שמות פרק כה

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק כה'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | ח' אדר תשע"ח

שמות פרק כה

א. הציווי על המשכן.

(א) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תדבר אל בני ישראל ותאמר להם, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה (תאמר לבני ישראל) שייקחו תרומה לשמי,[1] שיפרישו מהממון שלהם לשמי,[2] מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ מאת כל אדם שיתרצה לתת לי תרומה,[3] תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי (מאת כל אדם שיתרצה לתת לי תרומה) תיקחו את התרומה שלי[4]: (ג) וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם התורה מונה עכשיו את הדברים הבאים שבני ישראל התבקשו לתרום: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת בני ישראל התבקשו לתרום זהב, כסף ונחושת[5]: (ד) התורה ממשיכה ברשימת הדברים שבני ישראל התבקשו לתרום: וּתְכֵלֶת צמר שצבוע בדם חילזון. צבע דם החילזון הוא ירוק,[6] וְאַרְגָּמָן צמר הצבוע בצבע שנקרא ארגמן,[7] וְתוֹלַעַת שָׁנִי צמר הצבוע בצבע אדום,[8] וְשֵׁשׁ פשתן,[9] וְעִזִּים נוצות ושערות של עיזים[10]: (ה) וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וכן התבקשו בני ישראל לתרום עורות הבאים מחיה שנקראת איל, ולאחר שעיבדו את העור, היו צובעים את העור באדום,[11] וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וכן התבקשו בני ישראל לתרום עורות של חיה שנקראת "תחש". התחש היא חיה שלאחר בניית המשכן, אינה קיימת יותר,[12] וַעֲצֵי שִׁטִּים וכן התבקשו בני ישראל לתרום למשכן סוג של עצים שנקראים "עצי שיטים"[13]: (ו) שֶׁמֶן לַמָּאֹר וכן התבקשו בני ישראל לתרום למשכן שמן זית זך לשם הדלקת המנורה,[14] בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים וכן התבקשו בני ישראל להביא בשמים לצורך הכנת שמן המשחה ולצורך הכנת קטורת הסמים. בשמן המשחה השתמשו על מנת למשוח את הכהנים, את המשכן ואת כלי המשכן. את קטורת הסמים היו מקטירים בכל יום, חצי ממנה בבוקר וחצי ממנה בערב[15]: (ז) אַבְנֵי שֹׁהַם כמו כן התבקשו בני ישראל לתרום אבנים יקרות שנקראות אבני שהם,[16] וְאַבְנֵי מִלֻּאִים וכן התבקשו בני ישראל לתרום לצורך עשיית המשכן גם אבני מילואים. אבני מילואים הן אבנים שלמות שלא חתכו אותן,[17] לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן אבני השהם ואבני המילואים הוצרכו כדי להכין מהן בגדי כהונה שהם האפוד והחשן, כפי שיפורט בהמשך: (ח) וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ אני מצווה את בני ישראל לבנות בית קדוש לשם ה',[18] וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם על ידי בניית המשכן, אני אשרה את שכינתי בתוך בני ישראל[19]: (ט) כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו עליכם לבנות את המשכן וכליו כפי ההוראות שאני מראה לך (הכוונה היא למשה רבינו) במראות הנבואה,[20] וְכֵן תַּעֲשׂוּ כך תעשו את המשכן ואת כליו[21]:

 

ב. הציווי על עשיית הארון, הכפורת והכרובים.

(י) וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים על בני ישראל לבנות ארון, דהיינו, כמין ארגז, שהיה עשוי מעצי שיטים,[22] אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ התורה מפרטת כאן את המידות בהן היה צריך לעשות את הארון: אורך הארון היה צריך להיות שתי אמות וחצי, הרוחב היה צריך להיות אמה וחצי, וגובה הארון היה צריך להיות אמה וחצי[23]: (יא) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ צריך לצפות בזהב גם את החלק הפנימי של הארון, וגם את החלק החיצוני של הארון. כוונת התורה היא שהיו שלשה ארונות, כל אחד מהארונות נכנס לתוך ארון אחר. הארון החיצוני ביותר והפנימי ביותר היו עשויים מזהב, הארון האמצעי היה עשוי מעצי שיטים, וכך התקיימו דברי הפסוקים שארון עצי השיטים היה מצופה מכל צדדיו,[24] וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב על הארון החיצוני היו צריכים לעשות זר, מעין כתר[25]: (יב) וְיָצַקְתָּ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב יש להתיך זהב ולעשות מהזהב ארבע טבעות,[26] וְנָתַתָּה עַל אַרְבַּע פַּעֲמֹתָיו את הטבעות יש לשים על ארבע זוויות הארון, בחלק העליון של הזויות,[27] וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הָאֶחָת וּשְׁתֵּי טַבָּעֹת עַל צַלְעוֹ הַשֵּׁנִית כך יצא שעל כל צד של הארון היו שתי טבעות. הטבעות המוזכרות בסוף הפסוק הן אותן טבעות המוזכרות בתחילת הפסוק[28]: (יג) וְעָשִׂיתָ בַדֵּי עֲצֵי שִׁטִּים כמו כן יש לעשות מוטות לארון. המוטות היו עשויים מעצי שיטים,[29]  וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב את המוטות שהיו עשויים מעצי שיטים, צריך לצפות בזהב[30]: (יד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַבַּדִּים בַּטַּבָּעֹת עַל צַלְעֹת הָאָרֹן יש להכניס את המוטות לתוך טבעות הזהב שהיו על צידי הארון,[31] לָשֵׂאת אֶת הָאָרֹן בָּהֶם המוטות שימשו לנשיאת הארון. המרחק בין כל אחד מהמוטות היה כאורך הארון, שתי אמות וחצי, וכך יכלו שני בני אדם להיכנס בין המוטות ולשאת את הארון.[32] אמנם אמרו חכמינו שהארון היה נושא את עצמו ולא היה צריך מישהו לשאת אותו, אך בכל זאת היו אנשים שתפקידם היה להיות מתחת לארון בשעת נשיאתו, והדבר היה נראה כאילו שהם נשאו את הארון: (טו) בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ המוטות צריכים להיות תמיד בטבעות שעל הארון, ואסור להוציא את המוטות מהארון[33]: (טז) וְנָתַתָּ אֶל הָאָרֹן אֵת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ בתוך הארון, תשים את ה"עדות", את התורה שאתן לך[34]:(יז) וְעָשִׂיתָ כַפֹּרֶת זָהָב טָהוֹר עליכם לעשות כפורת, מכסה לארון, שתהיה עשויה מזהב טהור,[35] אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכָּהּ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבָּהּ אורך הכפורת היה שתי אמות וחצי, ואילו רוחב הכפורת היה אמה וחצי. בפסוק לא מוזכר גובה הכפורת, אך חכמים אמרו שגובה הכפורת היה טפח[36]: (יח) וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב על הכפורת צריך לעשות שתי דמויות של כרובים, דמויות שפרצופיהן בדמות תינוק,[37] מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם את הכרובים יש להכין מאותה מקשה זהב ממנה הכינו את הכפורת. במקום להכין את הכפורת בנפרד ואת הכרובים בנפרד, לקחו גוש של זהב וממנו גילפו את הכרובים ואת הכפורת,[38] מִשְּׁנֵי קְצוֹת הַכַּפֹּרֶת הכרובים צריכים להיות על הקצוות של אורך הכפורת[39]: (יט) וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה על כל אחד מקצוות הכפורת יש לעשות כרוב אחד,[40] מִן הַכַּפֹּרֶת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו (כאן פירשה התורה למה היא התכוונה כשהיא ציוותה לעשות את הכרובים "מקשה") יש לעשות את הכרובים מאותו גוש זהב ממנו הכינו את הכפורת[41]: (כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה לכרובי הזהב היו כנפיים שהיו סוככים על גבי הכפורת. כנפיים אלו עלו עד לראשיהם של הכרובים ומשם סוככו על הכפורת, כך שהיה אוויר של עשרה טפחים בין כנף הכרוב לכפורת,[42] סֹכְכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת כנפי הכרובים סוככו על הכפורת,[43] וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו הפנים של הכרובים היו אחד מול השני,[44] אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים פניהם של הכרובים יהיו מופנות כלפי אמצע הכפורת[45]: (כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה יש להניח את הכפורת מעל הארון,[46] וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ לפני הנחת הכפורת על הארון, יש להניח את ספר התורה בתוך ארון הברית[47]: (כב) וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם כאשר ארצה לדבר איתך, אזדמן מעל לכפורת,[48] וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מבין הכרובים שנמצאים על ארון העדות, אומר לך את כל מה שאצווה את בני ישראל[49]:

 

ג. הציווי על עשיית השולחן.

(כג) וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים יש לעשות שולחן מעצי שיטים, אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ אורך השולחן היה שתי אמות ורוחב השולחן היה אמה אחת, וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ גובה השולחן מהרגליים המוצבות על הקרקע ועד לטבלה שהייתה מונחת על גבי הרגליים היה אמה וחצי. אמנם, למעשה היו חלקים של השולחן שהתרוממו לגובה מעל אמה וחצי (על חלקים אלו נלמד בהמשך) אך כשהתורה נתנה מידה לשולחן, היא החשיבה רק את גובה הרגליים עד הטבלה[50]: (כד) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר יש לצפות בזהב את השולחן שהיה עשוי מעצי שיטים,[51] וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב מסביב לטבלת השולחן יש לעשות זר, מעין כתר[52]: (כה) וְעָשִׂיתָ לּוֹ מִסְגֶּרֶת טֹפַח סָבִיב יש לעשות מסביב לשולחן מעין מסגרת גבוהה טפח, שתקיף את השולחן. בפירוש המסגרת נחלקו רבותינו האם הכוונה למסגרת שהייתה מעל לטבלת השולחן, או שמא המסגרת הייתה מתחת לטבלת השולחן, בין רגלי השולחן,[53]  וְעָשִׂיתָ זֵר זָהָב לְמִסְגַּרְתּוֹ סָבִיב (התורה מפרשת את דבריה בפסוק הקודם על עשיית הזר), יש לעשות את הזר על המסגרת שהייתה מסביב לשולחן[54]: (כו) וְעָשִׂיתָ לּוֹ אַרְבַּע טַבְּעֹת זָהָב יש לעשות לשולחן ארבע טבעות העשויות מזהב. טבעות אלו שימשו להכנסת המוטות בהם נשאו את השולחן, וְנָתַתָּ אֶת הַטַּבָּעֹת עַל אַרְבַּע הַפֵּאֹת אֲשֶׁר לְאַרְבַּע רַגְלָיו יש לעשות את ארבע טבעות הזהב על הזוויות שהיו על ארבע רגלי השולחן. לשולחן היו ארבע רגליים מרובעות, ובזוויות הקיצוניות של כל אחת מרגלי השולחן הונחו הטבעות[55] : (כז) לְעֻמַּת הַמִּסְגֶּרֶת תִּהְיֶיןָ הַטַּבָּעֹת הטבעות יהיו בסמוך למסגרת שהייתה מסביב לשולחן,[56] לְבָתִּים לְבַדִּים הטבעות ישמשו בתור בתים לבדים, למוטות. היו מכניסים את המוטות לתוך הטבעות,[57] לָשֵׂאת אֶת הַשֻּׁלְחָן הבדים שנכנסו לתוך הטבעות שימשו כדי לשאת את השולחן: (כח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים יש לעשות את הבדים מעצי שיטים,[58] וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב יש לצפות בזהב את הבדים שנעשו מעצי שיטים, וְנִשָּׂא בָם אֶת הַשֻּׁלְחָן הבדים ישמשו לנשיאת השולחן: (כט) וְעָשִׂיתָ קְּעָרֹתָיו וְכַפֹּתָיו וּקְשׂוֹתָיו וּמְנַקִּיֹּתָיו יש לעשות לשולחן גם סוגים שונים של כלים: הקערות הן התבניות בהן היו אופים את לחם הפנים. היו שני סוגים של תבניות בתבנית ברזל היו אופים את לחם הפנים ואילו בתבנית זהב היו מניחים את לחם הפנים על השולחן. הכפות שימשו לנתינת הלבונה על השולחן. הלבונה היא סוג של בושם שמופק מעץ, ובכל אחת מהכפות הניחו קומץ לבונה. יש הסוברים שלכל כף הייתה ידית אחת ויש הסוברים שהיו להן שתי ידיות, וכל ידית הייתה מונחת על לחם הפנים העליון שבכל מערכה, כך שהכף הייתה מונחת על גבי לחם הפנים. הקשוות הן נראו כחצאי קנים שחתכו אותם לאורכם (אלא שהקשוות היו עשויות מזהב), ועל כל אחד מהלחמים היו שמים לרוחבם שלש קשוות, חוץ מעל הלחם החמישי שהיו עליו רק שתי קשוות. אורך הקנים היה אמה - כרוחב השולחן. מנקיות הן ארבע יתדות שהיו באורך השולחן, ועמדו על הקרקע. גובהן עלה מעל לגובה השולחן. בתוך המנקיות היו מעין נקבים בהם הניחו את הקשוות (אמנם לפי מאן דאמר שלחם הפנים היה כספינה רוקדת, המנקיות לא עמדו על הקרקע, אלא על השולחן).[59] אֲשֶׁר יֻסַּךְ בָּהֵן השולחן יהיה מכוסה בהם. יש לעשות את הקשוות שכיסו בהן את השולחן מזהב טהור: (ל) וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד לחם הפנים יהיה תמיד על השולחן.[60] בכל שבת היו מחליפים את לחם הפנים של שבוע שעבר עם לחם הפנים של שבוע זה, ואת לחם הפנים של השבוע שעבר היו מחלקים לכהנים.[61] החלפת לחם הפנים הייתה נעשית בדרך שלא נתנה לשולחן לעמוד רגע אחד ללא לחמים עליו. לחם הפנים היה נראה כמין תיבה ששניים מקירותיה לא היו קיימים.[62] גודל לחם הפנים היה חמישה על עשרה טפחים. לחם הפנים היה מונח על השולחן בשתי מערכות, על שתי טורים של קשוות:

 

ד. הציווי על עשיית המנורה:

(לא) וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר יש לעשות מנורה מזהב טהור,[63] מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יש לעשות את המנורה ממקשה של זהב. לקחו גוש של זהב, וגילפו בגוש את צורת המנורה,[64] יְרֵכָהּ בסיס המנורה. למנורה היה בסיס משלש רגליים,[65] וְקָנָהּ הקנה האמצעי של המנורה, הקנה שהיה עולה מהבסיס ועד לגובה המנורה,[66] גְּבִיעֶיהָ מעין כוסות שהיו בראש כל אחד מקני המנורה. כוסות אלו לא שימשו לקיבול שמן, אלא שימשו ליופי,[67] כַּפְתֹּרֶיהָ בליטות של כפתורים עגולים שבלטו מהמנורה לצורך נוי,[68] וּפְרָחֶיהָ ציורים של פרחים, בליטות של פרחים שהיו על המנורה,[69] מִמֶּנָּה יִהְיוּ (בסיס המנורה, הקנה של המנורה, הגביעים, הכפתורים והפרחים) יהיו מאותו גוש של זהב ממנו הייתה עשויה המנורה. חמשת הדברים הללו, לא נוספו על המנורה לאחר עשייתה, אלא כאשר גילפו את גוש הזהב, גילפו את הגוש בצורה שהיו בו הירך, הגביעים, הכפתורים והפרחים[70]: (לב) וְשִׁשָּׁה קָנִים יֹצְאִים מִצִּדֶּיהָ בצידי המנורה היו שישה קנים שיצאו מהקנה האמצעי של המנורה. הקנים יצאו מהמנורה בצורת אלכסון,[71] שְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הָאֶחָד וּשְׁלֹשָׁה קְנֵי מְנֹרָה מִצִּדָּהּ הַשֵּׁנִי שלשה מהקנים יצאו מצד אחד של המנורה ושלשת הקנים האחרים יצאו מהצד השני של המנורה, ובאמצע עמד הקנה האמצעי שעלה בצורה ישרה כלפי מעלה[72]: (לג) שְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד על כל אחד משלשת הקנים שיצאו מצד אחד של הקנה האמצעי של המנורה, היו שלשה גביעים עליהם היו חרוצים חריצות של שקדים,[73] כַּפְתֹּר וָפֶרַח וכן היה על כל קנה, כפתור ופרח לקישוט,[74] וּשְׁלֹשָׁה גְבִעִים מְשֻׁקָּדִים בַּקָּנֶה הָאֶחָד כַּפְתֹּר וכן, על כל אחד משלשת הקנים שיצאו מהצד השני של הקנה האמצעי של המנורה, היו שלשה גביעים עליהם היו חרוצים חריצות של שקדים, והיה על כל קנה כפתור ופרח לקישוט, כֵּן לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה כך, על כל אחד מששת הקנים שיצאו מהקנה האמצעי היו: (א) שלשה גביעים עם חריצות של שקדים (ב) כפתור (ג) פרח: (לד) וּבַמְּנֹרָה אַרְבָּעָה גְבִעִים על הקנה האמצעי של המנורה היו ארבעה גביעים: שלשה גביעים היו על החלק העליון של הקנה האמצעי, כל גביע היה מעל לנקודת היציאה של הקנים, וגביע נוסף שהיה מתחת לנקודת יציאת הקנים התחתונה,[75] מְשֻׁקָּדִים כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ על הקנה האמצעי היו גם כפתורים ופרחים עליהם היו חריצות של שקדים[76]: (לה) וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה בנקודת היציאה של שני הקנים הראשונים מהקנה האמצעי, היה כפתור,[77] וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה וכן, בנקודת היציאה של שני הקנים השניים מהקנה האמצעי, היה כפתור, וְכַפְתֹּר תַּחַת שְׁנֵי הַקָּנִים מִמֶּנָּה בנקודת היציאה של שני הקנים השלישיים מהקנה האמצעי, היה כפתור, לְשֵׁשֶׁת הַקָּנִים הַיֹּצְאִים מִן הַמְּנֹרָה כך יש לעשות לששת הקנים שיוצאים מהקנה האמצעי: יש לעשות לכל אחד מהם את הגביעים, הכפתורים והפרחים כפי שהסברנו[78]: (לו) כַּפְתֹּרֵיהֶם וּקְנֹתָם מִמֶּנָּה יִהְיוּ הכפתורים והקנים יהיו מהמנורה, מאותו גוש זהב ממנו עשו את המנורה, כֻּלָּהּ מִקְשָׁה אַחַת זָהָב טָהוֹר כל המנורה הייתה עשויה מאותו מקשה זהב, מאותו גוש זהב: (לז) וְעָשִׂיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ שִׁבְעָה יש לעשות שבעה נרות, מעין כוסיות, שם היו שמים את השמן והפתילות כדי להדליק את המנורה,[79] וְהֶעֱלָה אֶת נֵרֹתֶיהָ וְהֵאִיר עַל עֵבֶר פָּנֶיהָ ששה נרות היו על ששת הקנים שיצאו מהקנה האמצעי. התורה כתבה שצריך לעשות את הנרות באופן כזה, שכאשר הנרות ידלקו, השלהבת תהיה מופנית כלפי הנר האמצעי, הנר שנמצא על הקנה האמצעי.[80] לסיכום עשיית המנורה, נכתוב את הסיכום אותו הביא רש"י בפסוק לה'. גובה המנורה היה בסך הכל שמונה עשר (18) טפחים. בסיס המנורה שהיה עשוי משלש רגליים, יחד עם פרח שהיה ממש מעל לירך, היה שלשה טפחים. (נשארו חמישה עשר טפחים) שני הטפחים מעל הבסיס היו חלקים, מעליהם היה טפח שהיה בו גביע יחד עם כפתור ופרח (בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שמצד אחד היה פרח, מצד אחר היה כפתור ומצד שלישי היה גביע[81] -נשארו שנים עשר טפחים). שני הטפחים הבאים היו חלקים, ולאחר שני הטפחים היה כפתור בגודל טפח ממנו יצאו הקנים הראשונים. (נשארו תשעה טפחים).  לאחר מכן היו שני טפחים: טפח חלק וטפח שהיה בו כפתור שממנו יצאו שני קנים. לאחר מכן היה עוד טפח חלק ועוד טפח של כפתור ממנו יצאו שני הקנים האחרונים (נשארו חמישה טפחים). לאחר מכן היו שני טפחים חלקים ובשלשת הטפחים העליונים היו שלשה גביעים, כפתור ופרח[82]: (לח) וּמַלְקָחֶיהָ וּמַחְתֹּתֶיהָ זָהָב טָהוֹר גם הכלים ששימשו לעבודת המנורה היו עשויים מזהב טהור: המלקחיים שהיו מעין צבתות ועל ידיהן הכהן היה אוחז בפתילות המנורה כדי להוציא את הפתילות המשומשות, והמחתות שהיו מעין יעים בהם היו חותים את האפר שהצטבר בתוך הנרות (למנורה היו כלים נוספים שאין כאן המקום לפרטם)[83]: (לט) כִּכָּר זָהָב טָהוֹר יַעֲשֶׂה אֹתָהּ אֵת כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה סך כל הזהב שישתמשו בו לעשיית המנורה וכליה (המלקחיים והמחתות) יהיה במשקל של כיכר זהב[84]: (מ) וּרְאֵה וַעֲשֵׂה התבונן והבן איך לעשות את המנורה,[85] בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר (תעשה את המנורה) כפי התבנית אשר אני מראה לך בהר סיני. משה רבינו התקשה בעשיית המנורה והיה צריך שה' יראה לו בהר סיני איך לעשות את המנורה[86]:

 

[1] רש"י. ספורנו: הציווי היה לסנהדרין שיגבו את התרומה אך בני ישראל לא חיכו עד שיגבו הסנהדרין, אלא יצאו מיד מלפני משה והביאו את כל צורך התרומה. לפי דברי ספורנו, הציווי על הקמת המשכן היה בעוד משה היה על הר סיני, וכן כתב א"ע הרמב"ן. רמב"ן כתב שהטעם בציווי על עשיית המשכן הוא כדי שהדבירו עם משה במשכן יהיה כמו הדיבור עם משה במעמד הר סיני, וכבוד ה' ששכן על הר סיני בגלוי, שוכן במשכן באופן נסתר יותר.

[2] רשב"ם ביחד עם פירוש רש"י על "לשמי".

[3] אונקלוס, רש"י.

[4] רש"י. את החזרות על המילה תרומה מסביר רש"י שישנם שלשה סוגים שונים של תרומה שנאמרו כאן: תרומת בקע לגולגולת שנעשתה כדי להכין ממנה את האדנים, תרומת בקע לגולגולת ששימשה לקנות מהם קרבנות ציבור, והתרומה השלישית היא תרומת המשכן ששונה משתי התרומות הראשונות בכך שרק מי שרצה לתרום תרם למשכן, וכן לא היה סכום קבוע לתרומה זו,בניגוד לשתי התרומות הראשונות שהיו בקע לגולגולת. כלי יקר: זוהי הסיבה שבשתי התרומות הראשונות הקדימה התורה "קיחה" לתרומה, כיוון שניתן לכפות על תרומה זו ואילו בתרומה שלישית, שלא ניתן להכריח מישהו לתרום, נאמר קודם תרומה. אוה"ח מסביר את החזרות על "מאת כל איש – אשר ידבנו ליבו – תקחו את תרומתי", שהכוונה היא שיש לקחת את התרומה גם מגורמים שבדרך כלל אין לוקחים מהם תרומה: נשים, יתומים ומסכנים.

[5] רש"י: הכסף יוצא דופן משאר הכתובים בפסוקים אלו, שהרי הכסף בא כחובה (כפי שרש"י כתב בפס' ב'), ואילו שאר הדברים באו כנדבה. אמנם, בני ישראל כן תרמו כסף אך כסף זה שימש לעשיית כלי שרת. כדברי רש"י אלו כתב רס"ג לפי המובא בא"ע, אך א"ע עצמו כתב שאין לחשוש אם התורה השחילה לתוך רשימה של דברים שבאו כנדבה גם דבר שבא כחובה, כמו שהתורה כתבה רשימה של בני יעקב שנולדו בפדן ארם ולשם השחילה גם את בנימין. בביאור המילה "וזאת", כתב רמב"ן דברים על דרך הסוד, ואילו אור החיים כתב שהתורה כתבה את כדי לומר לנו שאין די בתרומה של דבר אחד מכל הדברים הללו כדי לצאת ידי חובת תרומת המשכן, אלא צריך להביא את כל הדברים המנויים כאן בתור נדבה, אחרת לא ניתן לבנות את המשכן, שהרי לא ניתן לבנות את המשכן כשחסר אחד מהדברים האלו. ספורנו: הציווי הוא שבני ישראל לא יקבלו כל דבר לשם תרומה. גם דברים שיש להם שווי כספי, אין ישרל מקבלים מהם לשם תרומה, אלא רק הדברים המנויים כאן.

[6] רש"י. א"ע כתב בשם יפת שהצבע המדובר הוא שחור, אך בסוף פירש כרש"י.

[7] רש"י. א"ע: מדובר בצבע קרוב לאדום שניתן לצבוע איתו רק צמר ומשי. רמב"ן בספר במדבר פרק ד' פסוק ז' כתב שהארגמן הוא אדום כהה.

[8] רשב"ם. הצמר נקרא תולעת והצבע נקרא שני.

[9] רש"י.

[10] רש"י וא"ע. דעת מקרא מסביר שהשיער של העיזים נקרא "עזים" או "נוצה של עיזים" ואילו שער הכבשים נקרא צמר.

[11] רש"י.

[12] רש"י.

[13] רש"י. בדבר מקור עצי השיטים נחלקו המפשרים: רש"י כתב שיעקב אבינו צפה ברוה"ק שבני ישראל עתידים לבנות משכן, ולכן הביא איתו למצרים עצי שיטים ונטע אותם שם. א"ע הקשה על כך שלא ניתן להוציא כל כך הרבה עצים ממצרים, ולכן כתב שבסמוך להר סיני היו עצי שיטים.

[14] רש"י.

[15][15] רש"י לפי הבנת הרמב"ן. לפי פירוש זה, הבש רמב"ן כתב ארבעה שיטות בהסבר פסוק קשה זה. הפירוש הראשון הוא שיש כאן מקרא קצר, והפירושים נצרכים גם לשמן המשחה, וגם לצורך קטורת הסמים. הנכון בפסוק הוא שיש להביא בשמים לצורך שמן המשחה, ויש להביא סמים לצורך קטורת הסמים. ההסבר השני אותו כתב רמב"ן הוא שיש כאן מקרא "הפוך": בשמים היו משמשים לשמן המשחה, ואילו לקטורת היו משתמשים בסמים. ההסבר השלשי הוא הסבר הא"ע: בשמים היו מביאים גם לצורך שמן המשחה וגם לצורך הקטורת, שהרי היו משתמשים בקטורת בסוגים שונים של בשמים. אך לא"ע היו מביאים לצורך הקטורת גם סמים, בעוד שלרש"י, הבשמים כוללים את כל הרכיבים שהיו משתמשים בהם בקטורת. בהסבר של רש"י על הבשמים, כתב רמב"ן שייתכן לומר שהבשמים הם החשובים יותר מהסמים, או שבשמים הינה מילה המורכבת מבשם וסמים.

[16] רש"י.

[17] רמב"ן. רש"י פירש שאבני מילואים הן אבנים שימלאו את התושבת שעשו להם באפוד. רמב"ן הקשה על כך מספר קושיות: לא ראוי שהתורה תקרא להם עכשיו אבני מילואים על שם העתיד, שבעתיד הם ימלאו את התושבת שלהם. קושיא נוספת היא שגם אבני השוהם מילאו תושבת, ואם כן גם להם היה ראוי לקרוא אבני מילואים. קושיא נוספת: כיצד הגמרא הוכיחה מכאן שלא חותכים את האבנים. קושיא רביעית: האבנים לא מילאו תושבת כל שהיא, אלא היה יוצא מלג מהאפוד והיה מחזיק את האבן.אור החי: הסיבה שהתורה איחרה את אבני השהם ואבני המילואים היא: א. מכיוון שהנשיאים הביאו אותם בסוף. ב. כיוון שהם שימשו רק לצרכי בגדי כהונה, ואין מועלים בבגדי כהונה, לעומת המשכן שכן מועלים בה. ג. העננים ניו מביאים את אבני השהם ובני ישראל לא היו טורחים כלל באבני השהם, ולכן אין בהבאתם חסרון כיס.

[18] רש"י. רשב"ם: משכן הינו מלשון להיועד, במשכן ה' יועד עם בני ישראל. א"ע: נקרא מקדש מכיוון שה' הקדוש שוכן שם. אוה"ח: התחלופה בפסוק בין משכן למקדש הוא מכיוון שעשיית מקדש היא מצווה תמידית, אלא שלא ניתן לבנות את המקדש כאשר עם ישראל נמצא בגלות, ולכן, היה צורך בציווי גם בלשון משכן כדי להתיר את בניית המשכן במדבר. הסבר נוסף שכתב אוה"ח הוא שמרגע שעושים את המשכן, למרות שעדיין לא שרתה בו שכינה, היא כבר נקראת מקדש וחל עליו דין של קודש.

[19] אונקלוס.

[20] רש"י וכן רשב"ם, א"ע. אולם ברור שהנבואה למשה רבינו הייתה במדריגת נבואה גדולה יותר ממדרגת הנבואה בה ראה יחזקאל את בניין המקדש.

[21] רמב"ן, לדבריו יש כאן חזרה לזירוז הן על עשיית המשכן והן על עשיית הכלים. רש"י יא"ע סוברים שצלע זה של הפסוק מוסב רק על עשיית הכלים. לפי א"ע: "ככל אשר אני מראה אותך", מוסב על עשיית בניין המשכן, "וכן תעשו" מוסב על עשיית הכלים. לעומתו הסביר רש"י שצלע הפסוק בא לומר שיש לדורות לעשות תבנית הכלים כפי שה' הראה למשה. אמנם רמב"ן הקשה על רש"י באומרו שלא ייתכן שלדורות יש לעשות את הכלים כפי שמשה עשה במשכן, שהרי אין בשום מקום דין כזה וכן ראינו ששלמה לא בנה את המקדש והכלים באותו דרך שמשה בנה אותם. אוה"ח בשם הרא"ם תירץ את קושיתו של הרמב"ן ממקדש שלמה באומרו שאין הכוונה ששיעור הכלים צריך להיות כמו שהיה במשכן, אלא צורת הכלים צריכה להיות זהה. אוה"ח דחה את דברי הרא"ם באומרו שאין הוכחה בשום מקום לדבריו, והוכחתו מר"י ששלמה עשה עפ"י המשכן היא רק אסמכתא, אך אין הכוונה ממש שעשה כמשכן. כלי יקר: "וכן תעשו" מוסב על סדר עשיית הדברים, שצריך קודם לעשות את המשכן ורק אח"כ את הכלים. ספורנו כותב שכוונת הדברים הם שיש לעשות את המשכן על מנת שה' ישרה את שכינתו בתוך ישראל בניגוד למתוכנן לפני חטא העגל, שם תכנן ה' להשרות את שכינתו בכל מקום שהיו ישראל רוצים. אוה"ח מעגן בפסוק זה את המדרש שבתחילה לא הבין משה רבינו איך יכולה השכינה להצטמצם במשכן עד שה' הראה לו איך.

[22] רש"י. רמב"ן: הסיבה שכתוב "ועשו" בלשון רבים ואחר כך כתוב בלשון יחיד היא מכיוון שמשה כנגד כל ישראל. סיבה נוספת שכתב הרמב"ן היא מכיוון שלשון היחיד מורה שכל ישראל משתתפים יחד, או על ידי הנדבה, או על ידי המחשבה, או על ידי עזרה מעטה לבצלאל. אוה"ח משיב על אותה שאלה בשלשה תירוצים: א. התורה אינה יכולה להתקיים אלא בכללות ישראל, שהרי למשל, ישראל אינו יכול לקיים מצוות שקשורות בכהנים, ולכן, הרמיזה בלשון יחיד מרמזת לנו שכלל ישראל צריך לפעול כגוף אחד כדי לקיים את כל המצוות. ב. משה רבינו הוא המצווה לכל ישראל ולאומנים לעשות את המשכן וכליו. ג. משה רבינו בעצמו עשה את ארון העץ כדי לשים שם את הלוחות בשעה שירד מהר סיני. כלי יקר: הסיבה שאמות הארון היו שבורות, כדי לומרל נו שכדי שהאדם ילמד תורה, עליו לדעת שאינו שלם. לעומת זאת, מידות השולחן היו שלמות מכיוון שבגשמיות האדם צריך לחשוב שיש לו הכל. במזבחות היו גם כן מידות שלמות כדי לומר לאדם שעליו לעשות הכל כדי לכפר על חטאיו.

בעניין עצי השיטים: הארון היה עשוי מנסרים של עצי שיטים שהיו מחוברים אחד לשני, ולא היה הארון עשוי מבלוק אחד של עץ. כמו כן יש דין על העץ ששימש לבניית המשכן אם צריך שיהיה כדרך גדילתו או לא – עיין בספר מלאכת המשכן וכליו, עמ' טז'.

[23] א"ע הסתפק אם מידות הארון הם של הארון מבפנים או מבחוץ. אולם, הנצי"ב בהעמק דבר כתב שאלו הן המידות החיצוניות של הארון ואינן כוללות את ציפוי הזהב. הריטב"א במסכת יומא כתב שמדת גובה הארון היא מידתו מבפנים הארון. בעניין עובי כתלי הארון ישנה מחלוקת תנאים בגמרא במסכת בבא בתרא: ר"מ סובר שעביים חצי טפח ור' יהודה סובר שעביים כאצבע. כמו כן ניסה הא"ע לחשב את כובד הלוחות על פי החלל שהיה בתוך הארון ולדבריו, לא ייתכן שהיו שלש ארונות, כיוון שהיה יוצא שהארון היה כבד מאוד. לדברי הא"ע, לא היה מספיק זהב כדי לעשות שני ארונות מזהב, אלא היה מעט זהב שציפו בו את הארון ציפו מינימאלי. כמו כן נחלקו התנאים האם האמות כאן היו אמות בנות שישה טפחים או בנות חמישה טפחים וכן נחלקו האחרונים אם הטפחים היו שוחקות או עוצבות, עיין ספר מלאכת המשכן וכליו, עמ' יז' ובהערה 5 שם.

[24] רש"י עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן. לגבי שיטה זו מצאנו מחלוקת האם הארונות היו מחוברים אחת לשנייה או שמא היה ניתן להפריד בין הארונות. בירושלמי סובר ריש לקיש שהיה רק ארון אחד שהיה מצופה מבפנים ומבחוץ בזהב. החתם סופר כתב שהמחלוקת כמה ארונות היו תלויה במחלוקת ר"מ ור"י לגבי עובי דפנות הארון. ר"מ סובר שהיו שלש ארונות ולכן עובי דופן הארון היה חצי טפח, כיוון שצריך לחבר את עובי שלשת הארונות, ואילו ר' יהודה שסובר שעובי הארון כאצבע סובר שהיה רק ארון אחד ולכן הוא דק.

נחלקו המפרשים האם השוליים שהארון הפנימי היה מכסה את הארון החיצוני היה חלק מהארון עצמו או שמא כופפו את הארון הפנימי, כך שיכסה את הארון החיצוני. בעל השפתי חכמים סובר שהיה חלק מיוחד שהיה מכסה את הארון הפנימי מעץ, כלומר, הוסיפו מסגרת שהייתה עשויה מזהב, ואילו דעת הפנים יפות היא שפשוט כופפו את שולי הארון החיצוני כך שהארון כוסה מבפנים.

[25] רש"י. בספרו אוצרות המשכן כתב הרב מקובר שישנה מחלוקת לגבי מיקום זר הזהב: האם היה מחובר לארון החיצוני או שהיה מחובר לארון עצי השיטים. בספר מלאכת המשכן וכליו תלה מחלוקת זו במחלוקת נוספת והיא מה היה עוביו של הזר. הגמרא אומרת שעובי הזר הוא משהו, אך אנחנו יכולים לומר זאת רק למ"ד שהזר היה מונח על הארון החיצוני, ואילו למ"ד שהיה על הארון הפנימי, יש לו עובי כמידת הארון, וצריך לומר שדברי הגמרא מוסבים על הזרים האחרים שהיו על כלי המשכן. ישנם מפרשים הסוברים שהזר היה עשוי מאותה חתיכת זהב של הארון והזר היה מחובר לארון.

[26] רש"י ואונקלוס. רשב"ם: הכוונה ב"ויצקת" היא שיש להוסיף את הטבעות על הארון ולא להכין את הארון מראש עם הטבעות. בעניין שיעור חלל הטבעות ועובי הטבעות, כתב במנחת חינוך מצוה צה' שהתורה לא הקפידה על כך.

[27] רש"י. א"ע: פעמות היינו רגליים. לשיטתו, לארון היו רגליים כדי שהארון לא יהיה על הרצפה ויתבזה. רמב"ן דחה את דברי א"ע וכתב שלא היו לארון רגליים, אולם הטבעות היו בחלק התחתון של הזוויות, וזהו פירוש פעמותיו, בניגוד לדבריו של רש"י שכתבנו בפנים שהטבעות היו על החלק העליון של הזויות. בספר מלאכת המשכן וכליו הקשה מדברי רש"י במסכת שבת שם משמע שהטבעות היו בחלק התחתון של הארון, ואף אחד מתירוציו אינו מתיישב בליבי יפה. (שהכוונה היא לכובד וכדו')

[28] רש"י. א"ע: היו שני סטים של טבעות, סט אחד כדי לשים בהם את הבדים וסט נוסף ליופי, וכן שיטת התוספות. החזקוני סובר שהטבעות היו נתונים בתוך טבעות אחרים, כך שבאמת היו ארבע טבעות, אך ארבעת הטבעות היו מחוברות לתוך ארבע טבעות אחרות. הרא"ש סובר שבנוסף לארבע טבעות הרגילות שהיו על הארון, היו עוד ארבע טבעות קטנות בחלק העליון של הארון שם היו מניחים את הבדים בשעה שהיו מתקנים את הארון. המלבי"ם סובר שהיו ארבע טבעות בכל צד, בכל צד היו שתי טבעות על זוויות הארון ושתי טבעות על צלע הארון.

[29] רש"י. בעניין שיעור הבדים: אורכם היה באורך שיוכלו לשאת את הארון. בשיעור עוביים מצאנו מחלוקת: דעת המנחת חינוך היא שהתורה לא הקפידה על עובי הבדים, ואילו הפנים יפות סובר שעוביים היה לפחות טפח. ישנם שיטות (תוספות) שסוברים שהיו ארבעה בדים.

[30] אונקלוס.

[31] אונקלוס.

[32] רש"י בפס' יב וספורנו ורמב"ן. ורשב"ם. אמנם יש ראשונים שכתבו שהטבעות היו בצידי הרוחב (מאירי וכן היה נראה לי להבין בדעת הרשב"ם).

[33] רש"י ורמב"ם הלכות כלי המקדש. נחלקו הראשונים האם היו הבדים זזים בתוך הטבעות. רש"י במסכת יומא פירש שהטבעות אמנם היו יכולים לזוז כשהיו בתוך הטבעות, אך לא היה ניתן להוציא את הבדים לגמרי, מכיוון שראשי הבדים היו עבים יותר מהטבעות. לעומתו פירש הרלב"ג שהבדים לא היו יכולים לזוז בתוך הטבעות מכיוון שהיו עבים ביותר ולא היה רווח בינם לבין הטבעות.

[34] רש"י. רא"ם היקשה על רש"י, שהרי רש"י עצמו בפרשת פקודי פירש שהכוונה היא ללוחות, ואם כן כיצד פירש רש"י כאן שהכוונה היא לתורה? ועוד קשה, שהרי ישנה מחלוקת תנאים לגבי מיקום ספר תורה, האם היה בתוך הארון או מחוצה לו. לכן פירש רא"ם שרש"י עצמו היה מסופק. הנחלת יעקב פירש שלא ניתן לפרש כאן שהכוונה היא ללוחות, שהרי כתוב "אשר אתן אליך" ואילו הלוחות כבר ניתנו. רשב"ם: פירוש עדות הוא הלוחות. א"ע פירש כרשב"ם ואמר שכדי להסביר איך משה רבינו לא שם את הלוחות הראשונות בארון יש להסביר שהציווי הוא על הלוחות השניים או על שברי הלוחות שהיו מונחות בארון. כן הסתפק הא"ע אם הארון שבפרשתנו הוא אותו ארון שעשה בצלאל.

[35] רש"י. א"ע כתב גם הוא שכפורת הינו מכסה, אלא שכתב דעה האומרת שכפרת החטא היא גם כן מלשון כיסוי החטא ועל כך כתב שכפרה היא מלשון כופר. כלי יקר: המכסה לארון מסמל שצריך להסתיר את סתרי התורה, דמות המלאכים של הכרובים מסמים שהרב המלמד תורה צריך להיות כמלאך ה' צבקות, ופניהם איש אל אחיו מסמלים את האחווה שצריך להיות בין לומדי התורה.

[36] רש"י. לשיטתו, הכפורת הייתה עבה טפח בכל הגודל ואילו לפי השב"ץ, רק בקצוות היה הארון עבה טפח ואילו במרכז, הכפורת הייתה דקה יותר.

[37] רש"י. רשב"ם: הכרובים הם עופות וכן פירש ר' אברהם בן הרמב"ם. כנראה שזוהי הסיבה שר' אברהם בן הרמב"ם כתב שהכרובים לא עמדו זקופים, אלא היו כפופים וההכרח שלו לומר כן הוא משום שהיו דומים לעופות. א"ע: פירוש המילה כרוב היא צורה, אלא שיש סוגים שונים של צורות כמו שראינו אצל יחזקאל שראה תבנית שור.

[38] רש"י. אמנם לפי רש"י לכאורה מוכח שגוש הזהב היה רבוע ועל ידי הקשת הקורנס, הכינו את הכרובים. לעומתו סובר הרוקח שבקצוות, במקום בו היו הכרובים, מלכתחילה התיכו כמות זהב גדולה יותר, וכך, העבודה הייתה רק לגלף את דמויות הכרובים. א"ע: פירוש המילה "מקשה" היינו שווה, והתורה ציוותה כאן לעשות כל אחד מהכרובים במרחק שווה מקצה הכפורת, כמו המרחק מהכפורת שעשו את חברו. רס"ג: מקשה היינו שלא היו חלולים.

[39] רש"י.

[40] רש"י.

[41] רש"י.

[42] רש"י. מכאן הוכיחו חז"ל שגוף הכרובים היה עשרה טפחים. פני הכרובים היו לפחות טפח, כיוון שאין פנים בפחות מטפח.

[43] אונקלוס.

[44] רש"י.

[45] רשב"ם וא"ע. דעת מקרא: פניהם של הכרבים היה כלפי מטה. אמנם הכרובים פנו אחד אל השני, אך פניהם פנו כלפי מטה. בגמרא במסכת בבא בתרא מובאת מחלוקת לגבי איך פניהם של הכרובים היה: דעה אחת סוברת שפניהם של כל אחד מהכרובים היה מופנה ממש כלפי חבירו ואילו דעה שנייה סוברת שמצד אחד פנו אל פני חברו ומצד שני פנו לצד קירות בית המקדש, כמו אדם שמדבר עם חברו וקצת מסתובב בשעה שהוא מדבר.

[46] אונקלוס.

[47] רש"י. לשיטתו, טעם הכפילות היא כדי לומר לנו שיש להניח את ספר התורה לפני הנחת הכפורת מלמעלה. רמב"ן היקשה על רש"י: א. אם מדובבר בציווי, לכאורה משמע מלשון הפסוק שקודם כל צריך לשים את הכפורת ורק אחר כך לשים את ספר התורה בתוך הארון שהרי זהו הסדר בפסוק: קודם כתוב ונתת את הכפורת על הארון, ורק אחר כך בא הציווי להניח את העדות בתוך הארון. קושי נוסף שמעלה הרמב"ן הוא מדוע יש צורך בחזרה שנמצאת בפסוק הבא: "אשר על ארון העדות", הרי ברור שהכרובים נמצאים על אן העדות! לפיכך פירש הרמב"ן שכוונת הפסוק היא להסביר לשם מה עשו את הכרובים, ומפרשת התורה שזהו בשביל העדות, בשביל השראת השכינה במשכן. הוי אומר: הרמב"ן אינו סובר שעדות כאן פירושו ספר תורה או לוחות, אלא הכוונה היא לשכינה עצמה. אוה"ח: החזרה בציווי כאן היא כדי לצוות שאסור להוציא את העדות מהארון לאחר הנחתם. ציווי נוסף שמופיע כאן הוא שאסור להניח את העדות בתוך הארון עד שהארון כבר יהיה מוכן.

[48] רש"י.

[49] רש"י. אמנם, כדי שפסוק זה לא יסתור פסוקים אחרים, כתב רש"י שמשה היה נכנס לתוך המשכן, ולאחר מכן קולו של ה' היה יורד אל בין שני הכרובים כדי לדבר עם משה. א"ע כתב שהפסוקים אינם סותרים אחד את השני אלא מהווים כלל ופרט, הכלל הוא שה' היה מדבר עם משה מתוך אוהל מועד והפרט הוא שה' היה מדבר עם משה מבין הכרובים ולשיטתו אין צורך בפסוק מכריע.

[50] רש"י. מידות השולחן אינן כוללות את ציפוי הזהב. שיעור עובי טבלת השולחן הוא טפח. רבינו גרשם במנחות צו: סובר שהטבלה לא הייתה מחוברת לשולחן. אמנם, לסוברים שהמסגרת הייתה מעל לשולחן, טבלת השולחן הייתה מחוברת לרגליים. אמנם בשו"ת מעיל צדקה (סי' לט') כתב שגם לפי השיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מעל לטבלת השולחן, לא היו רגלי השולחן מחוברות לטבלה. הטבלה הייתה מצופה זהב מכל הצדדים.

[51] בעובי ציפוי הזהב נחלקו המפרשים: יש הסוברים שעובי הציפוי היה בעובי שליש אצבע, ויש הסוברים שעובי הציפוי היה דק. המנחת חינוך במצווה צ"ז כתב שהעובי היה חצי אצבע, אך אינו חולק על הסברא האומרת שהציפוי היה כדינר זהב, אלא סובר שההמרה של דינר זהב אינה שליש אצבע, אלא חצי אצבע. ישנם מפרשים האומרים שדרך ציפוי השולחן היה כדרך ציפוי הארון: כמו שהארון היה עשוי משלש ארונות, כאשר הארון הפנימי והחיצוני היו מזהב, ובכך כיסו את הארון הפנימי שהיה עשוי מעצי שיטים, כך גם לשולחן היו תבניות מזהב שבתוכם היה שולחן עצי שיטים. אמנם, בספר פענח רזא כתב שהשולחן היה מצופה בזהב רק מלמעלה, מכיוון שרק בארון כתוב שיש לצפותו מבית ומחוץ.

[52] ישנה מחלוקת ממה היו עשוי הזר. יש הסוברים, שכשם שהשולחן היה עשוי מעצי שיטים והוא היה מצופה זהב, כך גם הזר היה עשוי מעצי שיטים והיה מצופה בזהב. אך יש דעה הסוברת שהזר כולו היה עשוי מזהב טהור.

[53] רש"י. א"ע: המסגרת הייתה מעל לשולחן. רש"י במנחות צו: המסגרת הייתה עשויה מארבע דפים נפרדים. בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' קי' הסתפק לפי השיטה שהמסגרת הייתה מתחת לשולחן, אם ארבעת החתיכות היו מחוברות אחת לשנייה או שמא כל אחת מחתיכות הייתה מחוברת לרגליים, ולא היה חיבור בין חלקי המסגרת. המסגרת בלטה קצת מעבר לטבלת השולחן. בשיעור עובי המסגרת נחלקו המפרשים אם הייתה עבה פחות מטפח או שהייתה טפח. לסוברים שהמסגרת הייתה מעל לשולחן, ישנה מחלוקת היכן המסגרת הייתה מחוברת: יש הסוברים שהמסגרת הייתה מחוברת לשפת טבלת השולחן ויש הסוברים שהייתה מחוברת מעל לטבלת השולחן. לשיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מודבקת מעל לטבלת השולחן, צריך לומר שלחם הפנים התחתון היה שונה בצורתו משאר לחם הפנים שהיו על השולחן, והיה משופע בקצהו, אחרת לא היה מקום להניח את לחם הפנים על השולחן, שהרי לחם הפנים היה ארוך שישה טפחים, ואם כן לא היה מקום על השולחן להניח אותו. בספר מלאכת המשכן וכליו, סוף עמוד צא', הסתפק האם ראש המסגרת הייתה עגולה או מרובעת. המהרי"ל דיסקין פירש שלשיטה הסוברת שהמסגרת הייתה מעל לשולחן, המסגרת לא נעמדה בצורה זקופה, אלא הייתה מוטה בזווית כלפי חוץ.

[54] רש"י וא"ע. לדעתם היה על השולחן רק זר אחד. אמנם, ישנם פרשנים (חזקוני, ר"י בכור שור ועוד) הסוברים שהיו שני זרים: זר אחד למסגרת וזר שני לדף השולחן עצמו. רש"י סובר שהזר היה ממש על המסגרת. אולם, ישנם ראשונים שהסתפקו אם הזר היה ציפוי על כל המסגרת, כלומר: הזר כיסה את כל עובי המסגרת וקצותיו היו גבוהים יותר מהמסגרת, או שהזר היה רק מעל המסגרת עצמה. האברבנאל כותב שמטרת הזר הייתה למנוע מלחם הפנים ליפול.

שיעור הזר: חז"ל אמרו ששיעור הזר הוא משהו. אמנם הפרשנים שהסתפקו אם הזר היה ציפוי של המסגרת או שהזר היה על המסגרת עצמה, אינם יכולים לסבור שהזר היה משהו, שהרי לא ייתכן שדבר גבוה משהו יכסה את כל עובי הטפח של המסגרת. כמו כן, גם לשיטת האברבנאל הסובר שמטרת הזר היא כדי למנוע מלחם הפנים ליפול מהשולחן, אינו יכול לסבור שהזר היה כשיעור משהו.

[55] דעת מקרא. ישנה מחלוקת לגבי צורת הרגליים של השולחן. כפי שכתבנו בפנים, רוב השיטות סוברות שהרגליים היו מרובעות. אמנם, בספר עזרת כהנים (פירוש על מסכת מידות) כתב שהחצי העליון של הרגליים היו מרובעות אך החצי התחתון היו עגולות. לגבי עובי הרגלים, יש סוברים שעוביים היה טפח. לשיטת החזקוני הסובר שהטבעות עצמם היו ממש בפינות השולחן, צריך לומר שלא היה מקום לרגליים להיות ממש בקצה השולחן, וצריך לומר שהרגליים היו מעט רחוקות מזוויות השולחן. בתורה לא מוזכר עובי הטבעות ושיעור חלל הטבעות, ונראה שאין חיוב לעשותם בשיעור מסויים.

בעניין חיבור הטבעות לשולחן נחלקו המפרשים היכן הטבעות היו מחוברים: החזקוני סובר שהטבעות היו ברוחב השולחן, וכך יוצא שהיה רווח של שתי אמות בין הבדים. אמנם, הרלב"ג סובר שהטבעות היו באורך השולחן, ואם כן, אין רווח גדול בין הבדים, וכנראה שצריך לומר שאת השולחן לא נשאו ארבעה אנשים, אלא רק שניים.

[56] רש"י. רשב"ם: הטבעות יהיו מתחת למסגרת. רבינו מיוחס: הטבעות היו מעל לרגלי השולחן, קבועות בטבלת השולחן. ר' אברהם בן הרמב"ם: הטבעות היו קבועות בין טבלת השולחן לבין המסגרת.

[57] רש"י.

[58] בשיעור הבדים ישנה מחלוקת: יש הסוברים שהתורה לא נתנה שיעור לעוביים ואין בכך קפידא, ועשו את עוביים כשיעור שיהיה נוח לשאת את השולחן, ויש סוברים ויש סוברים שהיה טפח ויש סוברים שהיה יותר מטפח. גם אורך הבדים נראה שהיה כמידה נוחה לנשיאת השולחן.

[59] רש"י. א"ע: הקשוות והמנקיות הם סוגים שונים של כלים ששמשו להכנת לחם הפנים. רמב"ן בדעת האונקלוס: המנקיות היו גם כן דפוסים נוספים על הקערות. במנקיות היו מודדים את הבצק בהתחלה ולשים את הבצק. הקשוות הוא שם כולל לכל סוגי הקנים, בין הקנים לאורך ובין הקנים לרוחב. ישנה מחלוקת מפרשים במספר הפיצולים שהיו על הסניפים: האם היו חמישה, שהרי לכאורה מספיק חמישה פיצולים כדי להעמיד את שתי מערכות לחם הפנים, או שצריך שישה בגלל בזיכי הלבונה. לפי תוספות הסניפים היו עמוד שהתרחב בראשו. לפי הרשב"ם הסניפים כנראה התפצלו בראשם לשלש. לפי הרמב"ם והר"ש משאנץ, הסניפים היו מעין מזלג והיה בעם פיצול אחד שרק הקשוות העליונות היו נשענים עליו. הקשוות התחתונות היו על הלחם ולא נשענו על הסניפים. לפי בעת התפארת ישראל, הסניפים לא היו קנים, אלא עמודים ממש. גם בגובה הסניפים מצאנו מחלוקת: יש הסוברים שהיו גבוהים עשרים ואחד טפחים, יש הסוברים שגובהם היה אחד עשרה טפחים, ויש הסוברים שהיו גבוהים כעשרה טפחים, ויש הסוברים שלא הגיעו לכדי המערכה העליונה ולכן הגיעו רק עד לכתשעה עשרה טפחים. רוחב הסניפים היה כשיעור שהיה ניתן להכניס בהם את הקשוות. אמנם תוספות סוברים שרוחבם היה חמישה טפחים.

[60] אונקלוס.

[61] רמב"ם הלכות תמידין ומוספין.

[62] רש"י. לשיטתו, זוהי הסיבה שנקראת לחם הפנים, מכיוון שקצוות הלחם היו מופנים אחד כלפי השני. בשיטה זו ישנה מחלוקת האם קיפלו את לחם הפנים בעודה עיסה או שקיפלו אותה לאחר האפיה. א"ע פירש שהסיבה שנקראים לח הפנים היא מכיוון שהלחם היה לפני ה' תמיד, ופנים היינו מלשון לפני. רשב"ם: לחם הפנים – לחם הראוי להינתן לפני מלך ושרים. אמנם מצאנו שיטה הסוברת שלחם הפנים לא היה כמין תיבה פרוצה, אלא כספינה רוקדת, היינו שהיה שפיץ מתחתיה. עובי לחם הפנים היה טפח. אומנם יש מפרשים הסוברים שבשולי הלחם לא היה עוביו טפח אלא פחות מאצבע, וכך הסבירו כיצד ייתכן שמשני עשרונים סולת הכינו לחם שאורכו עשרה טפחים ורוחבו חמישה טפחים. יש אומרים שעובי הלחם היה טפח רק בשוליים ויש הסוברים שהיה טפח בשפתי הלחם, ויש הסוברים שהיה עבה טפח רק בקרניים.

על שולי לחם הפנים היו מדביקים קרנות, היינו, חתיכות בצק נוספות שהיו ארוכות שבעה טפחים. קרנות אלו היו מקבילים לחלק התחתון של הלחם כך שבסופו של דבר היה חלל בין החלק התחתון של הלחם לבין הקרנות.

[63] רשב"ם: מטרת עשיית המנורה הייתה כדי להאיר על השולחן.

[64] רש"י. כמו כן כתב רש"י שהמנורה תיעשה מעצמה, היות ומשה התקשה בצורת עשייתה. רס"ג: מקשה פירושה מוצקה, שאינה חלולה.

[65] רש"י. הרמ"א (תורת העולה ח"א פט"ז) כתב שהבסיס היה עשוי כעין תיבה. בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שכן דעת רש"י וששלשת הרגליים שרש"י מזכיר בפרשתינו הם רגליים שיוצאות מהתיבה. מידות הירך: תוספות סוברים שהיה גבוה שתי טפחים, וטפח נוסף הוא של הפרח שהיה בתחתית המנורה. היו מפרשים שרצו לומר כן גם בדעת רש"י, שהבסיס עצמו היה שתי טפחים ויחד עם הפרח התחתון היו שלשה טפחים, אך ישנם מפרשים אחרים הטוענים שהפרח לא היה בדיוק טפח. רוחב הירך: ששה או שבעה טפחים, כך הוכיח בספר מלאכת המשכן וכליו בעמ' קפ' מהר"ח ביומא.

[66] רש"י.

[67] רש"י. בספר מלאכת המשכן וכליו הסתפק לפי חלק מהראשונים האם הגביע היה צר יותר מלמטה או שהיה באותו רוחב לכל אורכו. מציור הרמב"ם משמע שהגביעים היו הפוכים (וכן שהיו מלאים ולא חלולים) בעוד שמר"י בכור שור (וכן נראה לענ"ד מהרמב"ן) הגביעים לא היו הפוכים, שהרי מפרש שכאשר הגביע היה מתמלא בשמן, השמן שבגביע היה נשפך לגביע שמתחתיו.

[68] רש"י. לשיטתו, הכפתורים היו ממש עגולים. הרמב"ם והרלב"ג סוברים שהכפתורים היו מעין אליפסה, אלא שהרמב"ם סובר שראש האליפסה רחב יותר מהאליפסה של הרלב"ג.

[69] רש"י. לשיטתו, הפרח היה דבר דק (לכאורה דו מימדי). אולם, רס"ג פירש שהפרח היה ממש צורה של שושנה (ארבע מימדי). הרמב"ם: הפרחים היו מעין קערות חלולות כאשר השפה שלהם בולטת משאר הקערה.

[70] רש"י. הרמב"ן הביא את ברייתא מלאכת המשכן והוכיח משם שהגביעים, הכפתורים והפרחים אינם צריכים להיות ממקשת הזהב. בגמרא ובברייתא דמלאכת המשכן יש מחלוקת אם הנרות עצמם היו מהמקשה או לא.

[71] רש"י. א"ע: הקנים היו חלולים ועגולים. בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שהכוונה של א"ע איננה שהקנים היו יוצאים בצורה עגולה, אלא שהקנים עצמם היו עגולים. אמנם בספר מעשה חושב כתב שהקנים יצאו בצורה עגולה מהקנה האמצעי. יש שרצו להוכיח מדברי הרמב"ם שגם הוא סובר שהקנים יצאו כשהיו באלכסון, אך אין להוכיח מדבריו כן. מעשה חושב והגר"ח קנייבסקי: הרוחב בין הקנה הראשון לקנה השביעי היה שתי אמות. השלטי גיבורים כתב שהרוחב היה תשעה טפחים.

[72] רש"י.

[73] עפ"י הסברו של ספר מלאכת המשכן וכליו בדעת רש"י בעמ' קפח' הערה 37. א"ע: משוקדים היינו מחוברים והתורה אומרת שהגביעים היו מחוברים לקנים. המנחת חינוך כתב בדעת הרמב"ם שכל הגביעים, הכפתורים והפרחים של המנורה היו משוקדים. בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' קפז' הביא דעות שונות בהסבר משוקדים: יש הסוברים שהיו חרוצים צורות של שקדים ויש הסוברים שהיו בליטות של שקדים. כמו"כ בעמ' קפח' הביא מחלוקת בין הרמב"ם לבנו: הרמב"ם סובר שהיו שלש שקדים על כל אחד מהגביעים והכפתורים ואילו ר"א בן הרמב"ם סובר שהיה רק אחד. בספר מלאכת המשכן וכליו, בעמ' קצט' הביא מחלוקת בשיטת רש"י, האם הגביעים היו צמודים אחד לשני, או שהיו מפוזרים על פני כל הקנה, ותלה זאת במחלוקת האם הקנים היו יוצאים באלכסון או בעיגול.

[74] רש"י. אמנם בביאור צורת הכפתור נחלקו המפרשים אם היה ממש עגול או שצורתו הייתה דומה לתפוח – בחלק העליון הייתה כניסה.

[75] רש"י.

[76] רש"י כתב בשם חז"ל שזהו אחד המקראות שאין להם הכרע: האם הגביעים היו משוקדים, ומשוקדים מוסב על המילה גביעים, או שמא הכפתורים והפרחים היו משוקדים, ומשוקדים מוסב על סוף הפסוק. אמנם, בעל הטעמים ששם את האתנחתא מתחת למילה גביעים חילק את הפסוק,  ולדבריו, המילה משוקדים מוסב על סוף הפסוק, וכך הסברנו בפנים.

[77] רש"י. ישנה מחלוקת מפרשים לגבי המיקום המדויק ממנו יצאו הקנים: המעשה חושב כתב שהקנים יצאו מעל לכפתורים ואילו השלטי גיבורים כתב שהקנים יצאו מאמצע הכפתורים, כמו שפירשנו בפנים.

[78] דעת מקרא. השיבה שהתורה חזרה על כך ואמרה "לששת הקנים היוצאים מהמנורה" היא כדי שלא נטעה לחשוב שישנם עוד שישה קנים.

[79] רש"י. ישנה מחלוקת תנאים האם הנרות היו מקשה עם המנורה או שמא לא היו והיה ניתן לשלוף את הנרות. מידת כל נר היה כדי להחזיק לוג אחד של שמן. (כ-600 סמ"ק). הנרות לא היו ממש עגולים, אלא היה להם כמין פייה שהייתה משוכה כלפי הנר שהיה על הקנה האמצעי. אמנם א"ע כתב שהנרות היו ממש עגולים.

[80] רש"י. הרמב"ם פירש שפיות הנרות היו מופנות כלפי קדש הקדשים. תוספות רי"ד: הנרות היו פונים כולם  אל עבר השולחן.  החזקוני כתב שגם לפי מ"ד שהמנורה הייתה מונחת מצפון לדרום, פיות הנרות היו פונים אל הפרוכת. מבחינה טכנית, היה ניתן להפנות את הפתילה מכיוון שעשו לה בית קיבול או מיץ חור שהיו מכניסים אותה בצורה שניתן להפנות אותה.

[81] ואילו לדעת תוספות, לא היו השלשה בצדדים שונים, אלא אחד מעל השני.

[82] כך מפורש בדברי רש"י. אמנם נחלקו מפרשי רש"י בפירוט ההסבר של רש"י. בספר מעשה חושב כתב שבטפח השישי של המנורה בו היו הגביע, הכפתור והפרח, כל אחד מהם היה בצד אחר של המנורה, וכך בטפח השש עשרה היה גביע, וכן בטפח השבע עשרה, ובטפח השמונה עשרה היה גביע, כפתור ופרח על כל צד של המנורה כמו שהיה בטפח השישי. בספר הזיכרון כתב שבגביעים לא היו מתלבשים על הקנה, אלא היו דבוקים על הקנה, מהצד.

[83] רש"י. ישנם המפרשים (ריבו בחיי ועוד) שהמחתות נועדו כדי להעביר אש מהמזבח למנורה.

[84] רש"י. רמב"ן הקשה על רש"י: לדברי רש"י שהציווי כאן הוא לעשות את המנורה והכלים מכיכר, אם כן אין אנו יודעים כמה מהזהב אמור לשמש לעשיית המנורה וכמה זהב שימש לעשיית הכלים. לכן פירש הרמב"ן שהכוונה שרק את המנורה יש לעשות מכיכר זהב, וכליה הכוונה היא לנרות שהיו על המנורה. לאחר מכן כתב הרמב"ן שניתן לומר שהכוונה הציווי זה אינו לציין משקל מדויק ששימש לעשיית הכלים, אלא הציווי הוא על עצם עשיית הכלים מזהב, והכוונה היא שישנם כלים נוספים מעבר למחתות ולמלקחיים, וגם אותם יש לעשות מזהב. בסוף דבריו כתב הרמב"ן את העולה למסקנה מברייתא של מלאכת המשכן ומפרש שמלקחיים היינו מעין סוגר שהיה על כל אחד מהנרות, ומחתות הם כוסיות שהיו בתחתית הנר כדי לקבל את הניצוצות מהנר, והם היו עשויים מכיכר הזהב של המנורה, אבל הצבתים ומחתות לא היו עשויים מכיכר הזהב של המנורה. אוה"ח: הסיבה להצמדת הפסוק הזה לפסוק "ומלקחיה" היא כדי לחצוץ בין ראיית משה לכלים, לומר שה' הראה למשה רק את המנורה עצמה ולא את הכלים, וכן לומר לנו שאין הכלים נחשבים חלק מכיכר הזהב ממנו עשו את המנורה.

[85] רש"י.

[86] רש"י + דעת מקרא.

איוב פרק ו

.ביאור אוצר המקרא (לשעבר ושננתם) לספר איוב פרק ו .ביאור פשוט לפסוקי המקרא עם הערות שוליים שמבררות את מחלוקות הפרשנים ושאלות העולות מפשט הפסוקים אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך שכולל...
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו מסכם מז - נו

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו - מסכם על פרקים מז - נו
חידון התנ"ך תשפ"ב

איוב פרק ה

.אוצר המקרא לספר איוב פרק ה .פירוש פשוט על פי הפשט עם חלק מהערות השוליים שבהם מתבררים מחלוקות הפרשנים ושאלות ותשובות שעולות בפשט הפסוקים .קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

חידון ישעיהו נז - נח

חידון התנ"ך העולמי המקוון תשפ"ב - ישעיהו נז -נח (ח אב)
חידון התנ"ך תשפ"ב