פסחים פרק ד

פרק ד':

משנה א

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעֲרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת, אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לִמְקוֹם שֶׁעוֹשִׂין, נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַל יְשַׁנֶּה אָדָם, מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

*

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין מלאכה. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - אין עושין. אבל, לאחר חצות, אסור לכולם לעשות מלאכה. הטעם הוא שכל המקריב קרבן פסח, אסור במלאכה באותו היום, היות וזמן ההקרבה היא כעין יו"ט. גם לאחר שחרב ביהמ"ק ואין באפשרותינו להקריב קרבן פסח, לא התבטל איסור עשיית מלאכה, היות והדבר נאסר במניין כמי ישראל, לא ניתן לבטל את האיסור כל עוד לא יתאספו חכמים באותו כמות ובאותו גדולה כמו החכמים שאסרו את עשיית המלאכה ויתירו את עשיית המלאכה. ההולך ממקום שעושין מלאכה למקום שאין עושין מלאכה או ממקום שאין עושין מלאכה למקום שעושין מלאכה נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם דהיינו: אם יצא ממקום שאין עושים בו מלאכה או אם הגיע למקום שאין עושים בו מלאכה, אל עשה מלאכה. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת למרות שבד"כ אסור לנות ממנהג המקום, כאן, במקרה ויצא ממקום שאין עושים בו מלאכה למקום שעושים בו מלאכה, ישנה ממנהג המקום ולא יעשה מלאכה, שכן הטעם שאסור לשנות מנהג המקום הוא שמא יבוא לידי מחלוקת עם אנשי המקום. אולם, כאן אנשי המקום יכולים לתלות את אי עשיית המלאכה בכך שאין לאדם זה מלאכה לעשות, ולכן הוא יכול לשנות ממנהג המקום.:

משנה ב

כַּיּוֹצֵא בוֹ, הַמּוֹלִיךְ פֵּרוֹת שְׁבִיעִית מִמְּקוֹם שֶׁכָּלוּ לִמְקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ, אוֹ מִמְּקוֹם שֶׁלֹּא כָלוּ לִמְקוֹם שֶׁכָּלוּ, חַיָּב לְבָעֵר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אוֹמְרִים לוֹ, צֵא וְהָבֵא לָךְ אַף אָתָּה:

*

כיוצא בו כמו הדין במשנה הקודמת: המוליך פירות שביעית ממקום שכלו לחיה מהשדה, והדין הוא שאז צריך לבער אותם מהעולם למקום למקום אחר בא"י, שהרי א"י התחלקה ל-3 ארצות לעניין ביעור פירות שביעית שלא כלו אותם פירות לחיה מהדה ובאותו מקום אין צריך לבערם או ממקום שלא כלו למקום שכלו חייב לבער את הפירות מרשותו, שהרי אנחנו מחמירים כחומרי 2 המקומות. כאן אין אומרים שאל ישנה מפני המחלוקת, שכן כאן מדובר בחובה מדאורייתא, ואין אומרים בחובה מדאורייתא שאל ישנה אדם מפני המחלוקת. רבי יהודה אומר אומרים לו צא והבא לך אף אתה לפי ת"ק, במקרה וכבש שלשה סוגים שונים של פרות בחבית אחת, וסוג אחד של פירות כלה לחיה בשדה, מותר לו להמשיך ולאכול את כל החבית, היות ושני המינים שלא כלו לחיה עדיין מותרים, והם מתירים את הסוג השלישי. ר"י חולק עליו וסובר שאותו סוג שכבר כלה, אוסר את החבית כולה:

משנה ג

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַקָּה לַגּוֹיִם, מוֹכְרִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לִמְכּוֹר, אֵין מוֹכְרִין. וּבְכָל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַסָּה, עֲגָלִים וּסְיָחִים שְׁלֵמִים וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. בֶּן בְּתֵירָה מַתִּיר בַּסּוּס:

*

מקום שנהגו למכור בהמה דקה כגון: כבשים לעובד כוכבים – מוכרין מותר למכור. מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לגוי, (שגזרו על עצמם שלא למכור בהמה דקה, משום איסור מכירת בהמה גסה) - אין מוכרין. ובכל מקום אין מוכרין להם לגויים בהמה גסה כגון פר, היות וגזרו חכמים שמא אם ימכור את בהמתו לגוי, יבוא גם להשכיר את בהמתו בשבת, ויהודי מצווה על שביתת בהמתו. עגלים וסייחים שעדיין לא גדלו מספיק כדי שיהיו ראויים למלאכה, אך אסור למכור גם אותם היות שבעתיד יהיו ראויים. בין אם הם שלמין ו בין אם הם שבורין – אסור למכור אותם, היות ויש חשש שמא יראו אצל הגוי את הבהמה השבורה, ועל ידי כך יבואו למכור לו בהמות שלמות. רבי יהודה מתיר בשבורה היות וסובר שהגוי קונה את הבהמה השבורה רק לשחיטה, ולכן אין חשש שמא יראו אצלו את הבהמה השבורה וילמדו מכך שמותר למכור לגוי גם בהמה שלימה. בן בתירה מתיר בסוס שהרי הסיבה שאסור למכור בהמה גסה היא מפני שאנחנו חוששים שמא, אם ימכור לגוי את בהמתו, יבוא גם להשכיר לו את הבהמה לשבת, ואדם מצווה על שביתת בהמתו. סוס אינו עשוי למלאכה, אלא רק לרכיבה, וממילא אין שום חשש במכירתו:

משנה ד

הקדמה: קרבן הפסח היה נצלה כאשר הכבש היה שלם. מכאן, יש איסור לצלות בפסח כבש שלם, כדי שלא יראה כאילו שמקריב את קרבן הפסח מחוץ לביהמ"ק. יש מקומות שנהגו שלא לאכול בשר צלוי בליל פסח בכלל.

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לֶאֱכוֹל צָלִי בְּלֵילֵי פְסָחִים, אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לֶאֱכוֹל, אֵין אוֹכְלִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר בְּלֵילֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מַדְלִיקִין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לְהַדְלִיק, אֵין מַדְלִיקִין. וּמַדְלִיקִין בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, וּבִמְבוֹאוֹת הָאֲפֵלִים, וְעַל גַּבֵּי הַחוֹלִים:

*

מקום שנהגו לאכול צלי בשר צלוי בלילי פסחים – אוכלין. מקום שנהגו שלא לאכול - אין אוכלין. מקום שנהגו להדליק את הנר בלילי יום הכפורים בחדר, כדי שלא ישמש את מיטתו ביוה"כ – מדליקין. מקום שנהגו שלא להדליק כדי שלא יראה את אשתו וכך לא יבוא לידי תשמיש המיטה אין מדליקין. ומדליקין לפי כולם בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים שהרי חייבים לכבד את יוה"כ כמו שמכבדים כל שבת ויו"ט בהדלקת נרות, ואין חוששים במקומות אלו לתשמיש המיטה, היות ואין דרך בני אדם לשכב שם:

משנה ה

מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּתִשְׁעָה בְאָב, עוֹשִׂין. מְקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה, אֵין עוֹשִׂין. וּבְכָל מָקוֹם תַּלְמִידֵי חֲכָמִים בְּטֵלִים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם יַעֲשֶׂה אָדָם עַצְמוֹ תַּלְמִיד חָכָם. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בִּיהוּדָה הָיוּ עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וּבַגָּלִיל לֹא הָיוּ עוֹשִׂין כָּל עִקָּר. הַלַּיְלָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין עַד הָנֵץ הַחַמָּה:

*

מקום שנהגו לעשות מלאכה בתשעה באב – עושין וגוערים במי שמתבטל ממלאכתו היות והדבר נראה כיוהרא שחושב שהוא ראוי יותר מאחרים להתאבל על חורבן ביהמ"ק. מקום שנהגו שלא לעשות מלאכה - אין עושין. ובכל מקום גם במקום שנהגו לעשות מלאכה - תלמידי חכמים בטלים כיוון שראוי יותר שת"ח יתאבל על ביהמ"ק. רבן שמעון בן גמליאל אומר לעולם יעשה כל אדם עצמו תלמיד חכם וימנע מעשיית מלאכה, גם במקום שנהגו לעשות מלאכה, ואין כאן חשש גאווה, שהרי ניתן לתלות את בטלנותו בכך שאין לו מלאכה לעשות. וחכמים אומרים: ביהודה היו עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות ולא היו אוסרים בכלל עשיית מלאכה. ובגליל - לא היו עושין מלאכה כל עיקר כל היום, ולא מכח מנהג, אלא שסברו שאיסור עשיית מלאכה בערב פסח הוא מדינא. והלילה מה הדין של עשיית מלאכה בלילה לפי בני הגליל שאוסרים עשיית מלאכה לאורך כל היום של ערב פסח? בית שמאי אוסרין לבני הגליל בעשיית מלאכה כבר בלילה, היות ואיסור עשיית מלאכה היא מעיקר הדין, הרי שהיא שווה לכל דיני התורה המתחילים בלילה. ובית הלל מתירין לעשות מלאכה עד הנץ החמה היות ועשיית מלאכה היא רק איסור דרבנן, לא החמירו חכמים בעשיית מלאכה בלילה לפני כן:

משנה ו

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל מְלָאכָה שֶׁהִתְחִיל בָּהּ קֹדֶם לְאַרְבָּעָה עָשָׂר, גּוֹמְרָהּ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אֲבָל לֹא יַתְחִיל בָּהּ בַּתְּחִלָּה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, אַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לְגָמְרָהּ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ אֻמָּנִיּוֹת עוֹשִׂין מְלָאכָה בְעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת, וְאֵלּוּ הֵן, הַחַיָּטִים וְהַסַּפָּרִים וְהַכּוֹבְסִין. רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף הָרַצְעָנִים:

*

ר' מאיר אומר גם במקום שאסור בעשיית מלאכה כל מלאכה שהיא לצורך המועד שהתחיל בה קודם לנץ החמה של יום ארבעה עשר, גומרה בארבעה עשר היות והאיסור הוא רק להתחיל את המלאכה. אבל לא יתחיל בה בתחילה בארבעה עשר אף על פי שיכול לגומרה אבל אדם לא יתחיל בעשיית מלאכה, למרות שהוא יכול לסיים את עשיית המלאכה עד חצות. וחכ"א שלש אומניות סוגי מלאכה שהם לצורך המועד עושין מלאכה בערבי פסחים עד חצות מותר להתחיל בערב פסח, כל עוד יכול לסיים את עשיית המלאכה לפני חצות ואלו הן: החייטים שתופרים בגדים הספרים שמספרים שיער והכובסין המכבסים בגדים. כיוון שמצאנו אופנים שונים של היתר בנלאכות אלו בחול המועד, קל וחומר שנתיר לעשות מלאכות אלו בע"ש. ר' יוסי בר יהודה אומר אף הרצענים העושים נעליים, כיוון שיש היתר בחוה"מ לעולי רגלים לתקן את מנעליהם, ק"ו שמותר לכולם לעשות נעליים בערב פסח:

משנה ז

מוֹשִׁיבִין שׁוֹבָכִין לַתַּרְנְגוֹלִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. וְתַרְנְגוֹלֶת שֶׁבָּרְחָה, מַחֲזִירִין אוֹתָהּ לִמְקוֹמָהּ. וְאִם מֵתָה, מוֹשִׁיבִין אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ. גּוֹרְפִין מִתַּחַת רַגְלֵי בְהֵמָה בְאַרְבָּעָה עָשָׂר, וּבַמּוֹעֵד מְסַלְּקִין לַצְּדָדִין. מוֹלִיכִין וּמְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאֻמָּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָם לְצֹרֶךְ הַמּוֹעֵד:

*

מושיבין שובכין לתרנגולים מותר לתת ביצים מתחת לתרנגולת כדי שהביצים יתחממו ויצאו אפרוחים בארבעה עשר. ותרנגולת שברחה מישיבתה ע"ג הביצים, למרות שיש טרחה בהחזרתה מחזירין אותה למקומה גם בחול המועד, כל עוד הושיבו אותה לפני המועד. ו גם אם מתה התרנגולת שהושיבו אותה לפני פסח מושיבין אחרת תחתיה אפילו בחוה"מ. גורפין את הזבל מתחת רגלי בהמה ומוציאים את הזבל אפילו עד האשפה בארבעה עשר. ובמועד בחוה"מ, מסלקין את הזבל לצדדין אין מוציאים את הזבל לאשפה, אלא מוציאים אות לקרן זווית. ביום י"ד, מוליכין לתיקון ומביאין מחזירים מתיקון כלים מבית האומן, אף על פי שאינם לצורך המועד אך בחוה"מ הדבר אסור:

משנה ח

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלֹשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם, וְכוֹרְכִין אֶת שְׁמַע, וְקוֹצְרִין וְגוֹדְשִׁין לִפְנֵי הָעֹמֶר, וְלֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ שֶׁמִּחוּ בְיָדָם, מַתִּירִין גַּמְזִיּוֹת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ, וְאוֹכְלִין מִתַּחַת הַנְשָׁרִים בַּשַּׁבָּת, וְנוֹתְנִין פֵּאָה לַיָּרָק, וּמִחוּ בְיָדָם חֲכָמִים:

*

ששה דברים עשו אנשי יריחו: על שלשה מיחו חכמים בידם, ועל שלשה לא מיחו בידם. ואלו הן שלא מיחו בידם: 1)מרכיבין דקלים כל היום של יום י"ד, היות ויש בדבר הפסד מרובה, שכן כל יום שדוחים את הרכבת האילן, החקלאי מפסיד פירות. הרכבת האילן הוא חיבור ענף דקל חדש שעושה פירות ע"ג דקל ישן שכבר לא עשה פירות 2)וכורכין את שמע לא היו מפסיקים בין תיבה לתיבה כדי שיכוונו טוב יותר. 3)וקוצרין תבואה וגודשין עושים ערימות מהתבואה לפני העומר, למרות שאסור לקצור לפני העומר, אנשי יריחו היו קוצרים, כיוון שתבואתם הייתה גרועה ולא הייתה ראויה להביא ממנה לקרבן העומר ולא מיחו בידם חכמים על שלשת הדברים שנמנו עד עתה. ואלו דברים שעשו אנשי יריחו שמיחו בידם חכמים: 1)מתירין גמזיות ענפים רכים מעצי חרוב ושקמה של הקדש היות וסברו שאבותיהם הקדישו רק את גזעי העצים להקדש ולא את הענפים 2)ואוכלין מתחת הנשרים בשבת היו אוכלים פירות שמצאו תחת האילן בשבת, למרות שלא ידעו אם פירות שלו נשרו לפני השבת, והפירות מותרים, או שמא נשרו לאחר השבת, ואסורים משום מקוצה 3)ונותנים פאה לירק למרות שירק פטור מהפאה. הבעיה בכך היא שפאה פטורה מהמעשר, וע"י שהיו מניחים פאה לירקות, לא היו מפרישים מעשר על ירקות אלו ומיחו בידם חכמים:

משנה ט

שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשָׂה חִזְקִיָּה הַמֶּלֶךְ, עַל שְׁלֹשָׁה הוֹדוּ לוֹ, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ. גֵּרַר עַצְמוֹת אָבִיו עַל מִטָּה שֶׁל חֲבָלִים, וְהוֹדוּ לוֹ. כִּתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת, וְהוֹדוּ לוֹ. גָּנַז סֵפֶר רְפוּאוֹת, וְהוֹדוּ לוֹ. עַל שְׁלֹשָׁה לֹא הוֹדוּ לוֹ, קִצַּץ דְּלָתוֹת שֶׁל הֵיכָל וְשִׁגְּרָן לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. סָתַם מֵי גִיחוֹן הָעֶלְיוֹן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ. עִבַּר נִיסָן בְּנִיסָן, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ:

*

ששה דברים עשה חזקיה המלך: על שלשה הודו לו חכמים ועל שלשה לא הודו לו חכמים: 1) גירר עצמות אחז הרשע למרות שהיה אביו, על מטה של חבלים ועל ידי שגרר את גופתו על מטה של חבלים, ולא קבר אותו בכבוד מלכים, אחז התבזה והודו לו. 2)כיתת נחש הנחשת פירר את נחש הנחושת שעשה משה רבינו, מפני שהיו עושים ממנו ע"ז והודו לו. 3)גנז ספר רפואות כדי שיבקשו רחמים מה' כשהם חולים והודו לו. על שלשה לא הודו לו: 1)קיצץ דלתות של היכל ושיגרן למלך אשור ולא הודו לו גירד את ציפוי הזהב שהיה על דלתות ביהמ"ק ושלחם למלך אשור כדי לשכנעו שלא יילחם בו. חכמים מיחו בידו היות והיה צריך לסמוך על ה'. 2)סתם מי מעיין ה-גיחון העליון כדי שלא יהיה מים לחילות מלך אשור, ולא בטח בה' ולא הודו לו. 3)עיבר ניסן בניסן עיבר את השנה בתאריך ל' אדר (שראוי להיות גם א' ניסן), כדי שעם ישראל יחגוג את הפסח בטהרה ולא הודו לו חכמים, היות ואסור לעבר את השנה לאחר כט' אדר.: