שמות פרק כו

ביאור ושננתם עם חלק מההערות לספר שמות פרק כו'.

מערכת אוצר התורה - ושננתם | ח' אדר תשע"ח

שמות פרק כו

ד. עשיית גוף המשכן עצמו.

  1. יריעות המשכן.

(א) וְאֶת הַמִּשְׁכָּן תַּעֲשֶׂה עֶשֶׂר יְרִיעֹת יש להכין למשכן עשר יריעות שישמשו לגג המשכן ולכיסוי הקרשים של קירות המשכן,[1] שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתֹלַעַת שָׁנִי כל חוט היה שזור (כלומר: מורכב) מארבעה סוגים של חוטים דקים: 1) שש (פשתן), 2) תכלת (צמר הצבוע בדם חילזון), 3) ארגמן (צמר שצבוע בצבע ארגמן), 4) תולעת שני (צמר הצבוע בצבע אדום), החוטים הדקים היו בעצמם שזורים משישה חוטים של אותו הסוג (חוט השש היה שזור מששה חוטים של שש), וכך כל חוט ששימש לעשיית היריעות היה מורכב מעשרים וארבעה חוטים,[2] כְּרֻבִים מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב תַּעֲשֶׂה אֹתָם על היריעות עצמן היו מצוירים כרובים באופן שמשני הצדדים היו מצוירים הכרובים, בכל צד היה ציור אחר של הכרובים[3]: (ב) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁמֹנֶה וְעֶשְׂרִים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת כל אחת מהיריעות הייתה ארוכה עשרים ושמונה (28) אמות ורחבה ארבע אמות,[4] מִדָּה אַחַת לְכָל הַיְרִיעֹת כל אחד מעשרת היריעות הייתה באותו גודל: (ג) חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת תִּהְיֶיןָ חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ חמש מהיריעות יש לתפור ביחד (בנפרד מחמש היריעות האחרות),[5] וְחָמֵשׁ יְרִיעֹת חֹבְרֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ וכן את חמש היריעות האחרות, יש לתפור יחד, בנפרד מחמש היריעות הראשונות: (ד) וְעָשִׂיתָ לֻלְאֹת תְּכֵלֶת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת מִקָּצָה בַּחֹבָרֶת יש לעשות לולאות בקצה היריעה החמישית של היריעות התפורות יחד, הלולאות היו עשויות מתכלת (צמר הצבוע בדם חילזון),[6] וְכֵן תַּעֲשֶׂה בִּשְׂפַת הַיְרִיעָה הַקִּיצוֹנָה בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית וכן, יש לעשות לולאות בקצה היריעה החמישית של חמש היריעות האחרות התפורות יחד: (ה) חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בַּיְרִיעָה הָאֶחָת בקצה היריעה החמישית, יש לעשות חמישים לולאות, וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת תַּעֲשֶׂה בִּקְצֵה הַיְרִיעָה אֲשֶׁר בַּמַּחְבֶּרֶת הַשֵּׁנִית וכן, יש לעשות חמישים לולאות בקצה היריעה החמישית מחמשת היריעות האחרות התפורות יחד, מַקְבִּילֹת הַלֻּלָאֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ כאשר פרסו את היריעות, כל לולאה עמדה מול לולאה שהייתה בקצה היריעות המחוברות האחרות[7]: (ו) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב יש לעשות חמישים אבזמים מזהב,[8] וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים את היריעות הקיצוניות, מחברים אחת אל השנייה על ידי הקרסים (האבזמים), מכניסים את הקרסים לתוך הלולאות, וכך מחברים את היריעות,[9] וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד על ידי הקרסים, היריעות מתחברות ליריעה אחת גדולה[10]:

 

  1. יריעות העיזים:

(ז) וְעָשִׂיתָ יְרִיעֹת עִזִּים יש לעשות יריעות מצמר של עיזים,[11] לְאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן יריעות העיזים היו עשויות כדי לכסות את עשר יריעות המשכן,[12] עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם תעשה אחת עשרה יריעות עיזים[13]: (ח) אֹרֶךְ הַיְרִיעָה הָאַחַת שְׁלֹשִׁים בָּאַמָּה וְרֹחַב אַרְבַּע בָּאַמָּה הַיְרִיעָה הָאֶחָת אורך כל יריעת עיזים הוא שלושים אמות, ורוחב כל יריעת עיזים הוא ארבע אמות,[14] מִדָּה אַחַת לְעַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה יְרִיעֹת כל אחת עשרה היריעות היו באותו גודל[15]: (ט) וְחִבַּרְתָּ אֶת חֲמֵשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד יש לתפור יחד חמש יריעות, בנפרד משש היריעות האחרות, וְאֶת שֵׁשׁ הַיְרִיעֹת לְבָד וכן, את שש היריעות שנותרו, יש לתפור יחד, בנפרד מחמש היריעות הראשונות, וְכָפַלְתָּ אֶת הַיְרִיעָה הַשִּׁשִּׁית אֶל מוּל פְּנֵי הָאֹהֶל היה צריך לקפל את קצה היריעה השישית. עשר יריעות העיזים (וחלק מהיריעה האחת עשרה) כיסו את עשר יריעות המשכן, ויתרת היריעה קופלה כך שלא תכסה את הכניסה למשכן (בהמשך נפרט כיצד היריעות היו פרוסות על המשכן)[16]: (י) וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הָאֶחָת הַקִּיצֹנָה בַּחֹבָרֶת יש לעשות חמישים לולאות על היריעה הקיצונית של היריעות התפורות אחת לשנייה (חמש יריעות העיזים המחוברות אחת לשנייה),[17] וַחֲמִשִּׁים לֻלָאֹת עַל שְׂפַת הַיְרִיעָה הַחֹבֶרֶת הַשֵּׁנִית וכן יש לעשות חמישים לולאות על היריעה הקיצונית של שש היריעות התפורות אחת לשנייה: (יא) וְעָשִׂיתָ קַרְסֵי נְחֹשֶׁת חֲמִשִּׁים יש לעשות חמישים אבזמים מנחושת, וְהֵבֵאתָ אֶת הַקְּרָסִים בַּלֻּלָאֹת את הקרסים יש להכניס לתוך הלולאות שבקצוות היריעות, וְחִבַּרְתָּ אֶת הָאֹהֶל וְהָיָה אֶחָד על ידי הכנסת הקרסים לתוך הלולאות, האהל שהוא יריעות העיזים מתחברות יחד ליריעה גדולה: (יב) וְסֶרַח הָעֹדֵף בִּירִיעֹת הָאֹהֶל החלק העודף, החלק שנשאר מיריעות האהל,[18] חֲצִי הַיְרִיעָה הָעֹדֶפֶת חצי היריעה שנשארה עודפת, כפי שנסביר מיד, תִּסְרַח עַל אֲחֹרֵי הַמִּשְׁכָּן (חצי היריעה העודפת) תהיה עודפת על הצד המערבי של המשכן, ותכסה את שתי האמות שיריעות המשכן לא כיסו. כדי להבין את הפסוק, נסביר כיצד היו מונחות היריעות לשיטת רש"י. אורך המשכן היה שלשים אמות ורוחב המשכן היה עשר אמות. יריעות המשכן היו באורך של כארבעים אמות (היריעות היו מחוברות לרוחבן) ורוחבן היה עשרים ושמונה אמות (כמידת האורך של יריעה בודדת). רוחב היריעות המחוברות היה נתון על רוחב המשכן בצורה הבאה: עשר אמות של היריעה היו פרוסות על עשר האמות של חלל המשכן (נשארו שמונה עשרה אמות), שתי אמות נוספות כיסו את עובי הקרשים שהיו בכתלי המשכן (נשארו שש עשרה אמה), וכך, יריעות המשכן כיסו שמונה אמות מכתלי המשכן, שמונה אמות בצד הצפוני של המשכן ושמונה אמות בצד הדרומי של המשכן. המשכן היה גבוה עשר אמות, ויוצא מכאן ששתי אמות של כתלי המשכן לא היו מכוסות על ידי יריעות המשכן. אורך היריעות כיסה את המשכן בצורה הבאה: שלשים אמות כיסו את חלל אורך המשכן (נשארו עשר אמות), שתי אמות כיסו את עובי הקרשים שהיו בצדדים (נשארו שמונה אמות), שמונה אמות כיסו את גובה המשכן מצידו המערבי, וכך שתי האמות התחתונות היו מגולות. יריעות העיזים היו מונחות על גבי יריעות המשכן. רוחבם היה שלשים אמה, ולכן כשהניחו את יריעות העיזים לרוחב, הן כיסו את אחת האמות התחתונות שלא כוסו על ידי יריעות המשכן (אמה אחת בצפון ואמה אחת בדרום). אורך יריעות העיזים היה ארבעים וארבע אמות. שלשים אמות כיסו את חלל אורך המשכן, (נשארו ארבע עשרה אמה), חצי יריעה (שתי אמות) הייתה מקופלת בכניסה למשכן, כפי שראינו בפסוק ט', שתי אמות כיסו את עובי הקרשים שבקצוות המשכן, ועשר האמות האחרונות כיסו את כל כותל המשכן בצידו המערבי[19]: (יג) וְהָאַמָּה מִזֶּה וְהָאַמָּה מִזֶּה בָּעֹדֵף בְּאֹרֶךְ יְרִיעֹת הָאֹהֶל האמה הנוספת שיש ליריעות העיזים על יריעות המשכן (כפי שראינו שיריעות העיזים כיסו אמה נוספת על יריעות המשכן בצד הצפוני והדרומי של המשכן),[20] יִהְיֶה סָרוּחַ עַל צִדֵּי הַמִּשְׁכָּן מִזֶּה וּמִזֶּה לְכַסֹּתוֹ יהיה עודף על צידי המשכן, ויכסה את האמה שלא כוסתה על ידי יריעות המשכן[21]:

 

  1. המכסים שעל המשכן.

(יד) וְעָשִׂיתָ מִכְסֶה לָאֹהֶל עֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים יש לעשות מכסה ליריעות העיזים. המכסה היה עשוי מעורות של אילים שצבעו אותם בצבע אדום לאחר עיבודם,[22] וּמִכְסֵה עֹרֹת תְּחָשִׁים מִלְמָעְלָה מעל למכסה עורות האילים המאדמים, היה צריך לעשות מכסה נוסף שהיה עשוי מעורות של בעל חיים שנקרא תחש. שני המכסים העליונים (מכסה עורות האילים ומכסה עורות התחשים) כיסו רק את החלק העליון של המשכן, ולכן אורכם היה שלשים אמה ורוחבם היה עשר אמות[23]:

 

  1. קרשי המשכן המהווים את כתלי המשכן והאדנים:

(טו) וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עליך לעשות קרשים, שיהוו את כתלי המשכן,[24] עֲצֵי שִׁטִּים עֹמְדִים קרשי המשכן הוצבו כך שאורך הקרשים (שהיה עשר אמות כפי שנראה) עמד כלפי מעלה ולא בצורה שאורך הקרשים היה לרוחב המשכן, וכך גובה המשכן היה עשר אמות[25]: (טז) עֶשֶׂר אַמּוֹת אֹרֶךְ הַקָּרֶשׁ כל קרש היה עשר אמות באורכו (וכך אנחנו יודעים שגובה המשכן ללא היריעות היה עשר אמות),[26] וְאַמָּה וַחֲצִי הָאַמָּה רֹחַב הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד רוחב כל אחד מהקרשים היה אמה וחצי. (וכך אנחנו יודעים שרוחב המשכן היה שלשים אמות. היו עשרים קרשים, כשכל קרש היה רחב אמה וחצי)[27]: (יז) שְׁתֵּי יָדוֹת לַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד בחלק התחתון של כל אחד מהקרשים, צריך לעשות ידות. הידות היו שתי בליטות שיצאו מהחלק התחתון של הקרש. הידות היו בגובה של אמה והם נוצרו כך: כפי שראינו, רוחב כל אחד מהקרשים היה אמה וחצי. עשו חריץ וניסרו חצי אמה שהייתה באמצע הקרש, וכך נשארו בקצוות הקרש שתי בליטות, כל בליטה ברוחב של חצי אמה. לאחר מכן, בכל אחד מקצוות הקרש ניסרו חלל שהיה רחב רבע אמה, וכך נשארו שתי בליטות, כשכל בליטה רחבה רבע אמה. עובי כל אחד מהקרשים היה אמה,[28] ובעובי חרצו בקצוות רבע אמה, כך שנשארה חצי אמה של בליטה. הידות שימשו לבליטות שעליהן היו מלבישים את האדנים, כפי שנראה בפסוקים הבאים,[29]  מְשֻׁלָּבֹת כל אחת מהידות הייתה מעין שליבה, מדרגה, של סולם. הסולם בנוי מעמודים העומדים על הקרקע ועולים למעלה. בתוך אותם עמודים, ישנם חורים המיועדים שיכניסו לתוכם את שליבות הסולם. ידות הקרשים נעשו כמו שליבות הסולם: כמו שצריך לשייף את שליבות הסולם בראשיהן, כדי שיוכלו להיכנס לתוך החורים שבעמודי הסולם, כך היה צריך לשייף את ידות הקרשים, כדי שיוכלו להלביש עליהן את האדנים,[30] אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ הידות היו חרוצות באותה צורה בכל אחד מהקרשים. אם היה שוני במקום עשיית החריצים בקרשים, לא היה ניתן להעמיד את הקרשים אחד ליד השני ללא חלל, שכן האדנים לא היו נכנסים באותו מקום על כל אחד מהחריצים,[31] כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכֹל קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן צריך לעשות את הידות בצורה זו לכל אחד מקרשי המשכן[32]: (יח) וְעָשִׂיתָ אֶת הַקְּרָשִׁים לַמִּשְׁכָּן עֶשְׂרִים קֶרֶשׁ לִפְאַת נֶגְבָּה תֵימָנָה לשם הכותל הדרומי של המשכן, יש לעשות עשרים קרשים: (יט) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵי כֶסֶף תַּעֲשֶׂה תַּחַת עֶשְׂרִים הַקָּרֶשׁ מתחת לעשרים הקרשים שהיו בדרום המשכן, היו בסך הכל ארבעים אדנים שהיו עשויים מכסף (כפי שיוסבר בהמשך הפסוק). האדנים היו מעין מכסים שהתלבשו על ידות הקרשים, ומטרתם הייתה לייצב את הקרשים ולמנוע בלאי של החלק בקרשים שבא במגע עם הקרקע,[33] שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד לִשְׁתֵּי יְדֹתָיו מתחת לכל קרש בכותל הדרומי היו שני אדנים, על כל אחת משתי הידות שעל כל קרש היה מולבש אדן אחד: (כ) וּלְצֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית לִפְאַת צָפוֹן עֶשְׂרִים קָרֶשׁ לשם הכותל הצפוני של המשכן, יש לעשות עשרים קרשים: (כא) וְאַרְבָּעִים אַדְנֵיהֶם כָּסֶף שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מתחת לכל קרש בכותל הצפוני היו שני אדנים, על כל אחת משתי הידות שעל כל קרש היה מולבש אדן אחד: (כב) וּלְיַרְכְּתֵי הַמִּשְׁכָּן יָמָּה תַּעֲשֶׂה שִׁשָּׁה קְרָשִׁים בסוף המשכן, דהיינו: לשם הכותל המערבי של המשכן, יש להעמיד שישה קרשים. הכותל המערבי של המשכן נקרא "סוף", היות והפתח היה ממזרח המשכן[34]: (כג) וּשְׁנֵי קְרָשִׁים תַּעֲשֶׂה לִמְקֻצְעֹת הַמִּשְׁכָּן בַּיַּרְכָתָיִם יש לעשות עוד שני קרשים לפינות המשכן.[35] התורה כאן מצווה לעשות עוד שני קרשים, קרש אחד יש להניח בפינה הצפונית מערבית, וקרש נוסף יש להניח בפינה הדרומית מערבית. רוחב הקרשים הפינתיים היה גם הוא אמה וחצי, אלא שרק חצי אמה של הקרשים הפינתיים הייתה בחלל המשכן, והאמה הנותרת כיסתה את אמת עובי הקרש שהיה בקצה הכותל הדרומי ובקצה הכתל הצפוני הצפוני. כך יצא שרוחב המשכן היה עשר אמות: ששה קרשים שהיו רחבים אמה וחצי מילאו תשע אמות וחצי אמה של כל אחד מהקרשים הפינתיים מילאו עוד אמה אחת[36]: (כד) וְיִהְיוּ תֹאֲמִים מִלְּמַטָּה הקרשים היו חרוצים בחלקם התחתון באופן שהאדנים לא יחצצו ביניהם. לכן, את הקרשים הפינתיים, היה צריך לחרוץ באותה צורה שחרצו את הקרשים שבצד מערב, ולא כחריץ שחרצו בקרשים ששימשו לכתל הצפוני ולכתל הדרומי, אחרת האדנים היו מונעים את הצמדת הקרשים אחד לשני,[37] וְיַחְדָּו יִהְיוּ תַמִּים עַל רֹאשׁוֹ אֶל הַטַּבַּעַת הָאֶחָת הקרשים היו מכוונים ומחוברים בראשיהם על ידי טבעות. בראש כל קרש, כאצבע מהקצה של הקרש, עשו חריץ קטן. החריץ שימש להכנסת טבעת שחיברה כל שני קרשים צמודים (מדובר כאן על כל שאר הקרשים שבמשכן, ולא על הקרשים הפינתיים),[38] כֵּן יִהְיֶה לִשְׁנֵיהֶם לִשְׁנֵי הַמִּקְצֹעֹת יִהְיוּ כך יהיה גם לקרשים שנמצאים בפינה הדרום מערבית והצפון מערבית. היו חריצים גם בקרשים הפינתיים, וכך היה ניתן לחבר את הכתל הצפוני ואת הכתל הדרומי, לכותל המערבי[39]: (כה) וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים בכותל המערבי היו שמונה קרשים: ששה קרשים ועוד שני קרשים פינתיים, וכן היו ששה עשר אדנים מתחת לקרשים אלו,[40] שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד מתחת לכל אחד מהקרשים היו שני אדני כסף:

 

  1. הבריחים וציפוי הקרשים:

(כו) וְעָשִׂיתָ בְרִיחִם עֲצֵי שִׁטִּים חֲמִשָּׁה לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הָאֶחָד יש לעשות לצד של המשכן חמישה בריחים. הבריחים היו מוטות עגולים שהיו מחברים את קרשי המשכן אחד לשני. על הקרשים היו טבעות כפי שנסביר. בגובה של שתיים וחצי אמות ובגובה של שבע וחצי אמות היו טבעות בהן היו מכניסים את הבריחים. ארבעה מהבריחים היו נכנסים לתוך הטבעות שעל הקרשים. הבריח הראשון היה נכנס בטבעות שהיו בגובה שתיים וחצי אמות מתחתית הקרש מכיוון אחד, כאשר אורך הבריח היה חמש עשרה אמות. הבריח השני היה נכנס גם כן לתוך הטבעות שהיו בגובה שתיים וחצי אמות מתחתית הקרש, אך הוא מילא את חמש עשרה האמות שנותרו ממקום סיום הבריח הראשון ועד לסיום הכותל. הבריח השלישי והרביעי היו מונחים בטבעות העליונות באותו אופן בו היו מונחים הבריח הראשון והשני. הבריח החמישי היה מונח בתוך הקרשים. בתוך עובי הקרשים היה נקב, ובו היה נכנס הבריח החמישי לכל אורך הכותל, דהיינו: שלשים אמות[41]: (כז) וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן הַשֵּׁנִית וַחֲמִשָּׁה בְרִיחִם לְקַרְשֵׁי צֶלַע הַמִּשְׁכָּן לַיַּרְכָתַיִם יָמָּה גם בשני הצדדים האחרים של המשכן, יש לעשות חמישה בריחים כפי שהסברנו בפסוק הקודם (אלא שמידת הבריחים בצדו המערבי של המשכן הייתה שונה: הבריחים העליונים והתחתונים היו באורך שש אמות והאמצעי היה ארוך שתים עשרה אמות. הבריח התיכון עבר בכל אורך שמונת הקרשים שהיו בצד המערבי של המשכן): (כח) וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים מַבְרִחַ מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה הבריח האמצעי שעבר בתוך הקרשים, היה עובר לכל אורך הכותל. (לעומת הבריחים העליונים והתחתונים שאורכם היה רק חצי מאורך הכותל)[42]: (כט) וְאֶת הַקְּרָשִׁים תְּצַפֶּה זָהָב יש לצפות בזהב את הקרשים ששימשו ככותלי המשכן. ציפוי זה נעשה מחתיכות של זהב שהיו מחוברות לקרשים על ידי מסמרים,[43] וְאֶת טַבְּעֹתֵיהֶם תַּעֲשֶׂה זָהָב את הטבעות שהיו על הקרשים, יש לעשות מזהב, בָּתִּים לַבְּרִיחִם הטבעות שעל הקרשים שימשו כבתים לבריחים, בתוך הטבעות היו מכניסים את הבריחים,[44] וְצִפִּיתָ אֶת הַבְּרִיחִם זָהָב את הבריחים היה צריך לצפות בזהב. אין הכוונה שהבריח עצמו היה מצופה בזהב, אלא שהיה מעין קנה חלול, שעבר בין הטבעות אליהן הכניסו את הבריחים, וכך יצא שהבריחים היו מצופים בזהב של הקנה החלול[45]: (ל) וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן לאחר סיום מלאכת החלקים השונים של המשכן, עליך לבנות את המשכן,[46] כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר (עליך לבנות את המשכן) באותה דרך ובאותה צורה שאני עתיד להראות לך על הר סיני[47]:

 

ה. הפרוכת, המסך ומקום הכלים במשכן.

(לא) וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת עליך לעשות פרוכת, מעין מחיצה,[48] תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר הפרוכת תהיה שזורה מחוטים של תכלת (צמר הצבוע בדם חילזון), ארגמן (צמר שצבוע בצבע שנקרא ארגמן), תולעת שני (צמר הצבוע בצבע אדום) ושש (פשתן). מכל אחד מארבעת החוטים האלו, היו מביאים שישה חוטים, שוזרים את החוטים יחד, וכך יצא שכל חוט היה מורכב מעשרים וארבעה חוטים קטנים,[49] מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ כְּרֻבִים יש לעשות את הפרוכת "מעשה חושב" היינו שמשני הצדדים של הפרוכת היו ציורים שונים, והציורים היו דמויות של אדם[50]: (לב) וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים מְצֻפִּים זָהָב את הפרוכת יש להניח על ארבעה עמודים העשויים מעצי שיטים ומצופים בזהב (כפי שמיד נסביר).[51] העמודים עמדו במרחק של עשר אמות מהכותל המערבי של המשכן לכיוון מזרח, דהיינו: עשרים אמה מהפתח במזרח. שני עמודים היו צמודים לכותלי המשכן, ושני העמודים האמצעיים היו במרווחים שווים מהעמודים הקיצוניים, כך שהיו שלשה רווחים שווים בין העמודים,[52] וָוֵיהֶם זָהָב על העמודים היו ווים שהיו עשויים מזהב. הפרוכת הייתה מחוברת למוט. את המוט היו מניחים על ווי הזהב, וכך הייתה הפרוכת תלויה ומהווה מחיצה לקודש הקדשים. אורך הפרוכת היה עשר אמות כרוחב המשכן ורוחב הפרוכת היה גם הוא עשר אמות כגובה המשכן. הפרוכת הייתה תלויה עשר אמות מהכותל המערבי של המשכן לכיוון מזרח, וכך, קדש הקדשים היה עשר אמות על עשר אמות,[53] עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף כל אחד מהעמודים היה מונח על אדן אחד שהיה עשוי מכסף, בניגוד לקרשים, שכל קרש היה מונח על שני אדנים[54]: (לג) וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים מיקום הפרוכת היה מתחת לקרסים שחיברו את יריעות המשכן. כפי שראינו, יריעות המשכן כיסו את חלל המשכן, כאשר רוחב היריעות שהיה ארבעים אמה היה מונח לאורך המשכן. כך יוצא, שהפרוכת, שהייתה תלויה עשר אמות מהכותל המערבי של המשכן ועשרים אמות מהכניסה בצד מזרח, נמצאה ממש מתחת לקרסים שחיברו את היריעות,[55] וְהֵבֵאתָ שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת יש להכניס מעבר לפרוכת, בתוך קדש הקדשים שנמצא מאחורי הפרוכת, את ארון העדות,[56] וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים מטרת הפרוכת היא כדי להבדיל בין הקדש (ההיכל) לקדש הקדשים[57]: (לד) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת בְּקֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים יש להניח את הכפורת על ארון הברית שנמצא בקדש הקדשים[58]: (לה) וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת את השולחן יש לשים מחוץ לפרוכת, בקדש, וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה את המנורה יש לשים מול השולחן, בצדו הדרומי של המשכן. המנורה עמדה מול השולחן והיה מרחק של שתי אמות וחצי בין המנורה לבין הכותל הדרומי של המשכן,[59] וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן את השולחן יש לשים בצד הצפוני של המשכן. השולחן היה במרחק של שתיים וחצי אמות מהכותל הצפוני של המשכן.[60] גם השולחן וגם המנורה הונחו במרחק של לפחות עשר אמות מפתח המשכן[61]: (לו) וְעָשִׂיתָ מָסָךְ לְפֶתַח הָאֹהֶל יש לעשות וילון לפתח המשכן,[62] תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר הוילון יהיה שזור מחוטים של תכלת (צמר הצבוע בדם חילזון), ארגמן (צמר שצבוע בצבע שנקרא ארגמן), תולעת שני (צמר הצבוע בצבע אדום) ושש (פשתן). מכל אחד מארבעת החוטים האלו, היו מביאים שישה חוטים, שוזרים את החוטים יחד, וכך יצא שכל חוט היה מורכב מעשרים וארבעה חוטים קטנים, מַעֲשֵׂה רֹקֵם הוילון נעשה על ידי מעשה רקמה, היינו שהציורים לא היו נראים משני הצדדים (בניגוד למעשה חושב)[63]: (לז) וְעָשִׂיתָ לַמָּסָךְ חֲמִשָּׁה עַמּוּדֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב כדי לתלות את הוילון, יש לעשות חמישה עמודים מעצי שיטים ולצפות אותם זהב. שניים מהעמודים היו מעין המשך לכותלי המשכן, ושלשת העמודים האמצעיים היו במרחקים שווים מהעמודים הקיצוניים.[64]  מתיאור עשיית העמודים בפרשת ויקהל, אנו למדים שעל העמודים היו גם חישוקים של זהב, היינו, חוטים של זהב[65] שהיו מלפפים את העמוד, וָוֵיהֶם זָהָב את הווים עליהם היה תלוי המוט שהיה מחובר לוילון היה צריך לעשות גם כן מזהב. הווים היו בצד הפנימי של העמודים,[66] וְיָצַקְתָּ לָהֶם חֲמִשָּׁה אַדְנֵי נְחֹשֶׁת העמודים עמדו על חמישה אדנים מנחושת. לכל עמוד היה אדן אחד בלבד שהיה עשוי מנחושת:

 

[1] רש"י. יש שרצו להוכיח מכאן שגג המשכן עצמו נקרא משכן. רשב"ם כתב שעשרת היריעות התחתונות נקראות משכן, כיוון שתחתם היה הארון. ספורנו: היריעות נקראו משכן מכיוון שמתחת ליריעות היו השולחן והמנורה ששימשו לשכינה, ועל היריעות עצמם היו דמויות של כרובים – סוג הדמויות בהם התגלה ה' לנביאים. כלי יקר: לא היה ראוי לומר לעשות משכן, שהרי המשכן הוא שכינתו של ה' ולא ניתן לעשות את שכינתו של ה', ולכן על דרך ההשאלה קרא ליריעות בשם משכן, כדי שניתן יהיה להחיל עליה לשון עשייה. האברבנאל כתב שעובי כל יריעה הייתה טפח.

[2] רש"י. ישנם דעות נוספות של תנאים במניין החוטים השזורים בכל מין ומין: 4, 5, 8 ו -12. המשנה למלך כתב שהרמב"ם סובר שהסוגים השונים של החוטים לא היו שזורים אחד בשני. בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שישנה מחלוקת בין הריטב"א לרש"י לגבי שזירת החוטים: הריטב"א סובר שגם כל אחד מהשישה החוטים של כל סוג בפני עצמו היה שזור, ואילו רש"י סובר שהחוטים הבודדים לא היו שזורים.

[3] רש"י. א"ע כתב כפירוש רש"י ולאחר מכן על דרך הפשט כתב שמעשה חושב היינו שהיו עושים את היריעות לפי המחשבה שעלתה בלב, לפי התכנית המתוכננת. רמב"ם: המיוחד ביריעות הוא שבשני צידי היריעה היו אותם ציורים של הכרובים. ישנה מחלוקת תנאים האם מעשה חושב היינו שבצד אחד היה ארוג אריה ובצד השני היה ארוג דמות של נשר או שבשני הצדדי היו ארוגים אריות. בספר מלאכת המשכן וכליו עמ' שסה' כתב ששאל את הגר"ח קנייבסקי לגבי מספר הציורים שהיו על היריעות והרב קנייבסקי ענה לו שכנראה שלא היה על זה קפידא.

לגבי לשון כרובים, שמשמע מרש"י שהכוונה היא לאריות בעוד שעל כרובים שעל הארון פירש שהיו בצורת אדם, צריך לומר שכרובים הוא שם כולל לצורות הבריאה השונות, ובכל מקום יש לפרש כמשמעות הכתוב.

[4] אונקלוס.

[5] רש"י ורשב"ם. הסתפקו המפרשים האם החוט ששימש לתפירת היריעות היה צריך להיות משש, תכלת ארגמן ותולעת שני או לא.

[6] רש"י. יש הסוברים שבין כל אחת מהלולאות היה מרווח של חצי אמה. לפי זה יוצא שהלולאות עצמם היו כאצבע וחצי.

[7] רש"י.

[8] רש"י. המלבי"ם סובר שהקרסים היו על הצד העליון של היריעות, ורק השפיצים של הקרסים שנכנסו לתוך הלולאות נראו למי שעמד תחת היריעות בעוד שבספר מעשה חושב כתב שהקרסים היו מתחת ליריעות וככמעט כלי הקרס נראה למי שעומד תחת היריעות. יש אומרים שהקרס היה כפוף בקצותיו ויש אומרים שלקרס היו מעין כפתורים בקצוות, ויש אומרים שהקרסים נראו כמו טעם הזרקא.

[9] רש"י.

[10] רשב"ם.

[11] רש"י.

[12] רש"י.

[13] אונקלוס.

[14] אונקלוס.

[15] אונקלוס.

[16] רש"י.

[17] נחלקו המפרשים ממה היו עשויים לולאות יריעות העיזים. יש הסוברים שהיו עשויות מתכלת כמו לולאות יריעות המשכן, ויש הסוברים שהיו עשויות מצמר. יש הסוברים שהיה מרווח של חצי אמה בין כל אחת מהלולאות. לפי חשבון זה יוצא שכל לולאה עצמה הייתה כשתיים וחצי אצבעות.

[18] רש"י במס' יומא עט:

[19] זהו דעת רש"י. רשב"ם אינו מחשיב אמה לכל קרש, ולכן הרוויח שיריעות המשכן כיסו בצדדים תשע אמות, וסרח העודף של יריעות העיזים כיסה את אותה אמה. כמו כן כתב שבצד המערבי, יריעות המשכן היו תלויות עשר אמות, ואילו הסרח העודף היה תלוי שתים עשרה אמה, שתי אמות יותר מיריעות המשכן.

[20] רש"י. רשב"ם: היריעה מכסה את אמת האדנים.

[21] רש"י.

[22] רש"י.

[23] רש"י בדעת ר' נחמה. לדעת ר' יהודה היה רק מכסה אחד שחצי מנו היה עשוי מעורות אילים מאדמים וחצי ממנו היה עשוי מעורות תחשים. בדברי ר"י ישנו מחלוקת בין המפרשים: יש אומרים שהחלוקה הייתה ממש חצי אורות אילים מאדמים וחצי עורות תחשים, ויש אומרים שהיו משולשים חתוכים של עורות אילים ומשולשים של עורות תחשים. כמו כן, יש הסוברים שהמכסה לא היה חציו מאילים וחציו מתחשים, אלא שהחלוקה הייתה אחרת: חלק קטן יותר היה מתחשים והרוב היה מאילים. בספר מלאכת המשכן וכליו הסביר בדעת האבן עזרא שהמכסים מעורות האילים המאדמים והתחשים כיסו לגמרי את היריעות. נראה לי שאין דבריו מוכרחים.

[24] רש"י. ישנה כאן מחלוקת האם הקרשים נקראים חלק מהמשכן: אוה"ח סובר שרק היריעות נקראות משכן בעוד א"ע סובר שגם הקרשים נקראים חלק מהמשכן.

[25] אונקלוס.

[26] רש"י. רמב"ן מקשה על לשונו של רש"י. רש"י כתב שהיה חורץ חצי מרוחב הקרש, והרמב"ן הבין מדברי רש"י שכוונתו ממש לשלשת רבעי האמה. יוצא שלדברי רש"י, שולי האדנים היו צריכים להיות בחלקם הפנימי גדולים יותר משולים המופנים כלפי חוץ כדי למלא את כל חלל האדן, שהרי בחלל הפנימי היה צריך שיהיו שני טפחים ואצבע כדי למלא את החלל הפנימי כולו ואילו בחלק החיצוני לא היו שוליים של שני טפחים ואצבע. עוד אומר הרמב"ן שלדברי רש"י שהחלל האמצעי היה חצי מרוחב הקרש, לא נשארה שום בליטה, שהרי בצדדי הבליטה החריץ היה רבע אמה, ואם כן לא נותר כלום מהקרש. הלכך אומר הרמב"ן שהחריצים היו בגודל שהיה נוח להכניס לשם את האדנים, ואין שום קפידא בזה. אמנם, בפנים פירשנו את דברי רש"י עפ"י מפרשיו שכוונתו שהחלל האמצעי היה בגודל של חצי מרוחב הקרש, הכוונה היא לחצי אמה, ובכך נפתרו קושיותיו של הרמב"ן. יש הסוברים שרש"י על התורה באמת התכוון כהבנת הרמב"ן שהקרש היה חרוץ לאורך חצי משיעורו, אלא שבפירושו על הגמרא חזר בו – עיין ספר מלאכת המשכן וכליו עמ' שז'.

ישנם הבנות נוספות בדברי רש"י: הטור כתב שהחריץ האמצעי היה באמת שלשת רבעי האמה, כפשט דברי רש"י אצלנו, אך קצוות החריצים לא היו רבע אמה, אלא היו עבים כלשהו, רק כדי לקבל את שפת האדן. הטור באמת תמה על דברי הרמב"ן ושאל מהיכן למד הרמב"ן ששפתי האדנים צריכים להיות שווים בכל צדדיהם. היריעות שלמה כתב שני אפשרויות בפירוש דברי רש"י: או כשיטת הרמב"ן ששפתי האדנים היו שווים בכל אחד מהצדדים, ואז יוצא שהידות היו שפח וחצי בכל צד, ובעוביים היו שלשה טפחים, או שהידות היו ברוחב הקרשים בשיעור של שני טפחים ורבע, ושלש ושלשת רבעי טפחים לעובי. ריב"א כתב שהקרשים בכלל לא היו חרוצים בצד עוביים, ורק היו חרוצים באמצע רוחבם ובקצוות רוחבם.

שיטות נוספות בהסבר ידות הקרשים: ר"י בכור שור כתב שהידות עצמם היו רבע אמה על רבע אמה, כך שקצוות הקרשים היו חרוצות רבע אמה כמו שכתבנו בפנים, אך עוביים היה חרוץ כמעט שלשה טפחים. האברבנאל: באמצע היו חורצים חריץ של אמה, ובקצוות הקרש עשו חריץ קטן כדי להאדנים יוכלו להתלבש על הידות, וכך יוצא שכל יד הייתה כמעט רבע אמה. ר"א בן הרמב"ם כתב שהידות היו שפיצים ולא היו מרובעות.

[27] רש"י.

[28] מידת עובי הקרש אינו מוזכר בתורה אך חז"ל אמרו במסכת שבת שעובי הקרשים היה טפח. ההוכחה הטובה לכך היא הקרשים הפינתיים שהיו במשכן, שם אנחנו צריכים לומר שרק חצי אמה מהם היו גלויים, ונשארה אמה שכיסתה את עובי הקרש שהיה בצד הצפוני או בצד הדרומי. ישנן מפרשים שחלקו על קביעה זו, כמו א"ע כאן והרלב"ג. חלק מהמפרשים אינם מקבלים מידה זו מכיוון שאם עובי הקרשים היה גבוה אמה, הרי שהקרשים היו כבדים מאוד

בגמ' ישנה מחלוקת נוספת, בין ר' יהודה לר' נחמיה. בעוד ר' נחמה סובר שעובי הקרשים היה אמה לכל אורך הקרש, הרי שר"י סובר שעובי הקרש מלמטה היה טפח, ולמעלה היה עובי הקרש אצבע. בהסבר שיטתו של ר"י נחלקו הראשונים: יש הסוברים שעובי הקרש הלך והתמעט לכל אורך הקרש, ויש הסוברים שרק לקראת חלקו העליון, הלך הקרש והתמעט.

[29] רש"י. בשפתי חכמים הסביר שכוונתו של רש"י שהבליטות היו חרוצות משלשה צדדים, מכיוון שאינו מחשיב את צד החריץ שהוא באמצע הקרש.

[30] רש"י.

[31] רש"י. רמב"ן מפרש עפ"י ברייתא דמלאכת המשכן שפירוש משולבות אשה אל אחותה, היינו שמצידי הקרשים היו יוצאים מעין בליטות, שהיו נכנסים לתוך נקבים שהיו על הקרש שהיה לידם, וכך הקרשים היו מחזיקים אחד את השני. בהסבר הבליטות והנקבים נחלקו המפרשים: יש האומרים שהנקב היה פשוט חור בקרש, ויש האומרים שבנוסף לחור בקרש היו מוסיפים מעין ,דיבל" שיכסה את החור, כדי שהחור לא יתבלה. ישנם שני מחלוקות נוספות לגבי הנקבים והבליטות. מחלוקת אחת נוגעת לקרשים הפינתיים: האם גם להם היו הבליטות והנקבים ומחלוקת שניה נוגעת למספר הנקבים והבליטות: האם בכל קרש הייתה בליטה אחת ונקב אחד או שהיו ארבעה נקבים וארבעה בליטות.

[32] אונקלוס.

[33] רלב"ג. רוב המפרשים סוברים שהנקב האדנים הגיע עד לקרקע, אחרת יוצא שהמשכן היה גבוה יותר מעשר אמות. בטעמא שקרא, כתב הגר"ח קנייבסקי ששאלו את החזון איש כיצד הצליחו לעשות את האדנים מכל כך מעט כסף, וענה החזו"א שדפנות האדנים היו חלולים.

[34] רש"י.

[35] אונקלוס. א"ע: הקרשים הפינתיים היו שונים משאר הקרשים, וניתן לומר גם שהיו עגולים ולא מרובעים כמו  שאר הקרשים.

[36] רש"י.

[37] רש"י.

[38] רש"י. רמב"ן: הסיבה שהתורה לא הרחיבה בהסבר עשיית הטבעות הוא מכיוון שהתורה הקפידה רק על עצם עשיית הטבעות, ושהטבעות יחברו את הקרשים, אך דרך עשייתם והחומר ממנו עשויים אינו מעכב. אמנם בברייתא דמלאכת המשכן כתוב שהטבעות היו מזהב. כמו כן כתב הרמב"ן (וכמוהו מפרשים נוספים) שהטבעות היו רק על הקרשים הפינתיים ותפקידם היה לחבר את הכתלים בצדדים השונים של המשכן, אך על שאר הקרשים לא היו חריצים וטבעות. ספורנו סובר שהטבעות שהיו רק על הקרשים הפינתיים, שימשו לבריחים, וכך חיברו את כתלי המשכן.

[39] רש"י.

[40] רש"י.

[41] רש"י. רשב"ם: היו חמישה בריחים שהלכו לכל אורך הכותל ועוד בריח אמצעי שעבר בתוך הקרשים, וכך ביו בסה"כ שישה בריחים. לעניים עובי הבריחים, בספר מלאכת המשכן וכליו רצה ללמוד מעובי בדי הארון, כל אחד לפי שיטתו, ואין דבריו מוכרחים כלל. ר' אברהם בן הרמב"ם כתב שהבריח האמצעי היה בגובה של חמש אמות וחצי מהקרקע, כיוון שאינו מחשב את אמת האדנים כחלק מהחשבון של "הבריח התיכון". כמו כן, לדבריו, הבריח העליון היה סמוך לקצה העליון של הקרשים והבריח התחתון היה סמוך לקצהו התחתון של הקרשים. רש"י במסכת שבת כתב שהבריח התיכון היה עובר לאורך כל שלשת כותלי המשכן, והיה עומד בנס, שהרי אין אומן שיכול להכין חתיכת עץ כזו. מצאנו שיטות חולקות לגבי האם הבריח התיכון היה מצופה בזהב.

[42] ישנם מפרשים שהסיקו מכאן שהבריח של הכותל המערבי לא עבר באותו גובה כמו הבריחים שבכתלים הצפוני והדרומי, שהרי אם עבר באותו גובה, לא היה ניתן להכניס את הבריחים פנימה. ישנה דיעה אחרת, שהבריח המערבי היה דק יותר בראשו, כדי שניתן יהיה להכניס את הבריחים האחרים באותו גובה.

[43] נחלקו המפרשים אם הציפוי היה רק בכל מקום ממנו היה ניתן לראות את הקרשים, או שהציפוי היה גם בראשי הקרשים. כמו כן יש נה דעה הסוברת שהצד העליון של האדנים היה מצופה בזהב כדי שיתקיים שהיה ציפוי זהב לקרשים. אמנם, ברור שהידות לא היו מצופות זהב. לגבי עובי הקרשים מצאנו גם כן שיטות חולקות. לגבי הקרשים הפינתיים, יש האומרים שלמרות שאמה מכל קרש לא היה גלוי, גם אמה זו צופתה בזהב, כיוון שהתורה לא חילקה בין הקרשים. גם לגבי עובי הציפוי מצאנו שיטות שונות, האם הציפוי היה עבה או דק.

[44] רש"י. מדבריו משמע שמדובר על טבעות ממש. האברבנאל סובר שלא היו טבעות של ממש, אלא היו מעין ווים.

[45] רש"י.

[46] רש"י. א"ע הסתפק אם הציווי הוא שמשה רבינו יראה לחכמים כיצד להקים את המשכן, או שהוא עצמו יקים את המשכן בפעם הראשונה.

[47] רש"י.

[48] רש"י. מדרש תנחומא: עובי הפרוכת היה טפח, ונחלקו המפרשים אם עובי הטפח היה בקודש או בקדש הקדשים. יש מפרשים שהפרוכת הייתה מקיפה את ארבעת העמודים עליהם הייתה תלויה.

[49] רש"י.

[50] רש"י. רשב"ם פירש שמעשה חושב היינו שהציורים היו ארוגים על הבד של הפרוכת, כך שהציורים בלטו.

[51] רש"י. לגבי מידת העמודים, מצאנו שיטות שונות: המעשה חושב סובר שאורכם היה עשר אמות, רוחבם היה שלשת רבעי האמה ועוביים היה אמה. מהרא"י הסתפק אם עוביים היה חצי אמה או אמה לא פירש את מידת רוחבו. בספר מלאכת המשכן וכליו כתב שמהרא"י לא פירש מה היה אורכם של העמודים, ולא הבנתי את דבריו, שהרי לכאורה פשוט שהיו ארוכים עשר אמות.

[52] מעשה חושב. אמנם יש עוד שתי שיטות לגבי מיקום שני העמודים האמצעיים: יש הסוברים שהעמודים היו צמודים לשני העמודים הקיצוניים, ויש הסוברים שאמנם לא היו צמודים לעמודים הקיצוניים, אך לא היו רחוקים מהם. לשתי השיטות האחרונות, היה חלל גדול בין העמודים האמצעיים.

[53] רש"י. בברייתא דמלאכת המשכן כתוב שעל כל עמוד היה וו אחד. אמנם יש שפירשו שעל כל עמוד היו שני ווים.

[54] רש"י.

[55] רשב"ם.

[56] אונקלוס.

[57] אונקלוס.

[58] אונקלוס.

[59] רש"י.

[60] רש"י.

[61] רש"י.

[62] רש"י.

[63] רש"י.

[64] ישנם שיטות נוספות לגבי מיקום העמודים האמצעיים, ויש אומרים שהמרחק בין העמודים האמצעיים לא היה שווה. כמו כן ישנה מחלוקת היכן בדיוק עמדו העמודים. יש הסוברים שהעמודים הקיצוניים ממש כיסו את הקרשים של כתלי המשכן, ויש הסוברים שעמודים אלו היו במרחק מה מהעצים של כותלי המשכן.

[65] עיין בהערות בפרק לו'.

[66] רוקח.

חידון מסכם לה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקון, ספר ישעיהו חידון מסכם פרקים לה - סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סה - סו

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו פרקים סה- סו
חידון התנ"ך תשפ"ב

ישעיהו מסכם נז - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - ישעיהו - מסכם נז - סד
חידון התנ"ך תשפ"ב

חידון ישעיהו סג - סד

חידון התנ"ך העולמי המקוון - קיץ תשפ"ב - ישעיהו סג -סד
חידון התנ"ך תשפ"ב