צניעות
מדוע התורה ציוותה על הצניעות? מה היחס הנכון לדברים שבענייני צניעות
מערכת אוצר התורה | א' אב תשפ"ב
צניעות
הצניעות אצל האבות
כאשר אברהם אבינו ירד למצרים מחמת הרעב, הוא חשש שמא המצרים יידעו ששרה אימנו היא אשתו, ועל כן ביקש ממנה לומר למצרים שהיא אחותו. את בקשתו לשרה פותח אברהם במילים: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב,יא). רש"י על אתר מביא מספר הסברים לכך שדווקא עכשיו לפני הירידה למצרים, שנים רבות לאחר נישואיהם, מגיע אברהם לכדי מסקנה ששרה היא אכן אישה יפה. בפירושו הראשון כתב:
עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה.
לאורך שנות הנישואין הרבות, אברהם בכלל לא שם לב ששרה יפה משום שאורח החיים שלהם הקפיד על ענייני צניעות. רק עתה, כאשר נאלצו לרדת למצרים ויופייה של שרה היה עלול לסכנם, הוזקק אברהם לשים לב ליופי של שרה אמנו.
גם אצל רבקה אנחנו פוגשים את עניין הצניעות. כאשר רבקה ראתה לראשונה את יצחק אבינו, היא שאלה את אליעזר מי האדם ההולך לקראתם. אליעזר ענה לה שהאדם שראתה הוא יצחק, ורבקה מיד כסתה את פניה.
בהמשך הדברים נעמיק גם בעניין הצניעות אצל רחל אימנו, אך ניתן לראות שעניין הצניעות היווה דרך חיים הן אצל אבותינו הקדושים והן אצל אמותינו הקדושות. בדברינו ננסה להסביר במעט את עניינה של הצניעות על פי דברי רבותינו.
כתנות עור
בפרשת בראשית מסופר על החטא הראשון שהיה בעולם: חטא האכילה מעץ הדעת. לאחר שכל הנוגעים בדבר קיבלו את עונשם מאת ה', הלביש הקב"ה את אדם וחוה בכותנות עור (בראשית ג,כא). המפרשים נחלקו בהסבר הקשר בין חטאם של אדם וחוה והגירוש מגן עדן לבין הלבשתם על ידי הקב"ה. אנו נסביר באחד האופנים. על מנת להסביר זאת עלינו לברר תחילה כיצד אדם וחווה העזו בכלל לחטוא לאחר שצוו שלא לאכול מעץ הדעת? הרי ברור שאדם לא יעיז ללכת נגד רצון ה' מיד לאחר שצווה על כך מפי הקב"ה בעצמו?[1]
כאשר נתבונן בפסוקים המתארים את חטאה של חוה שאכלה ראשונה מעץ הדעת, נראה לכאורה שהתורה מאריכה בתיאור תחושותיה ומחשבותיה (בראשית ג,ו):
וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל.
המסקנה הסופית של מחשבתה של חוה הייתה "ונחמד העץ להשכיל", אך מה גרם לה לרצות באותה השכלה שהייתה אסורה עליה? מספרת לנו התורה שחוה ראתה "כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעניים". התאווה שהתאוותה חוה היא שהכשילה אותה וגרמה לה לחטוא באיסור החמור של אכילה מעץ הדעת. ללא התאווה, חוה כנראה הייתה מתגברת על יצרה ונמנעת מאכילה מעץ הדעת.
כל עוד אדם וחוה היו בגן עדן, היה ניתן לחשוב שהם יוכלו להיות תמיד מעל לתאוות שלהם, בלי להיגרר למקומות אסורים. לאחר שחוה, "אם כל חי", נגררה אחרי תאוותה ונכשלה באכילה מעץ הדעת, נוצר צורך לצמצם את עניין התאווה גם בתחומים אחרים כמו הלבוש, ולכן הקב"ה הלביש את אדם וחוה כדי למנוע מהם להיגרר אחרי תאוותיהם גם בתחום הצניעות.
צניעות – הסתר וצמצום
ניתן אולי להשוות בין חטא עץ הדעת לחטא העגל. ישנן דעות שונות בקרב הפרשנים בהסבר הסיבה שהקב"ה ציווה לבנות את המשכן. כך הסביר ספורנו (ויקרא יא,ב) את עניין הציווי:
הנה אחר שהתנצלו ישראל את עדים הרוחני שקנו במתן תורה, אשר בו היו ראויים לשרות שכינה עליהם בלתי אמצעי, כאומרו "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", אבא אליך וברכתיך כמו שיהיה העניין לעתיד לבא, כאומרו "ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם", מאס האל יתברך אחר כך מהשרות עוד שכינתו ביניהם כלל, כאומרו "כי לא אעלה בקרבך", והשיג משה רבינו בתפילתו איזה תיקון, שתשרה השכינה בתוכם באמצעות משכן וכליו ומשרתיו וזבחיו, עד שהשיגו וזכו אל "וירא כבוד ה' אל כל העם" ואל ירידת אש מן השמים.
לפני חטא העגל, עם ישראל היה זוכה להשראת שכינה בכל מקום ולא היה צורך דווקא במשכן להשראת השכינה – כל אחד היה יכול לזכות לגילוי שכינה גם בביתו. לאחר חטא העגל, רצה הקב"ה להימנע בכלל מהשראת שכינה בעם ישראל. משה רבינו התפלל ונענה שהקב"ה אמנם ישרה את שכינתו, אך לא בכל מקום, אלא רק במשכן. הדבר דורש הסבר. מדוע התרצה הקב"ה להשרות את השכינה דווקא במשכן? מה הקשר בין חטא העגל לצמצום השכינה לכדי מקום אחד?
ניתן אולי להסביר את העניין על ידי הבנת מהות החטא בחטא העגל. כאשר הרמב"ם פתח את הלכות עבודה זרה, הוא מסביר כיצד בכלל התחיל כל עניין העבודה הזרה:
בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה וזו הייתה טעותם אמרו הואיל והאלהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך. כיוון שעלה דבר זה על ליבם התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה וזה היה עיקר עבודת כוכבים ...
ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר ואמרו שהאל ציווה ואמר להם עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים והקריבו לו ונסכו לו כך וכך ובנו לו היכל ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ ומודיע להם צורה שבדה מליבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות ותחת האילנות ובראשי ההרים ועל הגבעות ומתקבצין ומשתחווים להם ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה וכוהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עימהם ואמר להם עבדוני בכך וכך ...
חטא העבודה הזרה לא התחיל מכך שאנשים כפרו במציאותו של ה' והתחילו לעבוד עבודה זרה. בני האדם התחילו לעבוד עבודה זרה בטעות. הם חשבו בתחילה שראוי לכבד את משמשיו של ה', הכוכבים והמזלות, מכיוון שהם חשבו שזהו רצונו של ה'. לאחר שעבר זמן רב, הגיע השלב השני של ההידרדרות לעבודה זרה, שלב בו עמדו נביאי שקר והסיתו את כולם לעבוד רק את משמשיו של ה' עצמם כאילו שהיו הם חלילה אלהים בפני עצמם. מכאן אנחנו רואים כיצד ממצב שהעולם כולו עבד את ה', התחיל העולם להחליק במדרון חלקלק עד שהחל לעבוד עבודה זרה.
באופן דומה מסבירים ראשונים נוספים ובתוכם ריה"ל (מאמר ראשון אות צז) את חטא העגל. לאחר שמשה רבינו נשאר על הר סיני למשך תקופה של ארבעים יום וארבעים לילה ללא שהעלה איתו אוכל ומים, העם התאכזב וחשש שמא משה רבינו חלילה לא ירד אף פעם מהר סיני. לכן ביקשו בני ישראל דבר מוחשי דרכו יוכלו לפנות אל ה', ויצרו את העגל – לא כדי לכפור בה', אלא כדי שהפניה אל ה' תהיה דרך חפץ מוחשי:
ולבסוף הרגישו אחדים מהם צורך לבקש להם נעבד שיוכלו לפנות אליו ככל האומות אך גם לא כחשו באלוהותו של מוציאם מארץ מצרים. הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש אליו יוכלו לרמז מדי ספרם את נפלאות אלוהיהם כאשר עשו זאת לימים אותם המאמינים אשר בראותם את הארון אשר עשה משה עליו השלום קראו הנה האלוה וכמו שאנו עושים כיום ברמזנו לשמים ולכל דבר שנתאמת אצלנו כי תנועתו אינה כי אם ברצון האלוה בלבד לא במקרה ולא ברצון אדם ולא בכח מכוחות הטבע.
חטאת העם הייתה אפוא רק בזה שעשו להם תמונה דבר שנאסר עליהם ובזה שייחסו כח אלוהי לדבר אשר עשו בידיהם ומרצונם בלי אשר באה על כך מצות האלוה ...
העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת אל מוציאם ממצרים כי אם עבירה על אחת ממצוותיו כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות והם עשו להם תמונה היה עליהם להוסיף להמתין למשה ולא לעשות להם סמל מדעתם ולקבוע מקום אליו יכוונו ולא לבנות להם מזבח ולהעלות עליו קרבנות כל זה בא להם בעצת האצטגנינים ובעלי הטליסמאות שביניהם אשר חשבו את עבודתם הם שהיו עובדים לפי הקושי הדמיון קרובה לעבודת האמת. אולם דרכם בזה לא הייתה כי אם כדרך הכסיל שהזכרנו למעלה אשר נכנס לאוצר תרופות של רופא והרג בני אדם באותן תרופות אשר קודם לכן היו מתרפאים בהן. אכן העם לא חשב כלל כי על ידי מעשה זה הוא יוצא מעבודת האלוה, ולהיפך, לדעתם היה מעשה זה משום השתדלות יתר בעבודת האלוה ולכן באו אל אהרון. ואהרון ברצותו לגלות את מחשבותיהם הנסתרות סייע במעשה ולא נחשב לו הדבר לעוון כי אם בגלל הוציאו את חטא העם מן הכח אל הפעל.
בני ישראל חשבו שהם עושים מעשה מצווה בעשיית העגל. הם חשבו שזו הדרך שבה הם אמורים לעבוד את ה'. לכן הם פנו דווקא אל אהרון הכהן, שללא ספק היה נאמן לה', על מנת שיעשה להם את העגל. מחשבתם הייתה שהם צריכים דבר מוחשי שיקשר ביניהם לבין הקב"ה על מנת שיוכלו לעובדו, כמו שבימי אנוש חשבו שיש לעבוד את הכוכבים המשמשים את ה'. כיצד אם כן מוודאים שלא יהיה כישלון נוסף ובני האדם לא יעלו שוב סברות שיגרמו להם לעבוד עבודה זרה בחושבם שבכך הם עובדים את ה'? מטילים הגבלה על עבודת ה' ועל השראת שכינתו. במקום שכל אדם באופן פרטי יוכל לזכות להשראת השכינה באופן גלוי אצלו בבית (כדברי הספורנו אותם הבאנו), יהיה רק מקום אחד בו תתגלה השכינה, וייקבעו כללים ברורים לגבי הדרך לעבוד את ה'. מעתה, לא כל אדם יכול להקריב קרבנות ולא כל מקום ראוי להקרבת קרבנות. גם בעבודת המשכן עצמה יש עבודות האסורות על כלל הכהנים כמו עבודת יום הכיפורים המוטלת רק על הכהן הגדול. אפילו לכהן הגדול אסור להיכנס לקדש הקדשים בכל יום משום שגם עליו הוטלו הגבלות. ההגבלות נועדו לכוון את עבודת ה' למקומות הנכונים.
כך גם בעניין הצניעות. הסייגים שהוטלו על האדם נועדו למנוע מצב בו האדם ישים דגש על דברים חיצוניים במקום על דברים פנימיים. כאשר אין גדרים וגבולות בענייני צניעות, אדם עלול ללכת שבי אחר תאוותיו ולהיגרר אחרי מראה חיצוני בלבד בעוד שהדברים החשובים באמת וקשורים למהות הפנימית של כל אדם, יוזנחו. כך הסביר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א בספר נפלא שיצא לאור בעניין הצניעות הנקרא "כתנות אור":
אישה השמה את הדגש בחייה על מראה חיצוני, ומקדישה רוב זמנה לאיפור סירוק וכדו', ומצד שני גבר המסתכל ובוחן את האישה על פי המראה החיצוני – גם הוא וגם היא, אינם עוסקים באדם באשר הוא אדם, אלא בסממנים חיצוניים. אין זאת אומרת כמובן שאישה לא תטפח פרטים חיצוניים, שהרי אף לחושים תפקיד, אלא שכפי שאמרנו, יש לדעת מה עיקר ומה טפל, כמה משקל היא מייחסת לעניינים החשובים באמת, למעשים טובים, למידות טובות וכיו"ב.
גבר ואישה מפחיתים מערך האדם כאשר הסתכלותם היא חיצונית בלבד. זו הסתכלות לא אנושית אלא חושנית חייתית. "שקר החן והבל היופי".
ולכן, ככל שנשים לובשות פחות ופחות צנוע, הן מבזות את עצמן, את אישיותן, את הצלם הרוחני שלהן, הן מושכות את תשומת לב הגברים וגורמות להן להביט אל גופן ולא להתייחס אליהן כאל אישיות בזכות עצמה. וכאן מתעוררת הבעיה – מי למעשה אשם, הגבר המחפש במבטו אחר האישה או האישה שמספקת לו את מבוקשו? התשובה: שניהם גם יחד!
המציאות הזו של החברה המערבית הקוראת לעצמה "מתקדמת", הריהי מפגרת בנושא זה. היא נסוגה אחורה משום שהתקדמות אמיתית נמדדת בקנה מידה תרבותי. ככל שהחברה האנושית עוסקת יותר ב"חוץ" ופחות ב"פנים", היא מתירנית יותר ומתקדמת פחות. אכן, כמה אנרגיה מבוזבזת על העניינים החיצוניים ופחות בעניינים הפנימיים.
דווקא השקפת העולם המודרני בעניין הצניעות נמצאת בפיגור לעומת עולם התורה. במקום להתבונן פנימה ולהחשיב את הפנימיות, מערכת המושגים והערכים של העולם המודרני גורמת לביטול הפנימיות ולמבט על החיצוניות השטחית. חברה מעורבת (שלצערנו יש גם אנשים מתוכנו הרואים בה אידיאל), אופן הלבוש ואופן ההתנהגות, מדגישים מאוד את החיצוניות במקום את הפנימיות.
הצניעות – מפתח למידות טובות
כותרת זו ניתנה על ידי הרה"ג חיים פרידלנדר זצ"ל, מנהל רוחני (משגיח) בישיבות פוניבז' והנגב, בפותחו את דבריו בעניין הצניעות (שפתי חיים, מידת ועבודת ה', חלק ב', עמ' תקסט). בדבריו הוא מסביר את החשיבות הרבה של הצניעות על פי דברי הגמרא במסכת מכות (כג,ב) הכותבת שהקב"ה ציווה בתורה את עם ישראל לקיים שש מאות ושלש עשרה מצוות, אך היה כאן תהליך לכאורה של צמצום המצוות. נביא את דברי הגמרא בדילוגים תוך כדי נאמנות למשמעות הדברים, וננסה להסביר:
דרש רבי שמלאי: שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה ...
בא דוד והעמידן על אחת עשרה ...
בא ישעיהו והעמידן על שש ...
בא מיכה והעמידן על שלש, דכתיב: הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך. עשות משפט זה הדין. אהבת חסד זה גמילות חסדים. והצנע לכת זה הוצאת המת והכנסת כלה. והלא דברים קל וחומר: ומה דברים שאין דרכן לעשותן בצנעא אמרה תורה: והצנע לכת, דברים שדרכן לעשותן בצנעא על אחת כמה וכמה ...
חזר ישעיהו והעמידן על שתים ...
בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר: כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק, אימא: דרשוני בכל התורה כולה! אלא, בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר: וצדיק באמונתו יחיה ...
הגמרא מתארת תהליך שלכאורה תמוה: הקב"ה ציווה שיש לקיים שש מאות ושלש עשרה מצוות, ולאורך הדורות באו אנשים גדולים מתוך עם ישראל וצמצמו בהדרגה את המצוות שיש לקיים. דוד הוריד שש מאות ושתיים מצוות ממצוות התורה ודרש לקיים רק אחת עשרה מצוות, ישעיהו הוריד עוד חמש מצוות ממה שדוד השאיר, מיכה הוריד עוד שלוש והותיר רק שלש מצוות מתוך התורה כולה, ישעיהו הוריד לשתיים וחבקוק השאיר רק מצווה אחת. תמוה מאוד!
רש"י הסביר שלאורך השנים הייתה ירידת הדורות, וכל ענקי העולם ראו שלא ניתן לדרוש מעם ישראל לקיים בדורם את כל המצוות ולכן הם צמצמו את התורה. כוונתו של רש"י איננה לומר שדוד המלך עליו השלום, מלך צדיק ועובד ה', נהיה חלילה רפורמי או ליברלי, וביטל חלק ממצוות התורה, וכן הדבר לגבי הנביאים האחרים קדושי ה' שהוזכרו: ישעיהו, מיכה וחבקוק. לכן פירש המהרש"א שכוונת הדברים היא שלאורך השנים שבהן הייתה ירידת הדורות, באמת היה קושי לאנשים להתפרס על מצוות רבות, ומשום כך דוד המלך צמצם את המצוות לאחד עשר יסודות. כאשר אדם יקיים את היסודות הללו, הוא יקיים את התורה כולה. כלומר: דוד המלך רצה להקל על עם ישראל לקיים את כל שש מאות ושלש עשרה המצוות, וכדי לעשות זאת הוא מצא את השורשים של כל אחת מהמצוות, ומיין את המצוות על פי שורש המצוות. כך הגיע דוד המלך למצב שכל שש מאות ושלש עשרה המצוות מצטמצמות לאחד עשר שורשים, והקפדה על השורשים האלה, נחשב לקיום התורה כולה. ישעיהו צמצם את כל התורה לשש מצוות עיקריות, וכך הלאה, עד שחבקוק צמצם את המצוות כולן למצווה אחת: "וצדיק באמונתו יחיה". הדבר דומה למסופר במסכת שבת שנכרי ביקש מהלל ללמד אותו את התורה כולה בשעה שהוא עומד על רגל אחת. הלל צמצם את התורה כולה במשפט: "דעלך סני – לחברך לא תעביד", מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, מכיוון שמי שמקיים זאת, מקיים את התורה כולה.
אחת משלש המצוות שקבע מיכה כיסוד מרכזי היא הצניעות. בדבריה הביאה הגמרא את עניין הצניעות בהקשר למצוות כמו הוצאת המת והכנסת כלה, ומהן למדה בקל וחומר את החיוב של צניעות גם לעניינים שרגילים לעשות בצנעה. מדוע הצניעות היא כה חשובה עד שהיא נכללה בשלושת המצות שקבע מיכה הנביא? מדוע חשב הנביא מיכה שמתוך כל שש מאות ושלש עשרה מצוות, עניין הצניעות היא מצווה יסודית כל כך? תחילה מביא הרב פרידלנדר זצ"ל את דבריו של רבו, הרב אליהו דסלר בספרו מכתב מאליהו:
"מאי "עין לא ראתה אלקים זולתך"? אמר ר' יהושע בן לוי: זה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית". לעולם הבא זוכה אדם רק על ידי פנימיות אמיתית. כל דבר היוצא לחוץ, ואפילו רק החושבים אודותיו איך נראה כלפי חוץ, כבר איננו שייך לטהרת עולם הבא. זהו עניין "עין לא ראתה אלקים זולתך", פנימיות שעיני זר לא ראוה זולת הקב"ה. כי פנימיות גמורה איננה נראית לעין כלל. זוהי בחינת "יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית".
הגמרא במסכת ברכות (לד,ב) שואלת מה פירוש הפסוק "עין לא ראתה אלקים זולתך" ועונה שהכוונה ליין המשומר בתוך ענביו מששת ימי בראשית. מה הקשר בין תשובת הגמרא שכוונת הפסוק היא ליין שמשומר בתוך הענבים שלו לבין מילות הפסוק "עין לא ראתה אלקים זולתך"? מסביר הרב דסלר שהכוונה היא לפנימיות. כשם שהיין משומר בתוך הענבים שלו ולא ניתן לראותו, כך הקב"ה הוא היחיד שרואה כל דבר רוחני. הרב פרידלנדר מרחיב את דבריו של הרב דסלר:
לעולם הבא זוכה האדם רק על ידי פנימיות אמיתית. מה זה עולם הבא? זה עולם רוחני. רוחניות היא פנימיות. פנימיות אמיתית בלי שום חיצוניות. כל דבר היוצא לחוץ ואפילו רק חושבים אודותיו איך הוא נראה כלפי חוץ, אם אני עושה משהו ואני חושב או שואל את עצמי: איך ומה האחרים יגידו על זה? מה הם יחשבו שאני עושה? אם כן אני כבר חושב על הרושם החיצוני של הדבר, ואם כך, המצווה הזו כבר איבדה את ערכה הפנימי, כיוון שאני מערב חיצוניות לתוכה. דבר כזה כבר אינו שייך לטהרת עולם הבא, זה כבר לא עולם רוחני טהור.
זה העניין של "עין לא ראתה אלוקים זולתך", פנימיות שעיני זר לא ראוה, פנימיות שמישהו אחר זולת הקב"ה לא ראה. זה הפירוש "אלוקים זולתך", פנימיות שמתגלית רק כלפי השם יתברך, כי פנימיות גמורה אינה נראית לעין כלל.
כדי שמעשה יהיה רוחני טהור, עליו להישאר מוסתר מעיני הבריות. כאשר אדם עושה מעשה ובתוך מערכת שיקוליו הוא מתייחס גם למה יאמרו עליו הבריות, המעשה מאבד את תוכנו הרוחני הפנימי והופך להיות חיצוני. רוחניות ופנימיות באות שתיהן כאחת. ממשיך הרב פרידלנדר בדבריו:
אם כן אנחנו מבינים ששורש הצניעות זה פנימיות. אדם שהוא שוקד לפתח את הפנימיות שלו, סולד מלהתבלט ולהראות את הדברים החוצה, מכיוון שהוא חושש וירא שאם זה יראה החוצה, תתערב בזה איזו חיצוניות. ואם כן כבר ערבבתי כאן קורט של חיצוניות אזי כבר אין זו פנימיות. וזה מה שהגמרא אומרת "הצנע לכת עם אלוקיך", אפילו בהכנסת כלה. גם דברים שעושים בפומבי צריך עד כמה שאפשר להשתדל שהדברים האלו לא יאבדו מהערך הפנימי. וזאת על ידי שאנחנו מצניעים את הדברים עד כמה שאפשר בפנים. זה פירוש הפסוק: "הצנע לכת עם אלוקיך" – שצריך ללכת רק עם ה' יתברך, בכל מעשה עלי לשאול את עצמי: איך מוצאים חן בעיני ה' יתברך? אבל חס ושלום לא לחשוב מה יאמרו הבריות על הדברים האלה.
הרב שלמה לורינץ בספרו "במחיצתם" (חלק א עמ' 356) סיפר שבשנים האחרונות לחייו של מרן הרב שך זצ"ל, שמע את הרב שך שואל "ריבונו של עולם – מה אוכל עוד לעשות בשבילך"? הרב לורינץ שאל אותו: "הלא רבינו הפיץ כל כך הרבה תורה, החזיק את החינוך העצמאי, עסק בענייני ציבור והדריך אותנו"? הרב שך זצ"ל נאנח וענה לו: "הכל נכון, אבל כל מה שהזכרת ידוע ונתפרסם ולכך אין לזה חשיבות". זה תוכן דבריו של הרב פרידלנדר. כאשר אדם עושה מעשה או מקיים מצווה בפומבי, גם אם בדרך כלל נהוג לקיים אותם בפומבי, המעשה מאבד את ערכו הרוחני.
יש לציין שהרב לורינץ כתב לפני כן (שם עמ' 259) שהרב שך אמר בכנס היסוד של דגל התורה בשם רבי ישראל סלנטר, שבזמננו לא ייתכן שיהיה צדיק נסתר ונימוקו עימו: "יהודי אשר כבוד שמים נוגע לליבו, אינו יכול להסתגר בד' אמותיו בזמן שהאש בוערת מסביבו, כאילו אין זה נוגע לו. עליו לצאת למערכה ולפעול ככל יכולתו למען כבוד ה' ותורתו".
אכן ממש לפני סיום כתיבת הספר הזדמן לי בס"ד לראות בהגדת "ומתוק האור" (עמ' 96-97) של הרב שלמה לוונשטיין שליט"א סיפור מאלף אודות ר' ישראל מסלנט שהיה מוכרח להתגלות לצורך השפעתו. אך ר' ישראל היה תמיד שוקל עד כמה הוא צריך להתגלות על מנת להשפיע וכמה הוא יכול להמשיך ולהסתיר את דרגתו. בכל דרשה היה נוהג קודם לכתוב מראי מקומות על גבי מודעה על מנת שהקהל יוכל לעיין במקורות ולהתכונן לשיעורו. פעם אחת תלה את המודעה, ולאחר מכן ביקש מהשמש שלו להביא את המודעה על מנת שהוא יוכל לראות את רשימת המקורות בשעת הדרשה ויוכל להתרכז בהם. אך היו שני קלי דעת ששינו את המקורות שהוא כתב. במשך כעשר דקות עמד ר' ישראל והרהר, ולאחר מכן התחיל לדרוש פלפול במקורות שהיו רשומים במודעה המוחלפת. תלמידו המובהק של ר' ישראל, רבי נפתלי אמסטרדם, אמר על מקרה זה, שר' ישראל לא היה צריך עשר דקות בשביל לחשוב על פלפול חדש, אלא שבעשר הדקות שהרהר, הוא היה נתון במלחמה עם עצמו: מצד אחד חשב להודיע לכולם שהוא "שכח" את פלפולו, ומאידך חשש שאם יבזה את עצמו, הוא יאבד את השפעתו ולא יוכל להמשיך ולהפיץ את תורת המוסר. במשך כל אותן דקות שהרהר, התחוללה בנפשו מלחמה זו, עד שהגיע בוודאות למסקנה שהוא נקי לגמרי מכבוד עצמי ורק אז התחיל לדרוש. ממשיך הרב פרידלנדר וכותב:
וזו עבודה גדולה מאוד ועיקרית לכל המצוות, כי כל התבלטות נגרמת על ידי נטייה לחיצוניות, ובמיוחד הדברים אמורים במקום שעוסקים עם הציבור, שדווקא במצב זה חייבים להצטנע ככל האפשר, וכפי שה"חובות הלבבות" אומר: "והכת השלישית – אנשים שהלכו בדרך הגדר השפל שבפרישות, והוא שפרשו מן העולם בליבותם ומצפונם, והשתתפו עם אנשי העולם בנראה מגופיהם בישוב העולם, כחרישה וזריעה, והתעסקו בגופיהם בעבודת הבורא יתברך". והוסיף "והכת הזאת היא יותר קרובה אל הדרך הממוצע הישר שהתורה מצווה עליו, מאשר שתי הכתות שהזכרנו לעיל", וכוונתו שמעלת הפרוש היא שגם בציבור הוא פרוש, והלימוד לנו שגם כשעוסקים עם הציבור שלא להתבלט.
דווקא אדם שעוסק בצרכי ציבור ועובד מול הציבור, הוא שחייב להצטנע יותר ופחות להדגיש את עצמו. יש דברים שאין ברירה ומתוקף העבודה הם מתפרסמים, אך יש להסתיר את הדברים ככל שניתן. מכאן הוא מגיע לקשר לצניעות הגוף:
ומכאן נגיע להשלכות הצניעות ביחס לגוף. אם אדם הוא בהכרה שצריך לשאוף רק לפנימיות, אם כן מבין שההתעסקות בענייני הגוף היא סתירה לשאיפת הפנימיות, ועל כן הוא מסתיר מה שיותר את התעסקו עם גופו. ואם אצל שאר אנשי העולם מקובל שבמקומות מסוגרים אין האדם מקפיד על צניעות, אצלו אין הדבר כן, הוא רוצה להסתיר את הדבר ככל האפשר ויותר מזה, מכיוון שהעיקר אצלו זו רוחניות – פנימיות, ולא חיצוניות – גשמיות.
יסודה של הצניעות היא פנימיות ורוחניות. הצניעות באה לידי ביטוי במרחבים רבים של חיינו: קיום מצוות, אורח חיים וגם צניעות הגוף. המטרה היא להסתיר את הדברים האלה כמה שיותר, על מנת לנסוך בהם תוכן רוחני פנימי ואמיתי. זו הסיבה לחשיבות הרבה כל כך של הצניעות בכל מרחבי החיים וזו גם משמעות הכותרת של הרב פרידלנדר שהצניעות היא המפתח למידות טובות.
זו הסיבה שמו"ר הגר"א שפירא כתב (מורשה חלק א עמ' קפה)[2] בהקשר לעניין הצניעות שמוסד חינוכי צריך להשפיע אפילו ביד חזקה. החשיבות הרבה של עניין הצניעות כפי שראינו היא הגורמת לכך שיש להתעקש על כך. כמובן, שבשעת מעשה כל אחד צריך להתייעץ עם רבו, כי לא כל הזמנים והמקרים דומים.
אורח חיים של צניעות
אמנם עיקר הכוונה במאמר היה לדבר בעיקר על צניעות הגוף, אולם קשה לסיים חלק זה של הנושא ללא הסיומת של הרב פרידלנדר לנושא הצניעות המדברת על אורח חיים של צניעות, כפי שהוא אמור לבוא לידי ביטוי מעשי בחיינו, כאשר דבריו מהווים תוכחה גלויה לכולנו בנושא ההתנהגות היום – יומית של חיי צניעות.
לפני שנביא מילה במילה את דבריו של הרב פרידלנדר, נביא את הסברו לגמרא נוספת המזכירה את עניין הצניעות. הגמרא (יומא לט,א) מספרת שלאחר פטירתו של שמעון הצדיק, לא שרתה יותר ברכה בלחם הפנים, וכל כהן קיבל מלחם הפנים חתיכה קטנה מאוד. הגמרא אומרת ש"הצנועים מושכים את ידיהם והגרגרנים חוטפים ולוקחים". היו כהנים שהיו גרגרנים, שהיו חוטפים את לחם הפנים על מנת לאוכלו, והכהנים הצנועים היו נמנעים מאכילת לחם הפנים משום שהם לא רצו להיות שותפים במלאכת החטיפה. מה הקשר בין צניעות לאי חטיפת לחם הפנים?
מסביר הרב פרידלנדר שכאשר אדם שואף לפנימיות ורוצה את תוכן הדברים, הוא מבין שהעיקר הוא שהמצווה תיעשה, שלחם הפנים ייאכל – גם אם הוא לא יהיה זה שיאכל אותו. אמנם לכתחילה ראוי שגם הם יאכלו, אך מצד פנימיות הדברים העיקר הוא שיהיו כהנים שיאכלו מלחם הפנים. גם אם אדם אחר מקיים את המצווה (ובמקרה זה גם אם הוא גרגרן), אין הדבר משנה, ואין צורך שהאדם יבליט דווקא את עצמו בקיום המצווה. מכאן נעבור לדבריו של הרב פרידלנדר לגבי אורח חיים של צניעות:
ויש ללמוד מכלל זה הרבה מאוד, הנוגע לכל יום ויום ולכל המצוות, שהעיקר לא להבליט את החיצוניות. למשל, כאשר רחמן לצלן נפטר תלמיד חכם גדול, קשה ללכת ללוותו, יש דחיפות נוראות כי כל אחד רוצה לסייע בנשיאת המיטה והדבר נובע מחיצוניות כיוון שאדם חושב שדווקא הוא חייב לשאת את הארון, אך לפי פנימיות הדברים, מה הנפקא מינה מי ישא, אם אני או אחר יישא? והתשובה שההבדל הזה שכל אחד חושב על עצמו לזכות במצווה ואינו מעלה כלל בדעתו שגם אחרים יכולים וזכאים לזכות במצווה, נובעת מהנהגה של חיצוניות. גם כשתלמיד חכם מופלג מגיע לאיזה מקום, נדחפים ונדחקים בכל הכח, והלא העיקר לכבד את הגדול, וכי בצורה כזו מקיימים זאת? יש מושג של "נבל ברשות התורה", דהיינו, לעשות הכל בצורה כזו שאינה הולמת את הרוח ואת הפנימיות. האדם צריך תמיד לשאול את עצמו: האם הדברים האלה, לא רק שהם מותרים, אלא האם הם גם הולמים את השאיפה הזו ליראת שמים פנימית וטהורה? וכן כל התבלטות לא רק בלבוש, כגון בשמחות: פאר בשמחות והתבלטות בשמחות, גם זה ודאי בא מן החיצוניות. אם אדם יש לו שמחה במשפחה, אם זו חתונה, אם זה אירוסין או כל שמחה אחרת, אם השמחה הזו היא שמחה פנימית טהורה ואמיתית, אז אינו זקוק להפגין את השמחה על ידי כל מיני אמצעים חיצוניים, על ידי בזבוז ושפע, אדם שגישתו להיסחף עם הזרם המקובל ברחוב, ותולה דעתו ומעשיו ב"מה יאמרו הבריות", אצלו הכל נמדד בערכים של חיצוניות, בוודאי הוא מחפש לעשות רושם על אחרים. אבל אדם שהוא פנימי, שהשמחה שלו היא גם כן שמחה לבבית, שמחה פנימית, איננו זקוק כלל לסממנים האלו של הפגנת החיצוניות, ואדרבא! ככל שהוא מצניע את פעולותיו ואת שמחתו, הוא בטוח יותר שהם ערכים פנימיים, שהשמחה שלו היא שמחה של לב, שהיראת שמים שלו יראת שמים של לב – בעל ערכים פנימיים טהורים.
יהי רצון שנזכה לרכוש לעצמינו את החיים הרוחניים הפנימיים, שנזכה למעלת הצניעות האמיתית בכל דרכי חיינו!
צניעותה של רחל אימנו
בפרק א' של נתיב הצניעות, מאריך המהר"ל לבאר שהצניעות מובילה למדרגה נסתרת ועליונה. תחילה מביא המהר"ל את הגמרא במסכת מגילה (יג,ב):
ובמסכת מגילה אמר רב חמא מאי דכתיב (מהו שכתוב) לא יגרע מצדיק עינו בשכר צניעות שהיה ברחל זכתה ויצא ממנה שאול ובשכר צניעות שהיה בשאול זכה ויצאה ממנו אסתר. כי מטא ההוא יומא ועאיל ליה ללאה (כאשר הגיע אותו היום והכניס לבן את לאה ליעקב לאישה) אמרה רחל: השתא מכספא אחתאי (עכשיו תתבייש אחותי) מיד אותן סימנין שנתן יעקב לרחל מסרתן רחל ללאה והיינו דכתיב ויהי בבוקר והנה היא לאה מכלל דעד השתא לא הוה ידע (מכאן שעד עתה לא ידע) לפיכך זכתה ויצא ממנה שאול. ומאי צניעותא דשאול (ומהי צניעותו של שאול?) דכתיב "ויאמר שאול אל דודו הגד הגיד לנו כי נמצאו האתונות ואת דבר המלוכה לא הגיד לו אשר אמר שמואל", ולפיכך זכה ויצאה ממנו אסתר ואסתר מאי היא דכתיב "אין אסתר מגדת מולדתא ואת עמה".
וכך מסביר המהר"ל את הגמרא:
דע כי ראויה הייתה רחל לצניעות מפני כי רחל הייתה הקטנה והיא יצאה אחרונה אל הגילוי שהרי נולדה באחרונה, וכל אשר יוצא אחרונה אל הגילוי הוא דבר צניעות כי הוא נסתר ביותר וזהו הצניעות. וכן תמצא בבנות לוט בצעירה שקראת בן עמי וזה דרך צניעות, לא כמו הבכירה שקראה מואב ופרסמה הדבר וזהו בלתי צניעות. ומזה תבין כי הצעירה מוכנת לצניעות כי היא יצאה אחרונה אל הגילוי להיות נמצא בעולם ולכך זרעה פנימית בצניעות. ולא תמצא בכל המידות שהדומה יוליד הדומה כמו שתמצא אצל הצניעות שהצנוע מוליד צנוע, ודבר זה כי הזרע נמשך ממקום צנוע פנימי, ולפיכך כאשר האב או האם יש בו צניעות נמשך הזרע ממקום צנוע נסתר לגמרי, ולכך אמר בשכר צניעות של רחל יצא שאול שהיה צנוע ובשכר צניעות של שאול יצאה אסתר שהייתה צנועה.
ברחל אימנו הייתה צניעות מיוחדת משום שהיא נולדה אחרונה. ככל שאדם נולד בשלב מאוחר יותר, הוא נחשב נסתר ליותר זמן: כל עוד שהוא לא נולד הוא גם עוד לא הגיע לידי גילוי. זו גם הסיבה שהבת הקטנה של לוט הייתה צנועה יותר מאחותה הגדולה, דבר שבא לידי ביטוי בקריאת שמות הבנים שנולדו להן. בכל התכונות שבעולם, האדם אינו מוריש את תכונותיו לצאצאיו חוץ ממידת הצניעות, משום שזרע ההולדה מגיע ממקום צנוע פנימי. ממילא מובן מדוע שאול היה צנוע ולא אמר את דבר המלוכה, שהרי הוא היה צאצא של רחל אימנו שהייתה גם היא צנועה (משום שהיא נולדה לאחר לאה). גם אסתר שהייתה מזרעו של שאול הייתה צנועה משום שהצניעות עברה מדור לדור מרחל אימנו עד לאסתר המלכה.
מדברי הגמרא אנחנו רואים את ההגדרה האמיתית של הצניעות – הסתרה. אסתר הסתירה את שייוכה הלאומי, שאול הסתיר את דבר המלוכה, ורחל אימנו הסתירה את החלפתה בלאה על ידי שהיא העבירה את הסימנים ללאה. כאמור, על ידי ההסתרה מקבל כל דבר את מקומו המיוחד והאדם יודע להתמקד בדברים החשובים באמת.
הצניעות מובילה לקדושה
בהמשך דבריו מסביר המהר"ל את דברי חז"ל (בבא בתרא קכז,א) שהבכורה הייתה ראויה לצאת מרחל: משום שצניעות מובילה לקדושה. ההסתרה של דבר כלשהו מובילה אותו לקדושה, וממילא הבכור שגם הוא מהווה את סמל הקדושה במשפחה היה ראוי להיוולד לרחל בזכות צניעותה. הגמרא שם מסבירה שבסופו של דבר הבכורה ניתנה דווקא ללאה מכיוון שהיא ביקשה רחמים, ובזכות אותם רחמים הבכורה הועברה אליה.
כאן אנחנו רואים יסוד גדול. ככל שדבר הוא קדוש יותר, הוא צריך הסתרה גדולה יותר על מנת שלא תיפגע קדושתו. כשם שקדושת הבכורה הייתה צריכה לצאת דווקא מרחל בזכות צניעותה, כך גם בכל דבר שבקדושה. המפגש של דבר קדוש עם הנגלה עלול לטשטש את קדושתו.
עניינים שבצניעות - לשלב הנישואין
פעמים רבות נשאלים אנו מדוע יש לשמור על כללי הצניעות בעניינים שונים של בינו לבינה? נדמה כי חלק מהתשובה כבר כתובה לעיל, אך נראה שחשוב להוסיף עוד נקודה אחת בהסבר העניין.[3] יש עניינים בצניעות שעל מנת לגלות אותם יש להמתין דווקא עד שעת החתונה. שימוש מוקדם בעניינים אלה, כאשר הבחור או הבחורה עדיין לא בשלים, עלול לפגוע אחר כך בחיי הנישואין השלמים, שם מקומם הראוי. ננסה להסביר את הדברים ביתר ביאור על ידי דבריו של הרב טאובר שליט"א בספרו פרקי מחשבה, הבית היהודי, עמ' מט-נ):
האיש והאישה ביסודם ובמקור מחצבתם הם נשמה אחת, כפי שמובא בספר הקדום "שפע טל", לרבי שעפטיל הורוויץ מפראג. מתחת לכסא הכבוד קיים היכל שבו גנוזות הנשמות. שם הן מחכות עד שיגיע זמנן לרדת לעולם. מדוע נמצאות שם הנשמות? מדוע שלא ירדו עם בריאתן מיד לגוף בעולם הזה?
משיב בעל ה"שפע טל", כי כל נשמה שברא הקב"ה, כוללת בתוכה נשמת זכר ונקבה. גוף הזכר וגוף הנקבה אינם נבראים בעת אחת, לעומת זאת הנשמה היא כאמור נשמה אחת. לכן בהגיע היום שהנשמה צריכה לרדת לעולם הזה, היא יורדת להיכל הנשמות, שם נפרד חלק הזכר מחלק הנקבה ויורד לגוף פלוני, ואילו חלק הנשמה של הנקבה ממתין ומצפה בהיכל הנשמות, עד שמגיעה עת רדתו לעולם.
במשך כשמונה עשרה שנה חיים שני חלקי הנשמה בעולם כשהם לבדם. עד שמגיע זמן נישואיהם, ואז הם חוזרים להיות יחד כבתחילה, וכפי שנאמר: "והיו לבשר אחד". זהו גם סיבת הדחף של האדם לחפש את בת זוגו. כשמוצאים בני הזוג זה את זה, הם נכנסים מתחת החופה ומתאחדים על ידי חופה וקידושין. זהו החיבור של שתי חלקי הנשמה, שהגיעו סוף סוף אל המנוחה ואל הנחלה. זהו חיבור עדי עד, שהרי ביסודן שתי הנשמות – אחת הן.
כאשר הנשמות יורדות למטה לעולם הזה, הן נפרדות זה מזו, כדי לחזור ולשוב ולהתאחד ...
אדם שאינו מגביל את עצמו לפני חיי הנישואין בענייני הצניעות, פוגם בהתאחדות שלו עם החצי השני של נשמתו. ענייני צניעות אלה נשמרו לשלב שבו אדם מתאחד עם חצי נשמתו הנוסף. כאשר אדם אינו מגביל את עצמו לפני הנישואין, הוא משתמש באותם מעשים האמורים להיות מיוחדים רק לזמן שבו יפגוש את חצי נשמתו האחר, ועושה בהם שימוש מוקדם ולא נכון. נוסיף ונבאר את הדברים על פי דבריו של הרב וולבה זצ"ל בספרו עלי שור (חלק א עמ' לט-מ):
כי ה"יצר הרע" הוא יצירה קדושה בתכלית. ובכח יצירה זו הננו זוכים לתקן את השכינה השורה בבית. כי ביתו של אדם מישראל מעון הוא לשכינה. לשם כך נוצר בנו יצר זה כמאמר הזוהר המובא בדבריו הקדושים[4]: יצר הרע נברא לצורך אשתו, ובכל מה שאדם משפיע לאשתו בטהרה ובקדושה הנו מתקן את השכינה – נורא ונפלא מאוד גם לבלתי מבין עומק סודם של הדברים.
ומהו איפוא הרע שביצר? כשאדם מועל בקדשים, ואת היצר הנברא לצורך אשתו – הוא מעורר לצורך ולהנאת עצמו חס ושלום. כי יצר זה לפי יצירתו ותעודתו אינו שייך לנו, ולא להנאתנו ניתן בנו. כשמכניסים ביצר זה שכולו נברא ל"זולתו" – כוונה עצמית, אנוכית, בזה הופכים אותו ל"יצר רע". עבודתנו היא לשמור יצר זה בקרבו עד בוא עיתו, ואז תהיה הכוונה בפעולתו השפעת חסד ותיקון שכינה ויסוד בית אלוקי קדוש.
בשום אופן אין לראות ביצר התאווה דבר מאוס ומתועב מצד עצמו, כי הנה יצירה קדושה היא. הנה לא מצא אלוקינו מקום יותר הגון לחתימת בריתו איתנו מבשר הערווה ...
ההתכוננות לתפקיד הגדול הזה "להיות אב", צריכה להתחיל ברגע שתאי הזרע מתחילים בפעולתם בתוך בלוטותיהם. אז על הצעיר לדעת: הנך נועד להיות אב לבנים! מהסודות שגילו לנו חכמי האמת הוא כי לפי מידת הקדושה שבהורים תהיה מדרגת הנשמה של בניהם. אשר על זה אנו מתפללים כל ערב מגיל צעיר: "ותהי מיטתי שלמה לפניך", שנזכה למה שזכה יעקב אבינו שלא היה פסול בזרעו, הינו שהייתה מיטתו שלימה. היודע זאת וגדל על ברכי התורה, ידע להתייחס במבט של קדושה אל כל דבר שבמין והולדה.
למרות הדברים הנחרצים והברורים באשר למטרתו של יצר הרע, מסביר הרב וולבה שאין חלילה להתייאש כאשר האדם מגיע לכדי כישלון. כמו כן כתב שהדרך העיקרית שבה אדם יימנע מהשתלטות יצר הרע עליו (אם כי סביר להניח שגם כך לא יזכה להינצל מכך לגמרי) היא השקיעה בלימוד התורה:
אולם, אין להתעצבן או להיבהל ממקרי – לילה. גזר הקב"ה כי מצד הטבע כמעט אין אדם הניצול מזה מלבד יעקב אבינו ואליהו ז"ל. מקרה לילה אינו מחלה ואינו מזיק, על פי רוב הוא בא בעקבות הרהורים, ולפעמים הוא אונס גמור הבא בעקבות חלישות הגוף וכדו'. והסימן, כי אז הוא בא בלי חלום. אין לדאוג על ראיית קרי ואין לפחד מזה. אין לנו אלא ללמוד תורה בשמחה, וכמו שאמר ר' יהודה בן בתירא לההוא תלמיד שהיה מגמגם וקורא שהיה בעל קרי: "בני, פתח פיך ויאירו דבריך שאין דברי תורה מקבלין טומאה".
הזוכה להימצא במקום תורה ועל התורה הוא שוקד – אין זה שאינו מרגיש ביצרו. אבל העוסק בתורה ישנם כל האמצעים בידו אשר בכוחם למנוע השתלטות היצר. כי הרי אין שום עצה בעולם להיות שולט על יצרו מלבד לימוד גמרא עם רש"י ותוספות בקביעות ובהתמדה ...
אין לך מקום בו יכולים לחיות בשלום עם היצר כמו במקום תורה המתנהל ברוח המוסר, ואין לך אדם בריא, עליז ורענן כזה השוקד על תורתו ושואף לעליה. הוא יודע מיצרו אך אין היצר שולט עליו ואור תורתו מאיר לו גם את חיי הגוף שאינם עוד פינה חשוכה של שרירות לב והפקרת יצרים, אלא קרן אורה של הדרת קודש ואחריות לדורות.
הצניעות בדיבור
בזמן שהקב"ה ציווה את נח להכניס את בעלי החיים אל תיבתו, חילק הקב"ה בין שתי קבוצות של בהמות: מהבהמות הטהורות צווה נח להכניס שבע בהמות לתיבה, ומהבהמות הטמאות צווה נח להכניס רק שתיים. אולם, בשעת הציווי לנח, לא מופיעה כלל המילה "טמאה". על אף שהתורה בדרך כלל מקצרת ככל הניתן, היא האריכה וכתבה במקום המילה "טמאה" שתי מילים: "איננה טהורה". חז"ל (פסחים ג,א) למדו מכך מוסר השכל גדול:
דאמר רבי יהושע בן לוי: לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו, שנאמר מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהרה.
התורה האריכה לומר "איננה טהורה" כדי ללמדנו עד כמה האדם צריך ליזהר שלא להוציא מפיו דבר מגונה.[5] המהר"ל (נתיב הצניעות פרק ג) כתב שלאדם שיש לשון נקייה, יש גם שכל נקי. החפץ חיים כתב במספר מקומות שהדיבור הוא עניין רוחני, ולא ניתן לדבר דיבורים אסורים בפה שייעודו הוא דברי קדושה. יותר מכך, מצאנו בגמרא (שבת לג,א) דברים חריפים על מי שמנבל את פיו ואומר דברים שיש בהם משום חוסר צניעות:
בעוון נבלות פה צרות רבות, וגזירות קשות מתחדשות, ובחורי שונאי ישראל מתים, יתומים ואלמנות צועקין ואינן נענין, שנאמר על כן על בחוריו לא ישמח ה' ואת יתמיו ואת אלמנותיו לא ירחם כי כלו חנף ומרע וכל פה דבר נבלה בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה. מאי ועוד ידו נטויה? אמר רבי חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרעה. אמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: כל המנבל את פיו מעמיקין לו גיהינום, שנאמר שוחה עמקה פי זרות.
ננסה להסביר את חומרת ניבולי הפה על פי דבריו של הרב קוק זצ"ל בפירושו עין אי"ה לגמרא זו. מקוצר היריעה לא נוכל להסביר את כל הפרטים המובאים בגמרא ונוכל לעמוד רק על עיקרי הדברים ועל חומרתם של ניבולי הפה:
האדם מורכב מנטיות טבעיות ונטיות בחיריות, בשתיהן הוא מקושר עם כל כוחות הטבע והמציאות. כשמסתכלת הנפש האנושית על כללות השלשלת הגדולה של כל המעשים וכל הנטיות שבקרבתו פנימה, על יחוסם זה לזה ואל הכלל כולו, אז ימצא שהכל יפה וטהור, הכל נעלה ומרומם. אף על פי שבפרטם של הנטיות והכוחות ימצאו גם כן כאלו שנפש היפה סולדת בהם, ומוצא בעל הדעת הנקייה בהם איזה כיעור ושפלות, מכל מקום גלוי וידוע שאין ההשקפה הפרטית השקפה אמיתית כי אם לפי אותה התמצית העולה מהשקפת האמת הכללית הסוקרת את הכל בסקירה אחת. כשהרגשות הפנימיים של האדם מתפרצים לצאת החוצה כלפי החברה הכללית, בסיועה של הסביבה הקרובה המתפעלת על פי הדיבור, צריך הפה להיות מכשיר את הציורים כלפי הצד היותר אמיתי והיותר מעולה שלהם, שהוא כלפי המטרה היותר כללית ויותר רוממה, ששם כל נחלי החיים מתכנסים וממילא הכל מתבטא נקי מלא חן וטהרה.
לכל כוחות החיים שברא הקב"ה יש אפשרות להתגלות בשיא כוחם, בשיא טהרתם. אולם, יש כוחות (כמו ענייני הצניעות) שעלולים לצאת מהכח אל הפועל שלא בטהרתם, וכתוצאה מכך נפשו של האדם תסלוד מכוחות אלה. כאשר אדם מדבר ומתקשר עם סביבתו, צריך שהדיבור יבטא את הצד היפה והטהור של אותו כח חיים עליו הוא מדבר. אדם המבין את המהות האמיתית של הכח, יבין שכח זה מלא בטהרה ויתבטא כך בשעת דיבורו. אולם, כאשר אדם תופס את הכח בצורה מעוותת, העיוות במחשבתו יבוא לידי ביטוי גם בדיבורו. ממשיך הרב קוק וכותב:
כח הדיבור כשהוא שומר את תפקידו כראוי לו, פועל את פעולתו הכללית לרומם את ערך החיים ואת דקות ההרגשה. על כן כל רגש מתעורר לטובה, כל קובלנא שבחיים היא מיד סמוכה לעזרה, ובהיות הציורים הפנימיים, אותם שהם אפילו עלולים להשפיל את ערך החיים כשהם מתבודדים לעצמם, מתעלים עם כללותם ומתקדשים על ידי הדיבור האהוב, הנימוסי והמקודש, נעשים החיים על ידיהם יותר יקרים.
כאשר אדם נמצא בינו לבין עצמו, ייתכן באמת שהוא לא יוכל להגיע למדרגה של הכרת האמת שבכוחות. אולם, לכח הדיבור יש תכונה שהוא מרומם את אותם ערכים. כאשר אדם מדבר, הוא בעצם מתקשר עם בני אדם נוספים. חברתו של אדם אמורה לרומם אותו והחיבור של קבוצת אנשים אמור לחפות על החסרונות שיש לכל יחיד העומד בפני עצמו. הלכך, מן הראוי שבשעה שאדם מדבר בחברת אנשים, הוא יתרומם ויכיר את כוחות החיים בטהרתם, וממילא לא יגיע למצב של ניבול פיו. זאת למרות שייתכן שכשהוא נמצא לבדו, הוא אינו מכיר בערך האמיתי של כח החיים המדובר. ממשיך הרב קוק וכותב:
אבל כשהדיבור יהפך מתעודתו הנשגבה לקדש את הציורים הפנימיים על ידי כללותם, ועוד יפרידם גם מאותו הקישור הטבעי הנשקף לכל נפש אנושית הגונה, ויציג לראווה רק את הצד העלול לכיעור ולשפלות שבהם, מיד בהתרחב מחלה זו בכללות החברה, אז אם תלך כסדרה ולא תשיג מועקה מתגרת לחץ הסיבות הטבעיות המדכאות את נפש האדם ומכנסת אותה פנימה, ומכריחות אותה להתאחד עם כל כוחותיה למלחמת קיומה, תלך ותרד החברה האנושית מטה מטה, והדיבור הכללי יהפך למפלצת נוראה, עד שכל נושא חדש שבחיים המעורר שיחה והרחבת פה, יצורף להיות לכלי משחית למוסר הפרטי ולמוסר החברה בכללה, עד שכח העז והיופי כשהוא מתכנס, יפיק את הזוהמא היותר נוראה שבאדם, מצד ההתגלות של הרגשות היותר נמוכים כשהם בבדידותם וצורתם המכוערה.
סיכום
הצניעות היא הסתר. ככל שדבר מוסתר יותר הוא קדוש יותר. הצניעות באה לידי ביטוי בכל אורח חייו של האדם ובכל התחומים, כאשר צניעות הגוף היא רק נגזרת של אורח חיים שלם המבוסס על צניעות וקדושה. על ידי שמירת ענייני הצניעות בכל תחום, האדם נותן את המקום הראוי, הן לדברים הפנימיים והן לדברים החיצוניים, ואינו נותן לביטויים חיצוניים להשתלט על אורח חייו.
[1] דבר דומה קרה גם בחטא העגל. מיד לאחר שצוו בנ"י מפי הקב"ה בעצמו "לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי" עשו להם בנ"י עגל וחטאו בדבר שהוזהרו עליו מפי עליון נורא. ישנן הרבה הקבלות בין חטא העגל לחטא אדם הראשון ואין כאן המקום להאריך בהן מעבר למה שכתבנו בפנים.
[2] יש לציין שבספר מורשה חלק גדול מהדברים נכתבו על פי שיחות שאמר מו"ר בעל פה ואילו מאמר זה נכתב על ידי מו"ר בעצמו בספר "האישה וחינוכה".
[3] ב"ה בשנים האחרונות יצאו מספר ספרים שניתן להעמיק יותר בנושא זה: אשיב ממצולותי של הרב יהושע שפירא, כתנות אור, מול מבוכת המתירנות של הרבנית רחל נריה והספר קדושים תהיו.
[4] דברים אלה של הרב וולבה נכתבו לאחר שהביא את דברי הרמ"ק מספר תומר דבורה. הרמ"ק הביא בדבריו גם את דברי הזוהר אותם הביא עתה הרב וולבה.
[5] בספרי שיחות הרצי"ה כתוב מספר פעמים שהרצי"ה היה מסביר שבסיפור המבול התורה אמנם כתבה "איננה טהורה" אך בציווי התורה על איסורי אכילה, התורה כן השתמשה במילה "טמא". מובא (שיחות הרצי"ה לספר בראשית עמוד 91) שהרצי"ה קוק זצ"ל הסביר שהסיבה לכך היא משום שכאשר מדברים על הלכה למעשה, הציווי צריך להיות חותך וברור.