ברכות פרק א

פרק א'

משנה א

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית. מִשָּׁעָה שֶׁהַכּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכל בִּתְרוּמָתָן, עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע. אָמַר לָהֶם, אִם לא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת. וְלא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר. וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:

*

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית מצוות קריאת שמע חלה פעמיים ביום: פעם אחת ביום ופעם אחת בערב. המשנה שואלת מהו הזמן הראשון ביממה בו מותר לקרוא את קריאת שמע של הערב?[1] מִשָּׁעָה שֶׁהַכּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכל בִּתְרוּמָתָן (מותר להתחיל לקרוא קריאת שמע של הערב) החל מהזמן שכהנים שנטמאו בטומאה ונטהרו, נכנסים חזרה לעיר מהטבילה במקווה[2] ומותרים באכילת תרומה. לדוגמא: כהן שנטמא בטומאת שרץ, אסור באכילת תרומה. כדי שיהיה לכהן מותר לאכול תרומה, על הכהן לטבול במקווה ולהמתין עד לצאת הכוכבים שלאחר הטבילה. המשנה אומרת שהזמן הראשון ביממה שמותר לקרוא בו קריאת שמע של הערב הוא בצאת הכוכבים.[3] ממשיכה המשנה לכתוב עד מתי מותר לקרוא את שמע בלילה: עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עַד חֲצוֹת. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר מצאנו במשנה שלש דעות החולקות בעניין הזמן האחרון בו מותר לקרוא קריאת שמע של הערב: ר' אליעזר סובר שמותר לקרוא עד סוף האשמורה הראשונה. כלומר: מחלקים את הלילה לשלשה חלקים שווים. בלילה יש שתים עשרה שעות ואם מחלקים את הלילה לשלשה חלקים, יוצא שבכל חלק ישנם ארבע שעות.[4] ר' אליעזר סובר שבסוף החלק הראשון של הלילה, כלומר, לאחר שעברו ארבע שעות מתחילת הלילה, מסתיים הזמן בו מותר לקרוא את קריאת שמע של ערבית. חכמים סוברים שמותר לקרוא קריאת שמע של ערבית עד חצות הלילה, דהיינו, לאחר שעברו שש שעות מתחילת הלילה. רבן גמליאל סובר שזמן קריאת שמע הולך ונמשך כל הלילה, עד עלות השחר, שהוא הזמן בו מתחילה השמש לצאת. מחלוקת התנאים תלויה בהסבר הפסוק בו נאמר הציווי "בשכבך ובקומך": ר' אליעזר סובר שהגדרת זמן שכיבה הינה כל זמן שבני אדם מתכוננים ללכת לישון, ועד ארבע שעות של הלילה יש בני אדם שהולכים לישון. רבן גמליאל סובר שהגדרת זמן שכיבה הינה כל זמן שבני אדם ישנים, ובני אדם ישנים על לעלות השחר. חכמים סוברים בפירוש הפסוק כרבן גמליאל, אלא שמשום סייג אמרו שמותר לקרוא קריאת שמע רק עד חצות (כפי שנראה בעז"ה מיד בהמשך). מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, אָמְרוּ לוֹ, לא קָרִינוּ אֶת שְׁמַע היה מקרה בו בניו של רבן גמליאל חזרו מחתונה לאחר חצות הלילה, ולאחר שחזרו, אמרו לרבן גמליאל שלא הספיקו לקרוא קריאת שמע לפני חצות (בגמרא מבואר שבניו של רבן גמליאל שאלו אותו אם חכמים סוברים שמותר לקרוא קריאת שמע רק עד חצות או שהם רק עשו סייג לדבריהם וענה להם רבן גמליאל שהם באמת סוברים שמותר לקרוא קריאת שמע עד עלות השחר אלא שהם עשו סייג לדבריהם).[5] אָמַר לָהֶם, אִם לא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, חַיָּבִין אַתֶּם לִקְרוֹת רבן גמליאל אמר לבניו, שאם עדיין לא עלה השחר, אם עוד לא בוקר, הם חייבים לקרוא קריאת שמע.[6] וְלא זוֹ בִּלְבַד ואין הדין כך רק במצוות קריאת שמע. גם במצוות נוספות הדין הוא שאם אדם לא הספיק לקיים את המצווה לפני חצות הלילה, הרי שהוא מקיים את המצווה עד לעלות השחר, אֶלָּא כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר אלא כל מצווה שחכמים אמרו שזמנה עד לחצות הלילה, זמן קיומה הוא באמת על עלות השחר. הלכך, אם לא הגיע זמן עלות השחר ועדיין לא קיימו את המצווה, חייבים לקיים את המצווה, למרות שעבר כבר זמן חצות הלילה. רבן גמליאל מביא שתי דוגמאות למצוות שזמנם הוא עד לעלות השחר, ובכל זאת חכמים אמרו שיש לקיים מצוות אלו רק עד לחצות הלילה. דוגמא ראשונה: הֶקְטֵר חֲלָבִים וְאֵבָרִים, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר זמן הקטרת החלבים של הקרבן, דהיינו, העלאת חלקי השומן של הקרבן למזבח וכן העלאת איברי הקרבן על המזבח הוא עד לעלות השחר, למרות שחכמים הגבילו את זמן הקטרת החלבים והאיברים עד לחצות הלילה.[7] דוגמא שנייה: וְכָל הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד, מִצְוָתָן עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר ישנם קרבנות שזמן אכילתם הוא במשך יום שחיטתם והלילה שלאחר מכן. מותר לאכול קרבנות אלה עד לעלות השחר, למרות שחכמים אמרו שיש לאוכלם רק עד חצות הלילה. אִם כֵּן, לָמָּה אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת (ממשיך רבן גמליאל בדבריו) אם זמן קיום המצוות הללו הוא עד עלות השחר, מדוע אמרו חכמים שיש לקיים מצוות אלה רק עד חצות הלילה, כְּדֵי לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה (הסיבה שחכמים אמרו שיש לקיים מצוות אלה רק עד לחצות הלילה למרות שמותר לקיימם עד לעלות השחר היא) כדי שהאדם יקיים את המצווה עוד לפני חצות הלילה, וכך לא תיווצר מציאות שהוא חלילה יפסיד את המצווה. אם חכמים לא היו אומרים שעל האדם לקיים מצוות אלה לפני חצות, עלול היה האדם לחכות עד לעלות השחר כדי לקיים את המצווה, וייתכן שהייתה נוצרת מניעה כל שהיא שהייתה מונעת ממנו מלקיים את המצווה. על ידי שחכמים הקדימו את הזמן האחרון בו האדם יכול לקיים את המצווה (מעלות השחר לחצות), האדם יקיים את המצווה לפני שזמנה תעבור בלי שום חשש, אולם אם עבר חצות, על האדם לקיים את המצווה על לעלות השחר:

משנה ב

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית. מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת. הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה:

*

מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּשַׁחֲרִית מהו הזמן הראשון ביממה בו מותר לקרוא קריאת שמע של הבוקר? נחלקו חכמים בכך: מִשֶּׁיַּכִּיר בֵּין תְּכֵלֶת לְלָבָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בֵּין תְּכֵלֶת לְכַרְתִי תנא קמא סובר שהזמן הראשון בו מותר להתחיל לקרוא את קריאת שמע של שחרית הוא מרגע שיש מספיק אור שמש כדי שאדם יוכל להבחין בין חוטי התכלת שנמצאים בציצית שלו, לבין חוטי הלבן שנמצאים בציצית שלו. לעומתו סובר ר' אליעזר שמותר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק לאחר שיש מספיק אור שמש, עד שניתן להבחין בין שני צבעים דומים: תכלת וכרתי (ירוק כהה מאוד). כדי להבחין בין תכלת לכרתי צריך שיהיה יותר אור מאשר להבחין בין תכלת ללבן. (וְגוֹמְרָהּ) עַד הָנֵץ הַחַמָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, עַד שָׁלשׁ שָׁעוֹת, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ בְּנֵי מְלָכִים לַעֲמוֹד בְּשָׁלשׁ שָׁעוֹת נחלקו חכמים בעניין הזמן האחרון ביממה בו מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית. תנא קמא סובר שמותר לקרוא את קריאת שמע של שחרית עד לנץ החמה, דהיינו: עד הזמן בו מתחילה השמש לבצבץ בין ראשי ההרים (זמן זה הוא מאוחר יותר ביום מאשר עלות השחר). ר' יהושע חולק וסובר שהזמן האחרון ביממה בו מותר לקרוא את קריאת שמע של שחרית הוא לאחר שיעברו שלש שעות זמניות מתחילת היום. לפי כולם, מותר לקרוא קריאת שמע של שחרית רק בזמן שבני האדם קמים משנתם, שהרי נאמר: "בשכבך ובקומך". מכאן למדו חכמים שיש לקרוא קריאת שמע בזמן "קימה". רוב בני האדם (בזמנם) קמו בזמן נץ החמה, ולכן תנא קמא סובר שזהו הזמן האחרון בו ניתן לקרוא קריאת שמע. ר' יהושע סובר שאמנם רוב בני האדם קמים בנץ החמה, אך יש מיעוט של בני אדם, למשל בני מלכים, שאינם צריכים לקום מוקדם בבוקר, והם קמים רק לאחר שעוברים שלש שעות ביום, ולכן עד שלש שעות ביום נקרא "זמן קימה". הַקּוֹרֵא מִכָּאן וְאֵילָךְ לא הִפְסִיד, כְּאָדָם הַקּוֹרֵא בַתּוֹרָה אדם שקרא קריאת שמע לאחר שכבר עבר זמן קריאת שמע (נץ החמה או שלש שעות) לא הפסיד ויכול לקרוא את קריאת שמע יחד עם ברכותיה, ויש לו שכר על כך. אמנם שכר של קורא קריאת שמע בזמנה אינו מקבל על כך, אבל שכר כאדם הקורא בתורה (שהוא פחות משכרו של הקורא קריאת שמע בזמנה) הוא כן מקבל על כך[8]:

משנה ג

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבּקֶר יַעֲמדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבּקֶר יַעֲמדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ בית שמאי סוברים שלומדים מהפסוק "בשכבך ובקומך" שבשעה שאדם קורא קריאת שמע בבוקר, עליו לעמוד (שהרי נאמר "ובקומך") ובשעה שאדם קורא קריאת שמע בערב, עליו לשכב. לפי בית שמאי, הציווי "בשכבך ובקומך" הוא ציווי על מצב האדם בשעה שקורא את קריאת שמע: האדם צריך להיות במצב בו הוא שוכב בשעת קריאת שמע בערב ובמצב בו הוא עומד בקריאת שמע בבוקר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ בית הלל לומדים מכך שנאמר "ובלכתך בדרך", שכל אדם קורא כדרכו: אם האדם רוצה, הוא יכול לקרוא קריאת שמע כאשר הוא שוכב ואם הוא רוצה לקרוא קריאת שמע כאשר הוא עומד, מותר לו. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים מסבירים בית הלל, שלשיטתם, הסיבה שכתוב "בשכבך ובקומך" היא כדי לתאר את הזמן בו צריך לקרוא קריאת שמע: בשעה שבני אדם שוכבים, בערב, ובשעה שבני אדם עומדים, בבוקר. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים ר' טרפון סיפר שפעם היה בדרכו, וכאשר נטה כדי לקרוא את קריאת שמע (שהרי לפי בית שמאי צריך לנטות בשעה שקוראים קריאת שמע), נכנס לסכנה, מכיוון שבשעה שנטה לקרוא, היה קל יותר לליסטים לשדוד אותו. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל אמרו חכמים לר' טרפון שהייתה סיבה טובה לכך שחייו היו בסכנה, מכיוון שנהג לפי בית שמאי במקום לנהוג לפי בית הלל:

משנה ד

בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ. אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה. מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ. לַחְתּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלּא לַחְתּם. וְשֶׁלּא לַחְתּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּם:

*

בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ בתפילת שחרית, מברכים לפני קריאת שמע שתי ברכות: ברכת "יוצר המאורות", וברכת "אוהב עמו ישראל" ולאחר קריאת שמע מברכים ברכה אחת: "גאל ישראל". וּבָעֶרֶב שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ בקריאת שמע של ערבית מברכים שתי ברכות לפני קריאת שמע: ברכת "המעריב ערבים" וברכת "אוהב עמו ישראל", ולאחר קריאת שמע של ערבית מברכים שתי ברכות: ברכת "גאל ישראל" וברכת "שומר עמו ישראל לעד". (בשבת, במקום לברך שומר עמו ישראל לעד, מברכים "הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל עמו ישראל ועל ירושלים). אַחַת אֲרֻכָּה וְאַחַת קְצָרָה אחת משתי הברכות שלפני קריאת שמע היא ברכה ארוכה, כלומר, היא גם פותחת בברכה: "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם יוצר אור" וגם מסיימת בברכה: "ברוך אתה ה' יוצר המאורות" (וכן בברכת המעריב ערבים), ואילו אחת הברכות שלפני קריאת שמע היא ברכה קצרה, אמנם היא מסתיימת בברכה, "ברוך אתה ה' אוהב עמו ישראל" אך אינה פותחת בברכה: "אהבת עולם". מְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַאֲרִיךְ, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְקַצֵּר. לְקַצֵּר, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַאֲרִיךְ בברכות שתיקנו חכמים לפתוח בברכה, אסור לדלג על הפתיחה, ובברכות שאמרו חכמים שלא לפתוח בברכה, אסור לפתוח בברכה. לַחְתּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלּא לַחְתּם. וְשֶׁלּא לַחְתּם, אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתּם בברכות שתיקנו חכמים לחתום ולסיים בברכה (לדוגמא: ברוך אתה ה' גאל ישראל), אסור לדלג על החתימה, ובברכות שחכמים אמרו שלא לחתום (לדוגמא בברכת בורא נפשות), אסור להוסיף חתימה:

משנה ה

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כּל (יְמֵי חַיֶּיךָ), לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ:

*

מַזְכִּירִין יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת בפרשת "ויאמר", יש פסוק המדבר על זכירת יציאת מצרים: "אני ה' אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים". המשנה אומרת שגם בקריאת שמע שבלילה, אומרים את פרשת ויאמר כיוון שמוזכר בה יציאת מצרים, ומצווה להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, הֲרֵי אֲנִי כְּבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ בֶּן זוֹמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז) לְמַעַן תִּזְכּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יְמֵי חַיֶּיךָ, הַיָּמִים. כּל יְמֵי חַיֶּיךָ, הַלֵּילוֹת ר' אלעזר בן עזריה אמר שהוא היה תשוש כמו זקן בן שבעים שנה, ולא זכה למצוא מקור לכך שיש לומר את פרשת ויאמר בלילה, עד שבן זומא לימד אותנו את דרשת חכמים על הפסוק: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך". מכך שכתוב "ימי חייך", אנחנו למדים שצריך להזכיר את יציאת מצרים בזמן קריאת שמע של שחרית, ומהריבוי של המילה "כל" למדו חכמים, שהתורה באה לרבות שגם בלילה צריך להזכיר יציאת מצרים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יְמֵי חַיֶּיךָ, הָעוֹלָם הַזֶּה. כּל (יְמֵי חַיֶּיךָ), לְהָבִיא לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ חכמים סוברים שהמילים בפסוק "ימי חייך" מלמדים אותנו שיש להזכיר את יציאת מצרים בימי העולם הזה, בימים שלפני הגעת מלך המשיח, ואילו מריבוי המילה "כל" אנחנו למדים שצריך להזכיר את יציאת מצרים גם לאחר שמלך המשיח יגיע, ואם כן לא נותר לנו מהיכן ללמוד שצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה:

[1] בפירוש תפארת ישראל כתב שיש ארבע מובנים למילה קריאה: 1. קריאת שם. 2. קריאה לאדם שיבוא אליו מרחוק. 3. קריאה בספר. 4. קריאה בקול גדול. קריאת שמע נקראת בלשון קריאה כיוון שיש מצווה לקרוא את הפסוק הראשון בקול רם על מנת לעורר את הכוונה. בתוספות אנשי שם כתב שכל דבר שכתוב בספר ואומרים אותו בעל פה, שייך לומר עליו לשון קריאה, והוכיח כן מקריאת התורה ביום הכיפורים עיי"ש דבריו.

[2] תפארת ישראל.

[3] הגמרא הסבירה שהסיבה שהמשנה לא הגדירה במפורש את הזמן שבו מותר להתחיל לקרוא קריאת שמע כצאת הכוכבים היא כדי ללמדנו שמותר לכהנים להתחיל לאכול בתרומה לאחר צאת הכוכבים ואינם צריכים להמתין עד אור הבוקר (ובמיוחד לכהנים שנטמאו בטומאות שצריכים להביא עליהם קרבן ביום המחרת כמו מצורע).

[4] בגמרא מבואר שהסיבה שנקט ר"א עד סוף האשמורה הראשונה ולא כתב עד ארבע שעות היא כדי להשמיע לנו את הסימנים שיש לכל משרת. האדם יכול לדעת מהו הסיום של כל אחת מהמשמרות על ידי סימנים שהגמרא מנתה.

[5] ובירושלמי מובא שעשה מעשה לא כדי להוכיח שחכמים סוברים כמותו אלא להוציא מדעת חכמים.

[6] בפירוש מלאכת שלמה הביא גירסא אחרת בה כתוב שמותר להם לקרוא.

[7] רש"י כתב שאין שום מקום שאמרו חכמים שהקטר חלבים ואיברים הינם עד לחצות הלילה, ואדרבא, יש משנה מפורשת במסכת מגילה שזמנה כל היום, וכן כתב כאן רע"ב. בפירוש תויו"ט כתב שאין ראיה מהמשנה במסכת מגילה וייתכן שרבן גמליאל שמע במקום כלשהו שחכמים מגבילים את הקטר החלבים והאיברים עד לחצות, והביא את דברי הרמב"ם שפסק שגם הקטר חלבים ואיברים עד לחצות.

[8] נחלקו הראשונים אם הכוונה שיכול לקרוא לכל אורך היום עם הברכות. הרמב"ם סובר שמותר לקרוא כל היום ואילו רב האי גאון סובר שמותר לקרוא רק עד שעה רביעית עם ברכות ומכאן ואילך יקרא ללא ברכות. הקשה בתוספות חדשים מדוע איננו אומרים שכמו שלעניין שכיבה סוברים חכמים שמותר לקרוא קריאת שמע לכל אורך הלילה, כל זמן שבני אדם שוכבים, כך יהיה מותר לנו לקרוא קריאת שמע בכל היום, כל זמן שבני אדם עומדים? ותירץ שפעולת השכיבה כוללת את כל הזמן שבו אדם שוכב במיתתו, אך קימה הינה רק השלב הראשון שבו אדם עומד ממיטתו ולאחר מכן שאר הפעולות אינן נחשבות בגדר קימה.