה וּמִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ כל דבר שאדם יקדיש לה' כחרם: אם החרים עבדיו ושפחותיו, או שהחרים לה' את בהמתו, או שהחרים לה' את שדהו,[45] לֹא יִמָּכֵר אין מוכרים את החרמים לאדם אחר, וְלֹא יִגָּאֵל ואין פודים דבר שהחרימו, לא הבעלים ולא אחרים, כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַיקֹוָק כל חרם הוא קדוש לה', וניתן לכהנים. התורה קראה לחרם קדש קדשים כדי לומר לנו, שגם אם מישהו מחרים בהמה שהיא מיועדת לקרבן, כגון שהחרים בהמה המיועדת להקרבת קרבן עולה, הרי שהחרם חל, ואמנם הבהמה מוקרבת לה', אך המחרים צריך לשלם לכהן את שוויה של הבהמה שהוקרבה לקרבן[46]: (כט) כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה כל אדם שיוצא להיהרג ואדם אחר אמר "ערכו (של האדם המומת) עליי", אין המעריך משלם דבר,[47] מוֹת יוּמָת כיוון שאדם זה יוצא להיהרג, ולכן אין לו ערך[48]: (ל) וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ כל מעשר שני החל מהתורה על הגידולים הבאים:[49] 1) מִזֶּרַע הָאָרֶץ מהתבואה, מהדגן,[50] 2 + 3) מִפְּרִי הָעֵץ מפירות הגפן והזיתים,[51] לַיקֹוָק הוּא פירות אלו שייכים לה', והוא ציווה שיאכלו בירושלים,[52] קֹדֶשׁ לַיקֹוָק פירות אלו קדושים לשם ה', ולכן יש לאוכלם בירושלים: (לא) וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ אם אדם רוצה לפדות את פירות המעשר השני שלו. אדם זה רוצה לאכול את פירות המעשר השני שלו בכל מקום (ולא להעלותם לירושלים) ולפיכך הוא פודה אותם על מטבע כסף, את הכסף הוא מעלה לירושלים ואוכל שם פירות או בשר, ואת הפירות שפדה יכול לאכול בכל מקום,[53] חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו הפודה את פירותיו צריך להוסיף חמישית על שווי הפירות בשעת הפדיון[54]: (לב) וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן כך מפרישים מעשר מהבקר ומהצאן (מעשר זה נקרא מעשר בהמה), כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט בשעת הפרשת מעשר בהמה, הבהמות יוצאות מהפתח אחת אחרי השנייה, בה בשעה שהרועה מחזיק בידו שבט, שהוא מקל צבוע בצבע אדום,  כדי לסמן בה את הבהמה שיוצאת עשירית מהפתח,[55] הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַיקֹוָק הבהמה העשירית העוברת לפני הרועה, תהיה קדושה לשם ה', מעלים אותה לירושלים ומקריבים אותה כקרבן, והבעלים אוכלים את הבהמה בירושלים[56]: (לג) לֹא יְבַקֵּר אסור לרועה לברור,[57] בֵּין טוֹב לָרַע בין בהמה טובה ויפה לבין בהמה כחושה, ואפילו בין בהמה בריאה לבהמה בעלת מום, אלא הבהמה העשירית שיוצאת היא המשמשת כמעשר בהמה,[58] וְלֹא יְמִירֶנּוּ וכן אסור להחליף את הבהמה שיצאה עשירית והתקדשה למעשר בהמה, בבהמה אחרת, וְאִם הָמֵר יְמִירֶנּוּ אם הרועה יחליף את הבהמה שיצאה עשירית בבהמה אחרת, וְהָיָה הוּא וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹדֶשׁ שתי הבהמות יהיו קדושות, גם הבהמה שיצאה עשירית, וגם הבהמה ששימשה להחלפה, לֹא יִגָּאֵל אסור לפדות בהמה שיצאה עשירית והתקדשה למעשר בהמה, אלא אם כן נפל בה מום[59]: (לד) אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי אלה הם המצוות שה' ציווה את משה לומר לבני ישראל בהר סיני:

 

 

 

[1] רש"י ולפירושו הכוונה היא לפרש בשפתיו. רשב"ם: יפליא הוא להבדיל. א"ע: יפריש ויבאר. רמב"ן: גם פרשה זו נאמרה בהר סיני, היות והיא קשורה אל מצות היובל. כלי יקר: אדם נודר לה' בשעה שצרות באות עליו, וזוהי פשר הסמיכות, אלא שישראל אינם חוזרים בתשובה, רק נודרים כדי להינצל מהצרה.

[2] רש"י. א"ע: אדם נודר שאם ה' יעשה לי כך, אני אפדה את נפשי כפי הערך שלי או של בניי. א"ע כתב גם פירוש שהאדם נודר בכרך הכהן. רשב"ם וא"ע: "ערכך" – הכ' השני הוא כפילות.

[3] רש"י. א"ע דחה את פירושו של רס"ג שבכל שנה מוסיפים שקל (למשל: אם האדם הוא בן שנה, צריך להפריש עליו שקל עד שהוא בן חמש ואז צריך להפריש עליו חמש שקלים) וכתב שכמות הכספים שמקדישים הוא גזירת הכתוב.

[4] רש"י, ואין מדובר בקטן שנודר.

[5] רש"י.

[6] רש"י.

[7] רש"י.

[8] רש"י.

[9] אונקלוס.

[10] רש"י.

[11] למשמעות.

[12] רש"י.

[13] רש"י.

[14] אונקלוס.

[15] אונקלוס.

[16] רש"י.

[17] אונקלוס.

[18] רש"י + רשב"ם.

[19] רש"י.

[20] אונקלוס.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] רש"י.

[24] רש"י.

[25] רש"י.

[26] רש"י.

[27] רש"י.

[28] רש"י.

[29] רש"י.

[30] רש"י.

[31] רש"י.

[32] אונקלוס.

[33] רש"י.

[34] דעת מקרא + רש"י.

[35] דעת מקרא.

[36] רש"י בפס' כב'.

[37] רש"י.

[38] רש"י.

[39] א"ע.

[40] רש"י.

[41] אונקלוס.

[42] רש"י. א"ע ורמב"ן: מדובר בבכור בהמה טמאה שאדם הקדיש לשם ה', ואז, כדי לפדות אותו, צריך לשלם קרן וחומש, ואם מדובר בבכור חמור, אזי צריך לשלם קרן וחומש ושה.

[43] רש"י.

[44] רש"י.

[45] רש"י.

[46] רש"י וזהו לפי הדין של מי שסובר שסתם חרמים לכהנים. אמנם יש הסוברים שסתם חרמים לשמיים, ולפי"ז יש לפרש את הפסוק שהחרם הוא קודש לה', אך שם קשה פס' כא שהתורה שם דיברה בסתם חרם ובכ"ז הוא לכהן.

[47] רש"י.

[48] רש"י. רמב"ן: הכוונה היא שכאשר אדם מחרים דבר שלו, אזי החרם שייך לכהנים או לה', אך כאשר אדם מקדיש דבר שאינו שלו, לדוגמא: כאשר בני ישראל נלחמים על עיר ונודרים לה' לעשות את העיר לחרם, הרי שכל מי שנמצא בעיר יומת.

[49] רש"י.

[50] רש"י.

[51] רש"י.

[52] רש"י.

[53] רש"י.

[54] אונקלוס.

[55] רש"י.

[56] רש"י ורמב"ם הלכות בכורות.

[57] רש"י.

[58] רש"י.

[59] רמב"ם הלכות בכורות.

חידון מסכם לה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקון, ספר ישעיהו חידון מסכם פרקים לה - סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו פרקים סה- סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

ישעיהו מסכם נז - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו - מסכם נז - סד
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סג - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - קיץ תשפ"ב - ישעיהו סג -סד
חידון התנ"ך תשפ"ב