אחרית דבר

אחרית דבר

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יקוק אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יקוק אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת יקוק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יקוק וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְטוֹב לָךְ:                                                       

 (ספר דברים פרק י' פסוקים יא' – יב')

         

הרמח"ל בהקדמה לספר מסילת ישרים כתב שהפסוקים שנאמרו על ידי משה רבינו כוללים את "כל חלקי שלימות העבודה הנרצית לשמו יתברך". בפסוקים אלה פנה משה רבינו לעם ישראל והסביר להם את דרישותיו של ה' מעם ישראל, שעמידה בהן דורשת עבודה רבה: יראה מה', ההליכה בדרכיו, אהבת ה', שלמות הלב ושמירת כל המצוות. בכל זאת, בדבריו לבני ישראל, הקטין משה רבינו את הדרישות המוטלות על אדם מישראל: "מה ה' אלוקיך שאל מעמך", כביכול דרישותיו של ה' מעם ישראל אינן גבוהות? הדבר תמוה ביותר. כיצד ניתן לפנות לעם שלם ולומר להם שהדרישות הללו אינן גבוהות, כאשר לכל בר דעת ברור שקשה מאוד לעמוד בהן? נסביר את הדברים על פי הגמרא במסכת ברכות (לג,ב): 

 

"ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה". אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: "יראת ה' היא אוצרו". אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא, דאמר רבי חנינא: משל לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן, קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול.

 

הגמרא תמהה גם היא על משה רבינו: כיצד הוא היה יכול לחשוב שיראת שמים היא דבר קטן ולומר לבני ישראל שהקב"ה אינו מבקש מהם הרבה? עונה על כך הגמרא, שביחס לאדם בדרגתו של משה רבינו, הדרישה ליראת שמים איננה גבוהה. אולם קשה על כך: כיצד ייתכן לומר שמשה רבינו שהיה רועה ישראל, דרש מהעם להגיע לדרגתו הגבוהה? האם לא ידע שיש הפרש עצום בין דרגתו לדרגת העם?

לשאלה זו ניתנו מספר תשובות, אך לענייננו נביא את התשובה שנאמרה בתלמוד תורה קלם. משל למה הדבר דומה? למקרה שאדם חולה והוא צריך לעבור טיפולים מסובכים כדי להבריא. אדם הרואה את החולה עובר את הטיפולים עשוי לשאול אותו האם נוח לו בטיפולים האלה. תשובתו של החולה בוודאי תהיה שהוא היה מעדיף בשמחה לוותר על הטיפולים, אך הוא מוכן ורוצה לעבור את הטיפולים מכיוון שהמטרה, ההחלמה, שווה לו את אי הנוחות הזמנית של הטיפולים. כך גם אדם העובד קשה בכל יום היה יכול בשמחה לוותר על העמל היום יומי, אך הוא אינו עושה זאת משום שהוא יודע שרק כך הוא יוכל לפרנס את עצמו ומשפחתו. כך גם בעניין יראת השמים: כאשר אדם רואה לעיניו את הזכות הגדולה להיות עובד ה' ואת החשיבות הגדולה בכך, גם הוא יבין כמו משה רבינו שהדרישה ליראת שמים אינה דרישה גבוהה, היות והמטרה כל כך נעלה.

אדם שעובד ללא לאות כדי להיות בן תורה ועבד ה' אמיתי, חייב להשקיע בכך כוחות רבים. עליו להעמיק ולהכיר את עצמו היטב, ללמוד מהן הכוונות והמעשים הרצויים בעיני ה' ולראות כיצד הוא יכול ליישם אותם. לאורך החיים אדם נפגש במצבים הדורשים ממנו לקבל החלטות כיצד להגיב ואפילו כיצד להרגיש. רק עבודה קשה, רצינית, עקבית וללא פשרות תביא אותו למצב בו הוא באמת יוכל להתמודד בצורה הראויה בכל המצבים. בספר זה עסקנו במעט מן המעט ממה שניתן ללמוד מהאבות הקדושים, אך ישנן נקודות רבות נוספות שלא נכללו בספר, ובפרק זה נתמקד במעט מהן.

 

הבנת המעשים

לעיתים אדם מנסה ומשתדל ככל יכולתו לעשות את הטוב והישר בעיני ה', אולם נטיותיו האישיות ונגיעותיו עלולים לגרום לו להתנהג אחרת מהמצופה ממנו. היצר והנטיות האישיות כל כך מסנוורים, עד שאדם עלול לחשוב על מעשה מסוים כמעשה טוב, כאשר האמת איננה כזו. הרמח"ל כתב במסילת ישרים (פרק כ) שלשה דברים שאדם צריך לעשות כדי לדעת על כל מעשה האם הוא באמת מעשה טוב או רע:

 

וְתֵדַע בֶּאֱמֶת שֶׁזּוֹהִי הַמְּלָאכָה הַקָּשָׁה שֶׁבַּחֲסִידוּת, כִּי דַקּוּתוֹ רַב וְיֵשׁ לַיֵּצֶר בַּדָּבָר הַזֶּה כְּנִיסָה גְדוֹלָה, עַל כֵּן נִמְצֵאת סַכָּנָתוֹ עֲצוּמָה, כִּי הַרְבֵּה דְבָרִים טוֹבִים יוּכַל הַיֵּצֶר לְרַחֵק כְּאִלּוּ הֵם רָעִים, וְהַרְבֵּה חֲטָאִים לְקָרֵב כְּאִלּוּ הֵם מִצְווֹת גְּדוֹלוֹת. וּבֶאֱמֶת שֶׁלֹּא יוּכַל אִישׁ לְהַצְלִיחַ בַּמִּשְׁקָל הַזֶּה אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה דְּבָרִים, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ יָשָׁר שֶׁבַּלְּבָבוֹת, שֶׁלֹּא תִהְיֶה פְנִיָּתוֹ אֶלָּא לַעֲשׂוֹת נַחַת רוּחַ לְפָנָיו יִתְבָּרֵךְ וְלֹא זוּלַת זֶה כְּלָל, וְשֶׁיִּהְיֶה מְעַיֵּן עַל מַעֲשָׂיו עִיּוּן גָּדוֹל וְיִשְׁתַּדֵּל לְתַקְּנָם עַל פִּי הַתַּכְלִית הַזֶּה, וְאַחַר כָּל זֹאת יִהְיֶה מַשְׁלִיךְ יְהָבוֹ עַל ה'.

 

          שלושת הדברים שאדם צריך לעשות כדי לדעת מהו המעשה הרצוי אצל ה' הם:

• ישרות הלב – שאדם יהיה אמיתי עם עצמו ויברר את הדברים ככל שניתן ללא נטיותיו האישיות.
• לעיין במעשיו – לבחון היטב כל אחד ממעשיו.
• להשליך את יהבו על ה'.

 

ישרות הלב

          אחד הדברים הקשים על האדם הוא להתנתק מנטיותיו האישיות. אדם קרוב אצל עצמו ועל כן קשה לו להבין את עצמו על תכונותיו ומעשיו השליליים. פעמים רבות עלול אדם לחשוב שיש מניע חיובי למעשה שהוא עושה אך במציאות אין הדבר כך. לדוגמה: בהקדמה לספרו כתב החפץ חיים שיצר הרע עלול לומר לאדם שיש מצווה לספר לשון הרע על אדם אחר, היות והוא רשע, בעוד המניע האמיתי לאמירת לשון הרע הוא רצונו של המספר לומר את הדברים השליליים על אותו אדם.

          הדבר נכון גם לגבי הדיבור בנושאים הקשורים ליראת שמים. הרב קוק (מוסר אביך א,א) הסביר את דברי הרמח"ל שכתב שהעניינים עליהם כתב בספר מסילת ישרים גלויים לכל בני האדם, אלא שההרגל גורם לאנשים לשכוח את הדברים וליישמם. כך הסביר הרב קוק את דברי הרמח"ל:

 

הנה באמת עניין העבודה בכלל והיראה והאהבה והדבקות ידועים לכל. אבל הידיעה היא רק ידיעת ה' לבדו ולא הכוונה שהשם נושא בקרבו. כי לפי קדושת עמקי חכמת היראה שכל החכמות הן הצעות והכנות להן, לא יודעו לאדם מצד הדיבור החיצוני, אלא בהיגיון הלב בדיבור הפנימי.

 

          אדם אינו יכול להגיע למדרגות שבהן הוא עובד את ה', אוהב אותו ודבק בו, רק על ידי אמירת דברים בעלמא. אדם חייב להפנים את הדברים לתוך ליבו. כאן מבדיל הרב קוק בין החכמות כולן לבין ענייני יראת ה':

 

וזהו בעצמו סיבת ההעלם שלהם: מצד שהמון האנשים, אפילו החכמים, מורגלים בחכמות שבהן עניינן שווה בדיבור הפנימי כמו בדיבור החיצוני, ורוב החכמות כשידובר בהן, יוכר מצד הדיבור ערך העומק שבהן וההכרח לעיין בהן עד שידען, ואי אפשר לשום בעל שכל שהוא יצייר לו שהוא יודע אותן אם לא ידען.

מה שאין כן כל ענייני חובות הלב, שהמאמרים בעצמם אינם בחיצוניותם לפי עומק החכמה שבהם, כי לא נוסד בלשון כלל לדבר בכל פרטי ההבנה כפי הדרוש להם. ומי שאינו מתבונן לאשורם של דברים יחשוב שיודע הוא הדברים בידיעת השמות. על כן החובה היא לעיין שיהיה מכיר הדברים בהכרה פנימית, וממילא יתרחבו אצלו הדברים שמביאים לאותה ההכרה, עד שיעלה בידו להעניק מטוב ידיעתו גם לזולתו.

 

          ענייני יראת ה' וחובות הלב שונים משאר החכמות שבעולם. לדוגמה: חכמת המתמטיקה. כאשר אדם מסביר עניינים מסוימים במתמטיקה, היכולת שלו להסבר הדבר מראה שהוא אכן הבין אותו. לו הוא לא היה מבין את חכמת המתמטיקה, הוא לא היה יכול להסביר אותם לאחרים. בחובות הלבבות הדברים שונים: לא ניתן לבטא את כל הפרטים והעניינים הדרושים להן. אדם עלול להטעות את עצמו ולומר שכשם שהוא מבין מתמטיקה בגלל שהוא מצליח להסביר את הדברים לאחרים, כך כאשר הוא מסביר את ענייני חובות הלבבות, הוא באמת מבין אותם. ההשוואה האוטומטית שאדם עורך בין כל החכמות לבין חובות הלבבות היא המונעת ממנו להבין שעליו לעבוד קשה יותר על מנת להפנים את העניינים עליהם למד בענייני חובות הלבבות.

         

העיון במעשיו

          אדם אינו יכול להתקדם בנושא של יראת שמים ללא בדיקת מעשיו: האם הם תואמים את מה שה' דורש מהאדם? האם המעשים נעשים לשם שמים או חלילה לשם רצונות אחרים? אדם יכול לעבוד על טהרת ליבו, אך כל עוד אינו מיישם את מסקנותיו בפועל בכל מעשה שהוא עושה, הוא עדיין לא יעלה במעלות התורה והיראה.

          כבר בתחילת ספר מסילת ישרים, בדרגת הזהירות, הרחיב הרמח"ל בחשיבות התבוננות האדם במעשיו. הרמח"ל חזר על חשיבות זו פעם נוספת במידת החסידות, דרגה גבוהה הרבה יותר מדרגת הזהירות, משום שלאחר שאדם טיהר את ליבו, הוא צריך התבוננות חדשה במעשיו. מידת הזהירות עומדת עוד לפני טהרת הלב, וכבר שם מוטלת החובה על האדם לבדוק את מעשיו, אך נקודת המבט של האדם תשתנה מקצה אל קצה כאשר הוא יטהר את ליבו, ולכן מעשיו צריכים בדיקה מחודשת.

 

להשליך יהבו אל ה'

          כמו בכל דבר בעולם, אדם אינו יכול להתקדם בעבודת ה' ללא סייעתא דשמיא. לעיתים, אדם ירצה לקנות מדרגה רוחנית, אך לא תמיד יזכה לסייעתא דשמיא. כך כתב רבינו בחיי בספר חובות הלבבות (שער הביטחון פרק ד):

 

כי הבורא יתברך, כבר ציוונו לבחור במעשה העבודה ולכוון אליה בהשתדלות והסכמה ובלב שלם לשמו הגדול, והודיענו, שהוא אופני הנכונה לנו בעולם הזה ובעולם הבא. ואם יזדמנו הסיבות וייתכן גמר המעשה בעבודתו, אשר קדמה בחירתנו בה, יהיה לנו השכר הגדול על הבחירה בעבודה ועל הכוונה לעשותה ועל השלמת מעשיה באברים הנראים. ואם ימנע מן האברים גמר המעשה, יהיה לנו שכר הבחירה והכוונה, כאשר זכרנו במה שקדם, וכן העונש על העבירה.

 

          גם לאחר שאדם בוחר בטוב יש אפשרות שהוא לא יזכה לממש את בחירתו הטובה, משום שהוא לא יזכה לסייעתא דשמיא. במקרה זה הוא יזכה לשכר על הבחירה ולא על הפעולה עצמה. לכן, לאחר שני השלבים הראשונים: טהרת הלב ועיון במעשיו, חובה להתפלל אל ה' שיזכה גם לממש בפועל את החלטותיו. אמנם יש לחלק בין הבחירה במעשים הקשורים לעניינים הגשמיים ובין הבחירה במעשים הרוחניים, כדברי רבינו בחיי:

 

וההפרש שבין עבודת הבורא ושאר מעשי העולם בעניין הביטחון באלהים, יתברך, ששאר ענייני העולם לא נגלו לנו אופני הטוב והרע בסיבה מן הסיבות מבלעדי שאריתם, ולא אופני ההפסד והרע בקצתם בלתי קצתם, כי לא עמדנו על איזו מלאכה מן המלאכות, שטובה לנו ויותר ראויה לבקשת הטרף והבריאות והטוב, ולא באיזו סחורה, ובאיזו דרך, ובאיזה מעשה מן המעשים העולמיים נצליח כשנתגלגל בהם. ומן הדין עלינו, שנבטח באלהים בבחירתנו והשלמתה לעזרנו על מה שיש בו טובתנו, אחר שנתגלגל עליהם ונתחנן אליו להעיר לבבנו לבחירת הטובה והראויה לנו מהם. אבל עבודת הבורא יתברך, איננה כן, מפני שכבר הודיענו אופני הנכונה בה, וציוונו לבחור בה, ויעד אותנו בגמול עליה. ואם נתחנן אליו בבחירתה ונבטח עליו בהראותנו אופני הטוב לנו, נהיה תועים בדברינו וסכלים בביטחוננו, מפני שכבר קדמה הודעתו אותנו דרכי העבודה, אשר יועילנו בעולם הזה ובבא, כמו שאמר [בגמול העולם הזה]: "ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים", ואמר בגמול העולם הבא: "וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות".

 

          ההבדל בין הבחירה במעשים הגשמיים לבחירה במעשים הרוחניים הוא שבעוד שבמעשים הגשמיים לא ניתן בוודאות לדעת מה הבחירה הנכונה ומה ההחלטה הנכונה, במעשים הרוחניים ניתן לדעת בוודאות מה הבחירה המצופה מאיתנו. למרות שנדמה לנו שהחלטות והכרעות בענייני יראת שמים קשות, הקושי קטן לאחר ההגעה לטהרת הלב. ממשיך רבינו בחיי בדבריו:

 

ועוד, כי ענייני העולם, יש שתשוב הסיבה המשובחת מגונה, והמגונה, משובחת, אך העבודה והעבירה אינן כן, כי המגונה והמשובח מהן לא יעתק מענינו ולא יתחלף [לעולם].

 

 פעמים רבות ההחלטה הנכונה בעניינים הגשמיים תהיה הפוכה להחלטה הנכונה הקודמת שהיה עלינו לקבל בעניין גשמי כזה או אחר. התוצאה של בחירה מסוימת בעניין גשמי אינה חייבת להיות זהה לתוצאה הקודמת שהתקבלה מאותה בחירה שבחרנו בפעם הקודמת. לעומת זאת, הבחירה האמיתית בעניינים הרוחניים תמיד תהיה זהה. לא תהיה מציאות שבה האדם יעמוד בפני אותה מציאות ממש (עד כמה שהדבר אפשרי), וההחלטה שיידרש לה תהיה שונה מהחלטה קודמת שקיבל, כל עוד הייתה נכונה.

לכן, אדם אינו צריך לבטוח בה' בבחירת מעשים רוחניים, שהרי הבחירה הנכונה צריכה להיות ברורה לאדם. על האדם להתפלל אל ה' שיורה לו מהי הבחירה הנכונה בעניינים גשמיים, משום ששם הבחירה הנכונה אינה מובנת מאליה. על מה מוטל על האדם להתפלל אל ה'? ממשיך רבינו בחיי וכותב:

 

אבל מה שראוי לבטוח עליו הוא גמר מעשה העבודה, אחר בחירתה בלב שלם ונאמן והסכמה והשתדלות בבר לבב וכוונה לשמו הגדול, ובזה אנחנו חייבין להתחנן אליו לעזור אותנו בו ולהורות אותנו עליו.

 

          מקומו של הביטחון במעשים הרוחניים הוא רק לאחר שאדם כבר קיבל את הבחירה הנכונה, על מנת לממש בפועל את מה שהוא החליט. הלכך, לאחר שאדם כבר קיבל את ההחלטה מהו המעשה הנכון שנדרש ממנו, עליו להתפלל אל ה' שהוא גם יצליח לממש את בחירתו.

 

הדרכים להתמודדות עם היצר

          בספר חשבון הנפש (אותיות נא-סו) כתב שיש שלש דרכים להתמודד עם היצר הרע, ולכל דרך יש לפחות יתרון אחד על שלוש הדרכים האחרות (בעל חשבון הנפש מחלק את הדרך השנייה לשתי דרכים אך מכיוון שהן דומות במהותן חיברנו אותן). כדי שאדם באמת יוכל להתמודד באופן שלם עם יצר הרע, עליו להשתמש בכל שלשת הדרכים, כך שהוא ישתמש בנקודות החוזק שבכל דרך. נביא בקצרה את ארבעת הדרכים (כאמור, חיברנו שתי דרכים לדרך אחת כך שנכתוב רק שלש דרכים) ונזכיר את יתרונותיהן וחסרונותיהן:

• להתמודד עם היצר כשהוא עוד קטן. דרכו של היצר להתגבר עם הזמן, ואם זוכים להילחם אתו כבר בתחילת הדרך כשהוא עוד לא התגבר, קל יותר להילחם בו. אמנם מי שיתרגל רק לדרך זו, ימצא את עצמו מתקשה להתמודד בהתמודדויות גדולות יותר, משום שהוא יהיה רגיל להילחם עם היצר רק בעודו קטן, וכדברי מחבר ספר חשבון הנפש: "על ידי כך (המלחמה עם היצר בעודו קטן) נעשה המתחנך חלש ורך לבב לנוס תמיד מפני האויב מרחוק, והוא עלול להיכשל על ידי ניסיון כל דהוא הבא עליו בהסח הדעת".
• צירוף מעשים קטנים שבהם מנצחים את יצר הרע. בכל פעם מתמודדים התמודדות מקומית מול היצר. כאשר מצליחים לנצח את היצר הרע פעם אחר פעם, ההרגל עושה את שלו ונחרט בנפש, ובהמשך הדרך קל יותר לנצח את היצר בדברים נוספים. החיסרון בדרך זו הוא שכדי להגיע להישגים אמיתיים יש צורך בשנים רבות של עבודה, ובחלק מהמקרים האדם לא יספיק כלל להגיע אל המדרגות אליהן הוא שואף.
• דרך ההתפעלות. בדרך זו האדם נלחם על ידי שהוא מתאמץ מאוד במלחמה על מנת להתגבר על היצר, ומכניע את היצר בכוחניות ובמהירות. החיסרון בדרך זו הוא שכשם שכאשר האדם מתאמץ יתר על המידה מבחינה גופנית הוא עלול להתמוטט, כך אדם הנלחם ומאמץ את כוחותיו הרוחניים עלול להתמוטט מבחינה רוחנית, ולכן יש להפסיק את המאמץ לפני כלות כוחותיו.

 

התעוררות מידה רעה

          לעיתים נדמה לאדם שהוא כבר הצליח בהתמודדות עם יצר הרע וכבר מיגר מידה רעה שהייתה טבועה בו. אולם, לאחר זמן, ייתכן שאפילו זמן רב, עולה המידה הרעה אצלו פעם נוספת. גם בבניין הרוחני יש עליות ומורדות ועל כך הרחבנו כבר בפרק העוסק בעניין הניסיונות של האדם. כאן נביא רק דברים נוספים של הרב וולבה זצ"ל (עלי שור, חלק א, עמ' לה):

 

בהתקיף אותנו היצר, אנו מתביישים בפני עצמנו, לא מפני הרע והשפלות שביצר, אלא מפני הפגיעה בכבודנו שבהתקפה זו. אנו החזקנו את עצמנו לאנשים רמי המעלה והנה מתעוררת בנו נטייה שפלה השמה לאל את הערכתנו העצמית. לכן, כל מגמתנו היא – לשכוח את הכישלון בהקדם, והייתה כלא הייתה ...

והנה דווקא תגובה זו בלתי נכונה היא. התעוררות היצר מראה לנו כי התעלמנו מהשכבות העמוקות של נפשנו אשר גם הן צריכות להשתתף בעבודתנו. ואותה צורה שבה הופיע היצר – סמל הוא לעניין רוחני הצריך תקנה. אם מתעוררת, למשל, במתמיד אחד תשוקה עזה לעזוב את לימודו באמצע ולצאת לטיול, סימן הוא, כי השכבות העמוקות בנפשו, מתחת לסף הכרתו, טרם השלימו עם התמדתו וכי עליו לשים לב אליהן ולפייס אותן. כיצד מפייסים את הכוחות הנפשיים? על ידי משא ומתן עם עצמו, לשכנע כוחות אלה בהכרחיות ההתמדה, כאילו המשתכנע היה אדם אחר שצריכים לשכנעו. רק ההתעלמות מכוחות הנפש העמוקים – מסוכנת היא.

 

          הופעת המידה הרעה לאחר זמן רב  שבו חשב אדם שהוא כבר ניצח אותה מראה שישנם רבדים עמוקים יותר שבהם הוא עוד לא התמודד וניצח את היצר. עליו להעמיק את ההתמודדות שלו עם מידות אלה, על ידי שהוא יישא וייתן עם היצר וישכנעו בחשיבות המידות הרצויות והמעשים הרצויים. אך מדבריו של הרב וולבה עולה שאסור לשבור את המידות בכח. הרב דסלר מדמה במספר מקומות בספריו את הכנעת הכוחות לקפיץ. כשם שכאשר מורידים קפיץ, באותו הזמן מצליחים להוריד את גובהו אך לאחר זמן הקפיץ מתפרץ בכח. כך כאשר מכניעים כח מכוחות האדם ולא מפייסים אותו, הוא עתיד להתפרץ בכח רב יותר.

          יש ניסוי פסיכולוגי מאוד מעניין שיכול להסביר את הדברים. נתנו לשתי קבוצות משימה לשנן מספרים: קבוצה אחת הייתה צריכה לשנן רק שתי מספרים לעומת הקבוצה השנייה שהייתה צריכה לשנן שבע מספרים, ובדקו את התגובות שלהם (למשל בהקפדה על דיאטה). הקבוצה ששיננה שבע מספרים הקפידה פחות על הדיאטה כשהיא שיננה את המספרים. המסקנה של הפסיכולוגים היא שכאשר אדם מתאמץ, קשה לו יותר לעמוד במשימות העומדות בפניו. כך הם הסבירו את הנטיה לשבור דיאטה דווקא בסוף היום, לאחר שהיו לא מעט הזדמנויות לשבור אותה לאורך היום: כאשר אדם נמצא במאמץ ממושך, הוא מתקשה יותר לרסן את עצמו.

          כך גם בעבודת ה'. כל עוד אדם מכניע את היצר שלו בכוח במקום לפייס אותו, היצר יתפרץ בהמשך הדרך. כדי להתמודד עם היצר, צריך לעשות זאת בנחת ובפיוס.

         

מנוחת הנפש

          מנוחת הנפש היא תנאי הכרחי לאדם על מנת שיוכל לעבוד את ה' ולעלות במדרגות התורה. ראיתי הגדרה יפה למנוחת הנפש בספר שפתי חיים (מידות ועבודת ה', כרך ב, עמ' כ):

 

להיות מסור ומרוכז לתפקיד ההווה על כל הכוחות הנדרשים לכך ... ולהיות במנוחה ובריכוז מוחלט רק בתפקיד העכשווי.

 

          כאשר אדם אינו מרוכז בעניין אחד, הוא לא יכול לקבל את ההחלטות על מעשיו בקור רוח ובישוב הדעת, ומכאן הדרך קצרה לטעות. דוגמה לדבר ניתן לראות בשעות שאדם מקדיש ללימוד תורה. לעיתים אדם יושב מול הספר על מנת ללמוד ללא ריכוז. ייתכן אפילו שדברים חשובים ורוחניים מטרידים אותו, אך חוסר הריכוז פוגע מאוד בכמות ובאיכות הלימוד שלו. אדם שרוכש לעצמו את מנוחת הנפש, יצליח לקבל החלטות נכונות יותר ויבצע דברים באופן שלם יותר.

 

נפש האדם אחת

          הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק א) כתב שנפש האדם אחת, על אף שייתכן שהיא מחולקת למספר חלקים. כל החלקים מהווים חלק מיחידה אחת. לכן, לא ניתן לרפא רק חלק אחד של הנפש, אלא יש צורך בריפוי הנפש כולה, וההיפך, כאשר אדם עובד על מידה אחת ומשפר אותה, יש לכך השפעה על הנפש כולה. כך כתב החזון איש (אמונה וביטחון, פרק ד, אותיות א-ג):

 

תורת המידות העמידו חכמי היראה לפרק מיוחד בשלמות העבודה, ואף שקדו עליהם לפרקם למידות מספר, כמו כעס, גאווה, תאווה, אהבת הכבוד, אהבת הניצוח, נקמה, צרות עין וכיוצא בהן, ומרוב ההרגל נקבע בלב רבים שבאמת השלמות היא בעלת איברים נפרדים. ואמנם זה אמת מצד חולי הנפש ומצד מערכת הקרב כנגד משחתותם, אבל בשורשם אין כאן רק מידה אחת טובה ומידה אחת רעה.

המידה הרעה היא ההזנחה אל החיים הטבעיים על מהלכם הטבעי, ובלי כל השתדלות ישתלם במידות הרעות כולן, יהיה כעסן מצוין, נוקם מצוין, גאה מצוין וכן הלאה, לא יחסר לו מכל המידות הרעות שמנו חכמים מאומה. והמידה הטובה היא ההסכמה המוחלטת לבכר את הרגש המוסרי על הרגש התאווני, ומנקודה זו הוא לוחם נגד כל המידות הרעות יחד, ולא יתכן שתהיה הסכמה זו לחצאין, שזה האיש אשר אור השכל וסגולת הנפש הקיצוהו וישפיעו עליו לבחירת הטוב, הוא שואף בשעה הטובה בלי מצרים, ואינו רואה שבע לנפשו בכל הטוב שיעשה, והוא רואה עולם נצחי בלתי קץ ובלתי תכלית, וכרגע יתעב כל מידות רעות יחד.

 

          אם יש שורש משותף לכל המידות, הרעות והטובות, כיצד ייתכן שיהיו מידות שאדם ייכשל בהן ומידות שלא? ממשיך החזון איש ומסביר:

 

ואמנם אם אנו מוצאים לפעמים יחידים שיחוסן למידות אינו על צד השוויון בכל מידה ומידה, כמו שראינוהו שמידת התאווה להערב לחך לא תעבירנו על דעתו ואהבת הכבוד תעבירנו על דעתו, וכיוצא בו במידות אחרות, סיבת הדבר אינו בשרשו ולא בשביל שהסכמתו הראשונה הייתה למידה זו בלבד, אך בהיות שמלחמה זו כבדה מאוד ואין נצחונו השלם בטוח והיא נטושה כל ימי חלדו, זה האיש עדיין לא הגיע במעלתו לנצח הרבה, ולא מצאה ידו רק לעמוד בניסיונות קלים ולא מצאה ידו לעמוד בגדולות.

 

          אדם שיש לו מידה אחת רעה, סימן שגם שאר המידות הרעות טבועות אצלו. מדוע איננו רואים שאותו אדם נכשל בשאר המידות הרעות? מסביר החזו"א שאדם זה פשוט עוד לא נתקל בניסיון מספיק גדול שיוציא את אותה מידה החוצה.

 

הדרגתיות ועקביות

          בהקדמתו לספר מסילת ישרים, כתב הרמח"ל שכל חלקי העבודה כלולים בדברי הפסוק שהבאנו בפתיחה למבוא: "ועתה ישראל ..." וחילק את חלקי העבודה לחמישה. אולם, במהלך כתיבת ספר מסילת ישרים, ביסס הרמח"ל את סדר הספר על פי הברייתא של ר' פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ,ב) "תורה מביאה לידי זהירות וכו'". כך הסביר שם הרמח"ל את הסיבה שבחר להתבסס דווקא על ברייתא זו:

 

וּמָצָאתִי לַחֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, שֶׁכָּלְלוּ הַחֲלָקִים הָאֵלֶּה בְּסֵדֶר וְחִלּוּק אַחֵר יוֹתֵר פְּרָטִי וּמְסֻדָּר לְפִי הַהַדְרָגָה הַמִּצְטָרֶכֶת בָּהֶם לִקְנוֹת אוֹתָם עַל נָכוֹן. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ בְּבָרַיְתָא הוּבְאָה בִּמְקוֹמוֹת שׁוֹנִים בַּשַׁ"ס, וְאֶחָד מֵהֶם בְּפֶרֶק לִפְנֵי אֵידֵיהֶן, זֶה לְשׁוֹנוֹ, "מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת, זְהִירוּת מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, נְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי פְּרִישׁוּת, פְּרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, טָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, חֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, עֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, יִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, קְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְּחִיַּת הַמֵּתִים".

 

          הרמח"ל בחר לבסס את ספר מסילת ישרים דווקא על הברייתא של ר' פנחס בן יאיר ולא על הפסוק "ועתה ישראל ..." משום שהברייתא של ר' פנחס בן יאיר בנויה על הדרגתיות. אדם צריך קודם ללמוד תורה, לרכוש את מידת הזהירות, ורק לאחר מכן לרכוש את מידת הזריזות. בדרך כלל, לא תיתכן קפיצה על מידת הזהירות והגעה ישר אל מידת הזריזות כפי שכתב הרמח"ל בעצמו בהמשך הספר (סוף פרק ט):

 

רוֹאֶה כִּי רָאוּי לַזְּרִיזוּת לִהְיוֹת בְּמַדְרֵגָה אַחַר הַזְּהִירוּת, כִּי עַל הָרֹב לֹא יִהְיֶה הָאָדָם זָרִיז אִם לֹא יִהְיֶה זָהִיר בַּתְּחִילָּה, כִּי מִי שֶׁלֹּא יָשִׂים לִבּוֹ לְהִיזָּהֵר בְּמַעֲשָׂיו וּלְהִתְבּוֹנֵן בָּעֲבוֹדָה וּמִשְׁפָּטֶיהָ, שֶׁזּוֹ הִיא מִדַּת הַזְּהִירוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, קָשֶׁה שֶׁיִּלְבַּשׁ אַהֲבָה וְחֶמְדָּה אֵלֶיהָ וְיִזְדָּרֵז בִּתְשׁוּקָה לִפְנֵי בּוֹרְאוֹ, כִּי הִנֵּה הוּא עוֹדֶנוּ טוֹבֵעַ בַּתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיּוֹת וְרָץ מְרוּצַת הֶרְגֵּלוֹ הַמַּרְחִיקוֹ מִכָּל זֶה, אָמְנָם אַחַר שֶׁכְּבָר פָּקַח עֵינָיו לִרְאוֹת מַעֲשָׂיו וּלְהִיזָּהֵר בָּם, וְחָשַׁב חֶשְׁבּוֹן הַמִּצְווֹת וְהָעֲבֵרוֹת, כַּאֲשֶׁר זָכַרְנוּ, נָקֵל הוּא לוֹ שֶׁיָּסוּר מִן הָרַע וְיִשְׁתּוֹקֵק אֶל הַטּוֹב וְיִזְדָּרֵז בּוֹ. וְזֶה פָשׁוּט.

 

          הרמח"ל חזר על יסוד ההדרגתיות גם בהמשך הספר בבואו לדבר על מידת הפרישות, שם כתב:

 

מַּה שֶּׁצָּרִיךְ לִיזָּהֵר בִּקְנִיַּת הַפְּרִישׁוּת הוּא, שֶׁלֹּא יִרְצֶה הָאָדָם לְדַלֵּג וְלִקְפֹּץ אֶל הַקָּצֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבּוֹ רֶגַע אֶחָד, כִּי זֶה וַדַּאי לֹא יַעֲלֶה בְיָדוֹ, אֶלָּא יִהְיֶה פוֹרֵשׁ וְהוֹלֵךְ מְעַט מְעָט, הַיּוֹם יִקְנֶה קְצָת מִמֶּנּוּ וּמָחָר יוֹסִיף עָלָיו מְעַט יוֹתֵר, עַד שֶׁיִּתְרַגֵּל בּוֹ לְגַמְרֵי, כִּי יָשׁוּב לוֹ כְּמוֹ טֶבַע מַמָּשׁ.

 

          הרמח"ל הדגיש את הצורך בהדרגתיות ברכישת מידת הפרישות. כאשר אדם קופץ לקצה של מדרגת הפרישות בלי לבסס אותה על עבודה איטית והדרגתית על מנת לרכוש מידה זו, הוא לא יצליח לקנות אותה בקניין אמיתי.

          אמנם מצאנו בכתבי הרב קוק (אורות התשובה פרק ב) השוואה בין התשובה הפתאומית לבין התשובה ההדרגתית, וכך כתב:

 

לגבי משך זמנה, התשובה מתחלקת לשני חלקים: תשובה פתאומית ותשובה הדרגתית.

הפתאומית באה מתוך איזה ברק רוחני הנכנס בנשמה, בפעם אחת מכיר הוא את הרע ואת הכיעור של החטא ונהפך לאיש אחר, וכבר מרגיש הוא בקרבו השתנות גמורה לטובה. תשובה זו באה על ידי איזו הופעה של סגולה פנימית, על ידי איזו השפעה נשמתית גדולה, שראוי לחפש את נתיבותיה בעמקי תעלומה.

וישנה תשובה הדרגתית. לא בריקה הבריקה בקרבו להתהפך מן העומק של הרע אל הטוב, אלא מרגיש הוא שצריך להיות הולך ומטיב דרכיו ואורחות חייו, רצונו, הלך מחשבותיו, ובמהלכו זה הולך הוא וכובש לאט לאט את דרכי היושר, מתקן את המידות, מטיב את המעשים, מלמד את עצמו איך להתכשר יותר ויותר עד שהוא בא למעלה רמה של זיכוך ותיקון.

 

          נראה לעניות דעתי שאין מחלוקת בין הרמח"ל לרב קוק. הרב קוק דיבר על ההתעוררות לתשובה וההבנה של המעלה שיש לרכוש, אך בפועל גם הוא יודה שרכישת המדרגות למעשה היא איטית והדרגתית. גם בתשובה פתאומית, אדם צריך לעבוד ביסודיות על מנת לנקות את עצמו היטב מהרגלים ומידות על פיהן הוא חי עד עתה, אלא שההבנה לגבי האופן שבו עליו לשנות את עצמו יכולה גם היא להיות הדרגתית או לבוא בפתאומיות. בהמשך ספר אורות התשובה (פרק יד פסקה יח) הסביר מרן הרב קוק את החשיבות בתהליך הדרגתי בתשובה ובתיקון המידות ואת ההפסד הגדול כאשר אדם מדלג על מדרגות:

 

בכל דרגה ובכל השגת עולם יש בה אוצר של קדושה. וכשאדם דולג ועף במהירות גדולה יותר ממדרגתו, אז מתרוקן הוא מהתוכן הקדוש של הדרגות התחתונות שהן הראויות לו, ולמדרגות העליונות אינו יכול להתדבק מפני שהן יותר מידי רוחניות בעדו. על כן הוא צריך לשוב בתשובה בשברון לב ובשמחה אל המדרגות שעזב, ומכל מקום לא ישכח את הרושם של המדרגות העליונות שכיוון שעלה לא ירד ואז יתהפך הכל לטובה.

 

          מסוף דבריו של הרב קוק אנו למדים שכאשר אדם עולה במדרגות בצורה מהירה מידי בלי שהוא ביסס ורכש את היסודות המובילות לדרגות גבוהות אלה, הוא יכול גם להרוויח מכך, אם הוא יחזור בתשובה על כך שדילג על המדרגות הקודמות לאותם מעלות גבוהות. אך מצד שני עליו לזכור את מצבו בזמן שעמד לרגע במדרגות הגבוהות אליהן לא היה אמור להגיע.

          עניין נוסף הוא העקביות. בספרי מוסר רבים מובא שכאשר אדם אינו עקבי באחת המידות או המעלות, נחשב הדבר שאינו בעל אותה מדרגה או מעלה. כאשר אדם קנה מדרגה מסוימת, הוא יהיה עקבי בה. יתירה מזו, כאשר המדרגה באמת קנויה לאדם, הדבר יתאפיין לא רק בעקביות, אלא גם בשמחה על כך. כל עוד אדם לא רכש את המידה או המדרגה בקניין גמור, הוא לא יוכל לשמוח בהנהגותיו לפי מעלה זו (היות והיא לא קנויה לו ואיננה "שלו").

          זכור לי (ולאחר מכן שמחתי לראות שהדברים הועלו על הכתב בספר אמרי שפר) שמו"ר הגר"א שפירא זצ"ל הסביר באופן זה את המדרש העוסק בצערו של אהרון הכהן על שהוא לא זכה להיכלל בחנוכת המזבח, וכך כתוב במדרש תנחומא (בהעלותך פרשה ה):

 

"בהעלותך" מה כתיב למעלה מן הענין? "ויהי ביום כלות משה ויקריבו הנשיאים"  ואחר כך "דבר אל אהרן בהעלותך". זה שאמר הכתוב "יראו את ה' קדושיו כי אין מחסור ליראיו". את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט לוי לא הקריב ושבט אפרים וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי ומי היה נשיא לוי זה אהרן שנאמר "ואת שם אהרן תכתב על מטה לוי", ואהרן לא הקריב עם הנשיאים, והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אינו מקובל שבט לוי. אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן, אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן. לכך נאמר "דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך", הקרבנות כל זמן שבהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני, אינן בטלין לעולם.

 

          הסביר מו"ר שכוונת הקב"ה בדבריו לאהרון ש"לגדולה מזו אתה מתוקן" פירושו שהקרבת קרבנות הנשיאים הייתה מעשה חד פעמי. הייתה שם אמנם התלהבות גדולה של קדושה, אך מעשה ההקרבה היה חד פעמי. לעומת זאת, עבודתו של אהרון הייתה קבועה ועקבית. לאורך מאות שנים היו מדליקים בכל יום את המנורה בבית המקדש. כמו כן במשך אלפי שנים, אפילו היום אלפי שנים לאחר הקרבת קרבנות הנשיאים, נושאים הכהנים את כפיהם בכל יום. הקב"ה אמר לאהרון שהעבודה שלו גדולה משל הנשיאים משום שהיא עקבית ואינה מבוססת על התלהבות חד פעמית. ההתלהבות אמנם חשובה לעבודת ה', אך רק כאשר היא מלווה בעקביות.

          מו"ר היה רגיל לספר על אבי הישיבות ר' חיים מוולז'ין זצ"ל שהגיע לרבו מאורם של ישראל הגר"א כדי להתייעץ איתו בדבר הקמת הישיבה בוולז'ין. הגר"א סירב לייעץ לר' חיים מה לעשות. לאחר זמן קרא הגר"א לר' חיים, ייעץ לו מה לעשות ובירך אותו שיצליח בהקמת הישיבה. שאל ר' חיים את הגר"א מה גרם לו להסכים עכשיו להקים ישיבה? ענה לו הגר"א שהבין שבתחילה ניגש אליו ר' חיים בהתלהבות גדולה ולכן לא רצה לייעץ לו. רק לאחר שעבר זמן והרב חיים נרגע, הסכים הגר"א לייעץ לרב חיים.

 

היחס בין המחשבות למעשים

          חשיבות גדולה נודעת בהשקפה היהודית לחובות הלבבות. בפוסקים מצאנו דיונים האם כוונה מעכבת יציאה ידי חובה בקיום מצווה, והנביאים הוכיחו את עם ישראל על קיום מצות אנשים מלומדה. על הקשר בין המחשבות למעשים למדנו בהרחבה בשער המצוות, וכאן נסתפק במעט. הרב קוק כתב שכשם שמעשים טובים נגרמים ממחשבות טובות, כך מעשים שאינם טובים נגרמים ממחשבות שאינן טובות (אורות התשובה ו,ו):

 

המעשים מדברים הם בתוך הנשמה. כל פעולה שהיא משתלשלת אחרי השתלשלויות רבות מהטוב מהקודש, כשם שהיא נובעת ממקור הקודש שהמציאות של הקדש גרמה לה את הויתה, את התגלותה אל הפועל ואין קץ לסיבות אשר התגלגלו מרום חביון עד אשר באה פעולה טובה זו אל הגילוי המעשי, ככה בהיותה יוצאה אל הפועל, היא משיבה את האור לשורשה, היא מכה את הגלים לאחור ומרחבת היא את פעולת הקודש ומגדלתה ממטה למעלה.

והוא הדין להיפך. כל פעולה שמקורה משחת, כשם שהמקור הטמא הוא מחוללה, כך היא מגלה את חלאתה בתוכיות הרוח העושה אותה, עד אשר יעקרה ממקורה האיש השליט על כל מעשיו ועל רצונו בכח הגדול של התשובה, שאז בהתעלותה ביחוד למידת האהבה, תקבע את מדורה בעומק הטוב ותכה את הגלים ממטה למעלה, כהלכות הפעולות הטובות לטובה.

 

נראה שהרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק ב עמ' 36) מסדר את היחס בין חובות הלב למעשים באופן נפלא, כאשר הוא מסביר שאמנם עיקר החיוב הוא לטהר את הלב אך מדרגתו של האדם נקבעת על פי מעשיו, וכך כתב:

 

המעשים מבטאים את מדרגת האדם הפנימית, ומחשבות טובות שאין האדם מביאן לידי מעשה, בידוע שאינן לפי מדרגתו האמיתית. ומכל מקום עיקר החיוב הוא לטהר את הלב, שמזה ממילא יבואו המעשים. וזהו מה שכתוב בילקוט: "ומודה ועוזב ירוחם – ומודה על מנת ועוזב – ירוחם". הרי שההודאה על האמת שהיא עצם הוידוי, אם היא באופן הראוי להביא לעזיבת החטא במעשה, כלומר שהיא אמיתית ופנימית, אז היא נחשבת לעיקר ומביאה כבר את הרחמים, והעזיבה בפועל הינה רק בירור לאמיתת ההודאה. הלב הוא שורש המעשים וקובע את המדרגה.

יוצא איפוא שיש הבדלים מכריעים בערכם של מעשים, שלא ניתנו להיבחן לעין החיצונית, כי הם תלויים במדרגה הפנימית. אם האדם בתוך לבבו רואה ממש את האמת ושאיפתו היא לאמת, והיא שורש מעשיו, רק אז יהיו מעשיו בגדר "מצווה לשמה". ואם בעמקי לבבו לא יראה ערך לאמת, אלא ישאף לכבוד, לתאוות וכדומה, הרי שאיפות אלו תהיינה שורש מעשיו וזהו "שלא לשמה". עיני האדם מבחוץ לא יבחינו בהבדל אבל הראשון מאלה הוא כבר בן עולם הבא והשני עוד רחוק ממדרגה זו.

 

          עיקר חיוב האדם הוא לטהר את הלב. אך מדרגתו של האדם נקבעת על פי מעשיו ולא על פי ליבו, משום שדווקא המעשים הם שמעידים על טהרת הלב של האדם. אם אדם אינו מביא לידי ביטוי את מחשבותיו הטובות, את טהרת ליבו, מוכח שמחשבות אלה אינן מראות על מדרגתו האמיתית. המדרגה האמיתית של אדם תלויה בטהרת הלב, אך לא תיתכן טהרת הלב ללא מעשים שיביאו לידי ביטוי טוהר זה. אולם, גם מעשים בלבד אינם מראים על מדרגתו של אדם, משום שמדרגת המעשה תלויה בטהרת ליבו. תיתכן מציאות שבה שני בני אדם יעשו את אותו מעשה, אך מדרגתם תהיה שונה משום שטהרת ליבם גם כן שונה.

 

שאיפות גבוהות

          כדי שאדם יוכל לעלות ולהתעלות, עליו לשאוף לגדולות. כאשר אדם אינו שואף לגדלות ומסתפק בבינוניות, הוא ימצא עצמו רחוק אפילו מהדרגה הבינונית בה הוא מסתפק. מסופר על הגאון הרב מרדכי גיפטר זצ"ל שכאשר היה ילד, קנו הוריו קלפים של רבנים על מנת שישחק איתם. הרב מרדכי סידר את כל התמונות במחברת אחת ובאמצע המחברת השאיר שני עמודים ריקים. לתמיהת אימו ענה שהוא השאיר מקום לתמונה שלו כאשר בעז"ה יהיה גם הוא ראוי וגדול בתורה. כך כתב הגרמ"פ (אגרות משה, יורה דעה, חלק ג, סימן פב) בעניין השאיפה המוטלת על כל אחד:

 

וגם כל בן תורה ולומד בישיבות הקדושות צריך להשים אל לבו חורבן התורה הגדול שנעשה בעולם שהוא חיוב גדול על כל לומדי תורה בהישיבות שישתדלו להיות גדולי תורה והוראה ויראי שמים תחתם שזה עניין מוכרח לכל קהל ישראל.

 

          כך גם אמר מו"ר הגר"א שפירא (מורשה חלק א, עמ' קד) בהקשר של השאיפה לגדלות רוחנית:

 

צריך לשאוף להיות גדולים, לא להיות קטנים, וכן עיקר העיקרים של ישיבה לא להיות איש קטן. אסור להיות איש קטן. יש לשאוף לגדלות. לאדם גדול יש שו"ע אחר איך לחיות, יש לו הלכות אחרות.

לפני ברכת המזון אנו אומרים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". הגמרא שואלת מדוע לא לומר יותר מכן, שהרי מקור כל הטוב הוא הקב"ה כדברי הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו". ואם כן, למה מצמצמים את הטוב רק לחיינו, "ובטובו חיינו" בלבד? הרי יש להוסיף עוד דברים רבים שבאים לנו מטובו של הקב"ה! ומבארת לנו הגמרא "ההוא בדברי תורה כתיב". דהיינו, הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו" עוסק בענייני תורה, מכיוון שבתורה צריך שיהיה תיאבון גדול, יש עניין של "הרחב פיך ואמלאהו", להוסיף עוד ועוד ולבקש בדברי תורה. אבל בענייני העולם הזה, אין עניין להרבות בתיאבון, מה שנותנים – אוכלים, "ובטובו חיינו" מספיק. בדברי תורה צריך תיאבון גדול, "הרחב פיך", מי שיש לו תיאבון גדול נותנים לו מן השמים.

 

          מעבר לשאיפות הגבוהות ברוחניות, רואים מדברי מו"ר שבענייני גשמיות יש להסתפק במועט, בניגוד לענייני רוחניות שבהם צריך לשאוף למקסימום. דומה שזו דרך טובה גם לסיים את הספר, באיחול לכולנו שנשאף תמיד לעלות ולהתגדל ברוחניות, שנגשים שאיפות אלה, שנלך בדרך האבות ושנזכה לגאולה השלימה אמן. בהצלחה לכולנו בהמשך דרכינו.