מסכת יומא

פרק א

פרק א משנה א

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין, וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף:

*

שִׁבְעַת יָמִים קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים שבעה ימים לפני שחל יום הכיפורים, כלומר, בתאריך ג' תשרי, מַפְרִישִׁין כֹּהֵן גָּדוֹל מִבֵּיתוֹ לְלִשְׁכַּת פַּלְהֶדְרִין (שבעה ימים לפני יום הכיפורים) היו מפרישים את הכהן הגדול מביתו, ובמשך כל שבעת ימים האלה היה הכהן הגדול מתגורר בלשכה שהייתה בנויה בבית המקדש שנקראת "לשכת פלהדרין". "פלהדרין" הם שרי המלך ועל שמם נקראה הלשכה כדי לרמז לנו שכשם ששרי המלך היו מתחלפים בכל שנה, כך הכהנים הגדולים בימי בית שני היו מתחלפים בכל שנה משום שהם היו קונים את הכהונה הגדולה על ידי שוחד ומשום כך הם לא היו מוציאים את שנותם. הסיבה שהיו מפרישים את הכהן הגדול מביתו שבעה ימים לפני יום הכיפורים היא מפני שאנחנו חוששים שמא אשתו תהיה ספק טמאה בטומאת נידה (שהיא טומאה היוצאת מהגוף) והכהן ייטמא מאשתו ויזדקק לשבעה ימי טהרה לפני יום הכיפורים. כל עבודת יום הכיפורים כשרה רק בכהן הגדול, ולכן, יש לעשות כל מה שאפשר כדי שהכהן הגדול לא יהיה טמא ביום הכיפורים[1].  וּמַתְקִינִין לוֹ כֹהֵן אַחֵר תַּחְתָּיו, שֶׁמָּא יֶאֱרַע בּוֹ פְסוּל בנוסף להפרשת הכהן הגדול, היו ממנים כהן אחר שישמש ככהן מחליף לכהן הגדול ביום הכיפורים, למקרה שהכהן הגדול ייטמא ולא יוכל לעבוד במקדש ביום הכיפורים. אמנם, את הכהן שהיו ממנים תחת הכהן הגדול לא היו מפרישים שבעה ימים מביתו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אִשָּׁה אַחֶרֶת מַתְקִינִין לוֹ, שֶׁמָּא תָמוּת אִשְׁתּוֹ ר' יהודה סובר, שבנוסף להפרשת הכהן הגדול מביתו ולמינוי כהן שישמש במקרה והכהן הגדול ייטמא, היו גם משיאים את הכהן הגדול עם אישה נוספת על אישתו, היות ואנחנו חוששים שמא אשתו תמות, ולומדים מהפסוק (כפי שמיד נראה) שכהן גדול צריך להיות נשוי כדי לכפר בעבודת יום הכיפורים. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז) וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ בֵּיתוֹ, זוֹ אִשְׁתּוֹ בפסוקי התורה המתארים את עבודת יום הכיפורים, כתוב "וכפר בעדו ובעד ביתו", ולמדו מכאן חז"ל ש"ביתו" הכתוב בפסוק זוהי אשתו של הכהן הגדול. משמע מכאן שהכהן הגדול צריך להיות נשוי בשעת עבודת יום הכיפורים. מכיוון שאנחנו חוששים שמא אשתו תמות, סובר ר' יהודה שאנחנו משיאים לכהן הגדול אשה נוספת לפני יום הכיפורים, כדי שלא יווצר מצב בו אשתו תמות והוא (הכהן הגדול) לא יוכל לכפר על בני ישראל. אָמְרוּ לוֹ, אִם כֵּן, אֵין לַדָּבָר סוֹף אמרו חכמים לר' יהודה, אם אתה חושש שמא תמות אשתו של הכהן הגדול ומפני כך אתה מכריח אותו לישא אישה נוספת, הרי שעליך לחשוש שגם האישה השנייה תמות ואתה צריך לחתן את הכהן הגדול עם עוד נשים, שמא כל אחת מהנשים ימותו. הלכך סוברים חכמים, שאנחנו אומרים שאיננו חוששים למיתת אשתו של הכהן הגדול כלל, ואין הכהן הגדול צריך להתחתן עם אישה נוספת לפני יום הכיפורים. אמנם, חכמים גם באמת אינם חוששים שהכהן הגדול ייטמא, וכל הסיבה שהיו ממנים כהן אחר שישמש תחת הכהן הגדול במקרה שייטמא היא רק כדי שהכהן הגדול יזהר יותר מטומאה, על ידי שיראה שיש מי שיחליף אותו במקרה והוא חלילה נטמא.[2] לעומתם, סובר ר' יהודה שחוששים למיתה של אישה אחת ואין חוששים למיתה של שתי נשים ולכן מספיק להתקין אישה נוספת אחת לכהן הגדול:

 

 

פרק א משנה ב

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב, שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:

*

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים במשך שבעת הימים שלפני יום הכיפורים, הוּא הכהן הגדול, עושה את הדברים הבאים בכדי להתאמן לקראת העבודה ביום כיפור: 1) זוֹרֵק אֶת הַדָּם הכהן הגדול זורק את דם קרבנות התמיד, 2) וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת הכהן הגדול מקטיר את הקטורת שהיו מקטירים בכל יום בבית המקדש, 3) וּמֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת הכהן הגדול מיטיב את הנרות, דהיינו: ניקוי נרות המנורה משאריות השמן והפתילות, כדי שהנרות ידלקו טוב יותר,[3] 4) וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל הכהן הגדול מקריב את איברי התמיד: הראש והרגל על גבי המזבח. וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים בשאר ימות השנה שאינן שבעת הימים לפני יום הכיפורים, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב (בשאר הימים) אם הכהן הגדול רוצה להקריב קרבן מסויים, כמו להקריב את קרבן התמיד, מותר לו (בניגוד לשבעת הימים שלפני יום הכיפורים שרק הכהן הגדול היה מקריב את קרבן התמיד), שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ הכהן הגדול מקריב חלק בראש, דהיינו שמותר לו להחליט שהוא מקריב קרבן תמיד ולא כהן אחר, וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ וכן מותר לכהן הגדול לקחת לעצמו איזה חלק מהקרבן שהוא רוצה. אמנם, לא תמיד קרבן מותר לכהן להקריב בראש ולקחת חלק בראש. רק בקרבנות מותר לכהן הגדול להקריב חלק בראש אך בקדשי גבול, כמו תרומה ומעשר, אסור לו לקחת חלק בראש[4]:

 

 

פרק א משנה ג

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה:

*

מָסְרוּ לוֹ זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בֵית דִּין זקני הסנהדרין היו מוסרים לכהן הגדול זקנים מזקני בית הדין. וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם תפקיד זקני בית הדין היה לקרוא במשך שבעת ימי הפרישה לפני הכהן הגדול בפסוקים שבפרשת אחרי מות העוסקים בעבודת יום הכיפורים, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, קְרָא אַתָּה בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ זקני בית הדין היו אומרים לכהן הגדול לקרוא בפיו את מה שלימדו אותו וכך הם יראו אם הוא שכח את מה שלמד או שמא הוא לא למד בכלל את הדינים. בגמרא מוסבר שבבית המקדש השני היה חשש שמא הכהן הגדול לא למד את הדינים מכיוון שהכהנים הגדולים היו קונים את המשרה בכסף וקרה שהיו כהנים שלא היו ראויים. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים שַׁחֲרִית, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה בבוקר ערב יום הכיפורים, היו מעמידים את הכהן הגדול בשער המזרח של העזרה והיו מעבירים לפניו בעלי חיים שונים שכמותם יקריב קרבנות ביום הכיפורים: פרים, אילים וכבשים, וכך היה מכיר טוב יותר את סדר העבודה. אמנם לא היו מעבירים לפני הכהן הגדול שעירים משום שהשעיר מובא כקרבן חטאת על חטאי בני ישראל ולא רצו שתיחלש דעתו[5]:

 

 

פרק א משנה ד

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה, עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה:

*

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה במשך כל שבעת הימים שלפני יום הכיפורים, הימים שבהם היו מפרישים את הכהן הגדול מביתו, לא היו מונעים מהכהן הגדול מלאכול ולשתות. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה, לֹא הָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה בערב יום כיפור סמוך לחשיכה, היו מונעים מהכהן הגדול מלאכול הרבה מפני שכאשר אוכלים הרבה הדבר גורם לשינה, ובליל יום הכיפורים הכהן הגדול היה נמנע מלישון כדי שלא יראה קרי:

 

פרק א משנה ה

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

*

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה זקני בית הדין מסרו את הכהן הגדול לזקני הכהונה. וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס זקני הכהונה העלו את הכהן הגדול לעליית בית אבטינס שם היו מלמדים את הכהן הגדול את עבודת הקטורת שזוהי אחת העבודות הקשות שבמקדש. וְהִשְׁבִּיעוּהוּ[6] זקני בית הדין היו משביעים את הכהן הגדול שיקפיד שלא לעבוד את עבודת יום הכיפורים כמו הצדוקים. הצדוקים סברו שצריך להכניס את הקטורת לקדש הקדשים לאחר שכבר שמו אותה בתוך המחתה בעוד ההלכה סוברת שאת הקטורת שמים במחתה רק לאחר שהכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים.[7] וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם מיד לאחר שזקני בית הדין השביעו את הכהן הגדול, הם היו הולכים ממנו כדי שלא יראו אותו מתבייש על כך שחשדו בו והשביעו אותו. וְאָמְרוּ לוֹ כך אמרו זקני בית הדין לכהן הגדול בשעה שהשביעו אותו: אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל אדוני הכהן הגדול, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין אנחנו (זקני בית הדין) שלוחים של בית הדין ואנחנו משביעים אותך על דעת בית הדין. כך לא היה הכהן הגדול יכול להתחמק ולומר שהתכוון בשבועתו לדבר אחר ממה שהשביעו אותו, שהרי השביעו אותו שיקפיד על כל הלכות עבודת יום הכיפורים כמו שבית הדין רצו שהוא יעשה והוא אינו יכול לומר שהתכוון לדבר אחר. מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ אנחנו משביעים אותך בשם ה' שלא תשנה דבר מכל מה שלימדנו אותך לעשות (ובכך היו משביעים אותו שלא ינהג כמו הצדוקים). הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין לאחר שזקני בית הדין השביעו את הכהן הגדול, הכהן הגדול היה פורש ובוכה משום שחשדו בו שהוא צדוקי ואילו זקני בית הדין היו פורשים ובוכים משום שייתכן שהם חשדו בכשרים והכהן הגדול איננו צדוקי:

 

 

פרק א משנה ו

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל:

*

אִם הָיָה חָכָם, דּוֹרֵשׁ במשנה ד' ראינו שהכהן הגדול היה נמנע משינה בליל יום הכיפורים כדי שלא יראה קרי. המשנה מספרת לנו במה היה הכהן הגדול עוסק לאורך כל הלילה, ואומרת לנו שהדבר תלוי במדרגתו: אם הכהן הגדול היה חכם, הרי שהוא היה דורש בדברי הלכה. וְאִם לָאו, תַּלְמִידֵי חֲכָמִים דּוֹרְשִׁין לְפָנָיו אם הכהן הגדול אינו יכול לדרוש בעצמו בדברי הלכה, הרי שהיו תלמידי חכמים דורשים לפניו בדברי הלכה. וְאִם רָגִיל לִקְרוֹת, קוֹרֵא אם הכהן הגדול אינו יכול להבין את דברי ההלכה גם כשאחרים דורשים לפניו, הרי שהוא היה קורא בתנ"ך. וְאִם לָאו, קוֹרִין לְפָנָיו אם גם לקרוא לא היה יודע הכהן הגדול, הרי שהיו אחרים קוראים לפניו פסוקים מהתנ"ך. וּבַמֶּה קוֹרִין לְפָנָיו. בְּאִיּוֹב וּבְעֶזְרָא וּבְדִבְרֵי הַיָּמִים. זְכַרְיָה בֶּן קְבוּטָל אוֹמֵר, פְּעָמִים הַרְבֵּה קָרִיתִי לְפָנָיו בְּדָנִיֵּאל נחלקו תנא קמא וזכריה בן קבוטל בעניין אלו ספרים היו קוראים לפני הכהן הגדול בליל יום הכיפורים: לפי תנא היו קוראים לפניו באיוב, עזרא ודברי הימים ואילו לפי זכריה בן קבוטל היו קוראים לפניו גם בספר דניאל. הסיבה שהיו קוראים לפניו בספרים אלו היא בגלל שתוכנם מעניין ובקריאתם יימנע הכהן הגדול מלישון[8]:

 

 

פרק א משנה ז

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם, פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה, וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה:

*

בִּקֵּשׁ לְהִתְנַמְנֵם פִּרְחֵי כְהֻנָּה מַכִּין לְפָנָיו בְּאֶצְבַּע צְרָדָה כפי שכבר ראינו, במהלך ליל יום הכיפורים הכהן הגדול היה נמנע משינה כדי שלא לבא לידי טומאת קרי. המשנה אומרת שבמקרה והכהן הגדול היה נרדם, פרחי כהונה, הכהנים הצעירים שהתחילו ללמוד את עבודת הכהונה,[9] היו מונעים מהכהן הגדול מלישון. מניעת השינה הייתה נעשית על ידי שפרחי הכהונה היו מכים לפני הכהן הגדול באצבע צרידה, על ידי הצמדת האגודל לאצבע הסמוכה לה (ויש אומרים לאמה) ושמיטת האצבעות הצמודות ועל ידי כך היו משמיעים קול שהיה מקשה על הכהן הגדול להירדם. וְאוֹמְרִים לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, עֲמוֹד וְהָפֵג אַחַת עַל הָרִצְפָּה כמו כן, היו פרחי הכהונה אומרים לכהן הגדול לעמוד עם יחף על הרצפה ובכך הוא יפיג את חמימות רגליו כך שהקור ימנע ממנו מלישון. הגמרא מסבירה שפרחי הכהונה היו מבקשים מהכהן הגדול לקוד קידה באופן שכשהוא היה מתכופף הוא היה נסמך על אצבעות האגודל. וּמַעֲסִיקִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה וכן היו פרחי כהונה מעסיקים את הכהן הגדול עד זמן שחיטת תמיד של שחר על ידי שהיו שרים לו פסוקים כמו: "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו". בכך היו גם פרחי הכהונה רומזים לכהן הגדול שיוודא שהאופן שבו הוא יעבוד את עבודת יום הכיפורים יהיה מרוצה לה' ולשם שמים:

 

 

פרק א משנה ח

בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת, וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה, וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל:

*

תרומת הדשן פירושה שבכל יום היה אחד הכהנים חותה מעט דשן מהמזבח[10] (הדשן הוא האפר שנוצר משריפת העצים והקרבנות) ומניח את הדשן במזרח הכבש של המזבח, ועל ידי נס היה הדשן נבלע במקומו. שאר הדשן שלא נתרם בתרומת הדשן היה נאסף על ידי הכהנים לערימה גדולה על גבי המזבח שנקראת "תפוח". משנתינו עוסקת בזמן שבו היו תורמים את הדשן בימות השנה השונים.

 

בְּכָל יוֹם תּוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בִּקְרִיאַת הַגֶּבֶר אוֹ סָמוּךְ לוֹ, בֵּין לְפָנָיו בֵּין לְאַחֲרָיו ביום רגיל, היו תורמים את הדשן בזמן סמוך לקריאת הגבר, לעיתים לפני קריאת הגבר, לעיתים אחריו ולעיתים בזמן קריאת הגבר. בגמרא נחלקו האמוראים אם הכוונה ב"קריאת הגבר" היא לקריאתו של אדם שהיה ממונה לקרוא לכהנים לעבודתם לפני עלות השחר או שהכוונה היא לקריאת התרנגול בבוקר שהוא זמן מוקדם יותר. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מֵחֲצוֹת ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מדשן את המזבח כבר מחצות. הסיבה לכך היא משום שכל עבודת יום הכיפורים הייתה מוטלת על הכהן הגדול ורצו שיהיה לו זמן לנוח עד שחיטת קרבן התמיד עד הבוקר. וּבָרְגָלִים מֵאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה בשלושת הרגלים היו הכהנים תורמים את הדשן באשמורה הראשונה, בחלקו הראשון של הלילה (הכוונה היא לשליש הראשון של הלילה) משום שעם ישראל התאסף בבית המקדש והקריב הרבה קרבנות. היה צריך זמן רב כדי לאסוף את כל הדשן לתפוח ולכן היה צריך להקדים את תרומת הדשן לאשמורה הראשונה של הלילה. וְלֹא הָיְתָה קְרִיאַת הַגֶּבֶר מַגַּעַת עַד שֶׁהָיְתָה עֲזָרָה מְלֵאָה מִיִּשְׂרָאֵל המשנה אומרת שבשלושת הרגלים העזרה כבר הייתה מלאה באנשים מישראל עוד לפני קריאת הגבר משום שהיו הרבה מאוד אנשים שהיו מגיעים לבית המקדש בשלושת הרגלים[11]:

 

 

פרק ב

פרק ב משנה א

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין, אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם, וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגֻדָּל בַּמִּקְדָּשׁ:

*

בָּרִאשׁוֹנָה, כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִתְרֹם אֶת הַמִּזְבֵּחַ, תּוֹרֵם בהתחלה, לפני שחכמים תיקנו את הפיס (כפי שנראה בהמשך המשנה) כדי לקבוע מיהו הכהן שיזכה בתרומת הדשן (עיין במושגים ערך "תרומת הדשן"), כל כהן מבית האב שהיה עובד בבית המקדש, היה יכול לתרום את המזבח. זאת בתנאי שהוא היה הכהן היחיד שרצה בעבודה זו. וּבִזְמַן שֶׁהֵן מְרֻבִּין כאשר היו מספר כהנים שרצו לזכות בתרומת הדשן, רָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְאַרְבַּע אַמּוֹת זָכָה (כאשר היו מספר כהנים שרצו לזכות בתרומת הדשן) היו כל הכהנים שרצו לתרום את הדשן רצים לכיוון המזבח, וממשיכים בריצתם גם בעלייתם על כבש המזבח. הכהן הראשון שהגיע למרחק של ארבע אמות מהמזבח הוא הכהן שזכה לתרום את המזבח. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין במקרה והיו שני כהנים שהגיעו יחד למרחק של ארבע אמות מהמזבח, וממילא ריצת הכהנים לכיוון המזבח לא הכריעה מיהו הכהן שיזכה בתרומת הדשן, הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר לָהֶם הַצְבִּיעוּ (במקרה והיו שני כהנים שהגיעו יחד למרחק של ארבע אמות מהמזבח) הממונה על הפיסות היה אוסף את כל הכהנים[12] שרצו לתרום את המזבח (ולא רק את השניים שהגיעו ראשונים), ועושה פיס כדי לקבוע מיהו הכהן שיזכה לתרום את המזבח. ישנן מספר דעות במפרשים לגבי אופן עשיית הפיס, נכתוב כעת את שיטת רש"י ובסוף המשנה נסביר גם על פי הרמב"ם. שיטת רש"י: כל הכהנים המשתתפים בפיס היו עומדים במעגל. הממונה היה מוריד את המצנפת[13] של אחד הכהנים וקובע מספר גבוה בהרבה ממספר הכהנים שהשתתפו בפיס (למשל אם היו בערך שישים כהנים שהשתתפו בפיס, היה הממונה קובע את המספר מאה). לאחר קביעת המספר, הכהנים היו מוציאים אצבע אחת (ובמקרה של כהן חולה שקשה לו להוציא רק אצבע אחת, הוא היה מוציא שתי אצבעות) והכהן היה מתחיל לספור את אצבעות הכהנים עד שהיה מגיע למספר שהוא קבע. הכהן שהספירה הסתיימה אצלו הוא הכהן שזכה לתרום את המזבח. וּמָה הֵן מוֹצִיאִין כמה אצבעות מוציאים הכהנים המשתתפים בפיס? אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם (הכהנים המשתתפים בפיס) היו מוציאים אצבע אחת או שתי אצבעות. בדרך כלל היה הכהן מוציא אצבע אחת, ובמקרה והוא היה חולה והיה קשה לו להוציא רק אצבע אחת, הוא היה מוציא שתי אצבעות (אך שתי האצבעות נספרות כאצבע אחת). וְאֵין מוֹצִיאִין אֲגֻדָּל בַּמִּקְדָּשׁ המשנה מסיימת ואומרת שלכהן אסור להוציא אגודל במקדש מחשש שמא הוא ירמה. יש חשש שכאשר הכהן יראה שהמניין עומד להסתיים בכהן שעומד לימינו, הוא יוציא גם את האגודל שלו כדי שהממונה יתבלבל וימנה גם את האגודל וגם את האצבע שלו. לגבי שאר האצבעות אין חשש שהממונה יתבלבל, משום שאצבעות אלה נמצאות קרובות לאצבע שהכהן מוציא והממונה רואה שעליו לספור את שתי האתבעות לאדם אחד. אולם, אם הכהן יוציא את האגודל המרוחקת משאר האצבעות, הוא עלול לבלבל את הממונה, כיוון שהוא (הממונה) יחשוב שאצבעות אלה שייכות לשני כהנים נפרדים. שיטת הרמב"ם:  הכהנים הם אלה שהיו קובעים את המספר (ולא הממונה, אם כי ייתכן והוא היה יודע באיזה מספר בחרו הכהנים) ובמקרה וכהן הוציא שתי אצבעות, הממונה סופר אותו כשני כהנים. החשש בהוצאת האגודל היא שמא הכהן יראה שהמניין יסתיים בכהן העומד לימינו וברגע האחרון הוא יוציא אצבע נוספת שלא הוציא בהתחלה:

 

 

פרק ב משנה ב

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, (וְנָפַל) וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַפַּיִס. אַרְבָּעָה פְיָסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן:

*

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶם שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ, וְדָחַף אֶחָד מֵהֶן אֶת חֲבֵרוֹ, (וְנָפַל) וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ היה מקרה בו היו שני כהנים שרצו לכיוון המזבח כדי שהראשון מביניהם שיגיע לארבע האמות של המזבח יזכה בתרומת הדשן. לאחר שהכהנים כבר עלו בכבש, דחף אחד מהכהנים את חברו, והכהן שנדחף נפל מהכבש ורגלו נשברה. וְכֵיוָן שֶׁרָאוּ בֵית דִּין שֶׁבָּאִין לִידֵי סַכָּנָה, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ תוֹרְמִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ אֶלָּא בַפַּיִס לאחר שהכהן נפל ורגלו נשברה, בית דין ראו שיש סכנה בכך שקביעת הכהן שיתרום את המזבח תהיה על ידי ריצה, ולכן תיקנו שקביעת הכהן שיתרום את המזבח תיעשה רק על ידי פיס (הסיבה שמלכתחילה לא תיקנו פיס על תרומת הדשן כמו שתיקנו פיס על שאר העבודות, ורק לאחר שבית דין ראו שהגיעו לידי סכנה תיקנו פיס היא משום שחכמים חשבו שלא יהיו כהנים רבים שירצו לקום מוקדם בבוקר כדי לזכות בתרומת הדשן, וממילא לא יהיה הפיס נצרך). אַרְבָּעָה פְיָסוֹת הָיוּ שָׁם, וְזֶה הַפַּיִס הָרִאשׁוֹן בכל יום היו ארבע פיסות בבית המקדש (המשנה תפרט בהמשך לשם מה הוצרכו שלושת הפיסות הנוספים) ופיס זה, של קביעת הכהן שיתרום את הדשן היה הפיס הראשון מבין ארבעת הפיסות שהתקיימו בכל יום בבית המקדש:

 

 

פרק ב משנה ג

הַפַּיִס הַשֵּׁנִי, מִי שׁוֹחֵט, מִי זוֹרֵק, וּמִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה, וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם, הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת, וְהַקְּרָבַיִם, וְהַסֹּלֶת, וְהַחֲבִתִּין, וְהַיָּיִן. שְׁלשָׁה עָשָׂר כֹּהֲנִים זָכוּ בוֹ. אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב:

*

הַפַּיִס הַשֵּׁנִי המשנה תפרט עתה מה היה קובע הפיס השני שהתקיים בכל יום בבית המקדש. הכהנים שזכו בפיס השני עסקו בהקרבת קרבן התמיד, וכל כהן שזכה בתפקיד בהקרבת קרבן תמיד של בוקר, היה עושה עבודה זו גם בהקרבת תמיד של בין הערביים. 1) מִי שׁוֹחֵט הכהן הראשון שזכה בפיס היה שוחט את קרבן התמיד.[14] 2) מִי זוֹרֵק הכהן שעמד במעגל לימינו של הכהן שזכה בשחיטת קרבן התמיד, היה מקבל את דם קרבן התמיד וזורק את דמו על גבי המזבח. לא היו עושים פיס נפרד כדי לקבוע מי יזכה בזריקת דם התמיד (וכן בשאר העבודות המנויות במשנה), אלא הכהן שעמד לימין הכהן שזכה בשחיטה, הוא זה שזכה בזריקת הדם, והעומד לימינו זכה בעבודה הבאה וכן הלאה. 3) וּמִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי הכהן שעמד במעגל לימינו של הכהן שזכה בזריקת הדם, היה מדשן את המזבח הפנימי. בכל יום היה הכהן מקטיר קטורת על גבי המזבח הפנימי (מזבח הזהב). בכל בוקר, היה כהן שהיה זוכה לדשן את המזבח הפנימי, להוריד את שאריות הגחלים והקטורת שנשארו על גבי המזבח. 4) וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה הכהן שעמד במעגל לימינו של הכהן שדישן את המזבח הפנימי, זכה בדישון המנורה. דישון המנורה הינה הוצאת שאריות השמן והפתילה שנשארו לאחר הדלקת המנורה ביום שלפני כן. וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הכהנים הנוספים שזכו בפיס זה, זכו בהעלאת איברי קרבן התמיד לכבש המזבח. לאחר שהפשיטו את קרבן התמיד צפונית למזבח, העלו מספר כהנים את האיברים לכבש המזבח, כאשר הנחת האיברים הייתה בחצי התחתון של הכבש (ולאחר מכן היה כהן נוסף מעלה את האיברים מחצי הכבש למזבח). 5) הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל הכהן הראשון שזכה בהעלאת האיברים למזבח (שהוא הכהן שעמד במעגל לימין הכהן שזכה בדישון המנורה) היה מעלה את ראש קרבן התמיד ואת רגל ימין של הכבש שהוקרב לשם קרבן התמיד. 6) וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם הכהן שעמד לימינו של הכהן שהעלה את הראש והרגל, זכה בהעלאת שתי הידיים של הכבש לחצי הכבש. 7) הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל הכהן שעמד לימינו של הכהן שזכה בהעלאת שתי הידיים, היה מעלה לחצי הכבש את הזנב (העוקץ) ורגל שמאל של קרבן התמיד. 8) הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה הכהן שעמד לימינו של הכהן שזכה בהעלאת העוקץ והרגל, זכה בהעלאת החזה והצואר (הגרה) של קרבן התמיד לחצי הכבש. 9) וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת הכהן שעמד לימינו של הכהן שהעלה את החזה והגרה, זכה בהעלאת שתי הדפנות (שהם איברים פנימיים של הקרבן הצמודים לצלעות) לחצי הכבש. 10) וְהַקְּרָבַיִם הכהן שעמד לימין הכהן שהעלה את שתי הדפנות, זכה בהעלאת הקרביים של קרבן התמיד לחצי הכבש (הקרביים הם איברי העיכול של הקרבן). 11) וְהַסֹּלֶת הכהן שעמד לימין הכהן שהעלה את הקרביים, זכה להעלות את הסולת על גבי המזבח. יחד עם רוב הקרבנות היה צריך להעלות גם סולת מעורבבת בשמן (וכן יין כפי שנראה). כמות הסולת והשמן הייתה תלויה בבעל החיים שהוקרב לשם קרבן. יחד עם כבש היו מעלים למזבח סולת בכמות של עישרון. כהן זה זכה להעלות את הסולת למזבח. 12) וְהַחֲבִתִּין הכהן שעמד לימין הכהן שהעלה את הסולת, היה מעלה על גבי המזבח את מנחת החביתין של הכהן הגדול. בכל יום היה הכהן הגדול מקריב מנחת חביתין: חצי ממנה הוקרב בבוקר יחד עם עולת התמיד של בוקר וחצי בערב יחד עם עולת התמיד של בין הערביים (וכהן הדיוט היה מקריב מנחה זו פעם אחת בחייו, בפעם הראשונה שהוא נחנך לעבודה). 13) וְהַיָּיִן הכהן האחרון שזכה בפיס השני (שהוא הכהן שעמד לימין הכהן שהעלה את מנחת החביתין) היה מעלה את היין על גבי המזבח. יחד עם רוב הקרבנות היה צורך להעלות על המזבח גם יין, כאשר כמות היין הייתה תלויה בבעל החיים שהוקרב. יחד עם כבש היו מעלים כמות של רביעית ההין יין (השווה בכמות לשלושה לוגים). שְׁלשָׁה עָשָׂר כֹּהֲנִים זָכוּ בוֹ בסך הכל היו שלושה עשר כהנים שזכו בפיס השני (כפי שראינו את החלוקה). אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב בן עזאי סובר שסדר הקרבת איברי קרבן התמיד אינה כפי שציין תנא קמא, אלא הסדר היה תלוי בדרך הילוך הכבש: ראשון היה מוקרב הראש והרגל, לאחר מכן החזה והגרה, לאחר מכן שתי הידיים, שתי הדפנות ולבסוף העוקץ והרגל. אולם, תנא קמא סובר שהסדר היה נקבע על פי איכות האיברים: האיברים המשובחים יותר הוקרבו ראשונים:

 

 

פרק ב משנה ד

הַפַּיִס הַשְּׁלִישִׁי, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ. וְהָרְבִיעִי, חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ:

*

הַפַּיִס הַשְּׁלִישִׁי, חֲדָשִׁים לַקְּטֹרֶת בֹּאוּ וְהָפִיסוּ הפיס השלישי שהיה בכל יום היה מיועד רק לכהנים חדשים שמעולם לא זכו בפיס זה. בפיס זה הפיסו מי יזכה בהקטרת הקטורת. הסיבה שכהן היה יכול לזכות בפיס זה רק פעם אחת בחיים היא משום שהקטורת היא סגולה לעושר (בגמרא למדים זאת מפסוקים בתורה) ורצו שלכל כהן תהיה הזדמנות לזכות בסגולה זו[15]. וְהָרְבִיעִי, חֲדָשִׁים עִם יְשָׁנִים, מִי מַעֲלֶה אֵבָרִים מִן הַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ הפיס הרביעי היה מיועד לכלל הכהנים, גם כהנים שכבר זכו בפיס זה. בפיס הרביעי קבעו מי הכהן שיזכה בהעלאת האברים מהכבש למזבח. כפי שראינו במשנה הקודמת, היו הכהנים שזכו בפיס השני מעלים את האיברים לחצי הכבש, והכהן שזכה בפיס הרביעי היה מעלה אברים אלה מחצי הכבש למזבח. (רק כהן אחד היה מעלה את כל האברים):

 

 

פרק ב משנה ה

תָּמִיד קָרֵב בְּתִשְׁעָה, בַּעֲשָׂרָה, בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר. כֵּיצַד. עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה. בֶּחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם, הֲרֵי כָאן עֲשָׂרָה. בֵּין הָעַרְבַּיִם, בְּאַחַד עָשָׂר, הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים. וּבַשַּׁבָּת בְּאַחַד עָשָׂר, הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים. וּבַשַּׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מָיִם:

*

תָּמִיד קָרֵב בְּתִשְׁעָה, בַּעֲשָׂרָה, בְּאַחַד עָשָׂר, בִּשְׁנֵים עָשָׂר, לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר קרבן התמיד יכול להיות מוקרב בתשעה כהנים, בעשרה כהנים, באחד עשר או שנים עשר כהנים. המשנה תסביר את כל האפשרויות מיד. אולם לא תיתכן מציאות בה קרבן התמיד יוקרב בפחות מתשעה כהנים או ביותר משנים עשר כהנים (אמנם המשנה מונה רק את הכהנים שהיו עוסקים בקרבן התמיד משעת הולכת האיברים). משנה זו היא כפי שיטת התנא ר' אלעזר בן יעקב שסובר שלא היה כהן נוסף שהיה מעלה את האיברים מחצי הכבש למזבח, אלא הכהנים שהעלו את האיברים לחצי הכבש, העלו את הקרבן לראש המזבח.[16] כֵּיצַד כיצד יוקרב קרבן התמיד עם מספר הכהנים עליהם למדנו? עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה בקרבן התמיד המוקרב בבוקרו של ביום רגיל, הרי שיש צורך בתשעה כהנים כדי להקריב אותו: 1) הולכת הראש ורגל ימין, 2) הולכת שתי הידיים, 3) הולכת החזה והגרה. 4) הולכת העוקץ ורגל שמאל. 5) הולכת הקרביים. 6) הולכת שתי הדפנות. 7) הולכת עישרון הסולת. 8) הולכת מנחת החביתין. 9) הולכת רביעית ההין יין (כלומר: שלושה לוגין). בֶּחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מַיִם, הֲרֵי כָאן עֲשָׂרָה בחג הסוכות, קרבן התמיד מוקרב על ידי עשרה כהנים: תשעה כהנים שמקריבים את הקרבן בכל יום וכהן נוסף שהיה מביא איתו צלוחית של מים כדי לקיים את ניסוך המים. בֵּין הָעַרְבַּיִם, בְּאַחַד עָשָׂר, הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים קרבן התמיד של בים הערביים היה מוקרב על ידי אחד עשר כהנים: תשעה כהנים שהיו מקריבים את קרבן התמיד בבוקר ועוד שני כהנים שהיו מעלים איתם שני גזירי עצים לשם המערכה על המזבח (בתמיד של בוקר היה הכהן שתורם את הדשן מעלה את שני גזירי העצים). וּבַשַּׁבָּת בְּאַחַד עָשָׂר, הוּא עַצְמוֹ בְּתִשְׁעָה, וּשְׁנַיִם בְּיָדָם שְׁנֵי בְזִיכֵי לְבוֹנָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים בהקרבת קרבן תמיד של בוקר בשבת, היו אחד עשר כהנים שהיו עוסקים בהעלאת קרבן התמיד: תשעה כהנים שבכל יום ועוד שני כהנים שהיו מעלים איתם את שני בזיכי הלבונה מהשולחן (שתי הכפות שבהם היה בושם שהופק מעץ לבונה שהיה על השולחן). הכהנים שנבחרו להעלות את שני בזיכי הלבונה היו הכהנים שעמדו בשעת הפיס לימין הכהן שזכה בהעלאת היין לכבש המזבח. אמנם גם תמיד של בין הערביים של שבת היה מוקרב על ידי אחד עשר כהנים כמו כל קרבן תמיד של בין הערביים, אך לא היו מקריבים את בזיכי הלבונה יחד עם תמיד של בים הערביים. וּבַשַּׁבָּת שֶׁבְּתוֹךְ הֶחָג, בְּיַד אֶחָד צְלוֹחִית שֶׁל מָיִם בשבת שחל בחג הסוכות היו מקריבים שנים עשר כהנים את תמיד של בוקר: אחד עשר כהנים שהיו מקריבים את התמיד בכל שבת (תשעה כהנים שבכל יום ועוד שניים שהיו מביאים בידם שני בזיכי לבונה) ועוד כהן אחד שהיה מביא בידו צלוחית של מים:

 

 

פרק ב משנה ו

אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר, הַבָּשָׂר בַּחֲמִשָּׁה, הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם שְׁנָיִם:

*

אַיִל קָרֵב בְּאַחַד עָשָׂר אחד עשר כהנים היו משתתפים בהעלאת האיל אל כבש המזבח. הַבָּשָׂר בַּחֲמִשָּׁה חמישה כהנים היו מעלים את איברי האיל הקשורים בבשר אל כבש המזבח: 1) הראש והרגל. 2) שתי הידיים. 3) החזה והגרה. 4) העוקץ והרגל. 5) שתי הדפנות. הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁנַיִם שְׁנָיִם שאר חלקי הקרבן של האיל היו מועלים לכבש המזבח כל אחד על ידי שני כהנים: 6+7) היו מקריבים את הקרביים של האיל. הצורך בשני כהנים לקרביים הוא משום שקרבי האיל גדולים יותר מקרבי הכבש. 8+9) היו מעלים לכבש המזבח את הסולת שבאה יחד עם האיל. כמות הסולת שהיו מקריבים עם האיל היא כפולה מכמות הסולת שהיו מקריבים עם הכבש (שני עשרונים במקום עשרון), וממילא היו צריכים שני כהנים כדי להעלות את הסולת על גבי המזבח. 10+11) היו מעלים לכבש את היין אל כבש המזבח. גם כמות היין שהייתה מוקרבת עם האיל הייתה גדולה מכמות היין שהוקרבה עם הכבש (שליש ההין, ארבעה לוגין), ולכן הוזקקו שני כהנים להעלות את היין לכבש המזבח:

 

 

פרק ב משנה ז

פַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם. הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעֹקֶץ בִּשְׁנַיִם, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם. הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד, וְהַגֵּרָה בִּשְׁלשָׁה. שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם. שְׁתֵּי דְפַנּוֹת בִּשְׁנַיִם. הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלשָׁה שְׁלשָׁה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים. בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב. הֶפְשֵׁטָן וְנִתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁוִין:

*

פַּר קָרֵב בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה עשרים וארבעה כהנים היו משתתפים בהעלאת פר שמוקרב לקרבן לכבש המזבח. יש צורך במספר גדול כל כך של כהנים להעלאת איברי הפר משום שאיבריו גדולים יותר מאיברי הכבש והאיל וכן המנחות והנסכים שיש להביא איתו באים בכמות גדולה יותר. הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל, הָרֹאשׁ בְּאֶחָד, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם 1-3) את הראש והרגל היו מעלים בסך הכל שלושה כהנים: כהן אחד היה מעלה לבדו את הראש ואילו את רגל ימין היו מעלים שני כהנים ביחד. הָעֹקֶץ וְהָרֶגֶל, הָעֹקֶץ בִּשְׁנַיִם, וְהָרֶגֶל בִּשְׁנַיִם 4-7) את העוקץ (הזנב) ורגל שמאל היו מעלים בסך הכל ארבעה כהנים: שני כהנים היו מעלים יחד את העוקץ ושני כהנים נוספים היו מעלים יחד את רגל שמאל. הֶחָזֶה וְהַגֵּרָה, הֶחָזֶה בְּאֶחָד, וְהַגֵּרָה בִּשְׁלשָׁה 8-11) את החזה והגרה היו מעלים בסך הכל ארבעה כהנים: כהן אחד שהעלה לבדו את החזה ושלושה כהנים שהעלו יחד את הגרה. שְׁתֵּי יָדַיִם בִּשְׁנַיִם 12-13) את שתי הידיים העלו שני כהנים: כהן אחד לכל יד. שְׁתֵּי דְפַנּוֹת בִּשְׁנַיִם 14-15) את שתי הדפנות העלו שני כהנים: כהן אחד לכל דופן. הַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַיַּיִן בִּשְׁלשָׁה שְׁלשָׁה 16-24) הקרביים של הפר היה מועלה לכבש המזבח על ידי שלושה כהנים, הסולת (בכמות של שלושה עשרונים) הייתה מועלית לכבש המזבח על ידי שלושה כהנים וכן היין (בכמות של חצי ההין, שישה לוגים) היה מועלה על גבי המזבח על ידי שלושה כהנים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים מתי אנחנו אומרים שעושים פיס כדי לקבוע מיהם הכהנים שיזכו מיהם הכהנים שיזכו בהקרבת הקרבן? בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר (עושים פיס לקבוע אלו כהנים יקריבו את הקרבן) כאשר מדובר על קרבן ציבור. אֲבָל בְּקָרְבַּן יָחִיד, אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב אולם, יחיד שמביא קרבן משלו, מותר לו להקריב בעצמו את קרבנו (במקרה והוא כהן) או לבחור כהן מסוים שיקריב בשבילו את הקרבן.[17] הֶפְשֵׁטָן וְנִתּוּחָן שֶׁל אֵלּוּ וָאֵלּוּ שָׁוִין ההפשט והניתוח של קרבנות ציבור ושל קרבנות יחיד שווים בדינם: מותר לזר להפשיט ולנתח את הקרבן. הפשט היינו הפשטת העור מעל גבי הבהמה, וניתוח היינו לחתוך את איברי הקרבן:

 

פרק ג

פרק ג משנה א

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה, צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה. אִם הִגִּיעַ, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן. וְהוּא אוֹמֵר הֵן:

*

אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה לאחר הפיס השני, היה הממונה על הפיס אומר לכהנים שלידו: צְאוּ וּרְאוּ אִם הִגִּיעַ זְמַן הַשְּׁחִיטָה (הממונה היה אומר לכהנים שלידו) תצאו ותעלו למקום גבוה כדי שתוכלו לראות משם אם כבר הגיע זמן שחיטת קרבן התמיד. אסור לשחוט את קרבן התמיד בלילה, ולכן הממונה היה אומר לכהנים לעלות למקום גבוה ולראות אם כבר האיר הבוקר. אִם הִגִּיעַ אם כבר הגיע השעה שמותר להקריב את קרבן התמיד, אם כבר הגיע הבוקר, הָרוֹאֶה אוֹמֵר, בַּרְקַאי (אם כבר הגיע הבוקר) מי שנשלח לראות אם הגיע זמן הקרבת קרבן התמיד היה אומר "ברקאי". פירוש המילה ברקאי הוא שכבר האיר הבוקר. מַתִּתְיָא בֶּן שְׁמוּאֵל אוֹמֵר, הֵאִיר פְּנֵי כָל הַמִּזְרָח עַד שֶׁבְּחֶבְרוֹן מתתיא בן שמואל חולק על תנא קמא: בעוד שתנא קמא סובר שלצורך הקרבת קרבן התמיד מספיק שהרואה יראה שכבר עלה אור הבוקר, אומר מתתיא בן שמואל שהכהנים שעמדו למטה היו שואלים את הכהן שעלה למקום גבוה: האם כבר האירו שמים בכיוון מזרח עד לחברון? הארת השמים עד לחברון הוא זמן מאוחר יותר מהארת הבוקר וכוונת השאלה לפי מתתיא בן שמואל היא שכל השמים יהיו מוארים.[18] (בירושלמי כתוב שהסיבה שהיו שואלים אם האיר פני המזרח דווקא עד חברון היא כדי להזכיר זכות אבות הקבורים שם). וְהוּא אוֹמֵר הֵן מי שעלה למקום הגבוה היה עונה "כן", כלומר: שהאיר פני המזרח עד שבחברון:

 

 

פרק ג משנה ב

וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ, שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד, וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם:

*

וְלָמָה הֻצְרְכוּ לְכָךְ מדוע היו זקוקים להעלות אדם למקום גבוה כדי לראות אם האיר השחר? מדוע לא היה מספיק שמי שנמצא בתוך בית המקדש יראה אם כבר האיר השחר?[19] שֶׁפַּעַם אַחַת עָלָה מְאוֹר הַלְּבָנָה וְדִמּוּ שֶׁהֵאִיר מִזְרָח, וְשָׁחֲטוּ אֶת הַתָּמִיד פעם אחת עלה אור הירח לקראת סוף הלילה (היה זה בסוף החודש כשאור הלבנה עולה בסמוך לבוקר), והכהנים חשבו שאור הירח הוא אור השמש ושכבר עלה השחר, אלא שחשבו שהעננים מסתירים את קרני השמש. בעת שחשבו הכהנים שהאיר היום, הם שחטו את קרבן התמיד למרות שכאמור עדיין לא הגיע זמן הקרבת קרבן התמיד. וְהוֹצִיאוּהוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה לאחר שהתברר לכהנים שהם טעו ושחטו את קרבן התמיד מוקדם מידי מפני שהאור שהם ראו היה אור הירח ולא אור השמש, הם הוציאו את כבש התמיד לבית השריפה (המקום בו שורפים את הקרבנות שנפסלו) והוזקקו להקריב קרבן תמיד אחר במקומו. הוֹרִידוּ כֹהֵן גָּדוֹל לְבֵית הַטְּבִילָה לאחר שמי שעלה למקום גבוה אמר "ברקאי", הורידו את הכהן הגדול למקווה כדי שהוא יטבול לקראת עבודת היום. זֶה הַכְּלָל הָיָה בַמִּקְדָּשׁ, כָּל הַמֵּסִיךְ אֶת רַגְלָיו טָעוּן טְבִילָה, וְכָל הַמַּטִּיל מַיִם טָעוּן קִדּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלָיִם הכלל שהיה בבית המקדש היה כך: אדם שהסיך את רגליו (עשה צרכים גדולים) היה חייב טבילה, ואילו אדם שהטיל את מימיו היה חייב רק קידוש ידיים ורגליים:

 

 

פרק ג משנה ג

אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל. חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם, וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד:

*

אֵין אָדָם נִכְנָס לָעֲזָרָה לָעֲבוֹדָה אֲפִלּוּ טָהוֹר, עַד שֶׁיִּטְבּוֹל אסור לאדם להיכנס לעזרת ישראל שבבית המקדש ללא טבילה, גם אם הוא חושב שהוא טהור וגם אם הוא אינו מתכוון לעבוד עבודה בבית המקדש[20]. טבילה זו היא מדרבנן ומטרתה להזכיר לנכנס לעזרה את החובה להיות טהור, שמא על ידי שיטבול יזכור גם פעם נוספת שנטמא בה.[21] חָמֵשׁ טְבִילוֹת וַעֲשָׂרָה קִדּוּשִׁין טוֹבֵל כֹּהֵן גָּדוֹל וּמְקַדֵּשׁ בּוֹ בַיּוֹם הכהן הגדול היה טובל ביום הכיפורים בסך הכל לפחות חמישה פעמים וכן הוא היה מקדש את ידיו ורגליו (נתינת מים על ידיו ורגליו) לפחות עשרה פעמים במהלך יום הכיפורים. וְכֻלָּן בַּקֹּדֶשׁ עַל בֵּית הַפַּרְוָה, חוּץ מִזּוֹ בִלְבָד כל הטבילות של הכהן הגדול היו בתוך בית המקדש על גג מקום שנקרא "בית הפרוה" חוץ מהטבילה הראשונה המוזכרת במשנתינו שהיא נעשתה במקום שנקרא "שער המים". כפי שראינו, הטבילה הראשונה של הכהן הגדול ביום הכיפורים אינה באה לצורך עבודת יום הכיפורים, אלא חיובה הוא ככל אדם שנכנס לעזרה שחייב טבילה, וממילא אינה צריכה להיעשות במקום מקודש. אולם, ארבעת הטבילות האחרות של יום הכיפורים שכולן קשורות לעבודת היום, חייבות להיעשות במקום מקודש כפי דרשת חז"ל שלמדו דין זה מפסוק:

 

 

פרק ג משנה ד

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד. קְרָצוֹ, וּמֵרֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיָּיִן:

*

פֵּרְסוּ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם הנוכחים פירסו סדין עשויה מבוץ (פשתן) כדי שהעם לא יראה את הכהן הגדול בשעה שהוא טובל משום צניעות. פָּשַׁט, יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג הכהן הגדול פשט את בגדיו, ירד למקווה וטבל, ולאחר מכן עלה מהמקווה והתנגב. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב הביאו לכהן הגדול את בגדי הזהב, את שמונת הבגדים של הכהן הגדול (כאשר הכהן לובש את של שמונת הבגדים שלו, הם נקראים בגדי זהב משום שחלק מבגדים אלה עשוים מזהב – כגון הציץ. כאשר הכהן הגדול לובש רק את אותם ארבעת בגדי הכהונה אותם לובשים הכהנים ההדיוטות, הרי שבגדים אלה נקראים בגדי לבן משום שאין בהם זהב). וְלָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו הכהן הגדול לבש את בגדי הזהב ולאחר לבישתם, מקדש את ידיו ורגליו. הכוונה היא שהכהן הגדול היה שופך ממי הכיור על ידיו ורגליו. ביום כיפור הכהן הגדול לא היה מקדש את ידיו ורגליו מהכיור עצמו, אלא היו ממלאים כלי זהב במי הכיור והכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו מכלי זה. הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַתָּמִיד הביאו לכהן הגדול את הכבש שיוקרב לשם קרבן תמיד של בוקר[22]. קְרָצוֹ הכהן שחט את רוב שני הסימנים של הכבש. כדי שחיטה תהיה כשרה, על השוחט לשחוט רוב שני סימני בעל החיים המוקרב לשם הקרבן. שני הסימנים הם הקנה והוושט. וּמֵרֵק אַחֵר שְׁחִיטָה עַל יָדוֹ לאחר שהכהן הגדול שחט את רוב שני הסימנים של הכבש כהן אחר סיים את שחיטת הכבש. עבודת יום הכיפורים כשרה רק בכהן הגדול, ולכן הכהן מחויב גם בשחיטת הקרבן וגם בקבלת הדם. כדי שהכהן הגדול יספיק את שתי העבודות הללו (שחיטה וקבלת הדם) עליו לקצר בשחיטה ולהסתפק בשחיטה מינימאלית, ולהזדרז לקבל את הדם. הלכך, כהן אחר היה מסיים את מלאכת השחיטה, ולמרות שגם ללא סיום מלאכת השחיטה, השחיטה כשרה (שהרי הכהן הגדול שחט את רוב שני הסימנים) הרי שמקפידים גם לסיים את השחיטה עד הסוף כדי שייצא יותר דם. קִבֵּל אֶת הַדָּם וּזְרָקוֹ הכהן הגדול קיבל את דם קרבן התמיד וזרק אותו על גבי מזבח העולה. נִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר, וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת (לאחר זריקת דם התמיד) הכהן הגדול נכנס לקודש לצורך הקטרת הקטורת של שחר ולצורך הטבת הנרות במנורה (ניקוי נרות המנורה משאריות השמן והפתילות). וּלְהַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָאֵבָרִים וְאֶת הַחֲבִתִּין וְאֶת הַיָּיִן לאחר הטבת הנרות, היה הכהן הגדול מקריב את איברי קרבן התמיד וכן את מנחת החביתין שהיא מנחה שהכהן הגדול היה מקריב בכל יום – מחציתה בבוקר ומחציתה בערב, וכן היה הכהן הגדול מנסך (שופך) על גבי המזבח את רביעית ההין של היין שהיה מוקרב עם הכבש שהוקרב לשם קרבן עולה[23]:

 

 

פרק ג משנה ה

קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם, בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן:

*

קְטֹרֶת שֶׁל שַׁחַר הָיְתָה קְרֵבָה בֵּין דָּם לָאֵבָרִים הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר הייתה מוקטרת בין זריקת דם קרבן התמיד של שחר להעלאת איברי הקרבן על גבי המזבח. אמנם בגמרא מוסבר שמשנה זו היא אליבא דחכמים הסוברים שסדר הפעולות היה כך: זריקת דם קרבן התמיד, הטבת חמש נרות של המנורה, הקטרת קטורת של שחר, הטבת שתי הנרות שעוד לא הוטבו ורק לאחר מכן היו מעלים את האיברים על גבי המזבח, אלא שהמשנה לא דייקה בסדר הפעולות. שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם בֵּין אֵבָרִים לַנְּסָכִים ואילו הקטורת שהיו מקטירים בכל ערב הייתה מוקטרת לאחר העלאת האיברים של תמיד של בין הערביים על גבי המזבח ולפני ניסוך הנסכים (שפיכת היין על גבי המזבח) של קרבן התמיד. אִם הָיָה כֹהֵן גָּדוֹל זָקֵן אוֹ אִסְטְנִיס, מְחַמִּין לוֹ חַמִּין וּמַטִּילִין לְתוֹךְ הַצּוֹנֵן, כְּדֵי שֶׁתָּפוּג צִנָּתָן במקרה שהכהן הגדול היה זקן או אסטניס, כך שטבילה במים קרים הייתה מזיקה לו, היו מחממים את מי המקוה על ידי חימום חתיכות של ברזל מערב יום הכיפורים ונתינתם לתוך מי המקוה ביום הכיפורים, וכך היו המים מתחממים[24]. אולם, במקרה והכהן הגדול הוא אדם בריא שאינו אסטניס, אסור לחמם לו מים, משום שבנתינת חתיכות הברזל לתוך המים החמים יש איסור דרבנן של "צירוף" המתכת:

 

                                    

פרק ג משנה ו

הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה. פֵּרְסוּ לוֹ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו:

*

הֱבִיאוּהוּ לְבֵית הַפַּרְוָה וּבַקֹּדֶשׁ הָיָתָה לאחר עבודות הבוקר, היו מביאים את הכהן הגדול לבית הפרוה (שנקראה כך על שם מכשף אחד שבנה מקום זה ושמו היה פרוה[25]). לשכת בית הפרוה הייתה בתוך הקדש (שהרי חוץ מהטבילה הראשונה של הכהן הגדול ביום הכיפורים שהייתה במקום של חול, ארבעת טבילותיו האחרים צריכות להיעשות בקדש). פֵּרְסוּ לוֹ סָדִין שֶׁל בּוּץ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם היו פורסים סדין העשוי מפשתן כדי שהסדין יסתיר את הכהן הגדול בשעת טבילתו. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, פָּשַׁט, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו נחלקו תנא קמא ור' מאיר בסדר הפעולות של הכהן הגדול: תנא קמא סובר שהכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו ורק לאחר מכן פושט את בגדי הזהב שבהם היה לבוש עד עתה. ר' מאיר אומר שהכהן הגדול קודם פשט את בגדי הזהב ורק לאחר מכן, כשאינו לבוש, היה מקדש את ידיו ורגליו[26]. יָרַד וְטָבַל עָלָה וְנִסְתַּפָּג הכהן הגדול ירד למקווה, טבל, עלה מהמקווה והתנגב. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, לָבַשׁ וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו לאחר שסיים להתנגב, היו מביאים לכהן הגדול את בגדי הלבן, הכהן הגדול לבש את בגדי הלבן ולאחר מכן קידש שוב את ידיו ורגליו:

 

 

פרק ג משנה ז

בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִנְדּוֹיִין שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, הַכֹּל שְׁלשִׁים מָנֶה. אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ:

*

כפי שראינו, במהלך יום הכיפורים, היה הכהן הגדול נכנס בבוקר ובערב לתוך קדש הקדשים. בבוקר היה נכנס כדי להקטיר את הקטורת וכדי להזות את דם הפר והשעיר בין הבדים, ובערב היה נכנס כדי להוציא את הכף והמחתה. הכהן הגדול היה נכנס לקדש הקדשים כשהוא לבוש בבגדי לבן, והמשנה אומרת לנו אלה בגדי לבן לבש הכהן הגדול בכל אחת מכניסותיו לתוך קדש הקדשים.

 

בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ פִּלּוּסִין שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה בעבודות הבוקר (הכנסת כף ומחתה לתוך קדש הקדשים, שחיטת הפר והשעיר והזיית דמם בקדש הקדשים) היה הכהן הגדול לובש בגדים ששוויים היה שנים עשר מנה. בגדים אלה הגיעו ממדינה הנקראת "פילוסין"[27] (יש המזהים מקום זה כרעמסס). וּבֵין הָעַרְבַּיִם הִנְדּוֹיִין שֶׁל שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת זוּז כאשר הכהן הגדול היה לובש את בגדי הלבן בערב (לצורך הוצאת הכף והמחתה) היה הכהן הגדול לובש בגדים ששוויים שמונה מאות זוז (שמונה מנים) שהגיעו מארץ "הנדואין" (שיש המזהים אותה כהודו ויש המזהים אותו כארץ כוש). דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר זוהי שיטתו של ר' מאיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים חכמים חולקים על ר' מאיר בנוגע לשווים של הבגדים, אך אין הם חולקים על המקום מנו הגיעו הבגדים. בַּשַּׁחַר הָיָה לוֹבֵשׁ שֶׁל שְׁמוֹנָה עָשָׂר מָנֶה, וּבֵין הָעַרְבַּיִם שֶׁל שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה, הַכֹּל שְׁלשִׁים מָנֶה חכמים סוברים שבבוקר היה הכהן הגדול לובש בגדים ששוויים היה שמונה עשר מנה ובערב היה שווי הבגדים שלבש הכהן הגדול שנים עשר מנה, כאשר בסך הכל שווי בגדי הלבן שלבש הכהן הגדול ביום הכיפורים היה שלושים מנה[28]. אֵלּוּ מִשֶּׁל צִבּוּר. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף, מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ סכום שווי הבגדים המוזכר במשנה הוא שווי הבגדים במקרה וקונים את הבגדים רק על חשבון הציבור. אולם, אם הכהן הגדול רוצה לקנות בגדים יקרים יותר, מותר לו להוסיף כסף משלו כדי לקנות בגדים אלה, ובתנאי שימסור את הכסף להקדש:

 

 

פרק ג משנה ח

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ, וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ, רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ, (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

*

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ, וּפָרוֹ הָיָה עוֹמֵד בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ לאחר לבישת בגדי הלבן, היה הכהן הגדול ניגש לפר אותו הוא קנה מכספו. פר זה היה עומד בצפון בית המקדש במקום שנקרא "בין האולם ולמזבח". מקום זה היה צפונית לחלל שחצץ בין האולם ולמזבח (עיין שרטוט). אמנם כל מקום שהיה צפונית למזבח היה כשר לשחיטת הפר, אלא שרצו להקל על הכהן הגדול שלא יזדקק להביא את הדם מרחק רב עד לקדש הקדשים ולכן בחרו את הנקודה הקרובה ביותר לקדש הקדשים ששם ניתן לשחוט את הפר. רֹאשׁוֹ לַדָּרוֹם וּפָנָיו לַמַּעֲרָב ראשו של הפר היה מופנה כלפי צד דרום (כך שאחוריו היה מופנה כלפי צד צפון) אך פני הפר היו מוטים כלפי צד מערב. הרצון היה שראש הפר יהיה בכיוון קדש הקדשים, אך נמנעו מלהעמיד את הפר באופן שראשו לכיוון מערב ואחוריו לכיוון מזרח משום שחששו שמא הפר יעשה את גלליו בזמן שהוא עומד שם, ויהיה גנאי למזבח אם הפר יעשה את הגללים לכיוונו. וְהַכֹּהֵן עוֹמֵד בַּמִּזְרָח וּפָנָיו לַמַּעֲרָב הכהן הגדול עמד מזרחית לפר כשפניו היו כלפי מערב. וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה הכהן הגדול היה סומך את שתי ידיו על ראש הפר ומתוודה בעוד ששתי ידיו סמוכות על הפר. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר כך היה הכהן הגדול אומר בשעה שהתוודה: אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי (הכהן הגדול היה אומר בשעת הווידוי:) "אנא השם (הכהן הגדול היה אומר זאת בשם השם המפורש), עויתי (הכוונה היא לחטאים במזיד) ופשעתי (הכוונה היא לחטאים בהם חטא האדם על מנת למרוד בה') חטאתי (הכוונה היא לחטאים בשוגג)[29]. אָנָּא הַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי בוידוי זה מתוודה הכהן הגדול קודם כל עליו ועל משפחתו. רק בוידוי הבא יתוודה גם על שאר הכהנים. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ, (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הקהל שעמד במקדש היה משתחווה ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" משום שהכהן הגדול אמר את שם השם. הגמרא דורשת מהפסוק "כי שם ה' אקרא הבו גדול לאלוקינו" שבכל פעם שאדם אומר את שמו של ה', העם שאחריו יענה אחריו "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד":

 

 

 

 

דרום 4     מערב                                                                                                                   7 5 6   צפון

עזרת נשים מזרח

 

הסבר התרשים (התרשים אינו בנוי על פי קנה מידה מדויק. כמו"כ הכנו את התרשים כשדרום הוא הצד העליון בניגוד למפות של היום בו הצפון נמצא בחלקו העליון של המפה משום שהשרטוטים של ביהמ"ק השני מצוירים באופן זה):

1. האולם.
2. ההיכל וקודש הקדשים.
3. המזבח והכבש (ישנן מספר דעות של תנאים למקומו המדויק של המזבח. באנו רק להמחיש מעט ולא להיכנס לכל הדעות הללו).
4. החלל שנמצא בין האולם ולמזהח ונקרא "בין האולם למזבח".
5. החלל שנמצא צפונית למקום שנקרא "בין האולם ולמזבח". כאשר משנתינו אמרה שהפר היה בין האולם ולמזבח, כוונתה הייתה שהפר נמצא בשטח המסומן במספר חמש: צפונית למקום שנקרא בין האולם למזבח. הסיבה היא שהתנא של משנתינו סובר שהפר צריך להישחט בצד צפון.[30]
6. צפון המזבח.
7. מזרח העזרה (המוזכר במשנה ט).

 

 

פרק ג משנה ט

בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה, לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ, הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים, וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח:

*

בָּא לוֹ לְמִזְרַח הָעֲזָרָה, לִצְפוֹן הַמִּזְבֵּחַ לאחר הוידוי על הפר, הגיע הכהן מהמקום בו התוודה על הפר (בין האולם ולמזבח) אל מזרח העזרה, במקום שהיה צפונית למזבח (אמנם המזבח לא עמד במזרח העזרה וכוונת המשנה לומר שהכהן הגדול עמד במקום שהיה צפונית למזבח לו עמד שם המזבח). הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ סגן הכהן הגדול עמד מימין לכהן הגדול וראש בית האב של הכהנים שעבדו באותו יום בבית המקדש עמד משמאל הכהן הגדול כדי שיוכלו לומר לכהן הגדול להגביה את ידיו בשעת הגורל כפי שנראה בתחילת פרק ד'.[31] אמנם בגמרא מובא שהסגן וראש בית האב לא היו מהלכים ממש בצמוד לכהן הגדול משום שאין זה דרך כבוד, אלא היו מהלכים קצת מאחוריו. וְשָׁם שְׁנֵי שְׂעִירִים בצפון מזרח העזרה עמדו שני שעירים[32] (בהמשך המשניות נראה לשם מה שימשו). וְקַלְפִּי הָיְתָה שָׁם וּבָהּ שְׁנֵי גוֹרָלוֹת ליד השעירים הייתה קלפי, מעין תיבה, ובה היו שני גורלות. היו שני טבלאות ששימשו לגורל (כפי שנראה בהמשך). שֶׁל אֶשְׁכְּרוֹעַ הָיוּ, וַעֲשָׂאָן בֶּן גַּמְלָא שֶׁל זָהָב, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח בהתחלה היו הטבלאות עשויות מעץ שנקרא "אשכרוע" (יש אומרים שהכוונה היא לעץ ברוש) עד שאדם בשם יהושע בן גמלא עשה שתי טבלאות שהיו עשויות מזהב בשעה שמונה להיות כהן גדול כדי שטבלאות זהב אלו ישמשו לגורלות. על מעשה זה היו מזכירים את יהושע בן גמלא לשבח:

 

 

פרק ג משנה י

בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנָיִם. וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה. מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב. הִילְנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְתוּבָה עָלֶיהָ. נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח:

*

בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ אֶלָּא שְׁנָיִם משנה זו ממשיכה למנות אנשים שעשו דבר מיוחד חבית המקדש ובעקבות כך הזכירו אותם לשבח. בן קטין (שהיה אף הוא כהן גדול) הכין שנים עשר דדים לכיור לאחר שבהתחלה היו רק שני דדים (הדד הוא מעין ברז ממנו יוצאים המים). כפי שראינו בפרק הקודם, היו שלשה עשר כהנים זוכים בפיס של הקרבת תמיד של שחר. כדי שכולם יוכלו לקדש את ידיהם ורגליהם בבת אחת עשה בן קטין שנים עשר דדים (ולא הכין שלשה עשר משום ששחיטה כשרה בזר ולכן לא היה מוכרח לקדש/ את ידיו ורגליו יחד עם הכהנים האחרים). וְאַף הוּא עָשָׂה מוּכְנִי לַכִּיּוֹר, שֶׁלֹּא יִהְיוּ מֵימָיו נִפְסָלִין בְּלִינָה דבר נוסף שעשה בן קטין הוא "מוכני", מעין גלגל שתפקידו היה להוביל את המים שבכיור לתוך הבור. מים שנמצאים בכלי קודש לאורך כל הלילה נפסלים בפסול שנקרא "לינה". כדי שהמים לא ייפסלו בלינה, הכין בן קטין גלגל שתפקידו היה לחבר את המים שבכיור חזרה למים שהיו בבור שהיה סמוך לכיור.[33] מֻנְבַּז הַמֶּלֶךְ הָיָה עוֹשֶׂה כָּל יְדוֹת הַכֵּלִים שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁל זָהָב במקדש היו מספר כלים שלא היה ניתן לעשותן מזהב (כמו הסכינים וכדו'). מונבז המלך הכין הידיות של הכלים הכלים האלה מזהב. הִילְנִי אִמּוֹ עָשְׂתָה נִבְרֶשֶׁת שֶׁל זָהָב עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל. וְאַף הִיא עָשְׂתָה טַבְלָא שֶׁל זָהָב, שֶׁפָּרָשַׁת סוֹטָה כְתוּבָה עָלֶיהָ הילני, אימו של מונבז המלך, עשתה שני דברים לתועלת העבודה בבית המקדש. הדבר הראשון שעשתה היה מעין מנורה של זהב על הפתח של ההיכל, וכך, בשעה שהחמה זרחה, היו קרני השמש פוגעות במנורה וכך היו כולם יודעים שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. הדבר הנוסף שעשתה הילני היה טבלה של זהב שעליה הייתה כתובה פרשת סוטה. כך, כאשר אדם רצה להשקות את אשתו את המים המאררים, לא היה צריך להביא ספר תורה כדי לכתוב את פרשת סוטה, אלא היה ניתן להעתיק את פרשת סוטה מטבלת הזהב שעשתה הילני. נִיקָנוֹר נַעֲשׂוּ נִסִּים לְדַלְתוֹתָיו, וְהָיוּ מַזְכִּירִין אוֹתוֹ לְשֶׁבַח ניקנור היה אדם שהביא דלתות לבית המקדש (הנקראים "שערי ניקנור" ועמדו בפתח העזרה). בשעה שניקנור הביא דלתות אלו, נעשו לו ניסים, וכך מספרת הגמרא: ניקנור הלך לאלכסנדריה שבמצרים כדי להביא את הדלתות. בחזרה ממצרים, הייתה סערה גדולה שאיימה להטביע את הספינה שלו. האנשים שבספינה הטילו את אחת מהדלתות לים כדי להקל מעל הספינה, וכאשר רצו להטיל גם את הדלת השנייה, ביקש ניקנור שיטילו גם אותו עם הדלת. מיד לאחר בקשתו של ניקנור, הסתיימה הסערה. כאשר הגיעה הספינה אל נמל עכו (בירושלמי כתוב נמל יפו), ראו שהדלת שהוטלה לים בצבצה מתחת לספינה, והיו מזכירים את ניקנור (ואת שאר האנשים שנמנו במשנה) לשבח:

 

 

פרק ג משנה יא

וְאֵלּוּ לִגְנַאי, שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ, לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים. שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד. בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב:

*

וְאֵלּוּ לִגְנַאי האנשים הנזכרים במשנה זו, נזכרים לגנאי. שֶׁל בֵּית גַּרְמוּ, לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים בית גרמו הוזכרו לגנאי משום שהם לא רצו ללמד אחרים כיצד ניתן היה לרדות את לחם הפנים ללא שבירת הלחם. שֶׁל בֵּית אַבְטִינָס לֹא רָצוּ לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת בית אבטינס הוזכרו לגנאי משום שהם לא רצו ללמד אחרים כיצד ניתן להוסיף עשב לקטורת ובכך לגרום לעשן הקטורת לעלות בצורה זקופה. הֻגְרַס בֶּן לֵוִי הָיָה יוֹדֵעַ פֶּרֶק בַּשִּׁיר וְלֹא רָצָה לְלַמֵּד הגרס בן לוי הוזכר לגנאי משום שהוא לא רצה ללמד אחרים כיצד ניתן לגרום לקול להיות נעים יותר על ידי תחיבת האגודל לתוך הפה. בֶּן קַמְצָר לֹא רָצָה לְלַמֵּד עַל מַעֲשֵׂה הַכְּתָב בן קמצר הוזכר לגנאי משום שהוא לא רצה ללמד אחרים כיצד ניתן להחזיק בבת אחת ארבעה קולמוסים, כל קולמוס בין שתי אצבעות, ולכתוב בבת אחת את שם ה' המורכב מארבע אותיות. עַל הָרִאשׁוֹנִים נֶאֱמַר, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה על האנשים שנמנו ראשונים במשנה י': יהושע בן גמלא, בן קטין, מנבז, הילני וניקנור, נאמר "זכר צדיק לברכה". וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר, וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב על אלו שנמנו במשנה זו: בית גרמו, בית אבטינס, הגרס ובן קמצר, נאמר "שם רשעים ירקב"[34]:

 

 

פרק ד

פרק ד משנה א

טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת. אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל. הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִימִינוֹ, הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ יְמִינְךָ. וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִשְׂמֹאלוֹ, רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְּבֵּהַּ שְׂמֹאלְךָ. נְתָנוֹ עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְאוֹמֵר, לַה' חַטָּאת. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר חַטָּאת, אֶלָּא לַה'. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

*

טָרַף בַּקַּלְפִּי וְהֶעֱלָה שְׁנֵי גוֹרָלוֹת הכהן הגדול הוציא במהירות מתוך הקלפי את שני הגורלות (טרף פירושו העלה במהירות[35]). הסיבה שהכהן הגדול היה צריך למהר בשעה שהעלה את שני הגורלות היא כדי שהוא לא יספיק למשש את הגורלות וכך לא יתכוון להעלות ביד ימין שלו את הגורל שהיה לשם ה'. אֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַשֵּׁם וְאֶחָד כָּתוּב עָלָיו לַעֲזָאזֵל על אחד הגורלות היה כתוב "לשם" ועל הגורל השני היה כתוב לעזאזל. הַסְּגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב מִשְּׂמֹאלוֹ בשעת הוצאת הגורלות, סגן הכהן הגדול היה עומד מימין הכהן הגדול ואילו ראש בית האב שעבד באותו יום בבית המקדש עמד לשמאל הכהן הגדול. אִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִימִינוֹ, הַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְבֵּהַּ יְמִינְךָ אם הגורל שהיה כתוב עליו "לשם" עלה ביד ימין של הכהן הגדול (שזהו סימן יפה) הסגן היה אומר לכהן הגדול: "אישי (אדוני) כהן גדול, הגבה את יד ימין שלך". וְאִם שֶׁל שֵׁם עָלָה בִשְׂמֹאלוֹ, רֹאשׁ בֵּית אָב אוֹמֵר לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, הַגְּבֵּהַּ שְׂמֹאלְךָ אם הגורל לה' עלה ביד שמאל של הכהן הגדול, ראש בית האב היה אומר לכהן הגדול להגביה את יד שמאל שלו שבו כאמור היה הגורל לה'. נְתָנוֹ עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִים וְאוֹמֵר, לַה' חַטָּאת שני השעירים עמדו מול הכהן הגדול. הכהן הגדול היה מניח את הגורלות שהעלה על שני השעירים: את הגורל שהעלה ביד ימין הניח הכהן הגדול על השעיר שעמד מול יד ימין שלו ואת הגורל שעלה ביד שמאל שלו הניח הכהן הגדול על השעיר שעמד מול יד שמאל שלו. לדעת תנא קמא, בשעה שהכהן הגדול הניח את הגורלות על השעירים, הוא אמר "לה' חטאת"[36]. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, לֹא הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר חַטָּאת, אֶלָּא לַה' ר' ישמעאל (שהיה בעצמו כהן גדול) חולק על תנא קמא וסובר שבשעה שהכהן הגדול היה מניח את הגורלות על השעירים, הוא היה אומר רק "לה'". וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הקהל שעמד באותה שעה בבית המקדש היה עונה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בשעה שהכהן הגדול הזכיר את שם ה' בהניחו את הגורלות על השעירים:

 

 

פרק ד משנה ב

קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלוּחוֹ, וְלַנִשְׁחָט הַמִּשְׁתַּלֵּחַ כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ. בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

*

קָשַׁר לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית בְּרֹאשׁ שָׂעִיר הכהן הגדול קשר "לשון של זהורית", חתיכת צמר הצבועה בצבע אדום בראש השעיר המשתלח לעזאזל. וְהֶעֱמִידוֹ כְּנֶגֶד בֵּית שִׁלוּחוֹ לאחר קשירת הלשון של זהורית, העמיד הכהן הגדול את השעיר המשתלח מול שער בית המקדש שממנו הובילו את השעיר לעזאזל. וְלַנִשְׁחָט הַמִּשְׁתַּלֵּחַ כְּנֶגֶד בֵּית שְׁחִיטָתוֹ וכן קשר הכהן הגדול לשון של זהורית על השעיר שעלה בגורל לשם ה' ושמוקרב לשם קרבן חטאת. בָּא לוֹ אֵצֶל פָּרוֹ שְׁנִיָּה, וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה הכהן הגדול בא ליד הפר שלו בפעם השנייה, סמך את שתי ידיו על ראש הפר והתוודה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר כך היה הכהן הגדול מתוודה על הפר בווידוי השני: אָנָּא הַשֵּׁם, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי חָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁיךָ. אָנָּא הַשֵּׁם כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָוִיתִי וְשֶׁפָּשַׁעְתִּי וְשֶׁחָטָאתִי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ (ויקרא טז), כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ בוידוי השני התוודה הכהן הגדול גם על חטאיהם של כל הכהנים, בניגוד לוידוי הראשון שם התוודה רק על חטאיו שלו ועל חטאי משפחתו. וְהֵן עוֹנִין אַחֲרָיו, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הקהל שעמד במקדש היה משתחווה ואומר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" משום שהכהן הגדול אמר את שם השם:

 

 

פרק ד משנה ג

שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל בַּמִּזְרָק אֶת דָּמוֹ, וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְמָרֵס בּוֹ עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי שֶׁבַּהֵיכָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרוֹשׁ. נָטַל מַחְתָּה וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה גֶחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ, וְחוֹתֶה מִן הַמְעֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד וְהִנִּיחָהּ עַל הָרֹבֶד (הָרְבִיעִי) שֶׁבָּעֲזָרָה:

*

שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל בַּמִּזְרָק אֶת דָּמוֹ לאחר שהתוודה בפעם השנייה, הכהן הגדול שחט את הפר וקיבל את דם הפר בכלי זנקרא "מזרק".[37] וּנְתָנוֹ לְמִי שֶׁהוּא מְמָרֵס בּוֹ לאחר קבלת דם הפר, נתן הכהן הגדול את המזרק המלא בדם הפר לכהן אחר שיערבב את דם הפר. כהן זה נקרא "ממרס" (ממרס פירושו מערבב). עַל הָרֹבֶד הָרְבִיעִי שֶׁבַּהֵיכָל הממרס עמד על הרובד הרביעי של ההיכל. בפירוש "הרובד הרביעי שבהיכל" רבו הדעות במפרשים, ונפרש לפי פירוש רבינו עובדיה מברטנורא. רצפת בית המקדש הייתה עשויה שורות של אבנים. הרובד הרביעי שבהיכל הוא שורת האבנים הרביעית כאשר סופרים את השורות מהיציאה מההיכל לכיוון העזרה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יִקְרוֹשׁ הסיבה שהיה צריך שכהן יערבב את דם הפר היא כדי שהדם לא יקרוש עד שהכהן הגדול יזה אותו. נָטַל מַחְתָּה וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה גֶחָלִים אֵילָךְ וְאֵילָךְ, וְחוֹתֶה מִן הַמְעֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת (לאחר נתינת הדם לכהן הממרס) נטל הכהן הגדול מחתה ועלה עימה לראש מזבח העולה, והגיע למערכה ממנה הוא אמור לקחת גחלים להקטרת הקטורת. לפני שהכהן הגדול היה לוקח את הגחלים מהמערכה, הוא היה שם בצד את הגחלים העליונות שהיו במערכה כדי להעלות למחתה את הגחלים הפנימיות שהיו עמוק יותר בתוך המערכה, היות וגחלים אלה התעכלו טוב יותר.[38] וְיָרַד וְהִנִּיחָהּ עַל הָרֹבֶד (הָרְבִיעִי) שֶׁבָּעֲזָרָה הכהן הגדול היה נוטל את המחתה (שבה כאמור היו הגחלים) ומניח אותה על הרובד הרביעי, באותו רובד שבו היה עומד הממרס[39]:

 

 

פרק ד משנה ד

בְּכָל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל זָהָב, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל סְאָה וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס. בְּכָל יוֹם הָיְתָה כְבֵדָה, וְהַיּוֹם קַלָּה. בְּכָל יוֹם הָיְתָה יָדָהּ קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה. בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק, וְהַיּוֹם אָדֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם. בְּכָל יוֹם מַקְרִיב פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהַיּוֹם מוֹסִיף מְלֹא חָפְנָיו. בְּכָל יוֹם הָיְתָה דַקָּה, וְהַיּוֹם דַּקָּה מִן הַדַּקָּה:

*

משנתינו עוסקת בהבדלים שבין עבודת הקטורת ביום הכיפורים לעבודת הקטורת שבכל יום. ארבעת ההבדלים הראשונים עוסקים בהבדלים בין המחתה איתה השתמשו בכל יום למחתה איתה השתמשו ביום הכיפורים, ושני ההבדלים האחרונים עוסקים בקטורת עצמה (סיבת שני ההבדלים האחרונים אינה קשורה לרצון להקל על הכהן הגדול). הסיבה לרוב ההבדלים המוזכרים במשנה היא משום שהכהן הגדול היה עובד לבד את כל העבודות ביום כיפור תוך כדי שהוא צם, ורצו להקל מעליו.

 

בְּכָל יוֹם הָיָה חוֹתֶה בְּשֶׁל כֶּסֶף וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל זָהָב, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל זָהָב וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס ביום רגיל, היה הכהן חותה גחלים מהמזבח לצורך הקטורת על ידי מחתה של כסף ומערה את הגחלים שחתה לתוך מחתה של זהב. אולם ביום כיפור, הכהן הגדול היה מלכתחילה משתמש עם מחתה של זהב כדי לחתות את הגחלים מעל המזבח. הסיבה שבכל יום הכהן היה חותה קודם במחתה של זהב היא משום שפעולת החתייה מהמזבח פוגמת במחתה, והתורה חסה על ממונם של ישראל. אולם, ביום כיפור שרצו להקל כמה שיותר על הכהן הגדול, היה הכהן הגדול חותה באותה מחתה שבה הוא היה מכניס את הגחלים, כדי שלא יצטרך לערות את הגחלים. בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל אַרְבַּעַת קַבִּין וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס בכל יום היה הכהן חותה את הגחלים במחתה שהכילה ארבעה קבין, ומערה את הגחלים לתוך מחתה שהיו בה שלשה קבין. שיעור הגחלים שיש בהם צורך לקטורת הוא שלשה קבין. לכן, בכל יום היה הכהן חותה במחתה המכילה ארבעה קבין ומערה אותם למחתה המכילה שלשה קבין, שהרי חלק מהגחלים התפזרו בשעה שהערו ממחתה למחתה. אולם, מכיוון שביום הכיפורים היה הכהן הגדול מכניס את הגחלים באותה מחתה שהוא חתה גחלים מעל המזבח, לא היה צורך בחתייה מתוך כלי שהכיל מלכתחילה ארבעה קבים. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל סְאָה וּמְעָרֶה בְתוֹךְ שֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וְהַיּוֹם חוֹתֶה בְשֶׁל שְׁלשֶׁת קַבִּין, וּבָהּ הָיָה מַכְנִיס ר' יוסי חולק על תנא קמא וסובר שהמחתה שבה היה הכהן חותה בכל יום הכילה סאה (שהיא שישה קבים) ומערה לתוך מחתה של שלושה קבים. לגבי יום כיפור, ר' יוסי אינו חולק על תנא קמא, וסובר גם הוא שהכהן הגדול היה חותה גחלים מעל המזבח במחתה של שלשה קבים ובה היה מכניס. בְּכָל יוֹם הָיְתָה כְבֵדָה, וְהַיּוֹם קַלָּה המחתה שאיתה חתו בכל יום הייתה עבה ואילו המחתה שאיתה היה הכהן הגדול חותה ביום הכיפורים הייתה דקה. הסיבה היא כדי להקל על הכהן הגדול, וכך הייתה המחתה קלה יותר. בְּכָל יוֹם הָיְתָה יָדָהּ קְצָרָה, וְהַיּוֹם אֲרֻכָּה הכל יום הייתה הידית של המחתה קצרה, ואילו ביום הכיפורים הייתה ידית המחתה ארוכה כדי שהכהן הגדול יוכל להחזיק את המחתה גם על ידי הזרוע שלו. בְּכָל יוֹם הָיָה זְהָבָהּ יָרוֹק, וְהַיּוֹם אָדֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם ר' מנחם מוסיף הבדל נוסף בין המחתה שבכל יום למחתה של יום הכיפורים: הזהב מנה היה עשויה המחתה איתה השתמשו בכל יום הייתה זהב ירוק, ואילו ביום כיפור, הייתה המחתה עשויה מזהב אדום שהיא זהב יקרה יותר. בְּכָל יוֹם מַקְרִיב פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם, וְהַיּוֹם מוֹסִיף מְלֹא חָפְנָיו ביום רגיל, היה הכהן מקטיר קטורת בכמות של "פרס" בשחרית, ובין הערביים היה מקטיר פעם נוספת קטורת בכמות של "פרס". ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקריב כמות נוספת של קטורת בשיעור "מלא חופניו", כאשר הכוונה היא לקטורת שהיה מכניס לתוך קודש הקדשים. בְּכָל יוֹם הָיְתָה דַקָּה, וְהַיּוֹם דַּקָּה מִן הַדַּקָּה בכל יום היו שוחקים את הקטורת פעם אחת במכתשת. את הקטורת של יום הכיפורים היו מכניסים למכתשת פעם נוספת לאחר שכבר שחקו אותה פעם אחת הסיבה לכך היא משום שהתורה אמרה שהקטורת של יום הכיפורים צריכה להיות דקה יותר מהקטורת שבכל יום:

 

 

פרק ד משנה ה

בְּכָל יוֹם כֹּהֲנִים עוֹלִים בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ וְיוֹרְדִין בְּמַעֲרָבוֹ, וְהַיּוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה בָאֶמְצַע וְיוֹרֵד בָּאֶמְצַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה בָאֶמְצַע וְיוֹרֵד בָּאֶמְצַע. בְּכָל יוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, וְהַיּוֹם מִן הַקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב:

*

בְּכָל יוֹם כֹּהֲנִים עוֹלִים בְּמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ וְיוֹרְדִין בְּמַעֲרָבוֹ ישנו עניין גדול שכל פניותיו של אדם יהיו לצד ימין. הלכך, בכל יום, בשעה שהכהן היה עולה לראש המזבח, הוא היה עולה בצד מזרח של הכבש, שהוא צד ימין של המזבח בשעה שראשו של הכהן מופנה כלפי המזבח. כאשר הכהן היה יורד מהמזבח, הוה היה יורד בצדו המערבי של הכבש שהוא צד ימין של הכבש בשעה שגבו של הכהן מופנה כלפי המזבח. וְהַיּוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה בָאֶמְצַע וְיוֹרֵד בָּאֶמְצַע ביום הכיפורים, הכהן הגדול היה עולה ויורד למזבח כשהוא עולה באמצע הכבש (ולא בצדדים). הסיבה לכך היא משום כבודו של הכהן הגדול, כדי להראות שמותר לו לעלות בכל למזבח בכל מקום שהוא רוצה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם כֹּהֵן גָּדוֹל עוֹלֶה בָאֶמְצַע וְיוֹרֵד בָּאֶמְצַע ר' יהודה סובר שבכל יום שהכהן הגדול היה עולה למזבח, הוא היה עולה באמצע המזבח, ולא רק ביום הכיפורים.[40] בְּכָל יוֹם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, וְהַיּוֹם מִן הַקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב תנא קמא סובר שביום רגיל היה הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו מהכיור כמו כל הכהנים, ואילו ביום הכיפורים היה הכהן הגדול מקדש את רגליו מכלי מיוחד (שנקרא קיתון) העשוי מזהב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לְעוֹלָם כֹּהֵן גָּדוֹל מְקַדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַקִּיתוֹן שֶׁל זָהָב ר' יהודה חולק על תנא קמא וסובר שגם ביום רגיל היה הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו מקיתון של זהב:

 

 

פרק ד משנה ו

בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם אַרְבַּע מַעֲרָכוֹת, וְהַיּוֹם חָמֵשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם שָׁלשׁ, וְהַיּוֹם אַרְבַּע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם שְׁתַּיִם, וְהַיּוֹם שָׁלשׁ:

*

בְּכָל יוֹם הָיוּ שָׁם אַרְבַּע מַעֲרָכוֹת, וְהַיּוֹם חָמֵשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ר' מאיר סובר שבכל יום היו על גבי המזבח החיצון ארבע מערכות של אש: 1. מערכה גדולה עליה היו מקריבים את קרבן התמיד. 2. מערכה לצורך נטילת אש למזבח הזהב – מזבח הקטורת. 3. מערכה של קיום אש התמיד. 4. מערכה עליה היו שורפים את איברי התמיד של בין הערביים שלא התעכלו עדיין. ביום הכיפורים היו מוסיפים עוד מערכה אחת ממנה היה הכהן הגדול לוקח גחלים לצורך הקטורת שהיה מקטיר בקודש הקדשים כך שלפי ר' מאיר היו חמש מערכות ביום הכיפורים.[41] רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם שָׁלשׁ, וְהַיּוֹם אַרְבַּע ר' יוסי סובר שבכל יום היו שלש מערכות (משום שאינו סובר שהייתה מערכה מיוחדת לצורך שריפת איברי תמיד של בין הערביים, אלא היו משתמשים במערכה הגדולה לצרוך כך) וביום כיפור היו מוסיפים מערכה רביעית לצורך הגחלים לקטורת בקדש הקדשים (כך שלשיטתו היו ביום הכיפורים ארבע מערכות). רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּכָל יוֹם שְׁתַּיִם, וְהַיּוֹם שָׁלשׁ ר' יהודה סובר שבכל יום היו רק שתי מערכות (היות והוא סובר שלא היה צורך במערכה של "אש התמיד", וביום כיפור היו מוסיפים מערכה שלישית לצורך הגחלים לקטורת בקדש הקדשים (כך שלשיטתו היו ביום הכיפורים שלש מערכות):

 

 

פרק ה

פרק ה משנה א

הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה, וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף, הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ, וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ. נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים, וּבֵינֵיהֶן אַמָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כו) וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם, מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן, הִגִּיעַ לָאָרוֹן. נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן, וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל:

*

הוֹצִיאוּ לוֹ אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה הוציאו לכהן הגדול מלשכת הכלים שני כלים: מחתה מלאה בקטורת וכף. (מיד נראה את השימוש של הכף). וְחָפַן מְלֹא חָפְנָיו וְנָתַן לְתוֹךְ הַכַּף הכהן הגדול מילא את חופניו בקטורת מהמחתה והניח את הקטורת שחפן לתוך הכף. "חופן" היינו שהכהן הגדול היה מכניס את שני ידיו צמודים לתוך המחתה ומוציא מהמחתה את כמות הקטורת שהייתה נכנסת לתוך שתי ידיו. הַגָּדוֹל לְפִי גָדְלוֹ, וְהַקָּטָן לְפִי קָטְנוֹ כהן גדול שידיו היו גדולים יותר היה חופן כמות גדולה יותר של קטורת (שהרי חופניו גדולים יותר) וכהן גדול שידיו היו קטנים יותר היה חופן כמות קטנה יותר של קטורת. וְכָךְ הָיְתָה מִדָּתָהּ כשם שהכהן הגדול היה משתמש בחופניו בהיכל כדי להוציא את הקטורת מהמחתה ולהניחה בכף, כך כשהיה נכנס לתוך קודש הקדשים, היה מרוקן את הקטורת מתוך הכף חזרה לתוך חופניו (כדי שיוכל לפזר את הקטורת על מחתת הגחלים כפי שנראה בהמשך). נָטַל אֶת הַמַּחְתָּה בִּימִינוֹ וְאֶת הַכַּף בִּשְׂמֹאלוֹ הכהן הגדול נטל את המחתה שהייתה מלאה בגחלים ביד ימין, וביד שמאל נטל את הכף שהייתה מלאה בקטורת[42]. הָיָה מְהַלֵּךְ בַּהֵיכָל, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵין שְׁתֵּי הַפָּרוֹכוֹת הַמַּבְדִּילוֹת בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים הכהן הגדול נכנס להיכל והלך בכיוון מערב עד שהוא הגיע למקום שבו היו פרוסות שתי הפרוכות שהבדילו בין הקודש לקדש הקדשים. וּבֵינֵיהֶן אַמָּה בין שתי הפרוכות שהבדילו בין הקדש לקדש הקדשים היה מרווח של אמה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לֹא הָיְתָה שָׁם אֶלָּא פָרֹכֶת אַחַת בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמות כו) וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים ר' יוסי חולק על תנא קמא וסובר שהייתה רק פרוכת אחת שהבדילה בין הקדש לקדש הקדשים. ר' יוסי לומד זאת מפסוק העוסק במשכן שם כתוב "והבדילה הפרכת בין הקדש ..." ומשמע מלשון הפסוק שהייתה רק פרוכת אחת. הַחִיצוֹנָה הָיְתָה פְרוּפָה מִן הַדָּרוֹם, וְהַפְּנִימִית מִן הַצָּפוֹן כאן חזרה המשנה להסביר את הדברים לדעת חכמים הסוברים שהיו שתי פרוכות. הפרוכת החיצונית הייתה מקופלת בקצה הצד הצפוני שלה, וראשה המקופל היה תלוי על קרס של זהב, וכך היה מעין פתח שהיה ניתן לעבור דרכו לאמה רווח שהייתה בין שתי הפרוכות. הפרוכת הפנימית הייתה מקופלת בקצה הצפוני שלה (וגם הקצה שלה הייתה תלויה על קרס זהב) כך שהיה פתח שהיה ניתן לעבור דרכו אל תוך קדש הקדשים. מְהַלֵּךְ בֵּינֵיהֶן, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַצָּפוֹן לאחר שהכהן הגדול נכנס לבין שתי הפרוכות (מהפתח הדרומי) הוא היה הולך לכיוון צפון, עד שהגיע למקום שבו הייתה הפרוכת החיצונית מקופלת בצפון. הִגִּיעַ לַצָּפוֹן, הוֹפֵךְ פָּנָיו לַדָּרוֹם כאשר הכהן הגדול הגיע למקום שהפרוכת הייתה מקופלת בצד צפון, היה נכנס דרך הפתח לקדש הקדשים ואז היה הופך את פניו לכיוון דרום. מְהַלֵּךְ לִשְׂמֹאלוֹ עִם הַפָּרֹכֶת עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָאָרוֹן הכהן הגדול היה הולך לכיוון דרום כך שהפרוכת הייתה בצד שמאל שלו, עד שהוא הגיע למקום שבו היה מונח הארון בזמן בית המקדש הראשון. הגמרא מסבירה שהמשנה אצלינו עוסקת בבית המקדש השני, שהרי כתוב שהיו פרוכות ואילו בבית המקדש הראשון היה קיר אבן שהבדיל בין הקדש לקדש הקדשים. לכן, לא ניתן לומר שהכוונה היא שהגיע למקום הארון ממש שהרי בבית המקדש השני לא היה ארון, אלא יש לומר שהכוונה היא למקום שבו היה הארון. הִגִּיעַ לָאָרוֹן, נוֹתֵן אֶת הַמַּחְתָּה בֵּין שְׁנֵי הַבַּדִּים לאחר שהכהן הגדול הגיע למקום שבו היה מונח הארון בזמן בית המקדש הראשון, היה הכהן הגדול מניח את המחתה המלאה בגחלים במקום שהיה בין שני הבדים, המוטות, של הארון בזמן בית המקדש הראשון. צָבַר אֶת הַקְּטֹרֶת עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, וְנִתְמַלֵּא כָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ עָשָׁן הכהן הגדול היה מניח את הקטורת בערימה על גבי הגחלים שהיו במחתה, ועל ידי כך היה מתמלא כל קדש הקדשים וההיכל עשן מהקטורת. יָצָא וּבָא לוֹ בְדֶרֶךְ בֵּית כְּנִיסָתוֹ לאחר הקטרת הקטורת, הכהן הגדול היה יוצא באותו אופן שנכנס: הוא לא היה מסתובב עם גבו כלפי קדש הקדשים שהרי יש בכך חוסר כבוד, אלא היה הולך אחורה כשפניו כלפי קדש הקדשים. וּמִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה קְצָרָה בַּבַּיִת הַחִיצוֹן כשהגיע להיכל, היה הכהן הגדול מתפלל תפילה קצרה. בגמרא מובאת תפילת הכהן הגדול: יהי רצון מלפניך ה' אלוקי שאם שנה זו שחונה שתהא גשומה, ולא יעדי עבד שולטן מדבית יהודה, ולא יהיו עמך ישראל צריכים פרנסה זה מזה ולא מעם אחר, ולא תכנס לפניך תפילת עוברי דרכים.[43] וְלֹא הָיָה מַאֲרִיךְ בִּתְפִלָּתוֹ, שֶׁלֹּא לְהַבְעִית אֶת יִשְׂרָאֵל הכהן הגדול לא היה מאריך בתפילתו בהיכל כדי שלא להפחיד את בני ישראל. עד שיצא הכהן הגדול מההיכל, לא היו יודעים העומדים בעזרה אם הוא יצא בשלום מקדש הקדשים, וכדי שכולם יידעו מוקדם ככל האפשר שיצא בשלום מקדש הקדשים , היה מקצר בתפילתו בהיכל:

 

 

פרק ה משנה ב

מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן, אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים, וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת, גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן:

*

מִשֶּׁנִּטַּל הָאָרוֹן לאחר שארון הברית כבר ניטל ממקומו, כלומר, לאחר שיאשיהו גנז את ארון הברית בסוף ימי בית ראשון,[44] אֶבֶן הָיְתָה שָׁם מִימוֹת נְבִיאִים רִאשׁוֹנִים במקום שבו היה מונח הארון הייתה מונחת אבן גדולה[45]. אבן זו עמדה במקום הארון עוד מימי הנביאים הראשונים, כלומר: מימי דוד ושמואל. וּשְׁתִיָּה הָיְתָה נִקְרֵאת האבן נקראה "אבן השתיה" משום שממנה נבאר העולם. אבן זו היא היסוד לבניית העולם. גְּבוֹהָה מִן הָאָרֶץ שָׁלשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן אבן השתייה הייתה גבוהה יותר מהקרקע שלושה טפחים, ועליה היה הכהן הגדול מניח את המחתה עם הגחילם ועלה היה מניח את הקטורת:

 

 

פרק ה משנה ג

נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁהָיָה מְמָרֵס בּוֹ, נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הָזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל:

*

נָטַל אֶת הַדָּם מִמִּי שֶׁהָיָה מְמָרֵס בּוֹ הכהן הגדול נטל את דם הפר מהכהן שעמד על הרובד הרביעי שבהיכל וערבב אותו, נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד הכהן הגדול נכנס למקום בקדש הקדשים שנכנס אליו בשעה שנכנס להקטיר את הקטורת ועמד באותו מקום שבו עמד והקטיר את הקטורת. וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה בעומדו בקדש הקדשים (בין שני הבדים) הזה הכהן הגדול מדם הפר הזאה אחת כלפי מעלה ושבע הזאות כלפי מטה. כאשר היה מזה כלפי מעלה היה כף ידו כלפי הקרקע וכאשר הזה למטה, היה כף ידו כלפי מעלה. וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף בשעה שהיה מזה, לא היה הכהן הגדול מתכוון לפגוע בחלק העליון של ארון הברית ולא בחלקו התחתון, אלא היה מתכוון להזות את הדם כמו ששליח בית דין היה מצליף באדם שהתחייב מלקות. כשם ששליח הבית דין היה מצליף מכה מתחת למכה, כך הכהן הגדול היה מזה הזאה מתחת להזאה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע בשעה שהזה, היה הכהן הגדול מונה את ההזאות באופן הבא: לאחר הזאה כלפי מעלה היה מונה: אחת (למעלה), לאחר שהזה הזאה נוספת כלפי מטה היה מונה: אחת (למעלה) ואחת (למטה). לאחר שהזה בפעם השנייה כלפי מטה היה מונה אחת (למעלה) ושתיים (למטה) וכן הלאה עד שהיה מסיים להזות שבע הזאות כלפי מטה.[46] יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הָזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל לאחר שסיים להזות את דם הפר בקדש הקדשים, יצא הכהן הגדול להיכל והניח את המזרק עם דם הפר על כן זהב שהיה בהיכל:

 

 

פרק ה משנה ד

הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַשָּׂעִיר, שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל בַּמִּזְרָק אֶת דָּמוֹ. נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה בַהֵיכָל. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא כַן אֶחָד בִּלְבָד. נָטַל דַּם הַפָּר וְהִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. נָטַל דַּם הַשָּׂעִיר וְהִנִּיחַ דַּם הַפָּר, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. עֵרָה דַם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר, וְנָתַן אֶת הַמָּלֵא בָרֵיקָן:

*

הֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַשָּׂעִיר לאחר הזאת דם הפר בקודש הקדשים, הביאו לכהן הגדול שעמד בין האולם ולמזבח את השעיר שעלה בגורל לה'. שְׁחָטוֹ וְקִבֵּל בַּמִּזְרָק אֶת דָּמוֹ הכהן הגדול שחט את השעיר וקיבל את דמו במזרק. נִכְנַס לַמָּקוֹם שֶׁנִּכְנַס, וְעָמַד בַּמָּקוֹם שֶׁעָמַד הכהן הגדול נכנס למקום בקדש הקדשים שנכנס אליו בשעה שנכנס להקטיר את הקטורת ולהזות את דם הפר ועמד באותו מקום שבו עמד והקטיר את הקטורת והזה את דם הפר. וְהִזָּה מִמֶּנּוּ אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה בעומדו בקדש הקדשים (בין שני הבדים) הזה הכהן הגדול מדם השעיר הזאה אחת כלפי מעלה ושבע הזאות כלפי מטה. כאשר היה מזה כלפי מעלה היה כף ידו כלפי הקרקע וכאשר הזה למטה, היה כף ידו כלפי מעלה. וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף בשעה שהיה מזה, לא היה הכהן הגדול מתכוון לפגוע בחלק העליון של ארון הברית ולא בחלקו התחתון, אלא היה מתכוון להזות את הדם כמו ששליח בית דין היה מצליף באדם שהתחייב מלקות. כשם ששליח הבית דין היה מצליף מכה מתחת למכה, כך הכהן הגדול היה מזה הזאה מתחת להזאה. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע בשעה שהזה, היה הכהן הגדול מונה את ההזאות באופן הבא: לאחר הזאה כלפי מעלה היה מונה: אחת (למעלה), לאחר שהזה הזאה נוספת כלפי מטה היה מונה: אחת (למעלה) ואחת (למטה). לאחר שהזה בפעם השנייה כלפי מטה היה מונה אחת (למעלה) ושתיים (למטה) וכן הלאה עד שהיה מסיים להזות שבע הזאות כלפי מטה. יָצָא וְהִנִּיחוֹ עַל כַּן הַשֵּׁנִי שֶׁהָיָה בַהֵיכָל לאחר שהזה את דם השעיר בקודש הקדשים, יצא הכהן הגדול משם והניח את דם השעיר על הכן השני שהיה בהיכל, כך שדם הפר היה מונח על כן אחד ודם השעיר היה מונח על הכן השני. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לֹא הָיָה שָׁם אֶלָּא כַן אֶחָד בִּלְבָד ר' יהודה סובר שבהיכל היה רק כן אחד של זהב, ובשעה שהכהן הגדול היה מניח את דם השעיר הוא היה נוטל מהכן את דם הפר שהיה מונח שם עד עתה.[47] נָטַל דַּם הַפָּר וְהִנִּיחַ דַּם הַשָּׂעִיר צלע משנה זו היא אליבא דר' יהודה: הכהן הגדול לקח את דם הפר מהכן והניח על הכן את דם השעיר.[48] וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה, וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף עתה חוזרת המשנה גם לשיטת תנא קמא. לאחר שנטל את דם הפר מהכן, היה הכהן הגדול מזה על הפרוכת שהפרידה בין קדש הקדשים להיכל באותו המקום שמעבר לפרוכת היה הארון. הכהן הגדול היה מזה אחת למעלה ושבע למטה כאשר הוא היה מזה, הוא לא היה מתכוון לפגוע בחלק העליון של ארון הברית ולא בחלקו התחתון, אלא היה מתכוון להזות טת הדם כמו ששליח בית דין היה מצליף באדם שהתחייב מלקות. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. נָטַל דַּם הַשָּׂעִיר וְהִנִּיחַ דַּם הַפָּר, וְהִזָּה מִמֶּנּוּ עַל הַפָּרֹכֶת שֶׁכְּנֶגֶד הָאָרוֹן מִבַּחוּץ, אַחַת לְמַעְלָה וְשֶׁבַע לְמַטָּה לאחר שהכהן הגדול הזה את דם הפר על הפרוכת, הוא נטל את דם השעיר והזה ממנו אחת למעלה ושבע למטה על הפרוכת. וְלֹא הָיָה מִתְכַּוֵּן לְהַזּוֹת לֹא לְמַעְלָה וְלֹא לְמַטָּה אֶלָּא כְמַצְלִיף. וְכָךְ הָיָה מוֹנֶה, אַחַת, אַחַת וְאַחַת, אַחַת וּשְׁתַּיִם, אַחַת וְשָׁלשׁ, אַחַת וְאַרְבַּע, אַחַת וְחָמֵשׁ, אַחַת וָשֵׁשׁ, אַחַת וָשֶׁבַע. עֵרָה דַם הַפָּר לְתוֹךְ דַּם הַשָּׂעִיר לאחר שהכהן הגדול הזה מדם השעיר על הפרוכת, הוא ערה את דם הפר לתוך דם השעיר על מנת לערבב את הדמים, וְנָתַן אֶת הַמָּלֵא בָרֵיקָן ולאחר שהכהן הגדול ערה את דם הפר לתוך דם השעיר, ערה הכהן הגדול את הדם המערובב חזרה למזרק הריק של דם הפר על מנת שהדם יתערבב טוב יותר:

 

 

פרק ה משנה ה

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב. הִתְחִיל מְחַטֵּא וְיוֹרֵד. מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל. מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, דְּרוֹמִית מִזְרָחִית. מָקוֹם שֶׁהוּא מַתְחִיל בַּחַטָּאת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, מִשָּׁם הָיָה גוֹמֵר עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּמְקוֹמוֹ הָיָה עוֹמֵד וּמְחַטֵּא. וְעַל כֻּלָּן הָיָה נוֹתֵן מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו, שֶׁעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה:

*

וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' זֶה מִזְבַּח הַזָּהָב כשהתורה אמרה "ויצא אל המזבח אשר לפני ה'" כוונתה הייתה למזבח הזהב שהיה בהיכל. הִתְחִיל מְחַטֵּא וְיוֹרֵד הכהן הגדול התחיל להזות מהדם המעורבב על קרנות מזבח הזהב, כאשר אופו החיטוי היה שהוא הוריד את ידו כלפי מטה.[49] מֵהֵיכָן הוּא מַתְחִיל מהו סדר ההזאה על הקרנות? מִקֶּרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, דְּרוֹמִית מִזְרָחִית. מָקוֹם שֶׁהוּא מַתְחִיל בַּחַטָּאת עַל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, מִשָּׁם הָיָה גוֹמֵר עַל מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי כאשר הכהן היה מזה על המזבח החיצון הוא היה מתחיל להזות על קרן מזרחית דרומית, שם היה הכהן הגדול מסיים את ההזאה על המזבח הפנימי ביום הכיפורים. ביום הכיפורים היה סבב ההזאות על המזבח הפנימי הפוך מסבב ההזאות של קרבנות שהזו את דמם ארבע מתנות על קרנות המזבח החיצון.[50] רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, בִּמְקוֹמוֹ הָיָה עוֹמֵד וּמְחַטֵּא ר' אליעזר חולק על תנא קמא בשתי נקודות. הראשונה היא שלפי תנא קמא היה הכהן הגדול מסתובב סביב המזבח החיצון ומזה את הדם על הקרנות ואילו ר' אליעזר סובר שהכהן הגדול היה עומד במקומו ומזה ממקומו על ארבעת קרנות המזבח הפנימי. וְעַל כֻּלָּן הָיָה נוֹתֵן מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה, חוּץ מִזּוֹ שֶׁהָיְתָה לְפָנָיו, שֶׁעָלֶיהָ הָיָה נוֹתֵן מִלְמַעְלָה לְמַטָּה כפועל יוצא של מחלוקתם הראשונה, ישנה נקודה נוספת בה חולק ר' אליעזר על תנא קמא. לפי תנא קמא, היה הכהן הגדול מזה את ההזאות על כל הקרנות מלמעלה למטה, שהרי אם היה מזה מלמטה למעלה היה הדם מטפטף לתוך שרוולו ומלכלך את בגדיו. ר' אליעזר סובר שמכיוון שהכהן הגדול היה מזה את דם הפר מרחוק על שלשת הקרנות (צפנית מערבית, דרומית מערבית ודרומית מזרחית) הרי שהוא יכול להזות מלמטה למעלה ללא שילכלך את בגדיו ורק על הקרן הצפונית מזרחית היה מזה מלמעלה למטה משום ששם היה עומד ולא היה יכול לעשות כן ללא שילכלך את בגדיו[51]:

 

 

פרק ה משנה ו

הִזָּה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים, וּשְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן, וְשֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל, וּמוֹעֲלִין בָּהֶן:

*

הִזָּה עַל טָהֳרוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים לאחר שהכהן הגדול הזה את הדם המעורבב על ארבע הקרנות של המזבח הפנימי, הוא הזה שבע הזאות נוספות על "טהרו של מזבח". הכוונה היא למקום בראש מזבח הזהב שפונה משאריות הגחלים והקטורת כך שהכהן הגדול הזה את הדם ממש על המזבח. יוצא שבסך הכל הזה הכהן הגדול ארבעים ושלש הזאות: שמונה של הפר בקדש הקדשים ועוד שמונה של השעיר שם, שמונה של הפר על הפרוכת ועוד שמונה של השעיר שם, ארבע הזאות של הדם המערובב על ארבעת הקרנות של מזבח הזהב ועוד שבע הזאות בראש המזבח. וּשְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן את הדם שנשאר לאחר ארבעים ושלש ההזאות, היה הכהן הגדול שופך על היסוד המערבי של מזבח העולה. וְשֶׁל מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי (לעומת שאריות הדם של הפר והשעיר של יום הכיפורים שהיה הכהן הגדול שופך על היסוד המערבי של המזבח החיצון) שאריות הדם של חטאות חיצוניות, של קרבנות חטאת שהוקרבו על גבי המזבח החיצון, היו נשפכים על היסוד הדרומי של המזבח החיצון. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְעָרְבִין בָּאַמָּה וְיוֹצְאִין לְנַחַל קִדְרוֹן, וְנִמְכָּרִין לַגַּנָּנִין לְזֶבֶל הן שאריות הדם שנפכו אל היסוד המערבי והן שאריות הדם שנשפכו אל היסוד הדרומי היו מתערבבים באמת המים שהייתה בעזרה, ויוצאים באמה עד שהגיעו לנחל קדרון. הדם שנאסף בנחל קדרון היה נמכר לגננים לשימוש ובדם זה הם היו משתמשים כדי לזבל את הגינות שלהם. וּמוֹעֲלִין בָּהֶן במקרה והגננים לא שילמו את שווי הדם למקדש, הרי שהם מעלו בדם מדין דרבנן[52]:

 

 

פרק ה משנה ז

כָּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאָמוּר עַל הַסֵּדֶר, אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ, לֹא עָשָׂה כְלוּם. הִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר, יַחֲזוֹר וְיַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר לְאַחַר דַּם הַפָּר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא גָמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָבִיא דָם אַחֵר וְיַחֲזוֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִלָּה בִּפְנִים. וְכֵן בַּהֵיכָל, וְכֵן בְּמִזְבַּח הַזָּהָב, שֶׁכֻּלָּן כַּפָּרָה בִפְנֵי עַצְמָן. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל:

*

כָּל מַעֲשֵׂה יוֹם הַכִּפּוּרִים הָאָמוּר עַל הַסֵּדֶר, אִם הִקְדִּים מַעֲשֶׂה לַחֲבֵרוֹ, לֹא עָשָׂה כְלוּם במקרה והכהן הגדול שינה מסדר עבודת יום הכיפורים על ידי שהקדים עבודה לעבודה שהיה צריך לעשות לפניה – הרי שהדבר נחשב כאילו שהכהן הגדול לא עשה את אותה עבודה, ועתה מדגימה המשנה את הדין במקרה והכהן הגדול שינה מסדר העבודה. אמנם בברייתא מובא שאין הכוונה לכל העבודות ונחלקו התנאים אם הכוונה היא רק לעבודות הנעשות בבגדי לבן בקדש הקדשים או שמדובר על כלל העבודות הנעשות בבגדי לבן, אך כולם סוברים שבעבודות הנעשות בבגדי זהב, אם הקדים עבודה לחברתה, הרי שאינו צריך לחזור על העבודה. הִקְדִּים דַּם הַשָּׂעִיר לְדַם הַפָּר, יַחֲזוֹר וְיַזֶּה מִדַּם הַשָּׂעִיר לְאַחַר דַּם הַפָּר לפי סדר ההזאה, יש להזות קודם את דם הפר לפני הזאת דם השעיר. במקרה והכהן הגדול הזה את דם השעיר לפני שהזה את דם הפר, הרי שאין הזאת דם השעיר נחשבת, ועליו להזות שוב את דם השעיר לאחר הזאת דם הפר. וְאִם עַד שֶׁלֹּא גָמַר אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁבִּפְנִים נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָבִיא דָם אַחֵר וְיַחֲזוֹר וְיַזֶּה בַּתְּחִלָּה בִּפְנִים לדעת תנא קמא, במקרה ונשפך הדם לפני שהוא הספיק לסיים את כל ההזאות בקדש הקדשים (כגון שהזה אחת למעלה ושלש למטה ולא הזפיק להזות עוד ארבע הזאות עד שנשפך הדם או שנשפך דם השעיר לאחר שסיים להזות את דם הפר אך לא סיים את שמונת ההזאות של דם השעיר) הרי שהכהן הגדול צריך לשחוט פר נוסף, לקבל את דמו ולהתחיל להזות מחדש את כל ההזאות שוב או במקרה ודם השעיר נשפך, הרי שיש לשחוט שעיר נוסף ולהזות מחדש את דם הפר והשעיר. וְכֵן בַּהֵיכָל וכן אם נשפך הדם בשעה שהכהן הגדול הזה בהיכל לפני שהספיק לסיים את כל ההזאות שם, הרי שיש צורך להביא דם חדש ולהתחיל את כל ההזאות בתוך ההיכל מחדש, אך אין צורך להתחיל להזות מחדש את ההזאות בקדש הקדשים כיוון שבהזאה האחרונה בקדש הקדשים כבר הסתיימה מלאכת ההזאה שם. וְכֵן בְּמִזְבַּח הַזָּהָב וכן אם נשפך הדם בשעת הזאת הדם על מזבח הזהב לפני שהכהן הגדול סיים להזות את הדם על המזבח, הרי שיש צורך להביא דם חדש ולהתחיל את כל ההזאות שעל מזבח הזהב מחדש, אך אין צורך להתחיל להזות מחדש את ההזאות בהיכל כיוון שבהזאה האחרונה בהיכל כבר הסתיימה מלאכת ההזאה שם. שֶׁכֻּלָּן כַּפָּרָה בִפְנֵי עַצְמָן המשנה מסבירה מדוע לפי תנא קמא אין צורך להתחיל את ההזאות מחדש. כל ההזאות שבקדש הקדשים נחשבת לקבוצה בפני עצמה, וכן ההזאות שבהיכל נחשבות לקבוצה בפני עצמה וכן ההזאות שעל המזבח הפנימי נחשבות לקבוצה בפני עצמה. הלכך: כאשר סיים להזות קבוצת הזאות אחת, הרי שבכך הסתיימו ההזאות האלה ואין צורך להתחילן מחדש. אך כאשר הדם נשפך באמצע קבוצת ההזאות, הרי שהוא צריך להתחיל את סדר ההזאה מחדש. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, מִמָּקוֹם שֶׁפָּסַק, מִשָּׁם הוּא מַתְחִיל ר' אלעזר ור' שמעון סוברים שתמיד הכהן הגדול מתחיל להזות ממקום שהפסיק, גם אם הדם נשפך באמצע קבוצת ההזאות. לדוגמא: אם בהזאה הרביעית של דם הפר בקדש הקדשים נשפך הדם, סוברים ר' אלעזר ור' שמעון ששוחט פר נוסף ומתחיל להזות את ההזאה החמישית. בגמרא מובא שטעם מחלוקתם היא משום דרשת הפסוק "חטאת הכיפורים אחת בשנה". תנא קמא סובר שכוונת הפסוק היא שאת כל ההזאות יש להזות מדם בהמה אחת, ואילו ר' אלעזר ור' שמעון סוברים שהתורה אמרה שאת הזאת החטאת יש לעשות פעם אחת ולא פעמיים, גם אם נשפך הדם באמצע:

 

 

 

פרק ו

פרק ו משנה א

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם:

*

שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין מצווה ששני השעירים שמשתתפים בגורל ביום כיפור: השעיר שמזים מדמו בקדש הקדשים והשעיר שנשלח לעזאזל יהיו שווים בארבעת הדברים הבאים: 1) בְּמַרְאֶה צבע שני השעירים יהיה זהה. 2) וּבְקוֹמָה גובה שני השעירים יהיה זהה. 3) וּבְדָמִים שווים הכספי של שני השעירים יהיה אותו הדבר. 4) וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד יש מצווה לקנות את שני השעירים באותו הזמן. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן שָׁוִין, כְּשֵׁרִין כל מה שנאמר ששני השעירים צריכים להיות זהים הוא רק למצווה, אך אם שני השעירים אינם זהים, אין הדבר מעכב והם בכל זאת כשרים לגורל. לָקַח אֶחָד הַיּוֹם וְאֶחָד לְמָחָר, כְּשֵׁרִין למרות שמצווה לקנות את שני השעירים ביחד, גם במקרה וקנו את שני השעירים בימים שונים, הם עדיין כשרים לגורל. מֵת אֶחָד מֵהֶן, אִם עַד שֶׁלֹּא הִגְרִיל מֵת, יִקַּח זוּג לַשֵּׁנִי במקרה ואחד השעירים מתו לפני הגורל, מותר לקנות שעיר אחר במקום השעיר שמת ולהגריל על השעיר שקנו עתה עם השעיר שבן זוגו מת. וְאִם מִשֶּׁהִגְרִיל מֵת, יָבִיא זוּג אַחֵר וְיַגְרִיל עֲלֵיהֶם בַּתְּחִלָּה, וְיֹאמַר, אִם שֶׁל שֵׁם מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַשֵּׁם יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו. וְאִם שֶׁל עֲזָאזֵל מֵת, זֶה שֶׁעָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יִתְקַיֵּם תַּחְתָּיו אולם, במקרה ואחד השעירים מת לאחר הגורל, לא ניתן להשתמש בשעיר שבן זוגו מת ללא גורל חדש. הלכך, במקרה והשעיר הראשון מת לאחר הגורל, יש להביא עוד שני שעירים כדי להגריל עליהם (השעיר שבן זוגו מת אינו משתתף בגורל השני). לאחר שנעשה הגורל בזוג השעירים השני והתברר איזה מהשעירים שבזוג השני הוא לה' ואיזה לעזאזל, הדין הוא כך: אם השעיר שמת היה השעיר שעלה בגורל הראשון לה', הרי שהשעיר שעלה בגורל השני לה' יהיה במקומו (מיד נראה מה עושים עם השעיר השני) ואם השעיר שמת הוא השעיר שעלה בגורל הראשון לעזאזל, הרי שהשעיר שעלה בגורל השני לעזאזל יחליף אותו. וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה, שֶׁאֵין חַטַּאת צִבּוּר מֵתָה לאחר הגורל השני, נותר שעיר אחד ללא שימוש. בהתחלה היו שני שעירים ואחד מהם מת ולאחר מכן לקחנו שני שעירים נוספים לגורל שני. אחד משני השעירים של הגורל השני יהיה במקום השעיר שמת ונותר שעיר נוסף מהגורל השני שלא יוקרב לה' ולא יוקרב לעזאזל. הדין של שעיר זה הוא לרעות במרעה "עד שתסתאב", עד שיפול בה מום והיא כבר לא תהיה ראויה להקרבה בתור קרבן, ואז ימכרו אותה וישתמשו בכסף שלה כדי לקנות קרבן נדבה. הסיבה שלפי תנא קמא אין הורגים את השעיר השלישי והיא צריכה לרעות עד שיפול בה מום היא משום שהיא הובאה בתור קרבן "חטאת ציבור", דהיינו קרבן חטאת שכל הציבור מתכפר בה, ולפי תנא קמא, לא ניתן להמית בהמה שהובאה לחטאת ציבור גם אם אין בה יותר צורך. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, תָּמוּת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, נִשְׁפַּךְ הַדָּם, יָמוּת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ. מֵת הַמִּשְׁתַּלֵּחַ, יִשָּׁפֵךְ הַדָּם ר' יהודה חולק על תנא קמא בשתי נקודות. הנקודה הראשונה היא בדין חטאת ציבור: ר' יהודה סובר שממיתים חטאת ציבור שאין בה יותר צורך. הנקודה השניה שבה הוא חולק על תנא קמא היא לגבי דינו של השעיר הראשון שבן זוגו מת. כפי שראינו, תנא קמא סובר שהשעיר הראשון שבן זוגו מת מוקרב לקרבן (לה' או לעזאזל) והשעיר שאין בו צורך הוא מהזוג השני. ר' יהודה סובר שכאשר יש צורך בגורל נוסף, הרי שהשעיר הראשון שבן זוגו מת אינו יכול לשמש יותר כקרבן, ויש צורך להביא את שני השעירים מהגורל השני. יוצא שלפי ר' יהודה השעיר שאין בו יותר צורך הוא השעיר מהזוג הראשון. לכן הדין לפי ר' יהודה הוא שאם נשפך הדם של השעיר לה' לפני שהספיקו להזות אותו, הרי שהשעיר שעלה בגורל הראשון לעזאזל יומת ויביאו שני שעירים חדשים, יגרילו עליהם ויקריבו אותם (בעוד שלפי תנא קמא לא ישתמשו בשעיר שיצא בגורל השני לה' וישאירו בחיים את השעיר מהגורל הראשון שיצא לעזאזל). אם מת השעיר שבגורל הראשון יצא לעזאזל, הרי ששופכים את דם השעיר שיצא בגורל הראשון לה', מביאים שני שעירים חדשים ומגרילים עליהם (בעוד שלפי תנא קמא ישתמשו בדם השעיר שעלה לה' בגורל הראשון והשעיר שיצא בגורל השני לה' ירעה עד שיסתאב):

 

 

פרק ו משנה ב

בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה. וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר, (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד:

*

בָּא לוֹ אֵצֶל שָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ וְסוֹמֵךְ שְׁתֵּי יָדָיו עָלָיו וּמִתְוַדֶּה לאחר הזאת הדם המעורבב של השעיר והפר על מזבח הזהב, הגיע הכהן הגדול לשעיר שעלה בגורל לעזאזל (שכאמור בפרק ד' העמידו אותו כנגד "בית שילוחו", השער בבית המקדש שממנו היו משלחים את השעיר לעזאזל). וְכָךְ הָיָה אוֹמֵר, אָנָּא הַשֵּׁם, עָווּ פָּשְׁעוּ חָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל. אָנָּא בַשֵּׁם, כַּפֶּר נָא לָעֲוֹנוֹת וְלַפְּשָׁעִים וְלַחֲטָאִים, שֶׁעָווּ וְשֶׁפָּשְׁעוּ וְשֶׁחָטְאוּ לְפָנֶיךָ עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ לֵאמֹר, (ויקרא טז) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ הכהן הגדול היה מתוודה על השעיר לעזאזל על כל העוונות של בני ישראל. וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם הָעוֹמְדִים בָּעֲזָרָה, כְּשֶׁהָיוּ שׁוֹמְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מִפִּי כֹהֵן גָּדוֹל, הָיוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים וְנוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים, בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד הכהנים והקהל שעמד במקדש היו משתחווים בפישוט ידיים ורגליים ואומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" משום שהכהן הגדול אמר את שם השם (בשעה שאמר "לפני ה' תטהרו")[53]:

 

 

פרק ו משנה ג

מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים (גְּדוֹלִים)[54] קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה וְהוֹלִכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה:

*

מְסָרוֹ לְמִי שֶׁהָיָה מוֹלִיכוֹ לאחר הוידוי, הכהן הגדול היה מוסר את השעיר לעזאזל לאדם שתפקידו היה להוליך את השעיר עד למקום שמשם ישליחו אותו. הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְהוֹלִיכוֹ, אֶלָּא שֶׁעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים (גְּדוֹלִים) קֶבַע וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹלִיכוֹ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, מַעֲשֶׂה וְהוֹלִכוֹ עַרְסְלָא, וְיִשְׂרָאֵל הָיָה נחלקו תנא קמא ור' יוסי בעניין מי הוליך את השעיר לעזאזל. לפי תנא קמא, מעיקר הדין מותר גם לאדם שאינו כהן להוליך את השעיר לעזאזל, אלא שהכהנים עשו לעצמם מנהג קבע ולא הניחו למי שאינו כהן להוליך את השעיר לעזאזל. לפי ר' יוסי, היה מקרה שאדם בשם "ערסלא" הוליך את השעיר לעזאזל והוא לא היה כהן, ומכאן שמותר לאדם שאינו מישראל להוליך את השעיר לעזאזל[55]:

 

 

פרק ו משנה ד

וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא. מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה. עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל:

*

וְכֶבֶשׁ עָשׂוּ לוֹ לשם הולכת השעיר לעזאזל בנו כבש, מעין גשר, שיצא מהעזרה ועד חוץ לחומת ירושלים. מִפְּנֵי הַבַּבְלִיִּים שֶׁהָיוּ מְתַלְּשִׁים בִּשְׂעָרוֹ, וְאוֹמְרִים לוֹ, טֹל וָצֵא, טֹל וָצֵא הסיבה שהיה צורך בבניית הכבש היא מכיוון שהיו בבליים[56] שהיו תולשים את השערות של האדם המשלח את השעיר לעזאזל (ויש אומרים שהיו תולשים את שערות השעיר) ומזרזים אותו לצאת ולשלח את השעיר לעזאזל מכיוון שהם רצו לזרז את שליחת השעיר לעזאזל כדי שהעבירות של בני ישראל יתכפרו מהר יותר. מִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם הָיוּ מְלַוִּין אוֹתוֹ עַד סֻכָּה הָרִאשׁוֹנָה מהאנשים החשובים שבירושלים היו מלווים את האדם שהוליך את השעיר לעזאזל עד הסוכה הראשונה שהייתה בדרך לצוק (כפי שנראה במשניות הבאות). עֶשֶׂר סֻכּוֹת מִירוּשָׁלַיִם וְעַד צוּק, תִּשְׁעִים רִיס, שִׁבְעָה וּמֶחֱצָה לְכָל מִיל בסך הכל היו עשר סוכות מירושלים ועד לצוק שממנו היו משלחים את השעיר. המשנה אומרת שהמרחק בין ירושלים עד הצוק היה מרחק של תשעים ריסים. הריס היא מידת מדידה וכל שבע וחצי ריסים הם מיל אחד. בסך הכל היו שנים עשר מילים בין ירושלים לצוק. בין ירושלים לסוכה הראשונה היה מרחק של מיל אחד (שבע וחצי ריסים) וכך עד הסוכה העשירית. בין הסוכה העשירית לצוק היה מרחק של שני מילים:

 

 

פרק ו משנה ה

עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם, וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו:

*

עַל כָּל סֻכָּה וְסֻכָּה אוֹמְרִים לוֹ, הֲרֵי מָזוֹן וַהֲרֵי מַיִם בכל אחת מעשרת הסוכות היו אנשים שהיו שובתים שם לפני יום הכיפורים וכאשר המוליך את השעיר היה מגיע אל הסוכה, הם היו מציעים לו לאכול ולשתות. בגמרא מובא שמעולם לא היה המשלח אוכל או שותה ביום הכיפורים אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו.[57] וּמְלַוִּין אוֹתוֹ מִסֻּכָּה לְסֻכָּה אנשי הסוכה היו מלווים את המשלח עד לסוכה הבאה, חוּץ מֵאַחֲרוֹנָה שֶׁבָּהֶן שֶׁאֵינוֹ מַגִּיעַ עִמּוֹ לַצּוּק, אֶלָּא עוֹמֵד מֵרָחוֹק וְרוֹאֶה אֶת מַעֲשָׂיו ורק אנשי הסוכה העשירית והאחרונה לא היו מלווים את המשלח עד לצוק, אלא היו מלווים אותו מרחק של מיל אחד, וכך הם היו עומדים במרחק של מיל מהצוק (שהרי מהסוכה האחרונה ועד לצוק היו שני מילים) ומשם הם היו רואים שהמשלח שילח את השעיר כהלכה. הסיבה שהיה מרחק של שני מילים בין הסוכה האחרונה לצוק היא משום שהתורה אמרה שיש לשלח את השעיר ל"ארץ גזירה", ארץ שאין בה יישוב של אדם. לו היו מקימים סוכה נוספת במרחק של מיל מהצוק, לא היה הצוק נחשב ל"ארץ גזירה":

 

 

פרק ו משנה ו

מֶה הָיָה עוֹשֶׂה, חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו, וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד, וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ. וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק:

*

מֶה הָיָה עוֹשֶׂה מה היה המשלח עושה בשעת שילוח השעיר? חוֹלֵק לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית, חֶצְיוֹ קָשַׁר בַּסֶּלַע וְחֶצְיוֹ קָשַׁר בֵּין שְׁתֵּי קַרְנָיו המשלח היה לוקח חתיכת צמר אדומה ומחלק אותה לשניים: את החצי הראשון היה קושר על הסלע שהיה בצוק ואת החצי השני היה קושר בין שתי הקרניים של השעיר המשתלח.[58] וּדְחָפוֹ לַאֲחוֹרָיו, וְהוּא מִתְגַּלְגֵּל וְיוֹרֵד לאחר קשירת לשון הזהורית, היה המשלח דוחף את השעיר לאחוריו, וכך היה השעיר מתגלגל מהצוק. וְלֹא הָיָה מַגִּיעַ לַחֲצִי הָהָר, עַד שֶׁנַּעֲשָׂה אֵבָרִים אֵבָרִים עוד לפני שהשעיר היה מגיע לחצי מגובה הצוק, היה השעיר מתפרק ונעשה איברים איברים. בָּא וְיָשַׁב לוֹ תַּחַת סֻכָּה אַחֲרוֹנָה עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ המשלח היה חוזר לסוכה העשירית והאחרונה והיה יושב מתחתה עד לחשיכה, עד למוצאי יום הכיפורים. וּמֵאֵימָתַי מְטַמֵּא בְגָדִים, מִשֶּׁיֵּצֵא חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשְּׁעַת דְּחִיָּתוֹ לַצּוּק בתורה כתוב שהמשלח את השעיר נטמא בעצמו וכן בגדיו נטמאים. נחלקו התנאים במשנתינו מהו הגדר של "המשלח". לפי תנא קמא: האדם נקרא משלח מאותו הרגע שבו הוא יוצא מחוץ לחומת העיר ירושלים, וכך גם אם מסיבה כלשהי הוא לא שילח את השעיר לאחר שיצא מהחומה, הרי שהוא נטמא. ר' שמעון סובר שהאדם נקרא משלח רק מעת שהוא דוחה את השעיר מהצוק:

 

 

פרק ו משנה ז

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין. קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן, נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן:

*

בָּא לוֹ אֵצֶל פָּר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִין לאחר הוידוי על השעיר לעזאזל ומסירותו למשלח, בא הכהן הגדול אצל הפר והשעיר (שזרק את דמם). כפי שנראה, הפר והשעיר עתידים להישרף ולכן הם נקראים "פר ושעיר הנשרפים". קְרָעָן וְהוֹצִיא אֶת אֵמוּרֵיהֶן הכהן הגדול קרע את בשרם של הפר והשעיר, והוציא את האימורים, החלקים הפנימיים של הפר והשעיר. האימורים נשרפים על המזבח. נְתָנָן בַּמָּגִיס וְהִקְטִירָן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לאחר שהוציא את האימורים מהפר והשעיר, הכהן הגדול היה נותן אותם בכלי שרת שנקרא "מגיס" (שהוא מעין קערה) כדי שבבוא הזמן הוא יוכל להעלותם על גבי המזבח.[59] קְלָעָן בַּמִּקְלָעוֹת וְהוֹצִיאָן לְבֵית הַשְּׂרֵפָה את הגוף של הפר והשעיר היו שמים על גבי מוטות באופן שהם (גוף הפר והשעיר) היו קלועים זה בזה. כל מוט היה נסחב על יד ישני אנשים עד למקום מחוץ לבית המקדש שנקרא "בית השריפה". וּמֵאֵימָתַי מְטַמְּאִין בְּגָדִים, מִשֶּׁיֵּצְאוּ חוּץ לְחוֹמַת הָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, מִשֶּׁיִּצַּת הָאוּר בְּרֻבָּן בתורה כתוב שהשורף את הפר והשעיר נטמא ובגדיו נטמאים. נחלקו תנא קמא ור' שמעון ממתי נקרא האדם שורף את הפר והשעיר וממילא מאיזה זמן הוא נטמא? תנא קמא סובר שמרגע שהשורף יוצא מחוץ לחומת העזרה הוא ובגדיו נטמאים, גם אם בסופו של דבר לא הוא ששרף את הפר והשעיר. לעומתו סובר ר' שמעון שהאדם נקרא שורף ונטמא רק במקרה ורוב הבשר של הפר והשעיר עלה באש:

 

 

פרק ו משנה ח

אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם, מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלשָׁה מִילִין. הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם, לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ:

*

אָמְרוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, הִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר אמרו לכהן הגדול שהשעיר המשתלח הגיע למדבר. עד שהשעיר לא הגיע למדבר, הכהן הגדול לא היה יכול להתחיל לקרוא בתורה.[60] וּמִנַּיִן הָיוּ יוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר נחלקו התנאים במשנה לגבי הדרך בה היו יודעים העומדים בבית המקדש שאכן הגיע השעיר למדבר. דַּרְכִּיּוֹת הָיוּ עוֹשִׂין, וּמְנִיפִין בַּסּוּדָרִין וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר תנא קמא סובר שלאורך הדרך הייתה שרשרת "דרכיות",[61] מעין תצפיות שראו זה את זה. כאשר השעיר הגיע למדבר, העומד בתצפית הקרובה למדבר היה רואה זאת ומניף בסודר כדי לסמן לתצפית הקרובה אליו שהשעיר הגיע למדבר. כך כל תצפית סימנה לתצפית הקרובה אליה עד שהעומדים בבית המקדש ראו את העומד בתצפית הקרובה לבית המקדש מניף את הסודר והיו אומרים לכהן הגדול שהגיע השעיר למדבר. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, וַהֲלֹא סִימָן גָּדוֹל הָיָה לָהֶם, מִירוּשָׁלַיִם וְעַד בֵּית חִדּוּדוֹ שְׁלשָׁה מִילִין. הוֹלְכִין מִיל, וְחוֹזְרִין מִיל, וְשׁוֹהִין כְּדֵי מִיל, וְיוֹדְעִין שֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר ר' יהודה סובר שאין צורך בדרכיות, אלא שהמרחק בין ירושלים ועד למקום תחילת המדבר (הנקרא בלשון המשנה בית חידודו) היה מרחק של שלושה מילין (ובכך חולק על התנא במשנה ד'). האמשים שהיו מלווים את המשלח היו הולכים איתו את המיל הראשון, שוהים במקומם זמן הליכת מיל וחוזרים חזרה את המרחק עד לבית המקדש, וכך משעה שהם עזבו את בית המקדש ללוות את המשלח ועד שהם חזרו לבית המקדש עבר זמן של הליכת שלושה מילין, וממילא היו יודעים ששעיר הגיע למדבר.[62] רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר, וַהֲלֹא סִימָן אַחֵר הָיָה לָהֶם, לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית הָיָה קָשוּר עַל פִּתְחוֹ שֶׁל הֵיכָל, וּכְשֶׁהִגִּיעַ שָׂעִיר לַמִּדְבָּר הָיָה הַלָּשׁוֹן מַלְבִּין, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה א) אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ ר' ישמעאל סובר שלעומדים בבית המקדש היה סימן אחר כדי לדעת אם השעיר הגיע לעזאזל. על פתח ההיכל הייתה קשורה לשון של זהורית (חתיכת צמר אדומה) וכאשר השעיר היה מגיע למדבר, הייתה לשון הזהורית נהפכת ללבנה. הדבר נלמד מהפסוק "אם יהיו חטאיכם כשנים" כלומר: אדומים, "כשלג ילבינו", הרי שהשאדום ייהפך ללבן כמו שלג. יש להדגיש שדברי ר' ישמעאל נאמרו בתקופה שבה היו קושרים את לשון הזהורית על פתח ההיכל. אולם, בתקופות מאוחרות יותר הפסיקו לקשור את לשון הזהורית על פתח ההיכל אלא חציו על הצוק וחציו בין קרניו של השעיר (כפי שלמדנו במשנה ו')[63]:

 

 

פרק ז

פרק ז משנה א

בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת. אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ, קוֹרֵא. וְאִם לֹא, קוֹרֵא בְאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת, וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל, וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל (וְקוֹרֵא עוֹמֵד), וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשוֹר. וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן, וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה, וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְרָכוֹת, עַל הַתּוֹרָה, וְעַל הָעֲבוֹדָה, וְעַל הַהוֹדָאָה, וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן, וְעַל הַמִּקְדָּשׁ (בִּפְנֵי עַצְמוֹ), וְעַל יִשְׂרָאֵל (בִּפְנֵי עַצְמָן) (ועל ירושלים בפני עצמה) וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְּמָן וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה:

*

בָּא לוֹ כֹהֵן גָּדוֹל לִקְרוֹת לאחר שהכהן הגדול וידא שהשעיר הגיע למדבר, הוא היה בא לקרוא בתורה את הפרשות שצריך לקרוא ביום הכיפורים. אִם רָצָה לִקְרוֹת בְּבִגְדֵי בוּץ, קוֹרֵא. וְאִם לֹא, קוֹרֵא בְאִצְטְלִית לָבָן מִשֶּׁלּוֹ הכהן הגדול יכול לבחור באלה בגדים רוצה לקרוא: אם רוצה לקרוא בבגדי הבוץ בהם עבד את עבודות יום הכיפורים – מותר לו, ואם רוצה לקרוא בבגד לבן ששיך לו באופן פרטי (למרות שבגד זה אינו מבגדי כהונה) – מותר לו. קריאת התורה אינה נחשבת לעבודה ולכן מותר לקרוא בבגדי חולין. חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנוֹ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת חזן הכנסת, השמש של בית הכנסת שהיה סמוך לעזרה, היה נוטל את ספר התורה ונותן אותו לראש הכנסת, הגבאי. הסיבה שהיו מעבירים את ספר התורה מבעל תפקיד זה לבעל תפקיד אחר היא כדי לכבד את הכהן הגדול ולהראות לו שיש הרבה תפקידים מתחתיו.[64] וְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת נוֹתְנוֹ לַסְּגָן, וְהַסְּגָן נוֹתְנוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל גבאי בית הכנסת היה נותן את ספר התורה לסגן הכהן הגדול שהיה נתון את ספר התוה לכהן הגדול עצמו. וְכֹהֵן גָּדוֹל עוֹמֵד וּמְקַבֵּל (וְקוֹרֵא עוֹמֵד), וְקוֹרֵא אַחֲרֵי מוֹת וְאַךְ בֶּעָשוֹר הכהן הגדול היה עומד בעזרת נשים וקורא את פרשת "אחרי מות" שם כתבה התורה את סדר העבודה של יום הכיפורים ואת הפרשה המתחילה במילים "ואך בעשור" (הכתובה בפרשת אמור) העוסקת בדיני יום הכיפורים. וְגוֹלֵל סֵפֶר תּוֹרָה וּמַנִּיחוֹ בְחֵיקוֹ, וְאוֹמֵר, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקָּרָאתִי לִפְנֵיכֶם כָּתוּב כָּאן לאחר שקרא מספר התורה את פרשות "אחרי מות" ו"אך בעשור", הכהן הגדול היה גולל את ספר התורה, מניח את ספר התורה בחיקו ואומר לציבור שעמד שם שיש קריאה נוספת שהוא צריך לקרוא אותה (אולם כפי שנראה הכהן הגדול לא קורא פרשה זו מספר תורה אלא אומר אותה בעל פה). הסיבה שהכהן הגדול היה מדגיש שיש לו לקרוא יותר היא כדי שלא להוציא לעז על ספר התורה שהוא פסול, שהציבור לא יחשוב שהסיבה שהכהן הגדול היה קורא חלק מהפסוקים בעל פה היא בגלל שהספר תורה פסול, אלא כפי שנראה מיד, הסיבה היא כדי שלא יהיה טורח לציבור, וּבֶעָשׂוֹר שֶׁבְּחֻמַּשׁ הַפְּקוּדִים קוֹרֵא עַל פֶּה פרשת "ובעשור", הפסוקים מפרשת פנחס העוסקים בקרבן מוסף, נאמרים על ידי הכהן הגדול בעל פה. הסיבה היא שאם יגללו את ספר התורה מפרשת "אמור" (שם נמצא פרשת "ואך בעשור") עד לפרשת פנחס (שם נמצא פרשת "ובעשור") יהיה בכך משום טירחה לציבור משום שהגלילה תהיה ארוכה. כמו כן לא היה ניתן להוציא ספר תורה נוסף כדי שלא יאמרו שהסיבה שהוציאו ספר תורה נוסף היא משום שהספר התורה הראשון היה פגום.[65] וּמְבָרֵךְ עָלֶיהָ שְׁמוֹנֶה בְרָכוֹת הכהן הגדול היה מברך על קריאת התורה שמונה ברכות: 1) עַל הַתּוֹרָה הברכה שאנחנו מברכים לפני ואחרי הקריאה בתורה.[66] 2) וְעַל הָעֲבוֹדָה ברכת "רצה". 3) וְעַל הַהוֹדָאָה ברכת "מודים". 4) וְעַל מְחִילַת הֶעָוֹן ברכת "סלח לנו". 5) וְעַל הַמִּקְדָּשׁ ברכה שתשרה השכינה בבית המקדש. 6) וְעַל יִשְׂרָאֵל ברכה שעם ישראל יוושעו. 7) וְעַל הַכֹּהֲנִים בִּפְנֵי עַצְּמָן ברכה שהכהנים יתברכו ושהקרבנות שהם מקריבים יהיו לרצון. 8) וְעַל שְׁאָר הַתְּפִלָּה ברכת "שומע תפילה":

 

 

פרק ז משנה ב

הָרוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא, אֵינוֹ רוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים. וְהָרוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים, אֵינוֹ רוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְאֶחָת:

*

הָרוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא, אֵינוֹ רוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים. וְהָרוֹאֶה פַר וְשָׂעִיר הַנִּשְׂרָפִים, אֵינוֹ רוֹאֶה כֹהֵן גָּדוֹל כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא אדם שהיה רואה את הכהן הגדול קורא בתורה בעזרת נשים, לא היה יכול לראות את שריפת בשר ועור הפר והשעיר בבית השריפה. כמו כן, אדם שהיה עומד בבית השריפה ורואה את שריפת הפר והשעיר, לא היה יכול לראות את הכהן הגדול עומד וקורא בתורה בעזרת נשים. וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, אֶלָּא שֶׁהָיְתָה דֶרֶךְ רְחוֹקָה, וּמְלֶאכֶת שְׁנֵיהֶן שָׁוָה כְאֶחָת הסיבה שאדם לא היה יכול לראות את שני הדברים: את שריפת הפר והשעיר ואת הקריאה בתורה אינה משום שיש איסור בדבר, אלא בגלל ששני הדברים התרחשו במקומות רחוקים זה מזה באותו הזמן, וממילא לא היה ניתן לראות את שני הדברים בבת אחת[67]:

 

 

פרק ז משנה ג

אִם בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, פָּשַׁט יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת אֵילוֹ וְאֶת אֵיל הָעָם, וְאֶת שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים בְּנֵי שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, וּפַר הָעוֹלָה, וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַחוּץ  עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם:

*

אִם בְּבִגְדֵי בוּץ קוֹרֵא, קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, פָּשַׁט יָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג אם הכהן הגדול קרא את הקריאה בתורה בבגדי בוץ, בבגדי הלבן איתם נכנס לקדש הקדשים, הרי שהוא מקדש את ידיו ורגליו, פושט את הבגדים, טובל ועולה מהמקווה ומתנגב. אולם, במקרה והכהן הגדול קורא בבגדים שלו, הוא אינו צריך לקדש את ידיו ורגליו משום שהוא כבר קידש אותם לאחר פשיטת בגדי הלבן. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו לאחר הטבילה, הכהן הגדול היה לובש את שמונת בגדי הזהב, ומקדש את ידיו ורגליו. וְיָצָא וְעָשָׂה אֶת אֵילוֹ וְאֶת אֵיל הָעָם, וְאֶת שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִים בְּנֵי שָׁנָה, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לאחר שלבש את בגדי הזהב, היה הכהן הגדול מקריב את הקרבנות הבאים: האיל שהוא הביא מכספו (אילו), האיל שהובא מכספי בני ישראל (איל העם) ואת שבעת הכבשים שיש להקריב בתור קרבן מוסף. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, עִם תָּמִיד שֶׁל שַׁחַר הָיוּ קְרֵבִין, וּפַר הָעוֹלָה וְשָׂעִיר הַנַּעֲשֶׂה בַחוּץ עִם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם ר' עקיבא חולק על ר' אליעזר וסובר שפר העולה ושבעת הכבשים היו מוקרבים עם תמיד של שחר ואילו השעיר שהיה מוקרב בחוץ לקרבן מוסף היה מוקרב יחד עם תמיד של בין הערביים. בגמרא מובא שטעם המחלוקת בין ר' אליעזר לבין ר' עקיבא הוא שר' אליעזר לומד שיש להקריב את כל הקרבנות כסדר שהם כתובים בתורה, וממילא שבעת הכבשים הכתובים בספר במדבר מוקרבים עם אילו ואיל העם. לעומתו, ר' עקיבא לומד מהפסוקים שיש להקריב את קרבנות המוסף מיד לאחר הקרבת תמיד של שחר[68]:

 

 

פרק ז משנה ד

קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ, וְלָבַשׁ. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ:

*

קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבַל וְעָלָה וְנִסְתַּפָּג לאחר הקרבת אילו ואיל העם (והקרבנות הנוספים המוקרבים איתם לפי כל אחת מהדעות – הן דעות התנאים והן הדעות במפרשים) הכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו, פושט את בגדי הזהב, יורד למקווה וטובל, עולה ומתנגב ולאחר מכן לובש בגדי לבן (כפי שראינו, היה הבדל בין מקום הייצור והשווי של בגדי הלבן שלבש הכהן הגדול בבוקר לבגדי הלבן שלבש בערב). הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי לָבָן, וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו הביאו לכהן הגדול בגדי לבן, והכהן הגדול לבש בגדים אלה וקידש את ידיו ורגליו. נִכְנַס לְהוֹצִיא אֶת הַכַּף וְאֶת הַמַּחְתָּה לאחר שלבש את בגדי הלבן, הכהן הגדול נכנס לקדש הקדשים והוציא משם את הכף והמחתה שהשאיר שם. קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט וְיָרַד וְטָבַל, עָלָה וְנִסְתַּפָּג. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי זָהָב וְלָבַשׁ, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וְנִכְנַס לְהַקְטִיר קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וּלְהֵטִיב אֶת הַנֵּרוֹת, וְקִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו, וּפָשַׁט לאחר הוצאת הכף והמחתה, הכהן הגדול היה מקדש את ידיו ורגליו, פושט את בגדיו ויורד וטובל, עולה ומתנגב, לובש בגדי זהב, מקדש את ידיו ורגליו, ונכנס להיכל כדי להקטיר את הקטורת של בין הערביים וכדי להדליק את נרות המנורה. לאחר הקטרת הקטורת והדלקת הנרות, היה הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו ופושט את בגדי הכהונה.[69] כמובן שבזבמן זה גם הקריב את תמיד של בין הערביים. הֵבִיאוּ לוֹ בִגְדֵי עַצְמוֹ, וְלָבַשׁ לאחר קידוש ידיים ורגליים, הכהן הגדול היה לובש בגדים רגילים. וּמְלַוִּין אוֹתוֹ עַד בֵּיתוֹ. וְיוֹם טוֹב הָיָה עוֹשֶׂה לְאוֹהֲבָיו בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא בְשָׁלוֹם מִן הַקֹּדֶשׁ בגמר עבודת יום הכיפורים, אנשים מישראל היו מלווים את הכהן הגדול עד לביתו והכהן הגדול היה עושה לאנשים הקרובים אליו יום של שמחה בשעה שיצא בשלום מקדש הקדשים:

 

 

פרק ז משנה ד

כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵלִים, וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה. בִּכְתֹנֶת וּמִכְנְסַיִם וּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל, חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וָצִיץ. בְּאֵלוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים. וְאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לַמֶּלֶךְ וּלְבֵית דִּין וּלְמִי שֶׁהַצִּיבּוּר צָרִיךְ בּוֹ:

*

כֹּהֵן גָּדוֹל מְשַׁמֵּשׁ בִּשְׁמוֹנָה כֵלִים, וְהַהֶדְיוֹט בְּאַרְבָּעָה כהן גדול היה משמש בשמונה בגדי כהונה וכהן הדיוט היה משמש בארבעה בגדי כהונה. בִּכְתֹנֶת וּמִכְנְסַיִם וּמִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט כהן הדיוט היה משמש בארבעת הבגדים הבאים: 1) כתונת – מעין חלוק שהיה צמוד לבשרו. 2) מכנסים. 3) מצנפת – מעין כובע. 4) אבנט – מעין חגורה. מוֹסִיף עָלָיו כֹּהֵן גָּדוֹל, חשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וָצִיץ הכהן הגדול היה לובש שמונה בגדים: ארבעת בגדי הכהן ההדיוט עליהם היה מוסיף: 1) חשן. 2) אפוד – לבוש עליו שהיה לובש על גבי הכתובת. 3) מעיל תכלת. 4) ציץ על מצחו. בְּאֵלוּ נִשְׁאָלִין בְּאוּרִים וְתֻמִּים כאשר שואלים באורים ותומים, על הכהן הגדול השואל בהם ללבוש את כל שמונת הבגדים. וְאֵין נִשְׁאָלִין אֶלָּא לַמֶּלֶךְ וּלְבֵית דִּין וּלְמִי שֶׁהַצִּיבּוּר צָרִיךְ בּוֹ הכהן הגדול אינו שואל באורים ותומים בשביל כל אדם, אלא רק בשביל האנשים הבאים: מלך, בית דין, ולמי שהציבור צריך לו, דהיינו: לכהן משוח מלחמה או שר הצבא[70]:

 

פרק ח

פרק ח משנה א

יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. וְהֶחָיָה תִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין:

*

יוֹם הַכִּפּוּרִים אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבִשְׁתִיָּה וּבִרְחִיצָה וּבְסִיכָה וּבִנְעִילַת הַסַּנְדָּל וּבְתַשְׁמִישׁ הַמִּטָּה ביום הכיפורים אסור לעשות את הדברים הבאים: 1) לאכול ולשתות. 2) להתרחץ. 3) למרוח על הגוף שמן. 4) לנעול נעליים מעור. בזמן המשנה הנעליים הנוחות היו עשויות מעור וממילא כאשר האדם לא היה נועל נעלי עור, היה בכך משום עינוי. 5) תשמיש המיטה. ישנם דברים צנועים המותרים רק בין איש לאישתו וביום הכיפורים אסור לעשות דברים אלה. אמנם מדין תורה אדם חייב כרת רק אם הוא אוכל ושותה ביום הכיפורים, אך חכמים אסרו גם את ארבעת העינויים האחרים[71]. וְהַמֶּלֶךְ וְהַכַּלָּה יִרְחֲצוּ אֶת פְּנֵיהֶם. וְהֶחָיָה תִנְעוֹל אֶת הַסַּנְדָּל, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ר' אליעזר מתיר לבני אדם מסוימים לעבור על חלק מהעינויים: המלך והכלה יכולים לרחוץ את פניהם: המלך משום שהוא צריך להיראות מכובד בעיני העם שהוא שולט עליהם והכלה משום שהיא צריכה להיראות יפה בעיני בעלה (ההגדרה של כלה היא כל שלא עברו שלושים יום מחתונתם) וכן יולדת יכולה לנעול נעלי עור כדי שלא תצטנן (יולדת מוגדרת בתור אישה שעוד לא עברו שלושים יום משעת הלידה). וַחֲכָמִים אוֹסְרִין חכמים אוסרים בכל שלושת המקרים שהתיר ר' אליעזר לעבור על העינויים:

 

 

פרק ח משנה ב

הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ, וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו, חַיָּב. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לֻגְמָיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִים:

*

הָאוֹכֵל כְּכוֹתֶבֶת הַגַּסָּה כָּמוֹהָ וּכְגַרְעִינָתָהּ אדם שאוכל בשיעור "כותבת הגסה וכגרעינתה". שיעור זה הוא שיעור של תמר יחד עם הגרעין שלה, אלא שמועכים את הבשר של התמר כך שמבטלים את הרווח שיש בין בשר התמר לגרעין. שיעור זה הוא שיעור קרוב לשיעור כביצה והטעם שמתחייבים דווקא על שיעור זה הוא משום שחכמים שיערו שבאכילה בשיעור זה דעתו של האדם מתיישבת ואין הוא מרגיש יותר את העינוי. וְהַשּׁוֹתֶה מְלֹא לֻגְמָיו וכן אדם ששותה "כמלא לגומיו". שיעור זה הוא שיעור שאדם יסלק את כמות הנוזל שהוא שותה לצד אחד של הלחי, והלחי יתנפח ויבלוט. שיעור זה הוא קצת פחות מרביעית וגם כאן חכמים שיערו ששתיה בשיעור כזה מיישבת את דעתו של האדם. חַיָּב (במקרה ואדם אכל בשיעור כותבת הגסה עם הגרעין או במקרה ושתה בישעור של מלא לוגמיו) האדם חייב כרת. וְכָל הָאֳכָלִין מִצְטָרְפִין לְכַכּוֹתֶבֶת במקרה ואדם אכל מאכלים שונים בפחות מכדי אכילת פרס, כל המאכלים שאכל מצטרפים לשיעור ככותבת כדי להתחייב ואין אומרים שאדם מתחייב רק אם אכל ממאכ אחד בשיעור כותבת. כָּל הַמַּשְׁקִין מִצְטָרְפִין לִמְלֹא לֻגְמָיו במקרה ואדם שתה משקים שונים בפחות משיעור שתיית רביעית, כל המשקים שהוא שתה מצטרפים לשיעור מלא לגומיו כדי להתחיב ואין אומרים שאדם מתחיב רק אם שתה משקה אחד בישעור של מלא לוגמיו. הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה אֵין מִצְטָרְפִים אם האדם אכל פחות מכשיעור ושתה פחות מכשיעור, אך אם נצרף את האכילה והשתיה יחד ייצא שהוא אכל או שתה יותר מכשיעור, אין האכילה והשתיה מצטרפים. טעם הדבר הוא משום שאין דעתו של אדם מתיישבת אלא אם הוא אכל אוכלים כשיעור או שתה משקים כשיעור ולא כאשר הוא אכל ושתה ביחד שיעור:

 

 

פרק ח משנה ג

אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת. אָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מֻרְיָס, פָּטוּר:

*

כאשר אדם עובר עבירה בשוגג מחוסר ידיעה שהדבר אסור, הדבר נקרא "העלם". מספר הפעמים שנעלם האיסור מהאדם הוא הקובע את מספר ההעלמים. לדוגמא: כאשר אדם שכח שהיום שבת ועשה מלאכה, ולאחר שעשה את המלאכה נודע לו ששבת היום ולאחר מספר דקות שכח שוב ששבת היום ועשה שוב מלאכה, הרי שהיו כאן שני העלמים. אולם, כאשר אדם שכח ששבת היום והוא עשה שתי מלאכות, הרי שהיה כאן רק העלם אחד. מספר קרבנות החטאת שהאדם מביא תלוי במספר ההעלמים שהיו.

 

אָכַל וְשָׁתָה בְּהֶעְלֵם אֶחָד, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא חַטָּאת אֶחָת במקרה ואדם אכל ושתה בהעלם אחד (כגון ששכח שהיום יום הכיפורים) הרי שהוא חייב רק חטאת אחת מכיוון שהיה כאן רק העלם אחד והוא עשה רק איסור אחד. איסור אכילה ושתיה נלמדים מאותו הפסוק ולכן הם נחשבים לאיסור אחד. אולם, במקרה ואדם שכח שהיום יום הכיפורים ואכל, ולאחר מכן נודע לו שהיום היום הכיפורים והוא שוב שכח ואכל פעםנוספת, הרי שהוא יתחייב להקריב שתי קרבנות חטאת משום שהיו כאן שני העלמים. אָכַל וְעָשָׂה מְלָאכָה, חַיָּב שְׁתֵּי חַטָּאוֹת במקרה ואדם גם אכל וגם עשה מלאכה, הרי שהוא מתחייב להביא שתי קרבנות חטאת משום שאיסור אכילה ביום הכיפורים נלמד מפסוק שונה מהאיסור לעשות מלאכה ביום הכיפורים והדבר נחשב שהוא עבר על שני איסורים שונים. אָכַל אֳכָלִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לַאֲכִילָה, וְשָׁתָה מַשְׁקִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה, וְשָׁתָה צִיר אוֹ מֻרְיָס, פָּטוּר במקרה ואדם אכל דברים שאינם ראויים למאכל או במקרה ואדם שתה משקים שאינם ראויים לשתייה – הרי שהוא פטור. דוגמא לדבר: אם אדם אכל שומן היוצא מדגים (ציר) או שומן שיוצא מדגים (מוריס) הרי שהוא פטור משום שהם אינם ראויים לאכילה:

 

 

פרק ח משנה ד

הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת:

*

הַתִּינוֹקוֹת, אֵין מְעַנִּין אוֹתָן בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים אין מונעים אוכל ושתיה מילדים קטנים. בדרך כלל מחנכים ילדים קטנים במצוות (כגון קטן שיודע לנענע בלולב – אביו חייב לקנות לו לולב) וכך גם בשאר העינויים ביום הכיפורים כסיכה ורחיצה. אך באיסור אכילה ושתיה אין מחנכים את הילדים הקטנים משום שהם צריכים לאכול ולשתות כדי לגדול. אֲבָל מְחַנְּכִין אוֹתָם לִפְנֵי שָׁנָה וְלִפְנֵי שְׁנָתַיִם, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין בַּמִּצְוֹת אולם, שנה או שנתיים לפני שהם מגיעים לפרקם מאחרים להם את הארוחה. אם הם רגילים לאכול בשעה שש, הם יאכלו בשעה שמונה וכן הלאה. זכר מגיע לפרקו כשהוא בן שלש עשרה ואילו נקבה כאשר היא בת שתים עשרה. המשנה אומרת ששנה או שנתיים לפני שהם מגיעים לפרקם (הדבר תלוי בחוזקו של הילד) מאחרים להם את הארוחה:

 

 

פרק ח משנה ה

עֻבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי:

*

עֻבְּרָה שֶׁהֵרִיחָה, מַאֲכִילִין אוֹתָהּ עַד שֶׁתָּשִׁיב נַפְשָׁהּ אישה מעוברת שהריחה תבשיל ביום הכיפורים ועתה היא מתאווה לאכול מהתבשיל, מותר להאכיל אותה עד שהיא לא תרצה לאכול עוד משום שיש בדבר משום סכנת נפשות. חוֹלֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִין במקרה ואדם חולה ורופאים קבעו שהוא צריך לאכול ביום הכיפורים משום פיקוח נפש – הרי שמאכילים אותו על פי חוות הדעת של אותם רופאים. וְאִם אֵין שָׁם בְּקִיאִין, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי במקרה ואין רופא והחולה מרגיש שהוא צריך לאכול משום פיקוח נפש, מאכילים אותו כמה שצריך עד שהחולה יאמר שאינו צריך לאכול עוד. בגמרא מובא שגם אם הרופאים אומרים שאינו צריך לאכול והחולה אומר שהוא צריך לאכול, הרי שהולכים אחר דעת החולה:

 

פרק ח משנה ו

נה ומִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוֹס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מִטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:

*

מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻלְמוֹס, מַאֲכִילִין אוֹתוֹ אֲפִלּוּ דְבָרִים טְמֵאִים עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו אדם שחלה במחלה מסוכנת שנקראת "בולמוס", מותר להאכיל אותו אפילו דברים האסורים באכילה (כגון בשר בהמות טמאות) עד שעיניו יתמלאו באור, דהיינו: עד שנראה שאין יותר סכנה לחייו. מִי שֶׁנְשָׁכוֹ כֶלֶב שׁוֹטֶה, אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מֵחֲצַר כָּבֵד שֶׁלוֹ, וְרַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ מַתִּיר נחלקו חכמים בדין במקרה ואדם ננשך על ידי כלב שרוח רעה שרתה עליו (בגמרא מובאים סימנים כדי לזהות כלב מסוג זה) והאדם הנשוך נמצא בסכנה כתוצאה מנשיכה זו: תנא קמא סובר שאסור להאכיל את הנשוך מהכבד של הכלב השוטה מכיוון שרפואה זו אינה מוכחת מספיק וממילא אסור להאכיל את הנשוך בדבר אסור. ר' מתיא בן חרש סובר שמותר להאכיל את הנשוך מכבד הכלב השוטה מכיוון שזוהי תרופה מוכחת. וְעוֹד אָמַר רַבִּי מַתְיָא בֶן חָרָשׁ, הַחוֹשֵׁשׁ בִּגְרוֹנוֹ, מִטִּילִין לוֹ סַם בְּתוֹךְ פִּיו בַּשַּׁבָּת, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סְפֵק נְפָשׁוֹת, וְכָל סְפֵק נְפָשׁוֹת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת דין נוסף שאמר ר' מתיא בן חרש הוא שאדם שיש לו כאבים בגרונו, מותר לו להטיל תרופה לתוך גרונו אפילו אם הכנת התרופה כרוכה בחילול שבת, שהרי יש במחלה זו ספק פיקוח נפש וכל ספק פיקוח נפש דוחה את השבת. בדין זה חכמים מודים לר' מתיא בן חרש:

 

 

פרק ח משנה ז

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל, מְפַקְחִין עָלָיו אֶת הַגָּל. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ:

*

מִי שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת אדם שנפלה עליו מפולת של אבנים ויש לנו ספק האם להצילו או לא כפי שתפרט המשנה: סָפֵק הוּא שָׁם סָפֵק אֵינוֹ שָׁם במקרה ויש לנו ספק האם האדם נמצא מתחת למפולת או לא, סָפֵק חַי סָפֵק מֵת או אפילו אם גם האדם נמצא מתחת למפולת, אנחנו מסתפקים אם הוא חי או לא, סָפֵק נָכְרִי סָפֵק יִשְׂרָאֵל ואפילו אם ייתכן שהאדם נמצא חי מתחת למפולת, איננו יודעים אם הוא חי או לא, מְפַקְחִין עָלָיו אֶת הַגָּל למרות שיש לנו את כל הספקות הללו, יש לחלל את השבת ולפנות את הריסות המפולת כדי לחפש את האדם הקבור תחתיו. מְצָאוּהוּ חַי, מְפַקְּחִין עָלָיו במקרה ומצאו שהאדם הקבור מתחת למפולת חי, ממשיכים לחלל שבת ולפנות את האבנים למרות שברור לנו שלאחר שנציל אדם זה, הוא ימות זמן קצרל אחר מכן. וְאִם מֵת, יַנִּיחוּהוּ אם האדם הקבור מתחת למפולת נמצא מת, משאירים את גופתו שם עד לאחר השבת ואין מחללים שבת כדי לחלץ את הגופה:

 

פרק ח משנה ח

חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר:

*

חַטָּאת וְאָשָׁם וַדַּאי מְכַפְּרִין כאשר האדם מביא קרבן חטאת או קרבן אשם ודאי (כגון אשם גזילות) והוא עשה תשובה, הרי שקרבנות אלה מכפרים כפרה גמורה על החטא. אולם, כאשר אדם מביא קרבן אחר, כגון: אשם תלוי, הרי שאין בכל כפרה גמורה, אלא החטא תלוי ועומד עד שיוודע לו בוודאות שחטא ויביא קרבן חטאת. מִיתָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין עִם הַתְּשׁוּבָה כאשר אדם מת כעונש על חטאו או שהגיע יום הכיפורים והוא רוצה שחטאו יתכפר לו, הרי שהמיתה ויום הכיפורים מכפרים רק במקרה ועשה תשובה. הַתְּשׁוּבָה מְכַפֶּרֶת עַל עֲבֵרוֹת קַלּוֹת עַל עֲשֵׂה וְעַל לֹא תַעֲשֶׂה. וְעַל הַחֲמוּרוֹת הִיא תוֹלָה עַד שֶׁיָּבוֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים וִיכַפֵּר התשובה מכפרת מיד על עברות קלות: מצוות עשה ועל עבירות חמורות: לאו הניתק לעשה. אך על העבירות החמורות כגון איסורי לא תעשה שאינם ניתקים לעשה, התשובה תולה ואינה מכפרת כפרה גמורה עד שיבא יום הכיפורים ויכפר כפרה גמורה[72]:

 

 

פרק ח משנה ט

הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין, וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל:

*

הָאוֹמֵר, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֶחֱטָא וְאָשׁוּב, אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה אדם שאומר "אחטא ואשוב בתשובה, ולאחר מכן אמר פעם שנייה "אחטא ואשוב בתשובה" אין מסייעים לו לחזור בתשובה, שהרי הוא התרגל לעבור עבירה ויהיה קשה לו לפרוש ממנה, ולכן בשמים לא יאפשרו לו לעשות את כל מה שצריך כדי לחזור בתשובה[73]. אֶחֱטָא וְיוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר כאשר אדם אומר שהוא יחטא אך יום הכיפורים יכפר לו על חטאו, אין יום הכיפורים מכפר על החטא. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ יום הכיפורים מכפר על עברות שבין אדם למקום אך אינו מכפר על עברות שבין אדם לחבירו אלא אם כן החוטא פייס את האדם שחטא נגדו. אֶת זוֹ דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, (ויקרא טז) מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי יְיָ תִּטְהָרוּ, עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ ר' אלעזר בן עזריה למד דין זה מהפסוק שנאמר ביום הכיפורים "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו". יום הכיפורים מכפר על עברות שלפני ה', על עברות שבין אדם למקום אך אין הוא מכפר על עברות שבין אדם לחבירו אלא אם כן החוטא פייס את האדם שחטא נגדו. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל ר' עקביא אמר: "אשריכם ישראל" משום שיש שני סוגים של טהרה אצל אדם מישראל: לִפְנֵי מִי אַתֶּם מִטַּהֲרִין סוג הטהרה הראשון הוא שהאדם עצמו ובשמים מסייעים לו בתהליך הטהרה. וּמִי מְטַהֵר אֶתְכֶם, אֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם סוג הטהרה השני הוא שלעיתים לאדם עצמו קשה להתעורר לתשובה והקב"ה מעורר אותו לשוב.[74] שֶׁנֶּאֱמַר, (יחזקאל לו) וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם. וְאוֹמֵר, (ירמיה יז) מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְיָ, מַה מִּקְוֶה מְטַהֵר אֶת הַטְּמֵאִים, אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְטַהֵר אֶת יִשְׂרָאֵל המשנה לומדת מהפסוקים שכמו שהמקווה מטהר את הטמאים, כך הקב"ה מטהר את ישראל ומסייע בידיהם לחזור בתשובה:

 

[1] כתבנו בפנים את טעמו של ר' יהודה בגמרא ומשמע מכך שהדין של הפרישה הוא רק מדרבנן כדי שלא יהיה טמא ביוה"כ. אמנם, בגמ' נחלקו ר' יוחנן ור"ל מהו המקור של הפרישה: האם משבעת ימי המילואים או ממעמד הר סיני ובראשונים נחלקו האם לפי טעמים אלה יהיה דין הפרישה מדאורייתא או שמא אסמכתא בלבד.

[2] כך משמע בגמרא. אולם בפירושי הרמב"ם ורע"ב פירש שהסיבה לחילוק בין טומאה למיתה היא שלטומאה חוששים ולמיתה אין חוששים וזהו לא אליבא דמסקנת הגמרא. בפירוש תפארת ישראל כתב שהסיבה שחכמים לא תיקנו לכה"ג אישהנוספת היא משום שאם בכל שנה היה צריך לקדש אישה לכמה ימים ולעשות כן שוב גם בשנה שלאחר מכן, היה הדבר נראה כחוכא ואטלולא.

[3] הרש"ש בפירוש המשניות כתב שלא רק שהכהן הגדול היה מטיב את הנרות אלא שהוא היה גם מדליק אותם.

[4] כמו"כ מצאנו שהכה"ג היה מקבל לחם אחד משני הלחם בשעה שהיה רוצה וכן כחמישה לחמים מלחם הפנים בשעה שהיה רוצה.

[5] בגמרא כתוב שלמרות שגם הפר בא כקרבן חטאת על חטאי הכהנים, הרי שהכהן הגדול יכול לדעת מי מאחיו הכהנים חטא ולהחזיר אותו בתשובה, אך הוא אינו יכול לעשות זאת לגבי החטאים של העם כולו.

[6] בפירוש תפארת ישראל כתב שהסיבה שהיו משביעים את הכהן הגדול מחדש בכל שנה ולא הסתפקו בהשבעה בשעת המינוי היא משום שרצו להטיל עליו אימה יתירה בכל שנה.

[7] בפירוש תויו"ט הסביר שהסיבה שדווקא במלאכת הקטורת היה חשש גדול יותר שינהג כמו הצדוקים היא משום שבשעה שהכהן הגדול עסוק בעבודת הקטורת אף אחד לא נמצא שם ורואה אותו. בפירוש תפארת ישראל שאל מדוע לא היו מעמידים אדם בפשפש שיראה אם הוא מקטיר את הקטורת כמו הצדוקים וכתב מספר תירוצים: א. לא רצו לבייש את הכה"ג. ב. שמא הכה"ג לא יתייחס לשומר בפשפש ובכ"ז ינהג כמו הצדוקים. ג. גם לשומר בפשפש אסור ליהנות מראיית קה"ק. בחידושי רע"א הסביר שהשבועה עדיפה על מינוי שליח שיראה בפשפש משום שהשבועה מועילה לשנה כולה, אף לאחר יוה"כ.

[8] הסברנו זאת עפ"י רע"ב אך בפירוש תפארת ישראל כתב סיבה אחרת לקריאה של ספרים אלה: בקריאה בספר איוב ביקשו לעודד אותו בעסקי החקירות, בקריאה בספר עזרא ביקשו לרכך את מחשבתו ע"י שיבין כיצד נבנה ביהמ"ק השני ובאיזה עליבות זו הייתה. בקריאת דברי הימים יעסוק ראשו בענייני מלחמות וכדו'.

[9] בפירוש מלאכת שלמה הביא גירסא שהכוונה היא לפרחי לויה.

[10] בפירוש רע"ב כתב שאין שיעור לחתיית הדשן לצורך תרומת הדשן אך רש"י כתב שלא יפחות מקומץ וכן רע"א הקשה על דבריו של רע"ב.

[11] בפירוש תפארת ישראל הסביר כיצד נכנסו אנשים לתוך העזרה, הרי שערי העזרה לא היו נפתחים עד שלחיטת קרבן התמיד? וענה שכאן מפני הצורך פתחו את השערים ולאחר מכן נעלו אותם שוב עד להקרבת קרבן התמיד או שהאנשים נכנסו דרך שער טדי.

כמו"כ כתב שיש שמפרשים את המשפט במשנה "ולא היתה קריאת הגבר מגעת עד שהיתה עזרה מלאה מישראל" גם על יוה"כ.

[12] בדבר הסיבה שאספו את כל הכהנים שהשתתפו בריצה ולא עשו פיס רק בין שני הכהנים שהגיעו לראש המזבח יחד, נחלקו המפרשים. בתפארת ישראל כתב שההכרח לומר כך הוא שאם היו עושים את הפיס רק בין שני הכהנים שהגיעו לראש המזבח, לא היה ניתן לעשות את הפיס ביניהם, שהרי היה בכל מספר שהיו בוחרים, היה ברור מיהו הכהן שיזכה בפיס. בחידושי מהרי"ח כתב שלא ייתכן שזו הסיבה, שהרי המשנה מדברת גם על מקרה בו הגיעו יותר משני כהנים לראש המזבח, ולכן כתב שההכרח לומר כך הוא משום שאם הגורל היה רק בין שני הכהנים שזכו, היו מתקנים שיחזרו וירוצו שניהם ומכך שהמשנה קבעה שהיה פיס, הרי שרואים שהפיס כלל את כל הכהנים.

הערה נוספת חשובה היא שלפי פירוש תפארת ישראל, היה הממונה אחד מחברי הסנהדרין. אמנם מצאנו בפרק ראשון דף טו: מחלוקת רש"י ותוספות האם הממונה הוא סגן הכהן הגדול או לא.

[13] בעניין הורדת המצנפת, לפי התויו"ט, היה הממונה מחזיר את המצנפת מיד וכן משמע מהרמב"ם ולא כרש"י (וכן כתבו תוספות בגמרא) שהכהן שהורידו ממנו את המצנפת היה נשאר ללא המצנפת לאורך כל הפיס. בפירוש תפארת ישראל הקשה על התויו"ט: הרי כל הסיבה שמורידים את המצנפת היא רק כדי שיהיה לנו סימן מהיכן התחיל הפיס, ואם מחזירים את המצנפת, אין אפשרות לדעת אצל מי התחיל הפיס. אך הסביר בדבריו שגם לאחר החזרת המצנפת, היו הופכים אותה.

הסיבה שהפיס היה נעשה על ידי אצבעות היא משום שהיה טורח לכתוב את כל שמות הכהנים שעבדו באותו בית אב, וכן לעשות פיס על ידי שיוציאו פתק עליו כתוב רק אם הכהן עובד במקדש או לא לא היה שייך, משום שהכהנים היו עלולים להיגרר לקטטה מי מוציא ראשון את הפתק.

[14] רע"ב פירש שהכהן שזכה ראשון בפיס היה זורק את הדם ורק הכהן שעמד לימינו היה הכהן ששחט. הסיבה שהוא סובר שהכהן שזכה ראשון בפיס הוא זורק הדם היא משום ששחיטה כשרה בזר. גם הרמב"ם בפירוש המשניות סובר כך אלא שבמשנה תורה כתב שהכהן שזכה ראשון בפיס היה שוחט, וכך כתב גם בעל פירוש תפארת ישראל.

מצאנו מחלוקת בראשונים האם גם ביו"כ היו פייסות אלה, שהרי לכאורה אין במה לקיים פיס ביוה"כ מכיוון שכל עבודת יוה"כ כשרה רק ע"י הכה"ג. בעל המאור סובר שכל העבודה ביוה"כ הייתה כשרה רק בכה"ג, ומשניות אלה העוסקות בפיס עוסקות רק בפיס של עבודת המקדש שבכל יום. הרמב"ן במלחמות חולק עליו ומקשה עליו מספר קושיות: א. לדברי הרז"ה אין משנה זו שייכת לסדר היום. ב. לא ייתכן שכל בעלי הפיוטים טעו כשהוסיפו את הפייסות לעבודת יוה"כ. ג. אם הכה"ג היה זה שתורם את הדשן, הרי שהוא היה זקוק לטבילה נוספת בחצות, וכן לא שייך לומר שהוא לובש את הבגדים רק ביום, הרי הוא חייב ללבוש את הבגדים כבר לשם תרומת הדשן. הרמב"ם מחלק בין תרומת הדשן, דישון המזבח הפנימי ודישון המנורה שנעשו ביו"כ ע"י כהן הדיוט וע"י פיס לשאר העבודות שכולן נעשו ביו"כ ע"י הכה"ג. בתויו"ט ניסה להסביר מדוע לחלק בין דישון המנורה שנעשתה ע"י כהן הדיוט להדלקת המנורה שנעשתה ע"י כה"ג אך כתב שסברא זו דחוקה.

מהרי"ח כתב בדעת הרמב"ן שהפיס הרביעי (העלאת איברים מהכבש למזבח) לא היה מתקיים ביו"כ מכיוון שבכל יום הכהן זהיה מעלה את האיברים מהכבש למזבח היה גם מקטיר אותם, ולכן הייתה זו עבודה חשובה, ואילו ביו"כ הכה"ג עצמו היה מקטיר את האיברים, ולכן אין העלאת האיברים ללא הקטרתם חשובה לעניין פיס.

[15] במפרשים מצאנו מחלוקת לגבי קטורת של בין הערביים. תוספות (בדף כו.) כתבו שהפיס לקטורת של בין הערביים הייתה מתקיימת יחד עם קטורת של בוקר (אלא ששני כהנים שונים היו זוכים בו) ואילו הרמב"ם סובר שהפיס לקטורת של בין הערביים הייתה מתקיימת בערב.

[16] זוהי שיטתו של רש"י, אך תוספות כתב שלא ייתכן לומר שסתמא דמשנה עד עתה היא אליבא דחכמים ורק עכשיו אנחנו הולכים לפי שיטתו של ראב"י, ולכן פירש שהכוונה היא מינימום של כהנים שהיו מקריבים את התמיד, אך ייתכן שבכל יום היו עשרה כהנים שהיו מעלים את קרבן התמיד למזבח. הדבר תלוי אם אחד מהכהנים האחרים זכה גם בהעלאת האיברים למזבח, אך הסברו בתוך דברי המשנה "לא פחות ולא יותר" קצת קשים. הסבר נוסף שכתב התוס' (אם כי כתב שהוא מעדיף את הסברו הראשון) הוא שהמשנה כתבה רק את תחילת ההולכה, אך בהמשך היה כהן נוסף שהיה מעלה את האיברים לראש המזבח.

[17] החזו"א בסי' קכו' ס"ק כא' כתב כפי השיטות שהבשר והעור בסופו של דבר מתחלקים לכל הבית אב. מה שהמקריב יכול לבחור הוא את בית האב שיקריב את הקרבן ואולי גם את הכהן שיקריב אותו.  

[18] בגמ' מצאנו שתי אפשרויות להסביר את סדר הדברים האם השואל הוא האומר "הן" או שמא העומד במקום הגבוה הוא שאומר "הן".

[19] בפירוש תפארת ישראל כתב שהשאלה היא מדוע היו צריכים לבדוק אם האיר פני המזרח עד שבחברון.

[20] ומה שנאמר במשנה שאין נכנסים לעבודה, אין זה דווקא לעבודה אלא גם כניסה ללא עבודה חייבת בטבילה, ויש נוסחאות שאין גורסים את המילה "לעבודה" ויש נוסחאות שגורסים זאת בו' החיבור ואכמ"ל.

[21] כר' יהודה בגמרא החולק על בן עזאי שסובר שדין הטבילה נלמד מק"ו. אולם רע"ב פירש כבן עזאי שלמד זאת מק"ו: ומה הנכנס מעבודת חוץ לעבודת פנים חייב טבילה בין עבודה לעבודה, זה שבא מביתו שהוא של חול אינו דין שיהיה חייב טבילה?

[22] בירושלמי יש מחלוקת אם גם הקידוש הראשון היה משל קיתון או שהוא היה מהכיור.

[23] מלאכת שלמה: הסיבה שלא כתוב סולת היא בגלל שהיא נכללת בכלל החביתין שהרי שניהם עשויים סולת. הסבר נוסף שכתב הוא משום שהכה"ג היה מרגיש ייחוד מסוים בכך שמקריב את קרבן החביתין ולא רצו לומר שזהו בעצם אותו מנחה כמו הסולת. הערה נוספת של המלאכת שלמה היא שהסיבה שכתוב על הראש בנפרד משאר האיברים היא לחשיבותו.

[24] הגמ' דנה בדין זה ואמרה שאין זה מצרף משום שהוא דבר שאינו מתכוון והתורה אסרה מלאכת מחשבת. רש"י הסביר שגם לשיטת ר' יהודה האוסר דבר שאינו מתכוון בשבת, מתיר כאן, משום שהתורה אסרה מלאכת מחשבת, וכאן אין זה מלאכת מחשבת. תוספות הוסיפו שהדבר הוא משום שאין שבות במקדש, ודברי ר' יהודה לאסור דבר שאינו מתכוון הם רק מדרבנן, ואין שבות במקדש. רע"א כתב בשם הפר"ח שלפי זה היו מחממים את המים רק בארבע הטבילות האחרונות שהיו במקום מקודש, אך בטבילה הראשונה שנעשתה במקום של חול לא היה ניתן לחמם מים. במלאכת שלמה הוסיף סברא נוספת וכתב שההיתר לחמם מים לכה"ג הוא רק בטבילות הבאות לשם חובה, אך בטבילה הראשונה שהיא רק מדרבנן, אסור לחמם לכה"ג מים.

[25] זהו פירוש רש"י, אך תוספות כתבו שהכוונה היא שבנה מחילה מתחת לקרקע כדי לראות את עבודת הכהן הגדול.

[26] הגמרא בדף לא: מסבירה את הטעם למחלוקת ר' מאיר וחכמים: התורה כתבה "ופשט את בגדי הד אשר לבש בבאו אל הקדש והניחם שם, ורחץ את בשרו במים במקום קדוש ולבש את בגדיו ...". ר' מאיר סובר שהתורה הקישה את פשיטת הבגדים ללבישת הבגדים: כשם שהכהן הגדול קודם לובש את בגדיו ורק לאחר מכן מקדש את ידיו ורגליו, כך גם בפשיטת הבגדים, הכהן הגדול קודם פושט את בגדיו ורק לאחר מכן מקדש את ידיו ורגליו. גם חכמים סוברים שיש היקש של פשיטה ללבישה, אולם הם לומדים היקש זה באופן אחר: כמו שבשעת הלבישה הכהן הגדול מקדש את ידיו ורגליו כשהוא לבוש, כך בשעת הפשיטה, הכהן הגדול צריך לקדש את ידיו ורגליו כשהוא עודו לבוש.

[27] הרמב"ם פירש שהכוונה הפלוסין ובהנדויין הוא לסוגי בגדים שנקראים כך וכתב שיש מפרשים שההבדל ביניהם הוא בצורת החיתוך.

[28] הגמרא אומרת שהסיבה שהמשנה עשתה את החשבון הסופי של שווי הבגדים היא כדי לומר לנו שאם הכהן הגדול רצה לנתב את הכסף באופן אחר, כגון לקנות את בגדי השחר בשבעה עשר מנה ואת בגדי הערב בשלשה עשר מנה, הדבר מותר, בשני תנאים: א. הסכום הסופי של הבגדים יהיה שלושים מנה. ב. הבגדים של שחר יהיו יקרים יותר מהבגדים של בין הערביים. בתוספות שאלו מדוע בדבריו של ר' מאיר לא עשתה המשנה חשבון סופי גם כן וענו שלשונו של ר' מאיר מעורבב: בתחילה הוא משתמש במנים ולבסוף בזוזים, ולכן לא רצתה המשנה לעשות את החיבור ביניהם. בטעם שר' מאיר ערבב וכלל בתחילה מנים ולאחר מכן זוזים, כתבו תוספות שהדבר נכון יותר מבחינה לשונית, היות ו"שמונה מנה" פחות ברור משמונה מאות זוז.

[29] הגמרא בדף לו: אומרת שמשנתינו היא לפי דיטתו של ר' מאיר הסובר שזהו סדר הוידוי. חכמים חולקים על ר' מאיר וסוברים שלא ניתן להתוודות על חטאים שנעשו במזיד לפני הוידוי על חטאים שנעשו בשוגג, ולכן הם סוברים שתחילה מתוודה הכהן הגדול על החטאים.

[30] לרש"י והריטב"א יש דעה של תנא שהיה מותר להעמיד את הפר גם באזור 4, ממש בין האולם ולמזבח. הרמב"ם חולק על כך, אך לפי הגמרא, התנא ששנה את מסכת יומא סובר באופן מוחלט שהפר חייב להישחט בצד צפון, ולכן גם רש"י והריטב"א יודו שלתנא של מסכת יומא יש להעמיד את הפר במקום המסומן ב5.

[31] בפירוש תפארת ישראל כתב מספר סיבות נוספות לכך שהסגן וראש בית האב עמדו ליד הכהן הגדול: משום כבוד כמו שאין ראוי שהכהן הגדול יבוא לפני העם כשהוא עומד יחיד ומשום שכאשר הוא הולך לכפר על הציבור על ידי השעירים הרי הוא כמו משה רבינו שעמד כשאהרון וחור עמדו לצידו, והסגן וראש בית האב הם כנגד אהרון וחור, ואילו הכה"ג הוא כנגד משה רבינו.

[32] בפירוש תפארת ישראל הסביר שהסיבה שלא הכניסו את שני השעירים בין האולם ולמזבח היא משום שחששו שעד שהכהן הגדול יתוודה על הפר, השעירי יטילו את גלליהם.

[33] בפירוש תויו"ט כתב בשם בעל כף נחת שהכוונה היא למעין קנה שהיו המים עולים בו. כמו"כ דחה את החישוב של בעל כף הנחת שחישב שאם הכוונה היא לגלג, לא היה מקום לכיור, וכתב שהמדרגות שעלו לתוך האולם היו חסרות במקום שבו היה הכיור או שניתן לומר שבגלל שהכהנים עמדו במרחק מהכיור הרי שהכיור עצמו לא היה צריך להיות כל כך גדול עיי"ש דבריו. הרמב"ם כתב שהמוכני היה כלי שהיה מטפטף אל תוך הכיור. המים עמדו בתוך כלי זה במקום לעמוד בכיור , וכל פעם שהיה צורך לקדש ידים, היו המים יורדים מכלי זה אל הכיור. המים לא נפסלו כל עוד בעודם בכלי שמעל לכיור משום שכלי זה לא נחשב ככלי קודש. במלאכת שלמה הסביר עפ"י הברייתא שבתחילה היה דד אחד מלמעלה ודד אחד מלמטה ובן קטין עשה עוד עשרה דדים מלמטה. בתמיד של בוקר היו מקדשים את ידיהם מכל שנים עשר הדדים ובתמיד של בין הערביים היו מקדשים את ידיהם רק מהדדים התחתונים.

[34] פירשנו כאן עפ"י פירוש רע"ב. בגמרא מובא שבית גרמו, בית אבטינס והגרס בן לוי הסבירו לחכמים מדוע הם אינם מלמדים אחרים את מלאכתם. רע"ב סובר שחכמים לא קיבלו את דבריהם. אמנם תויו"ט כתב שחכמים כן קיבלו את דבריהם, וכוונת המשנה שעל אלו נאמר "ושם רשעים ירקב" הכוונה היא לבן קמצר והדומים לו שלא מצאו תשובה לדבריהם ולא לאלו שנמנו במשנה שמצאו תשובה לדבריהם.

[35] בפירוש תפארת ישראל כתב פירוש נוסף שהכוונה היא שהכה"ג ערבב את הקלפי. בפירוש תוספות ישנים על המשנה כתבו שלמרות שעל ידי שהכהן הגדול יכוון בגורלות הוא אינו מקיים את מצוות ההגרלה, הרי שמרוב לחץ יעדיף הכה"ג שלא לקיים את דין ההגרלה ובלבד שיעלה לו סימן יפה שהגורל לה' יעלה ביד ימין שלו. פירוש נוסף שכתב הוא שמדובר על הכהנים הרשעים שהיו בבית שני.

[36] בפירוש תפארת ישראל הסביר מדוע כאן אין שינוי מהדין המובא בגמרא במסכת נדרים שלא לומר "לה' עולה" שמא לא יסיים את המילה עולה ונמצא אומר שם ה' ללא שסיים את המשפט. שני ההסברים שכתב הן: א. משום שכאן מדובר על קרבן חובה ואין חשש שלא יסיים. ב. משום שכבר הניח את הגורלות על השעירים ובכך נחשב הדבר לגמר הדבר.

[37] בפירוש תוספות יו"ט כתב שגם כאן התהליך היה דומה לקרבן תמיד של בוקר, ובו הכהן הגדול היה רק קורץ את הקרבן ונותן לכהן אחר לסיים עבורו את מלאכת השחיטה. אולם, בפירוש תפארת ישראל כתב שבשחיטת הפר לא היה הכהן הגדול קורץ, והיה מצליח גם לקבל את הדם ע"י שהיה זריז כדברי הגמרא שלגבי עבודת היום (עבודת יום הכיפורים) הכהן הגדול זריז.

[38] חלק מהמפרשים סוברים שלא גורסים כאן שהיה הכהן הגדול חותה מהמעוכלות הפנימיות – עיין תויו"ט.

[39] ביארנו כאן לפי הירושלמי. אולם, יש אומרים שהיה עומד על הרובד הרביעי שמתחילת העזרה ויש מוחקים את המילה "רביעי" לגמרי – עיין תויו"ט.

[40] ביארנו את המשנה לפי רע"ב. אולם, הרמב"ם גורס שביום הכיפורים היו הכהנים עולים באמצע הכבש כדי לכבד את הכהן הגדול.

[41] הרמב"ם כתב שהסיבה לתוספת המערכה ביום כיפור היא לשם כבוד, אולם רוב המפרשים כתבו שהסיבה היא כדי לקחת גחלים לקטורת כפי שביארנו בפנים.

[42] בגמרא מוסבר שהטעם לכך היא משום שהגחלים היו כבדות יותר וחמות, ולכן היה הכה"ג צריך להשתמש ביד החזקה שלו כדי להרים את המחתה. כמו"כ מדברי הרמב"ם משמע שלולי טעם זה היה אסור להוליך את הקטורת בשמאל משום שהולכה בשמאל פסולה. אמנם ראינו שהגמרא דנה בכך והקשתה על רב ששת שהתיר הולכה בימין. בפירוש תוספות יו"ט הסביר שלאחר שהגמרא הקשתה על דברי רב ששת שהתיר הולכה בשמאל, אנחנו צריכים לטעם שהגחלים היו כבדות יותר ומשום כך היה מכניסם ביד ימין. אמנם צריך להסביר: אם הולכה בשמאל פסולה, כיצד התירו מפני הטעמים הללו להוליך את הגחלים בימין? הכסף משנה כתב על כך שהולכה בשמאל פסולה רק מדרבנן. הסבר נוסף שכתב הוא שהיה צורך להוליך גם את הקטורת וממילא היה צריך להחזיק משהו ביד שמאל.

[43] בפירוש תפארת ישראל הסביר שהטעם שהכה"ג לא התפלל בקה"ק היא כדי שלא יתפלל על גופניות.

[44] המשנה מדייקת מלשון המשנה שהתנא של המשנה סובר כדעה שהארון ניטל בניגוד לדעה הסוברת שהארון נגנז עיי"ש.

[45] בפירוש תוספות יו"ט דן במיקומה המדויק של האבן.

[46] בגמרא נחלקו האמוראים אם טעם ההזאה היא כדי למנוע מהכה"ג לטעות בשעה שהוא מונה או שיש בכך משום גזרת הכתוב.

[47] בגמרא מובא שטעמו של ר' יהודה הוא משום שאם היו שני כנים, ייתכן שהכהן הגדול היה מתבלבל ולוקח את הדם הלא נכון בידו ומזה אותו. על ידי שהיה רק כן אחד, היה יותר קל לכהן הגדול לדעת איזה דם הוא מחזיק בידו ואיזה דם הוא צריך להזות. אמנם בפירות תוספות יו"ט כתב שטעמו של ר' יהודה הוא משום שלא היה צורך בכן שני, אך דבריו סותרים את הגמרא המפורשת.

[48] בפירוש תפארת ישראל הסתפק אם לפי חכמים אסור לכהן הגדול ליטול את דם הפר לפני שהניח את דם השעיר, שהרי מבחינה טכנית הוא יכול לעשות כן.

[49] רש"י פירש לשון חיטוי היינו לשון להוריד מלמעלה למטה. בפירוש תויו"ט כתב שלשון חיטוי היינו לשון טהרה.

[50] רש"י כתב שהתנא של משנתינו סובר כר' יוסי שהייתה רק פרוכת אחת פרופה מהצפון, וממילא חייב הכה"ג להתחיל מקרן צפונית (אלא שהתחיל מקרן מזרחית משום שכתוב שהיה צריך לצאת מהמזבח). בפירוש תויו"ט כתב בשם הרשב"א שהתנא של משנתינו יכול לסבור כת"ק שהיו שתי פרוכות, אלא שיסבור שהפריפה של הפרוכת החיצונית הייתה מהצפון.

[51] פירשנו את המשנה על פי פירוש רש"י בגמרא. אולם הרמב"ם (הובא דבריו בתויו"ט) סובר שלפי ת"ק היה הכה"ג מזה כבר כשהיה בקרן המזרחית צפונית גם כלפי הקרן הצפונית מערבית בהזאה כלפי מעלה אלא שהיה מקיף את המזבח לאחר מכן.

[52] רש"י פירש שמעילה מדרבנן היינו שלא משלמים חומש כקנס. אולם תוספות לא הזכיר דין זה והוכחתו שהמעילה מדרבנן היא מכך שלו המעילה הייתה מדאורייתא היה אסור למכור את הדם לזבל. הסיבה שהמעילה היא רק מדרבנן היא משום שכבר נעשה המצווה בדם ולאחר עשיית המצווה בדמים אין איסור מעילה קיים יותר.

[53] בפירוש תויו"ט כתב שגם בוידויים הקודמים היו גם הכהנים והעם, אלא שרק כאן הוזכרו הכהנים. בפירוש תפארת ישראל כתב שמה שכתוב לעיל "והעם" היינו הכהנים מכיוון שרק עליהם התוודה, ורק כאן הוזכר גם העם עצמו שאינם כהנים מכיוון שכאן מתוודה עליהם.

[54] ברוב הספרים לא כתוב שהכוונה היא לכהנים הגדולים אלא שהרמב"ם כתב שיש לגרוס במשנה כהנים גדולים.

[55] בפירוש תוספות ישנים הסביר מדוע הכהנים לא הניחו לישראל להוליך את השעיר לעזאזל. לדבריהם, הסיבה היא משום שעפ"י המדרש המוליך את השעיר לעזאזל היה מת באותה שנה שבו הוא הוליך ומכיוון שכך היה חשש שמא בני ישראל ירננו אחרי הכהנים ויאמרו כך: הכהנים אינם מחשיבים את הולכת השעיר לעזאזל בתור עבודה, שהרי לגבי שחיטה שגם היא כשרה בזר, תיקנו הכהנים שרק כהנים ישחטו ואילו לגבי הולכת השעיר לעזאזל הם לא תיקנו כך. מכאן שהכהנים אינם מחשיבים את עבודת ההולכה לעבודה של ממש משום שיש בה כפרה על כלל ישראל. לכן כתוב במשנה שהכהנים היו עושים רבע, כלומר, היו מכריחים אותם להוליך את השעיר רק על ידי כהן למרות שהם לא רצו לעשות כן.

[56] בגמרא מובא שלא היו אלה בבליים אלא אלכסנדרונים, אלא שכל מי שהציק לעם ישראל היו קוראים לו בבליים.

[57] בפירוש תפארת ישראל הקשה: הרי שילוח השעיר אינו מעכב, ואם כן עדיף שלא לשלח את השעיר ושהמשלח לא יאכל. ותירץ שהלימוד של חז"ל ששילוח השעיר אינו מעכב, היינו רק במקרה ולא ניתן לשלח אך אם ניתן לשלח, השילוח מעכב.

[58] רע"א הקשה: כיצד ייתכן שהבאת לשון הזהורית תדחה את איסור ההוצאה מחוץ לתחום? וענה על כך שני תירוצים: א. היו מביאים את הלשון בערב יום הכיפורים לצוק. ב. היו מניחים את הלשון על ראש השעיר והוי מחמר כלאחר יד.

[59] בגמרא מבואר שאין זה הזמן שבו מעלה הכהן הגדול את האימורים, אלא רק לאחר שיטבול וילבש בגדי זהב הוא עתיד גם להקטיר את האימורים על גבי המזבח.

[60] רע"ב פירש רק אליבא דר"י שסובר שניתן להתחיל לקרוא בתורה מיד כאשר הגיע השעיר למדבר ואין צריך לחכות עד שליחת השעיר לעזאזל. אמנם מפירוש מלאכת שלמה מוכח שסובר כן גם אליבא דת"ק.

[61] בפירוש המדויק של "דרכיות" מצאנו מחלוקת במפרשים. רע"ב סובר שהכוונה היא לאבנים גדולות עליהם היו עומדים אנשים וצופים. רש"י פירש שהכוונה היא סתם לאנשים שעומדים וצופים.

[62] ברש"ש מובא שהכוונה היא שהיו מקיפים את הר הבית שהיה חמש מאות אמה על חמש מאות אמה.

[63] פירשנו את המחלוקת על פי המהרש"א. יש המפרשים (כמו פירוש תפארת ישראל) שהמחלוקת של ת"ק עם ר' ישמעאל היא גם בתקופה שעוד היו קושרים לשון של זהורית על פתח ההיכל, אלא שסובר ת"ק שאין סומכים על הנס שהזהורית תלבין.

[64] הרש"ש מוכיח מכאן שלא נזכר ראש בית אב שראש בית האב הוא שהיה משמש כראש הכנסת.

[65] כך כתב הרמב"ם. אולם רע"ב הסביר שהטעם הוא מכיוון שיש לגלול הוא משום שיש בכדי גלילה זו יותר מכדי שיפסיק המתורגמן ולהלכה אנחנו אומרים שאסור לגלול ספר תורה יותר מכדי שיפסיק המתורגמן אולם גם יסוד טעם זה הוא משום חשש לטירחת הציבור. כמו"כ החשש שיאמרו שספר התורה הראשון פגום אם יוציאו ספר תורה שני הוא משום שכאשר מעלים אדם אחד לשני ספרי תורה, יש חשש שיאמרו שהספר פגום.

[66] לפי רע"ב "על התורה" כוללת שתי ברכות: ברכה אחת לפני הקריאה וברכה נוספת אחרי הקריאה ולפי זה "על ישראל" צריך להיות מחובר ל"שאר התפילה" והכל ברכה אחת. יש מפרשים שעל התורה הכוונה היא לברכה אחת (עיין בפירוש תויו"ט) ומכיוון שזוהי הגירסא שלפנינו (שהרי לגירסת רע"ב צריך להצמיד את "על ישראל" ל"שאר התפילה") הסברנו בדרך זו.

[67] בגמרא מובא שההו"א לאסור את ראיית שני הדברים היא משום ש"אין מעבירין על המצוות" והייתי חושב שיש איסור להניח ראיית עבודה אחת כדי לראות את העבודה השנייה.

[68] במפרשים מצאנו מחלוקת לגבי סדר הקרבת שעיר הנעשה בחוץ. לרש"י היה השעיר מוקרב יחד עם אילו ואיל העם לפני הוצאת הכף והמחתה מקדש הקדשים והמשנה נקטה שהייתה מוקרבת עם תמיד של בין הערביים כדי להשמיענו שהיא לא הייתה מוקרבת יחד עם תמיד של שחר. תוספות חולקים וסוברים שהשעיר היה מוקרב ממש עם תמיד של בין הערבים לאחר הוצאת המחתה מקדש הקדשים הרמב"ם סובר שהוצאת הכף והמחתה הייתה נעשית לאחר תמיד של בין הערביים, לפני הטבת הנרות וקטורת של בין הערביים.

[69] ביארנו את המשנה לפי רע"ב הסובר שהטבה זו הינה הדלקה שהרי כבר בבוקר הכהן היטיב את הנרות ואם כן אין צורך בהטבת נרות פעם נוספת. אולם, הרמב"ם סובר שבבוקר לאחר ההטבה, היה הכהן מדליק את נרות המנורה, ואם כן היה צורך בהטבה נוספת בערב לפני הדלקת הנרות. שיטת תוספות היא שמדובר על התקופה שלפני שמת שמעון הצדיק שהנר לא היה נכבה בדרך נס.

[70] כך מוכיח בפירוש תפארת ישראל.

[71] בחלק מהראשונים מובאת סברא שגם ארבעת העינויים האחרים אסורים מדאורייתא אלא שהם במעמד שונה מאכילה ושתיה כיוון שאיסורים אלה לא מפורשים בפסוקים. גם בפירוש תויו"ט הביא דיעה זו. בפירוש אור גדול כתב שהטעם שהתירו למלך ולכלה לרחוץ את פניהם היא משום שמדאורייתא האיסור הוא רק על כל הגוף, אך הקשה על כך שלר' יוחנן הסובר חצי שיעור אסור מהתורה, היה צריך הדבר להיות אסור, וכתב שייתכן שבעשה אין אומרים חצי שיעור.

[72] בגמרא מובא שישנן דרגות נוספות של כפרה: כגון חייבי כריתות שהזידו: תשובה ויוה"כ מכפרים ויסורים ממרקים. אולם כאשר ביהמ"ק היה קיים והיו משלחים את השעיר לעזאזל, שליחת השעיר הייתה מכפרת גם על עבירות אלה כל עוד לא היה בהם משום חילול ה'.

[73] בפירוש מלאכת שלמה כתב שהכוונה היא רק כאשר בשעה שחזר בתשובה בפעם הראשונה הוא התכוון לחטוא שוב. אולם, במקרה ואדם חזר בתשובה שלימה ורק לאחר מכן חזר לחטוא באותו חטא, מסייעים בעדו לחזור בתשובה.

[74] ביארנו את המשנה על פי פירוש תויו"ט. אולם בפירוש תפא"י הסביר בשני אופנים שונים: א. הכוונה היא שבנ"י מטהרים את עצמם מהעבירות שבין אדם לחבירו ורק לאחר מכן הם מטהרים עצמם לפני המקום. ב. הכוונה היא לשני זמנים שבהם מתכפרים: בזמן שביהמ"ק היה קיים היו מתכפרים ע"י קרבנות ועתה הם מתכפרים ע"י התשובה.