פסחים פרק ב

פרק ב':

משנה א

כָּל שָׁעָה שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכוֹל, מַאֲכִיל לַבְּהֵמָה לַחַיָּה וְלָעוֹפוֹת, וּמוֹכְרוֹ לַנָּכְרִי, וּמֻתָּר בַּהֲנָאָתוֹ. עָבַר זְמַנּוֹ, אָסוּר בַּהֲנָאָתוֹ, וְלֹא יַסִּיק בּוֹ תַּנּוּר וְכִירַיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין בִּעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵפָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף מְפָרֵר וְזוֹרֶה לָרוּחַ אוֹ מַטִּיל לַיָּם:

*

כל שעה שמותר לכהן לאכול חמץ של תרומה, דהיינו, עד סוף שעה חמישית (משנה זו היא אליבא דר"ג), מאכיל ישראל חולין לבהמה לחיה ולעופות, ומוכרו לנכרי מותר לישראל למכור בשעה חמישית את חמצו לנכרי. ומותר בהנאתו אם חרך את החמץ בצורה שאינו ראוי יותר למאכל, מותר ליהנות ממנו גם במהלך חג הפסח (אך אסור לאכול ממנו היות ואם אוכל ממנו הרי נחשב החמץ שעדיין ראוי הוא למאכל). עבר זמנו התחילה שעה שישית אסור בהנאתו מדרבנן (שהרי מדאו' מותר כל שעה שישית) ולא יסיק בו בחמץ שהגיע לשעה שישית תנור וכירים למרות שהוא מבער בכך את החמץ, ולכאורה מקיים את מצות ביעור חמץ. הסיבה לכך היא שחכמים חששו שמא יבוא ליהנות מהחמץ לפני שנעשה גחלים. נחלקו חכמים ור"י בצורת קיום מצוות ביעור חמץ: רבי יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה כמו ששורפים את הנותר מהקרבן וחכמים אומרים אף מפרר את החמץ לפירורים שכל אחד מהם הוא פחות מכזית וזורה מפזרו לרוח או מטיל לים ואין לומדים מנותר שחייבים דווקא לשרוף את החמץ:

משנה ב

חָמֵץ שֶׁל נָכְרִי שֶׁעָבַר עָלָיו הַפֶּסַח, מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אָסוּר בַּהֲנָאָה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג) לֹא יֵרָאֶה לְךָ (שְׂאֹר):

*

חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה ובאכילה ושל ישראל אסור בהנאה שנאמר (שמות יג) לא יראה לך שאור ומפני שעבר על איסור "לא יראה לך", קנסו אותו חכמים ואסרו את החמץ שלו:

משנה ג

נָכְרִי שֶׁהִלְוָה אֶת יִשְׂרָאֵל עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח מֻתָּר בַּהֲנָאָה. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִלְוָה אֶת הַנָּכְרִי עַל חֲמֵצוֹ, אַחַר הַפֶּסַח אָסוּר בַּהֲנָאָה. חָמֵץ שֶׁנָּפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, הֲרֵי הוּא כִמְבֹעָר. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כָּל שֶׁאֵין הַכֶּלֶב יָכוֹל לְחַפֵּשׂ אַחֲרָיו:

*

נכרי שהלוה את ישראל כסף על חמצו דהיינו: היהודי נתן לגוי דברי חמץ כמשכון על הכספים שלווה אחר הפסח מותר החמץ בהנאה היות ובזמן שהחמץ ממושכן, נחשב כחמץ של גוי, ולכן מותר הוא האכילה לאחר הפסח כמו שלמדנו במשנה ב'. וישראל שהלוה את הנכרי כסף על חמצו דהיינו, שהגוי נתן ליהודי משכון שכלולים בו דברי חמץ תמורת הכסף שלווה מהיהודי, אחר הפסח אסור החמץ בהנאה. (בגמ' מובאים מספר תנאים כדי שהמשכון ייחשב כחמץ של גוי כשהיהודי לווה את החמץ) חמץ שנפלה עליו מפולת של אבנים לפני פסח, ואין כוונה לפנות את האבנים לפני פסח הרי הוא כמבוער. רבן שמעון בן גמליאל אומר כוונת ת"ק היא רק במקרה כל שאין הכלב יכול לחפש אחריו שגל האבנים כ"כ גבוהה עד שאין הכלב יכול להריח את החמץ, ולא יבוא להוציא את החמץ מתחת המפולת. (חכמים שיערו שיעור זה ב-3 טפחים):

משנה ד

הקדמה: ישנם 2 הבדלים בין מי שאוכל תרומה בשוגג למי שאוכל תרומה במזיד. הבדל ראשון: האוכל תרומה בשוגג, משלם קרן וחומש, לעומת האוכל במזיד שמשלם רק קרן. הבדל נוסף הוא בסוג התשלום: האוכל תרומה בשוגג, אינו משלם את השווי של התרומה, אלא משלם פירות תחת הפירות שאכל. דהיינו: אם אכל 10 תפוחים, יחזיר חזרה לכהן 12 תפוחים, ואינו יכול להחזיר כסף השווה ל-12 תפוחים היות והחיוב במקרה זה איננו חיוב של ממון. לעומתו, האוכל במזיד, מחויב להחזיר ממון ולכן יכול לשלם את חובו בכסף.

הָאוֹכֵל תְּרוּמַת חָמֵץ בַּפֶּסַח בְּשׁוֹגֵג, מְשַׁלֵם קֶרֶן וָחֹמֶשׁ. בְּמֵזִיד, פָטוּר מִתַּשְׁלוּמִים וּמִדְּמֵי עֵצִים:

*

האוכל תרומת חמץ תרומה ששייכת לכהן בפסח: בשוגג משלם קרן וחומש למרות שהתרומה אינה שווה דבר, שהרי חמץ אסור בהנאה בימי הפסח, היות והחיוב המוטל על האוכל תרומה בשוגג אינו חיוב ממוני, הרי שחייב להחזיר חזרה את הפירות. אולם אם במזיד אכל את תרומת החמץ בפסח, פטור מתשלומים כיוון שהחיוב של מי שאכל פירות תרומה במזיד הוא חיוב של ממון, והרי התרומה שאכל אינה שווה כלום, וממילא הוא פטור מתשלום. אם אכל בפסח תרומה טמאה העשויה מחמץ במזיד, למרות שהדין בכל ימות השנה הוא שחייב לשלם לכהן דמי עצים (שהרי מותר לכהן להסיק עם התרומה הטמאה, נמצא שהפסיד את הכהן דמי עצים), בפסח הוא פטור ומדמי עצים היות ובפסח החמץ אסור בהנאה, נמצא שלא גזל ממון של כהן:

משנה ה

אֵלּוּ דְבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחִטִּים, בַּשְּׂעוֹרִים, בַּכֻּסְּמִין וּבַשִּׁיפוֹן וּבְשִׁבֹּלֶת שׁוּעָל. וְיוֹצְאִין בַּדְּמַאי וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁנִּפְדּוּ, וְהַכֹּהֲנִים בַּחַלָּה וּבַתְּרוּמָה. אֲבָל לֹא בַטֶּבֶל, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁלֹּא נִטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וְלֹא בְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּשׁ שֶׁלֹּא נִפְדוּ. חַלּוֹת תּוֹדָה וּרְקִיקֵי נָזִיר, עֲשָׂאָן לְעֲצְמוֹ, אֵין יוֹצְאִין בָּהֶן. עֲשָׂאָן לִמְכּוֹר בַּשּׁוּק, יוֹצְאִין בָּהֶן:

*

אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אם הכין מהם מצה: בחיטים, בשעורים, בכוסמין, ובשיפון, ובשבולת שועל. ויוצאין בדמאי היות ורוב עמי הארץ מעשרים ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו אם הלוי הגיע לישראל לפני שמירח את הכרי, וממילא התבואה עוד לא התחייבה בתרומה, והלוי נטל את פירותיו בלא שהופרש מהם תרומה (וממילא לכאורה מעורב בתבואה גם תרומה), ואח"כ הלוי עשה מתבואה זו מצות, יוצאים בה ידי חובה, כיוון שבשעה שנטל הלוי את התבואה, לא חל עליה חיוב של תרומה. ובמעשר שני והקדש שנפדו גם אם לא הוסיף עליהם חמישית בשעת הפדייה כדין. והכהנים יוצאים י"ח בחלה שהופרשה מעיסה וניתנה לכהן כדין מתנות כהונה ובתרומה. אבל לא יוצאים י"ח במצה העשויה מהדברים הבאים: בטבל, ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו אם הלוי לקח את התבואה לאחר המירוח בכרי. ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו אפי' אם נפדו אלא שלא נפדו כהלכתם (כגון שלא פדה את המע"ש על מטבע שיש לו צורה). חלות תודה אדם שמקריב קרבן תודה וצריך להביא יחד עם קרבנו 3 סוגים שונים של מצות ורקיקי נזיר נזיר המביא בתום ימי נזירותו 20 מצות: עשאן לעצמו אם הכין את המצות בשביל הקרבן שהוא חייב בו אין יוצאין בהן י"ח מצוות מצה בפסח, שהמצות צריכים להיעשות לשם מצוות מצה ולא לשם קרבן תודה או נזיר. עשאן למכור בשוק לכל מי שצריך להביא קרבן נזיר או תודה יוצאין בהן י"ח מצוות מצה בפסח, שדעתו היא שבמקרה ולא ימכור את המצות, ישתמש בהם כדי לאוכלם בפסח:

משנה ו

וְאֵלּוּ יְרָקוֹת שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַפֶּסַח, בַּחֲזֶרֶת וּבָעֻלְשִׁין וּבַתַּמְכָא וּבַחַרְחֲבִינָא וּבַמָּרוֹר. יוֹצְאִין בָּהֶן בֵּין לַחִין בֵּין יְבֵשִׁין, אֲבָל לֹא כְבוּשִׁין וְלֹא שְׁלוּקִין וְלֹא מְבֻשָּׁלִין. וּמְצְטָרְפִין לְכַזַּיִת. וְיוֹצְאִין בַּקֶּלַח שֶׁלָּהֶן, וּבַדְּמַאי, וּבְמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן שֶׁנִּטְּלָה תְרוּמָתוֹ, וּבְמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהֶקְדֵּש שֶׁנִּפְדּוּ:

*

ואלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו באכילת מרור בפסח: בחזרת שהיא מצווה מן המובחר, ובעולשין, ובתמכא, ובחרחבינה, ובמרור. יוצאין בהן בחמישה ירקות אלו בין לחין שהם חדשים ועדיין נשאר בהם טעמם בין יבשין כאשר כבר התיישנו ואין בהם עוד טעם, מותר לצאת י"ח אכילת מרור, ע"י אכילת הקלח שלהם, כיוון שטעמו של הקלח אינו מתייבש לגמרי. אבל לא כבושין למשל: בחומץ, או למשך 24 שעות במים ולא שלוקין מבושלים הרבה מאוד ולא מבושלין בישול רגיל. ומצטרפין סוגי המרור השונים ל – חיוב אכילה של כזית. ויוצאין ידי חובת אכילת מרור כשהוא יבש רק בקלח השורש העיקרי שלהן. ו – כן יוצאים י"ח אכילת מרור בדמאי, ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו, ובמעשר שני והקדש שנפדו:

משנה ז

אֵין שׁוֹרִין אֶת הַמֻּרְסָן לַתַּרְנְגוֹלִים, אֲבָל חוֹלְטִין. הָאִשָּׁה לֹא תִשְׁרֶה אֶת הַמֻּרְסָן שֶׁתּוֹלִיךְ בְּיָדָה לַמֶּרְחָץ, אֲבָל שָׁפָה הִיא בִּבְשָׂרָהּ יָבֵשׁ. לֹא יִלְעוֹס אָדָם חִטִּין וְיַנִּיחַ עַל מַכָּתוֹ בַפֶּסַח, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצוֹת:

*

אין שורין במים את המורסן היינו פסולת של החיטה שהיו רגילים להאכיל בה את התרנגולים לתרנגולים מפני שבא לידי חימוץ כחיטה עצמה. אבל חולטין מותר לשים את המורסן במים שמאוד רותחים, מפני שהם מתבשלים ע"י המים, ולאחר שהתבשלו אינם באים לידי חימוץ. האשה לא תשרה את המורסן שתוליך בידה למרחץ היו משתמשים במורסן כדי להוריד את הלכלוך מהגוף בשעת המרחץ, והתנא אומר שאין לעשות כן בפסח היות והמורסן בא לידי חימוץ. אבל שפה משפשפת את המורסא היא בבשרה יבש למרות שיש על גופה זיעה, היות וזיעת אדם אינו מחמיץ. לא ילעוס אדם חיטין ויניח על מכתו שהיו עושים כן לשם רפואה בפסח, מפני שהן מחמיצות ע"י הרוק:

משנה ח

אֵין נוֹתְנִין אֶת הַקֶּמַח לְתוֹךְ הַחֲרֹסֶת אוֹ לְתוֹךְ הַחַרְדָּל, וְאִם נָתַן, יֹאכַל מִיָּד, וְרַבִּי מֵאִיר אוֹסֵר. אֵין מְבַשְּׁלִין אֶת הַפֶּסַח, לֹא בְמַשְׁקִין וְלֹא בְמֵי פֵרוֹת, אֲבָל סָכִין וּמַטְבִּילִין אוֹתוֹ בָהֶן. מֵי תַשְׁמִישׁוֹ שֶׁל נַחְתּוֹם, יִשָּׁפְכוּ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַחְמִיצִין:

*

אין נותנין קמח לתוך חרוסת כיוון שהיו נותנים לתוך החרוסת גם מים וע"י כך הקמח יחמיץ או לתוך החרדל היות וגם בתוך החרדל היו מכניסים מים. ואם עבר על הדין ו- נתן מים לתוך חרדל יאכל מיד את החרדל, מפני שחריפותו של החרדל מעכב במקצת את חימוץ הקמח. לעומת זאת, אם עבר ונתן קמח לתוך החרוסת, צריך לשרוף את החרוסת מיד. ורבי מאיר אוסר גם בחרדל, כיוון שהחרדל ממהר להחמיץ ג"כ. אין מבשלין את קרבן הפסח: לא במשקין שבעת המשקים: י"ד שח"ט ד"ם ולא במי שאר פירות, אבל סכין את קרבן הפסח בשעת צלייתו ומטבילין אותו בהן כאשר אוכלים אותו. האיסור הוא רק בישול אבל סיכה או טבילה מותרים. מי תשמישו של נחתום מים שאופה משתמש בהם כדי לרחוץ את ידיו, וממילא אנחנו חוששים שמא יש שאריות של עיסה באותם המים, ישפכו אם לש את הבצק בערב פסח משעה שישית מפני שהן מחמיצין: