ביצה פרק א

פרק א

משנה א'

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת:

*

בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, תֵּאָכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא תֵּאָכֵל נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין ביצה שנולדה ביום טוב. בית שמאי מתירים לאכול את הביצה ובית הלל אוסרים לאכול את הביצה. הסיבה שבית הלל אוסרים לאכול את הביצה היא משום שלו היה מדובר ביום טוב שחל ביום ראשון בשבוע (יום טוב שחל לאחר השבת) היה אסור לכולם לאכול ביצה זו, שהרי אסור להכין משבת ליום טוב, ובמקרה ויום טוב חל לאחר השבת, הביצה נגמרה בשבת עצמה. הלכך אסרו בית הלל ביצה שנולדה בכל יום טוב משום שאנחנו גוזרים יום טוב רגיל משום יום טוב שחל לאחר השבת. לעומתם סוברים בית שמאי שאין גוזרים יום טוב רגיל משום יום טוב שחל לאחר השבת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שְׂאוֹר בְּכַזַּיִת וְחָמֵץ בְּכַכּוֹתֶבֶת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, זֶה וָזֶה בְּכַזַּיִת היות ובדרך כלל בית שמאי מחמירים יותר מבית הלל, ובמשנתנו ראינו מקרה שבית שמאי מקילים יותר, הביאה המשנה מחלוקת נוספת בה רואים שבית שמאי מקילים יותר מבית הלל. המחלוקת היא בשיעור חמץ החייב ביעור בפסח. בית שמאי מחלקים בין שיעור ביעור שאור שהוא בשיעור כזית לשיעור ביעור חמץ שהוא בשיעור ככותבת (בערך גודל של תמר – שיעור גדול יותר משיעור כזית) לבית הלל האומרים ששיעור הביעור הן בחמץ והן בשאור הוא בשיעור כזית. סיבת המחלוקת היא שבית שמאי סוברים שהתורה כתבה בפסוק "ולא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור בכל גבולך" גם חמץ וגם שאור, ומכיוון שהתורה כפלה את שניהם, סימן שיש חילוק בין השיעורים שלהם. בית הלל סוברים שכשם שכולם (גם בית שמאי) סוברים שלאכילה אין לחלק בין שיעור שאור לשיעור חמץ, ובשניהם השיעור הוא כזית, כך אין לחלק בשיעור ביעור חמץ ושאור:

משנה ב'

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם. וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא:

*

הַשּׁוֹחֵט חַיָּה וָעוֹף בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יַחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא יִשְׁחוֹט, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה לוֹ עָפָר מוּכָן מִבְּעוֹד יוֹם נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה ואדם שוחט ביום טוב חיה או בהמה טהורה, שיש לכסות את דמם בעפר: בית שמאי מתירים לאדם להוציא דקר (מעין יתד או מעדר) שהיה נעוץ בעפר תיחוח (עפר רך) ואז לכסות את הדם באפר שיש שם. סיבת ההיתר היא שהאדם אינו צריך לחפור בעפר, אלא מספיק לו להוציא את הדקר, וכבר יכול הוא לכסות את הדם. בית הלל סוברים שלכתחילה אסור בכלל לשחוט את החיה או עוף ביום טוב, אלא אם יש לו עפר מוכן לכך מערב יום טוב (אז העפר אינו מוקצה). וּמוֹדִים, שֶׁאִם שָׁחַט, שֶׁיַּחְפּוֹר בַּדֶּקֶר וִיכַסֶּה בית הלל מודים, שאם אדם כבר שחט חיה או עוף טהורים, מותר לו להוציא את הדקר מהעפר וכך לכסות את הדם. שֶׁאֵפֶר כִּירָה מוּכָן הוּא צלע זו של המשנה היא צלע בפני עצמו ואינה קשורה למחלוקת בית שמאי ובית הלל, אלא כולם סוברים כמותה. המשנה אומרת שאפר של כירה שהוסק בערב יום טוב, הוא אפר שמוכן לשימוש, היות והאדם חושב להשתמש באפר זה ביום טוב ואינו מוקצה, וממילא מותר (לדעת כולם) לטלטל את העפר ולכסות בו את הדם. אולם, אפר של כירה שמסיקים אותו ביום טוב עצמו, אינו מוכן לכיסוי ואסור לכסות איתו את הדם (לפי כולם) היות והאדם לא חושב שישתמש באפר זה ודינו של האפר הוא מוקצה (אלא אם האפר עדיין חם מספיק באופן שניתן לצלות עליו ביצה, שהואיל ומותר להשתמש באפר להכנת הביצה ולהכנת אוכל נפש, אין עליו דין של מוקצה, ומותר לו גם להשתמש באפר לצורך כיסוי הדם):

משנה ג'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ, אֲבָל מַטֵּהוּ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין טלטול סולם של יונים משובך לשובך ביום טוב. במקרה זה, מדובר ביונים שמותר היה לשחטן ביום טוב, לו היה ניתן להגיע אליהם ללא הולכת הסולם לשובך. בית שמאי אוסרים לטלטל את הסולם ביום טוב, משום שיש חשש שמא הרואים אותו יחשבו שהוא הולך לתקן את גגו, ובית הלל מתירים. אולם, בית שמאי מודים לבית הלל שמותר להטות את הסולם משובך שהיה שם לשובך סמוך ללא טלטול. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יִטּוֹל, אֶלָּא אִם כֵּן נִעְנַע מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עוֹמֵד וְאוֹמֵר זֶה וָזֶה אֲנִי נוֹטֵל מחלוקת נוספת במשנה בין בית שמאי לבית הלל נוגעת ליונים הראשונים שנולדים בבריכה זו. (בבריכת היונים הכוונה לקבוצת היונים שנולדת באותה תקופה.) בית שמאי סוברים שאסור ליטול את שתי היונים הראשונות בכל בריכה, אלא אם כן נענע אותם מבעוד יום, משום שבית שמאי סוברים שהאדם חס על היונים הראשונות בכל בריכה, ולכן אין זה מספיק לומר מבעוד יום שהוא הולך לשחוט את אותן יונים. בית הלל סוברים שמספיק שיאמר מבעוד יום שהוא מתכוון לשחוט את אותן יונים, ובכך יוכל להפקיע אותן מדין מוקצה:

משנה ד'

זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים, שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים. שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים:

*

זִמֵּן שְׁחוֹרִים וּמָצָא לְבָנִים, לְבָנִים וּמָצָא שְׁחוֹרִים במקרה והאדם זימן בערב יום טוב לשחוט את היונים שבשובך, אלא שלאחר שעלה ביום טוב לשובך ליטול משם את הגוזלות ולשחטם, התברר שהגוזלות היו בצבע שונה ממה שזימן, כגון שזימן גוזלות שחורים והתברר שהגוזלות שבקן היו לבנים או ההיפך, אסור לו ליטול את הגוזלות ביום טוב, היות ואנו אומרים שאין אלה הגוזלות שזימן.[1] שְׁנַיִם וּמָצָא שְׁלֹשָׁה, אֲסוּרִים במקרה וזימן שתי גוזלות בערב יום טוב, וביום טוב עצמו היו שלש גוזלות בקן, אסור לו לקחת את הגוזלות, היום ואיננו יודעים איזה מהגוזלות הוא זימן. שְׁלֹשָׁה וּמָצָא שְׁנַיִם, מֻתָּרִים כאשר הוא זימן שלש גוזלות בערב יום טוב, וכשעלה ביום טוב עצמו התברר שהיו רק שתי גוזלות, מותר לו לקחתן, הואיל ואנו אומרים שהגוזל השלישי פרח לו. בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, אֲסוּרִים. וְאִם אֵין שָׁם אֶלָּא הֵם, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִים כאשר זימן את הגוזלות שהיו בתוך הקן, וכשעלה לקן מצא את הגוזלות לפני הקן, אסור לו לקחת את הגוזלות שעומדות לפני הקן, היות ואנחנו חוששים שמא אין אלה אותן גוזלות שזימן. אולם, כאשר בכל האזור יש רק את הגוזלות האלה, מותר לו לקחת את הגוזלות שלפני הקן, היות ואנחנו אומרים שהן אותן גוזלות שהיו בתוך הקן:

משנה ה'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אַף לְהַחֲזִיר נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין "תריסין" – דלתות של ארונות ותיבות שיש להם ציר באמצען. בית שמאי אוסרים לסלק דלתות אלה, משום שהם סוברים שגוזרים בדלתות אלה בגלל דלתות שיש להם ציר מהצד (אז לכולם אסור לסלק אותם משום שדומה לבניין וסתירה) ובית הללה סוברים שמותר לא רק לסלק אותם, אלא שמותר גם להחזירם (אלא שסוברים שכאשר הציר נמצא בצד הדלת או התיבה שאסור להחזירם). בית שמאי מודים לבית הלל במקרה ואין לדלת או לתיבה ציר כלל. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹטְלִין אֶת הָעֱלִי לְקַצֵּב עָלָיו בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית הלל ובית שמאי בדין ה"עלי", גליל שהיו משתמשים איתו לכתישה. בית שמאי אוסרים להשתמש בו משום שהוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי כותשים בו דברים שאסור לכתוש אותם ביום טוב ולעומתם סוברים בית הלל שמותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולכן מותר להשתמש איתו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אֶת הָעוֹר לִפְנֵי הַדָּרְסָן וְלֹא יַגְבִּיהֶנּוּ, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ עִמּוֹ כַּזַּיִת בָּשָׂר. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין עור של בהמה שנשחטה ביום טוב: לפי בית שמאי אסור להניח את עור הבהמה במקום שרבים ידרסו אותו משום שעל ידי כך העור עובר תהליך של עיבוד, וכן אסור להגביה את העור לטלטל אותו משום שהוא מקוצה, אלא אם יש עליו כזית בשר, ואז הבשר מוציא את העור ממצב של מקוצה. בית הלל מתירים בשני המקרים הואיל והם סוברים שאם לא יתירו לו לעשותם, יימנע האדם מלשחוט את הבהמה ולאכול את בשרה ביום טוב על מנת שלא יפסיד את העור. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין לֹא אֶת הַקָּטָן וְלֹא אֶת הַלּוּלָב וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בהוצאה מרשות לרשות ביום טוב שלא לצורך אוכל נפש: בית שמאי אוסרים, ולכן הם סוברים שאסור להוציא את הקטן, הלולב ואת ספר התורה לרשות הרבים, ולעומתם מתירים בית הלל להוציא מרשות לרשות ביום טוב גם כשאין מדובר על צורך אוכל נפש, ולכן הם מתירים להוציא כל דבר שיש לו צורך ביום טוב:

משנה ו'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹלִיכִין חַלָּה וּמַתָּנוֹת לַכֹּהֵן בְּיוֹם טוֹב, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵאֶמֶשׁ, בֵּין שֶׁהוּרְמוּ מֵהַיּוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בדין נתינת חלק ממתנות כהונה לכהן ביום טוב. מתנות הכהונה שבהן נחלקו בית שמאי ובית הלל הן: חלה שהפרישו מעיסה, וכן חלקי הבהמה הניתנים לכהן" הזרוע הלחיים והקיבה. בית שמאי אוסרים בכל מקרה לתת את ארבעת המתנות האלה לכהן ביום טוב (כפי שנראה בעז"ה את טעמם מיד), גם אם מתנות אלה הורמו בערב יום טוב, ובית הלל מתירים להביא מתנות כהונה אלה לכהן ביום טוב, הואיל והן צורך הכהן, וכשם שמותר לשחוט בהמה על מנת לאוכלה, כך מותר להביא לכהן מתנות כהונה שניתנים לאכילה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּאי, גְּזֵרָה שָׁוָה, חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן, כְּשֵׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה, כָּךְ אֵין מוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת אמרו בית שמאי לבית הלל: לכל מתנות כהונה יש דין שווה, וכשם שאסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב (אסור להפריש ביום טוב תרומות ומעשרות), כך אסור לתת לכהן את שאר מתנות הכהונה. אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל, לֹא, אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה שֶׁאֵינוֹ זַכַּאי בַּהֲרָמָתָהּ, תֹּאמְרוּ בַּמַּתָּנוֹת שֶׁזַּכַּאי בַּהֲרָמָתָן ענו בית הלל לבית שמאי שלא ניתן להשוות בין תרומות ומעשרות לשאר מתנות כהונה. אין מוליכין תרומה לכהן ביום טוב, משום שאין מציאות שבה אדם יתחייב בתרומות ומעשרות ביום טוב עצמו, שהרי חיוב תרומות ומעשרות חל רק לאחר מירוח הכרי, דבר שאסור לעשות אותו ביום טוב. הלכך, אסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב, שהרי אין שום מציאות שחיובן יחול ביום טוב עצמו. לעומת זאת, חלה וחלקי הבהמה שניתנים לכהן, מותרים בנתינה לכהן, שהרי האדם עשוי להתחייב בנתינתם לכהן ביום טוב, שהרי מותר לאדם ללוש עיסה ביום טוב ולהקריב קרבן ביום טוב:

משנה ז'

בֵּית שָׁמַאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָעוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ:

*

בֵּית שָׁמַאי אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוּכִין בְּמָעוֹךְ שֶׁל עֵץ. וְהַמֶּלַח בַּפַּךְ, וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים תַּבְלִין נִדּוֹכִין כְּדַרְכָּן בְּמָדוֹךְ שֶׁל אֶבֶן, וְהַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶל עֵץ נחלקו בית שמאי ובית הלל באופן שבו יהיה מותר לכתוש תבלינים ומלח ביום טוב. כאשר כותשים תבלינים מבעוד יום, טעמם פג ולכן אדם מעדיף לכתוש את התבלין ביום טוב עצמו. כתישת מלח אינה מבעוד יום אינה מפיגה את טעמו. הלכך סוברים בית שמאי שכאשר כותשים תבלינים ביום טוב, מותר להשתמש בעלי עשוי מעץ, שכן טעמם היה פג אם היו כותשים אותם בערב יום טוב, ולכן מותר לכתוש אותם ביום טוב עצמו בשינוי קטן: במקום להשתמש בעלי עשוי מאבן, ישתמש בעלי העשוי מעץ. אולם, במלח, שאין כל סיבה שלא יכתוש את המלח מבעוד יום, חייב לכתוש את המלח בשינוי גדול: או על ידי פך חרס או על ידי כף שאיתו בוחשים את הקדרה. לעומתם סוברים בית הלל שכאשר כותשים תבלינים ביום טוב, אינו צריך לשנות כלל ממנהגו, הואיל וכתישתם בערב יום טוב היה מפיג את טעמם, ולכן יכול לכתוש כדרכו במכתשת אבן. כאשר כותשים מלח, שהיה ניתן לכתוש אותו בערב יום טוב, סוברים בית הלל שצריך לעשות שינוי קטן, והכתישה תהיה על ידי עלי עשוי מעץ:

משנה ח'

הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה:

*

הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בּוֹרֵר אֹכֶל וְאוֹכֵל. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בּוֹרֵר כְּדַרְכּוֹ בְּחֵיקוֹ בְּקָנוֹן וּבְתַמְחוּי, אֲבָל לֹא בְטַבְלָא וְלֹא בְנָפָה וְלֹא בִכְבָרָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אַף מֵדִיחַ וְשׁוֹלֶה נחלקו התנאים באופן שבו מותר לברור אוכל ביום טוב. בית שמאי סוברים, שיש לברור ביום טוב בשינוי, ולכן יכול לברור רק באופן שהוא בורר את האוכל מתוך הפסולת ואוכל מיד. בית הלל מתירים לברור פסולת מתוך האוכל, ואפילו להשתמש בכלים מיוחדים לכך כמו קנון (מעין סל) ותמחוי (קערה גדולה), אולם הם אוסרים להשתמש לצורך הניפוי בשולחן (טבלא), בנפה וכברה (שהם מעין מסננות) משום שכאשר בוררים בכלים אלה, נראה שהוא בורר את האוכל לצורך יום המחרת (בגמרא כתוב שבית הלל מתירים לברור פסולת מתוך האוכל רק במקרה והאוכל מרובה על הפסולת). רבן גמליאל סובר שמותר לאדם להניח את הקטניות במים, והמים יגרמו לפסולת לצוף למעלה, ולאחר מכן מותר לו להוציא את הפסולת בידו:

משנה ט'

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה:

*

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מְשַׁלְּחִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא מָנוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מְשַׁלְּחִין בְּהֵמָה חַיָּה וָעוֹף, בֵּין חַיִּין בֵּין שְׁחוּטִין נחלקו בית שמאי ובית הלל בעניין שליחת משלוח של דברי מאכל זה לזה. דעת בית שמאי היא שמותר לשלוח רק "מנות", דהיינו, דברים שכבר מוכנים לאכילה. דעת בית הלל היא שמותר לשלוח גם בהמה, חיה או עוף, גם אם בעל החיים עדיין חי, היות ומותר לשחוט את הבהמות האלה ביום טוב ולהכינם למאכל. מְשַׁלְּחִין יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְקִטְנִיּוֹת, אֲבָל לֹא תְבוּאָה, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר בִּתְבוּאָה דעת תנא קמא היא שמותר לאדם לשלוח לחברו ביום טוב שמן, סולת וקטניות, אך אסור לשלוח תבואה משום שאסור לטחון ביום טוב, וממילא לחברו אין מה לעשות עם התבואה ביום טוב. רבי שמעון מתיר לשלוח גם תבואה משום שטמנם טחינה במטחנה אסורה ביום טוב, אך מותר לכתוש את התבואה במכתשת:

משנה י'

מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין, וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם, וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ:

*

מְשַׁלְּחִין כֵּלִים, בֵּין תְּפוּרִין בֵּין שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין מותר לאדם לשלוח לחברו ביום טוב בגדים, בין אם הם תפורים (וראויים ללבישה) ובין אם הם אינם תפורים, ולמרות שאינם ראויים ללבישה, הם ראויים לשימוש ככיסוי. וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן כִּלְאַיִם גם בגדים שיש בהם כלאיים, אם מותר להשתמש בהם במקרים מסוימים (כגון שהם עשויים מחומר קשה והם אינם מחממים את הגוף – ואז מותר לשבת עליהם). וְהֵן לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד כל ההיתר לשלוח בגדים לחברו ביום טוב הוא רק כאשר לחברו יש צורך בבגדים ביום טוב עצמו. אֲבָל לֹא סַנְדָּל הַמְסֻמָּר אסור לשלוח לחברו ביום טוב סנדל שמחופה במסמרים, הואיל וחכמים גזרו שאסור לצאת בסנדל המסומר בשבת ביום טוב משום אסון שארע פעם עם סנדל המסומר, וְלֹא מִנְעָל שֶׁאֵינוֹ תָפוּר וכן אסור לאדם לשלוח לחברו ביום טוב נעל שאינו תפור, משום שהוא אינו ראוי לשימוש. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא מִנְעָל לָבָן, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן ר' יהודה סובר שאסור לאדם לשלוח לחברו ביום טוב גם נעליים בצבע לבן, משום שהנעליים צריכים להיצבע על ידי אומן, ובמקומו של ר' יהודה לא היו רגילים לצאת בנעליים לבנות. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁנֵּאוֹתִין בּוֹ בְיוֹם טוֹב, מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ המשנה מסיימת את הפרק בכלל לגבי מה מותר לאדם לשלוח לחברו ביום טוב: דבר שניתן להשתמש בו ביום טוב – מותר לשלוח לחברו ביום טוב:

[1] בגמרא כתוב שהרישא של המשנה פשוטה, אלא שהכוונה היא שגם אם זימן יונים משני קינים, בקן אחד היו יונים שחורות ובקן השני לבנות, וכאשר עלה לקן ביום טוב ראה שצבע היונים בקינים התהפך: בקן שבה היו שחורות נמצאות עתה לבנות ובקן שבה היו לבנות ישנן עכשיו שחורות, אין אומרים שהגוזלות הן אותן גוזלות ושהן התערבבו בין הקינים, אלא אנחנו חוששים שמא בגלל לא היו אלה הגוזלות שזימן בערב יום  טוב.