שמות פרק טז

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק טז'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | ז' אדר תשע"ח

שמות פרק טז

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם בני ישראל נסעו מהמקום שנקרא אילים, וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין כל קהל ישראל הגיעו אל מדבר סין, אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי מדבר סין נמצא בין אילים לבין סיני,[1] בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בני ישראל הגיעו אל מדבר סיני בחמישה עשר לחודש השני מאז שיצאו ממצרים, דהיינו, ט"ו אייר[2]: (ב) וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר במדבר סין, כל קהל ישראל התרעמו על משה ואהרון[3]: (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל אמרו למשה ואהרון: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְקֹוָק בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הלוואי וה' היה הורג אותנו בארץ מצרים, במקום להרוג אותנו כאן ברעב,[4] בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר במצרים, ישבנו עם סיר הבשר, היינו יכולים לאכול בשר,[5]  בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע ובמצרים, היינו יכולים לאכול לחם עד שהיינו שבעים,[6] כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב (במצרים היה לנו טוב והיה לנו מה לאכול, ואנחנו מתלוננים על כך) שהוצאתם אותנו מארץ מצרים כדי להמית את כל קהל ישראל ברעב במדבר[7]: (ד) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם הרי אני עכשיו אוריד לכם מזון מהשמיים (הכוונה היא למן),[8] וְיָצָא הָעָם עם ישראל ייצא כדי ללקט את המזון שאוריד להם מהשמיים, וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ בכל יום ילקטו בני ישראל מהמזון, רק את מה שהם צריכים לאכול באותו היום. אסור לבני ישראל ללקט ביום זה, את מה שהם צריכים לאכול ביום המחרת,[9] לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא ובכך אני אנסה את בני ישראל ואראה האם הם הולכים בדרך שציוויתי אותם או לא. אני (ה') אוכל לראות על ידי המן, אם בני ישראל יקיימו את הציוויים שציוויתי אותם הקשורים לליקוט המן[10]: (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי ביום שישי בשבוע, וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ בני ישראל יכינו את המן למאכל (על ידי אפייה או כל דרך הכנה אחרת),[11] וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם אחרי שבני ישראל יכניסו לתוך ביתם את המן שליקטו ביום שישי, הם ישימו לב שהם ליקטו כפול ממה שליקטו בכל יום, כדי שיהיה להם מן גם לשבת. נעשה לבני ישראל נס במן שליקטו ביום שישי, שהוא הוכפל בביתם של בני ישראל, למרות שבשעת הלקיטה, בני ישראל לא ליקטו כפול[12]: (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל משה ואהרון אמרו אל כל בני ישראל, עֶרֶב כשיגיע הערב,[13] וִידַעְתֶּם כִּי יְקֹוָק הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אתם תדעו שה' הוא שהוציא אתכם מארץ מצרים. אתם התלוננתם אלינו שאנחנו הוצאנו אתכם ממצרים, ושהיה לכם עדיף אם ה' היה הורג אתכם במצרים, אך כשיגיע הערב, אתם תדעו שה' הוא שהוציא אתכם ממצרים. משה אמר לבני ישראל שבערב הם יידעו שה' הוציא אותם ממצרים על ידי שייתן להם את השליו[14]: (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְקֹוָק ובבוקר, כאשר ה' יוריד לכם את המן, אתם תראו את כבוד ה',[15] בְּשָׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל יְקֹוָק (אתם תיראו את כבוד ה') כאשר ה' ישמע את תלונותיכם שהתלוננתם עליו, וה' יסיר את תלונותיכם על ידי הורדת המן,[16] וְנַחְנוּ מָה כִּי תַלִּינוּ עָלֵינוּ ואנחנו (משה ואהרון) איננו חשובים כלום, ולכן אין לכם סיבה שתגרמו לכולם להתלונן עלינו[17]: (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר לבני ישראל, משה עכשיו יפרט לבני ישראל באלו דברים ייראו שה' הוא שהוציא אותם ממצרים,[18] בְּתֵת יְקֹוָק לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל בערב, ה' ייתן לכם בשר לאכול,[19] וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בבוקר, ה' ייתן לכם מספיק לחם כדי להשביע אתכם,[20] בִּשְׁמֹעַ יְקֹוָק אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו ה' שמע את התלונות שאתם גורמים לכל העם להתלונן עליו,[21] וְנַחְנוּ מָה ואנחנו, משה ואהרון, מה אנחנו חשובים, הרי איננו חשובים כלום, לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל יְקֹוָק וממילא התלונות שלכם אינן עלינו. התלונות שלכם הן על דבר ה' שהוציא אתכם ממצרים[22]: (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן משה אמר אל אהרון, אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (משה אמר לאהרון) תאמר לכל קהל ישראל, קִרְבוּ לִפְנֵי יְקֹוָק תתקרבו אל המקום עליו יורד עמוד הענן,[23] כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם כיוון שה' שמע את התרעומת שלכם, ועכשיו הוא קיבל את תלונותיכם[24]: (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בשעה שאהרון אמר לקהל בני ישראל את דבריו של משה, וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר בני ישראל פנו אל המדבר, לכיוון עמוד הענן,[25] וְהִנֵּה כְּבוֹד יְקֹוָק נִרְאָה בֶּעָנָן כבוד ה' התגלה אל בני ישראל בעמוד הענן[26]: (יא) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ה' דיבר אל משה מתוך עמוד הענן, ומשה הלך לעבר עמוד הענן כדי לדבר עם ה'[27]: (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (ה' אמר) אני שמעתי את התרעומת של בני ישראל,[28] דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר תאמר לבני ישראל את הדברים הבאים: בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר אתם תוכלו לאכול בשר בבין הערבים. בין הערביים הוא הזמן לאחר שעברו שש וחצי שעות (זמניות) מתחילת היום, ועד לשקיעת החמה וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם בבוקר אתם תהיו שבעים מהלחם שתאכלו,[29] וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם וכך תדעו שאני הוא ה' אלוקיכם[30]: (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב כשהגיעה שעת הערב, בסוף היום,[31] וַתַּעַל הַשְּׂלָו עוף בשם שליו, עלה מכיוון מערב,[32] וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה השליו כיסה את כל מחנה ישראל,[33] וּבַבֹּקֶר וכאשר הגיעה שעת הבוקר, הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה מסביב למחנה ישראל, הייתה שכבת טל, שכיסתה את המן. המן היה מונח בין שתי שכבות טל: שכבה תחתונה שהייתה מונחת על הקרקע, עליה היה מונח המן, ועל המן הייתה שכבת טל נוספת[34]: (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל כאשר שכבת הטל התאיידה,[35] וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס על פני קרקע המדבר היה דבר שהיה דק ומגולה,[36] דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ המן המפוזר על הקרקע היה נראה כמו גיר שהיה מפוזר על הקרקע. כמו שכאשר מפזרים גיר על הקרקע, נוצרת שכבת גיר דקה מאוד, כך המן יצר שכבה דקה מאוד של מן על גבי הקרקע[37]: (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל ראו את המן,[38] וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו כל אחד מישראל אמר לחברו בתמיהה, מָן הוּא מיהו הדבר שנמצא כאן,[39] כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא כיוון שבני ישראל לא ידעו מהו המן שהם ראו, ולכן לא יכלו לקרוא לו בשמו,[40] וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם משה אמר לבני ישראל: הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְקֹוָק לָכֶם לְאָכְלָה זהו הלחם שה' נתן לכם כדי לאכול[41]: (טז) (משה ממשיך בדבריו אל בני ישראל) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק זהו הציווי שה' ציווה אתכם,[42] לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ כל אחד מכם ילקט את כמות המן שהוא צריך לאכול,[43] עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת לכל אדם יש ללקט מן במידה שנקראת "עומר". כמו שהיום מודדים מיני מאכל בקילוגרמים, אז היו מודדים במידה שנקראת עומר (בהמשך תפרט התורה את מידת העומר),[44] מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ כל אחד ילקט מן במידה של עומר לכל נפש שנמצאת באוהלו. אם באוהלו ישנם עשרה אנשים, עליו ללקט עשרה עומרים[45]: (יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל ליקטו את המן כמו שמשה אמר להם, וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט גם מי שליקט הרבה מן וגם מי שליקט מעט מן, התברר שהוא ליקט עומר לכל אחת מנפשות ביתו. נעשה נס במן, וכאשר חזרו המלקטים לביתם, הם גילו שכולם ליקטו עומר לגולגולת[46]: (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר כל אחד מישראל מדד את מה שהוא ליקט במידת עומר, גם אם הוא ליקט הרבה וגם אם הוא ליקט מעט,[47] וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר מי שליקט הרבה, לא ליקט יותר מעומר, ומי שליקט מעט, לא ליקט פחות מעומר,[48] אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ כל אחד מישראל ליקט מן לפי מה שהוא היה צריך לאכול: עומר לגולגולת[49]: (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם משה אמר לבני ישראל עוד לפני כן, בשעה שה' הוריד להם את המן,[50] אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר אסור להשאיר מהמן עד הבוקר למחרת היום שליקטו אותו. בכל יום היה מותר ללקט את המן שיועד לאכילה באותו היום, ולא להשאיר חלק מהמן גם ליום שלאחריו[51]: (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה היו מעט אנשים מבני ישראל שלא שמעו בקולו של משה,[52] וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר היו אנשים שהשאירו מהמן עד לבוקר שלמחרת, וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ המן התמלא בתולעים ולאחר מכן הסריח,[53] וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה משה התרגז על האנשים שהותירו מהמן[54]: (כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בכל בוקר ליקטו בני ישראל את המן,[55] אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ כל אחד ליקט את כמות המן שהיה צריך לאכילה (עומר לגולגולת), וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס המן שנשאר על הקרקע, שלא נלקט על ידי בני ישראל, נמס בשמש[56]: (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי ביום השישי של השבוע, לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה כאשר כל אחד שליקט את המן חזר לאוהלו, ומדד את כמות המן שליקט, התברר שהוא ליקט כמות כפולה מהכמות שהוא ליקט בכל יום,[57] שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד לכל נפש הם ליקטו שני עומרים, וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה נשיאי ישראל באו לפני משה ושאלו אותו לפשר הסיבה שהם ליקטו כמות כפולה של מן. (מכאן אנו רואים שמשה עדיין לא אמר לבני ישראל את הציווי שלא ללקט את המן בשבת, ושביום שישי תהיה כמות כפולה של מן)[58]: (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם משה אמר לנשיאי ישראל, הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק מה שהתברר לכם שליקטתם כמות כפולה של מן ביום שישי, הוא הדבר שציווה אותי ה' לפני כן, רק שאני עדיין לא אמרתי לכם את הציווי,[59] שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיקֹוָק מָחָר מחר הוא יום מקודש לה', ולכן יש לשבות בו שביתה מלאה, אסור לעשות שום מלאכה,[60] אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ מה שאתם רוצים לאפות מהמן, תאפו היום גם למחר,[61] וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ ואת המן שאתם רוצים לבשל במים, תבשלו היום ליומיים, גם למחר,[62] וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר ואת כל המן שנשאר לכם, את המן שאינכם אופים ומבשלים, תשאירו לכם למחר. למרות שבכל יום היה אסור להשאיר מן, ביום שישי, השאירו את המן שיועד לאכילה בשבת[63]: (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה בני ישראל הניחו את המן העודף, עד לבוקר יום השבת, כמו שה' ציווה את משה לעשות, וְלֹא הִבְאִישׁ המן שנותר עד לבוקר יום השבת לא הסריח,[64] וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ וכן, המן שנותר עד לבוקר יום השבת לא התליע[65]: (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר לבני ישראל, אִכְלֻהוּ הַיּוֹם תאכלו היום את המן שהותרתם,[66] כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיקֹוָק מכיוון שיום זה הוא יום שבת לה',[67] הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה אתם לא תמצאו היום את המן בשדה, ולא תוכלו ללקט את המן. לכן, ה' נתן לכם אתמול כמות כפולה של מן שתספיק לכם גם לאתמול, יום שישי וגם להיום, יום שבת[68]: (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ לאורך כל הזמן שאתם עתידים להיות במדבר, תלקטו את המן במשך ששת ימי השבוע,[69] וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת ביום השביעי, ביום השבת, לֹא יִהְיֶה בּוֹ לא יירד מן, ולכן ביום שישי, עליכם ללקט כמות כפולה של מן[70]: (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט ביום שבת, יצאו מספר אנשים מבני ישראל כדי ללקט את המן, וְלֹא מָצָאוּ האנשים שיצאו ללקט את המן בשבת, לא מצאו מן שירד בשבת[71]: (כח) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה ה' אמר למשה: עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי עד מתי אתם מסרבים לשמור את המצוות ודברי התורה שציוויתי אתכם.[72] למרות שרק חלק קטן מעם ישראל חטא, הרי שגם גדולי ישראל מתגנים בשעה שהרשעים חוטאים[73]: (כט) רְאוּ כִּי יְקֹוָק נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת על ידי המופת של ירידת כמות כפולה של מן ביום שישי, ושהמן לא יורד ביום השבת, עליכם לראות שה' ציווה עליכם את עניין השבת,[74] עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם בגלל השבת, ה' נותן לכם כמות כפולה של מן ביום שישי,[75] שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו כל אדם יישב באוהלו, ולא ייצא החוצה כדי ללקט מן,[76] אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אסור לאדם לצאת בשבת ממקומו כדי ללקט את המן[77]: (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי מאותו יום, הקפידו בני ישראל לשבות ביום השביעי[78]: (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן בני ישראל קראו למאכל הלחם שירד להם בשם "מן".[79] התורה מתארת עכשיו את המן במספר תיאורים: 1) וְהוּא כְּזֶרַע גַּד צורת המן הייתה עגולה כמו עשב שנקרא "גד",[80] 2) לָבָן צבע המן היה לבן,[81] 3) וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ טעם המן היה כטעם בצק שמטגנים אותו בדבש[82]: (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה משה אמר לבני ישראל, לאחר שסיימו לבנות את המשכן (ומקומה של פרשה זו אינה כאן),[83] זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק ה' ציווה אתכם את הדבר הבא, מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם יש לקחת מן בכמות של עומר שלם, כדי שיונח למשמרת במשכן לדורות הבאים,[84] לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כדי שהדורות הבאים יראו את הלחם, את המן, שהאכלתי את בני ישראל כשהוצאתי אותם מארץ מצרים[85]: (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן משה אמר לאהרון: קַח צִנְצֶנֶת אַחַת תיקח צלוחית שעשוייה מחרס,[86] וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן שים בצנצנת מן בכמות של עומר, וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְקֹוָק לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם שים את הצנצנת שבתוכה המן לפני ארון הברית שנמצא במשכן[87]: (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה יש להניח את צנצנת המן ליד ארון הברית שבמשכן, על פי ציווי של ה' אל משה,[88] וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת אהרון הניח את צנצנת המן ליד ארון הברית, למשמרת לדורות הבאים[89]: (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בני ישראל אכלו את המן במשך כמעט ארבעים שנה,[90] עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת בני ישראל אכלו את המן לאורך כל השנים שהיו במדבר, עד שהגיעו לארץ שהיה בה יישוב, לארץ כנען,[91] אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן הכוונה בכך שבני ישראל אכלו את המן עד שהגיעו לארץ נושבת, היא, שבני ישראל אכלו את המן עד שהגיעו לקצה של ארץ כנען, עד שהגיעו לכניסה לארץ כנען[92]: (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא העומר היה עשירית ממידה שקראו לה  "איפה". בסך הכל יוצא שהעומר הוא בערך שני קילוגרם של ימינו[93]:

 

[1] רמב"ן: מדבר סין אינו מדבר צין, ולכן טורחת התורה לציין את מיקומו המדוייק כדי שלא נתבלבל ביניהם. כמו כן כתב הרמב"ן שמאילים נסעו בני ישראל שוב לים סוף ומשם נסעו למדבר סין, אלא שהתורה קיצרה ולא מנתה את המסע לים סוף. א"ע: כתב בשם רס"ג שהתורה רצתה לציין שכל סיפור זה קרה ביום ראשון בשבוע, ט"ו אייר חל באותה שנה ביום ראשון, והראיה היא שה' אמר לבנ"י שביום השישי, והכוונה היא ליום השישי מאז שאמר להם שיירד המן, יירד לחם משנה. א"ע דחה דברים אלו ואמר שייתכן שבנ"י היו מספר ימים במדבר סין לפני שה' אמר להם שיוריד להם מן.

[2] אונקלוס. רש"י: הסיבה שהתורה מנתה כאן את התאריך היא כדי לומר לנו שעד זמן זה הספיק האוכל שהוציאו בנ"י ממצרים, ומעתה הוצרכו בנ"י להורדת המן.

[3] אונקלוס. רמב"ן הקשה שהיה ראוי לציין לפני תלונת בנ"י, שהיה חסר אוכל. לפי רש"י, הדבר מובן. לבנ"י לא היה חסר אוכל עד תלונתם, שהרי הם אכלו משיירי הבצק שהוציאו ממצרים, והדבר היה להם לנס נסתר שהתורה לא רצתה להאריך בה. הרמב"ן עצמו פירש שהתורה כן הסבירה לנו מה הפחיד את בנ"י, המדבר הגדול הוא שהפחיד את בנ"י, והם חששו שלא יהיה להם אוכל ומים למדבר הגדול, ולכן הם התרעמו על משה ואהרון. א"ע: כאן בנ"י התרעמו על משה ואהרון בעוד שבמרה התלונה הייתה רק על משה. כאן התלונה הייתה על אוכל בעוד במרה התלונה הייתה על מים. כמו"כ כתב שבמרה רק חלק מעם ישראל התלונן, בעוד שכאן כולם התלוננו. אוה"ח: בנ"י התלוננו על כך שמשה לא הכניס אותם מיד לארץ, אלא קודם הוליך אותם למדבר. כמו כן כתב אוה"ח שהיו כאן שתי כתות: כת אחת דרשה לחם ואילו הכת השנייה דרשה רק לחם.

[4] רש"י + רשב"ם.

[5] רשב"ם.

[6] אונקלוס.

[7] אונקלוס.

[8] אונקלוס + א"ע. הא"ע כתב שהסיבה לדימוי למטר היא מכיוון שאופן ההורדה היה כמו ירידת גשם. רמב"ן: הסיבה שנקרא לחם היא מכיוון שעשו ממנו לחם. אוה"ח: יש כאן שתי מדרגות של אנשים: הצדיקים לא היו צריכים ללקט את המן, ולכן עליהם נאמר שה' המטיר להם לחם. לעומת זאת, מי שלא היה צדיק, היה צריך להתאמץ ולצאת וללקט.

[9] רש"י. רשב"ם: גם אם ינסו ללקט יותר מהצורך שלהם באותו יום, הם לא יוכלו לעשות כן.

[10] אונקלוס + רש"י. רשב"ם: התלות היומית תראה לה' אם עם ישראל מאמין בו. ספורנו: בכך שעם ישראל יתפרנסו שלא בצער, זוהי שעת מבחן לראות אם הם יקיימו את מצוות ה' או לא.

[11] אונקלוס + רשב"ם.

[12] רש"י. ספורנו: גם לאחר ההכנה יהיה להם משנה שהאפייה לא תחסיר ממה שליקטו.

[13] רש"י.

[14] רש"י.

[15] אונקלוס. בהסבר הניגודית שבין הערב, שאז יוודע רק שה' הוציא את בנ"י ממצרים, לבוקר שאז בנ"י יראו את כבודו של ה' נחלקו המפרשים. א"ע: פסוק זה דבוק לפסוק שלפניו ומשה אמר לבנ"י שהם יראו שני ניסים שיגלו על כבוד ה': השליו בערב ובבוקר הם יראו את המן. רש"י כתב שאת הבשר שאלו שלא כהוגן ולכן ה' נתן להם את השליו שלא בפנים שוחקות, לעומת המן, שאת הלחם שאלו בנ"י כהוגן, ולכן ה' ייתן להם את המן בפנים שוחקות. רמב"ן: נס הלחם, הורדת המן, הייתה פלא גדול יותר מאשר נשיבת הרוח שהביאה את השליו. אוה"ח: ראיית כבוד ה' תהיה ע"י הענן. ספורנו: המדובר כאן על תפילה. משה אמר שיה"ר שיראו את כבוד ה' שבא להגביל את הזמנים. בענין מהות המן כתב הרמב"ן שזהו מאכל שנעשה גשמי מאורו של ה' והסיבה שיכלו לטעום כל דבר במן היא מכיוון שהנפש במחשבתה תידבק בעליונים.

[16] רש"י.

[17] רש"י. א"ע: מה אנחנו חשובים לעשות, אנחנו רק ממלאים הוראות של ה'.

[18] א"ע.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י, והכוונה היא שמכיוון שאפשר להסתדר בלי בשר וגם היה לבנ"י בשר של בהמות שהוציאו איתם ממצרים, לא היו צריכים לבקש בשר, ולכן ה' נתן להם את הבשר רק כדי לאכול ולא כדי לשבוע, בעוד שאת הלחם ששאלו כהגן נתן להם לשובע. בפירושו הראשון כתב רש"י שלימדה כאן התורה דרך ארץ שאדם לא יאכל בשר לשובע.

[21] רש"י.

[22] אונקלוס.

[23] רש"י. אמנם לפי הא"ע לא היה עמוד הענן כבר, ולכן נזקק לפרש שהכוונה היא שיירד אל המדבר.

[24] אונקלוס + ספורנו.

[25] ספורנו.

[26] אונקלוס.

[27] א"ע.

[28] אונקלוס.

[29] אונקלוס.

[30] אונקלוס. א"ע: נבואה זו כבר נאמרה לפני כן ונשנתה רק בגלל שבנ"י ראו את הכבוד שהתגלה בעמוד הענן. רמב"ן: נבואה זו נשנתה לשתי מטרות: א. כדי לומר לבנ"י שה' כועס עליהם. ב. כדי לומר לבנ"י שירידת השליו והמן אינם מאורע חד פעמי, אלא הדבר יימשך לאורך כל ימי המדבר. (על דברי הרמב"ן השניים יש להקשות, שהרי כבר נאמר שהמן יירד להם עד ליום שישי, שהרי צוו שבשבת לא ילקטו את המן). בסוף דבריו הסתפק הרמב"ן אם השליו היה עם בנ"י עד לכניסתם לא"י, ואז צריך להסביר שתלונת בנ"י על בשר בספר במדבר היה על שלא ירד להם מספיק שליו לטענתם, או שהשליו היה רק למשך תקופה קצרה לעומת המן שירד להם עד כניסתם לארץ, ובספר במדבר ביקשו בנ"י בשר שוב.

[31] א"ע.

[32] א"ע.

[33] אונקלוס.

[34] רש"י.

[35] רש"י. א"ע: הכוונה היא שלאחר שהטל הפסיק לרדת, התחיל המן לרדת.

[36] רש"י. רש"י כתב פירושים נוספים למילה מחוספס, שהכוונה מלשון "ארוז" בין שתי שכבות הטל. בשם אונקלוס תרגם מלשון מקולף, והיינו גם כן לשון מגולה. א"ע: הכוונה לדבר עגול. רשב"ם: מפוזר.

[37] רש"י. אונקלוס ורמב"ן: הכוונה היא לשכבת קרח.

[38] אונקלוס.

[39] א"ע. בכך חלק א"ע על פירושו של רש"י שפירש שלא ידעו מהו המן, ואמר שהתרגום של מן הוא מי. אוה"ח: ה' זימן את הדברים כך שישאלו אחד את השני מה הוא, כך שבני ישראל יוציאו בפיהם את שמו של המן.

[40] רש"י.

[41] אונקלוס.

[42] אונקלוס.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י.

[45] רש"י.

[46] רש"י.

[47] א"ע.

[48] אונקלוס.

[49] אונקלוס.

[50] א"ע בפסוק טו'. אוה"ח: משה ציווה כן מדעתו והקב"ה הסכים על ידו.

[51] א"ע.

[52] אונקלוס + א"ע.

[53] רמב"ן. רש"י כתב שקודם הסריח ובגלל זה התמלא בתולעים, שהרי כך הדבר עפ"י הטבע, אך הרמב"ן דחה את דבריו וכתב שלו דבר המן היה עפ"י הטבע, היה רש"י צודק, אך עניין המן היה כולו ניסי, ולכן בהחלט ייתכן הסדר בפסוק: דוקם התמלא בתולעים ורק אח"כ הסריח.

[54] אונקלוס.

[55] ספורנו.

[56] רש"י.

[57] רש"י. בשם המדרש כתב שהכוונה היא שהם ליקטו לחם משונה.

[58] רש"י. א"ע: משה כן אמר את הדבר לבנ"י, רק שלא אמר להם את הטעם עד עתה.

[59] רשב"ם: הסיבה שמשה עדיין לא אמר את הציווי היא מכיוון שרצה שהדבר יבוא אליהם בהפתעה, וכך הם ילמדו על כבוד השבת. אוה"ח: הסיבה שמשה לא אמר להם את הציווי הוא מכיוון שה' לא רצה שהוא יגלה את הציווי. ה' רצה שבנ"י יגלו את הציווי לבד. הסיבה שה' לא רצה שמשה יאצר לבנ"י את עניין ירידת המן בשבת היא כדי שבנ"י יוכלו לדעת על השבת מה', וגם כדי שבנ"י לא יחשבו שמצוות השבת הייתה יוזמה של משה, שה' הסכים עליה.

[60] דעת מקרא.

[61] רש"י.

[62] רש"י.

[63] רש"י. בעניין הכמות שאמר משה להשאיר, נחלקו המפרשים. רמב"ן כתב שמשה לא אמר להשאיר מידה מסוימת, אלא כל מידה שישאירו בנ"י, יאכל ביום המחרת ויספיק להם לצורך כך. א"ע כתב שהייתה כמות ידועה שבנ"י השתמשו בה לאפייה ולבישול, ושאר המן, שמידתה הייתה ידועה, השאירו בנ"י ליום המחרת.

[64] אונקלוס.

[65] אונקלוס.

[66] א"ע מאריך כאן להפריך את דעת האומרים ששבת חלה ביום השבת ובלילה שלאחריו.

[67] אונקלוס.

[68] אונקלוס.

[69] א"ע.

[70] רש"י, ואמר שהתורה באה לרבות גם ימי חג. אוה"ח: הכוונה היא על מעשה הלקיטה. בשבת לא תהיה מעשה הלקיטה, והכוונה היא לאסור להם את הלקיטה בשבת.

[71] אונקלוס.

[72] אונקלוס. אוה"ח: בנ"י עברו כאן על 2 מצוות: הותרת המן והלקיטה בשבת וכן עברו על 2 דברי תורה: ליקטו יותר מעומר לגולגולת ולא האמינו במאמר ה' שבשבת לא יהיה מן.

[73] רש"י. ספורנו: ה' האשים את משה בכך שלא לימד אותם מספיק טוב את הלכות השבת. אוה"ח: ההקפדה על משה הייתה שלאחר שמצאו שביום שישי הייתה כמות כפולה של מן, לא פירט להם משה את עניין השבת.

[74] א"ע. רש"י: משה אמר לבנ"י שיראו שה' בכבודו מזהיר אותם על עניין השבת. ספורנו: תתבוננו שה' נתן לכם מתנה טובה שנקראת שבת. אוה"ח: תראו בעצמכם שה' ציווה על השבת, ואינכם צריכים שאני אצווה אתכם על השבת.

[75] א"ע.

[76] א"ע.

[77] א"ע. רש"י: מכאן סמכו חכמים את כל עניין תחום שבת, ושמקומו של אדם הוא 4 אמות.

[78] רשב"ם.

[79] אונקלוס.

[80] רש"י.

[81] רש"י.

[82] רש"י. רשב"ם: כוונת התורה כאן היא שכאשר היו אוכלים את המן כמות שהוא, היה טעמו כמו בצק שטוגן בדבש. אולם, כאשר היו אופים את המן, היה טעמו כמו שמן טוב, כפי שהתורה כתבה בפרשת בהעלותך.

[83] רש"י בפסוק לג'.

[84] אונקלוס. א"ע: אמנם הייתה פרשה זו ראויה להיכתב לאחר עשיית המשכן, אלא שנכתב כאן כדי לספר לנו על הנס שנעשה שהמן עמד לדורות.

[85] אונקלוס.

[86] אונקלוס.

[87] רש"י.

[88] א"ע.

[89] רשב"ם + אונקלוס.

[90] רש"י כתב שבנ"י אכלו את המן במשך 39 שנה ו-11 חודשים (שהרי המן התחיל לרדת רק בט"ו אייר), אלא שבמצות שהוציאו בנ"י ממצרים טעמו גם כן טעם של מן. לפי הא"ע משמע שהכוונה היא לערך 40 שנה.

[91] א"ע. ספורנו: הכוונה היא שאכלו את המן עד שהגיעו לארץ שיש בה התיישבות, לארץ סיחון. לפי ספורנו היו כאן שני שלבים: שלב אחד שבנ,י הפסיקו לאכול רק את המן, והם אכלו את המן יחד עם מאכלים רגילים, ושלב נוסף, לאחר שכבר נכנסו לארץ כנען, הפסיקו לגמרי לאכול את המן. רש"י כתב שארץ נושבת הכוונה היא לארץ מואב שם פסק המן מלרדת, אך בנ"י המשיכו לאכול את המן שירד גם במשך שלשת הימים הבאים, עד שנכנסו לארץ כנען.

[92] א"ע.

[93] רש"י.

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נה - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - תשפ"ב - ישעיהו פרקים נה-נו (ז אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו נג - נד

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - פרקים נג - נד (ו אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב