שמחה

שמחה

 

השמחה – תנאי להתגלות השכינה

          האבות זכו לגילוי שכינה של ה' מספר פעמים. אחד המיוחדים שבהם הוא בשעת הציווי של ה' לאברהם אבינו לעקוד את יצחק. ה' לא אמר לאברהם את מקום העקידה בציווי הראשון (בראשית כא,ב):

 

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ.

 

         חז"ל לימדו אותנו שגם אם אדם הגיע לדרגת נבואה – יש תנאי מקדים לקבלת הנבואה והיא השמחה. הדבר נלמד מאלישע הנביא המתבקש להתנבא על ידי "ברית המלכים" – מלכי ישראל ויהודה שיצאו להילחם זה לצד זה, ואלישע ביקש מהם תחילה להביא לפניו אדם שינגן לו, ועל ידי כך הוא ישמח ויזכה לנבואה. כך אומרת הגמרא (שבת ל,ב): 

 

ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר שמחה של מצווה, שנאמר: "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'".

 

         המסקנה העולה מהדברים היא שאברהם אבינו עמד כאן בניסיון כפול. הניסיון הראשון היה עצם הקושי שאדם יעקוד את בנו ויעלהו לעולה. הניסיון השני היה שאברהם היה צריך למלא אחר דבר ה' בשמחה גדולה, אחרת הוא לא היה זוכה לנבואה המשלימה את הציווי הראשוני ואמרה לו וגילתה לו את מקום העקידה. כך מסביר הרב קוק זצ"ל (עולת ראי"ה על העקידה, דיבור המתחיל "והעלהו שם לעולה") את הניסיון:

 

על אחד ההרים אשר אומר אליך – כאן הגיע אור הקודש של הניסיון למדרגתו הגבוהה והנפלאה, שחוץ מההבעה של הציווי "והעלהו שם לעולה", אחרי כל ההתפארות העמוקה והאמיתית ביקרת סגולתו הנפלאה של הבן הנחמד, הנה צריך היה הרוח להיות עוד אמיץ, מלא הוד ועז וגבורה ושמחת קודש, עד כדי להיות עוד מוכן לנבואה שהיא צריכה עוד לבא אליו, לסמן לו את המקום המכוון בדיוק, בין ההרים הרבים אשר בארץ, למען דעת אותו ההר המיוחד על אחד ההרים אשר אומר אליך.

 

          לו היה אברהם אבינו מקיים את ציווי ה' לעקוד את בנו בראש שפוף ובעצבות, ניסיון העקידה היה מתבטל מאליו, משום שאברהם לא היה יודע בסופו של דבר היכן לעקוד את בנו.

 

העצבות – מידה ללא שורש

          כפי שראינו, גם נביא במעלתו של אלישע, לא יכול לזכות לנבואה בשעה שאינו שמח. ממעשה זה של אלישע ניתן גם לראות שאדם יכול לעורר אצלו את השמחה על ידי פעולות חיצוניות, כמו שאלישע עורר אצלו את השמחה על ידי ניגונים. מצאנו בדבריו של הרב קוק פסקה המחייבת כל עובד ה' להיות בשמחה, עם דברים חריפים על העצבות (אורות הקודש חלק ג עמ' רמג):

 

כל המידות אפשר להעלותן, מפני שיש להן שורש בקדושה, חוץ מהעצבות שאין לה שורש כלל כי עז וחדווה במקומו. וצריכים להעלות את סיבתה, וכיוון שהשורש מתעלה, גם היא עולה. והשורש של העצבות הוא או גאווה או כעס או דאגה הבאה מסיבתם וכיוצא.

 

          יש כלל חשוב הקשור לכל המידות: לכל מידה יש שורש טוב והצדדים השליליים של אותה מידה קיימים רק בהופעה לא נכונה של המידה. לדוגמה: הגאווה. על אף שבדרך כלל הגאווה היא מידה שלילית, יש לה בסיס חיובי: "ויגבה ליבו בדרכי ה'" (דברי הימים ב יז,ו). יש מקום לגאווה במקום ובמינון המתאימים. מידת העצבות יוצאת מכלל זה. הרב זצ"ל הסביר שלעצבות אין בכלל שורש, לא חיובי ולא שלילי, היות והיא איננה מידה עצמית, אלא תוצאה של מידות אחרות (תלוי בהקשר): גאווה, כעס ועוד, כך שאם לא פועלים על האדם כוחות שליליים אחרים (כדוגמת הכעס), הוא לא יגיע בכלל לידי עצבות. ממילא מובן מדוע לא ניתן להעלות את מידת העצבות. כל עוד אדם אינו יכול להגיע לשורש המידה, הוא אינו יכול להעלותה ולנצל אותה במינון ובתזמון נכונים לעבודת ה', וכאמור, לעצבות אין שורש שאדם יכול להגיע אליו.

         

השמחה בעבודת ה'

כך נוכל להבין גם את דברי התורה בפרשת הברכות והקללות. כאשר משה רבינו הזהיר את בני ישראל מאי קיום התורה, הוא מנה רשימה ארוכה מאוד של קללות שחלילה יבואו על בני ישראל במקרה שיעברו על מצוות ה'. לכאורה היה ניתן לומר שהקללות הן עונש על העבירות הרבות, אך התורה אומרת אחרת (דברים כח,מז):

 

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

 

          לכאורה, הקללות אינן עונש על החטאים, אלא על חסרון של שמחה בעבודת ה'. מסביר ר' יוסף אלבו בספר העיקרים (מאמר שלישי, לג):

 

אמר משה במשנה תורה "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל ועבדת את אויביך וגו'", תלה העונש על שלא עבד השם יתברך בשמחה לא על שלא עבד במוחלט...

ועניין הכתוב יורה שפירושו כך, כי לא יתכן שיאמר שהעונש יגיע אליו על שלא עבדו בהיותו בשמחה, שאם כן יתחייב שלא יהיה האדם מחויב לעבוד את השם יתברך כשלא יהיה בשמחה וברוב כל.

 

          לא ייתכן לומר שאדם אינו מחויב לקיים מצוות כאשר הוא לא שמח, היות ולא ניתן לתלות את החיוב של עבודת ה' במצב רוחו של האדם. לכן הסיק בעל ספר העיקרים שהתורה התכוונה למשהו אחר:

 

ומזה יראה שקיום המצווה בשמחה נותן גמר ושלמות אל המצווה, לזה תמצא המשורר מזהיר על עבודת השם יתברך שתהיה בשמחה, אמר עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה.

 

          בכל מצווה יש שני חלקים: מעשה המצווה שאינו קשור להרגשתו, והרגש שמשלים את מעשה המצווה. ניתן להסביר זאת על ידי דבריו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל המובאים בספר "אמרי שפר", שם כתוב שמו"ר נשאל כיצד דברי הגמרא מונה חטאים של עם ישראל כסיבות לחורבן בית המקדש – הרי התורה אמרה שכל הקללות יבואו על חוסר שמחה בעבודת ה' ולא על חטאים אלו? ענה מו"ר שחוסר השמחה בעבודת ה' הוא שהביא לידי העבירות החמורות. כאשר אדם מקיים מצוות בלי שמחה, הוא עלול להגיע למצב שבסופו של דבר הוא יעבור על חטאים ואפילו החמורים ביותר.

          אדם הרוצה להתפתח בעבודת ה' חייב לשמוח בעבודה זו. אם הוא ירגיש שעבודת ה' כבדה עליו (ולא במצבים רגעיים וחולפים) הוא יילכד בסופו של דבר ברשת יצר הרע. כך מיישב הרב משה פיינשטיין (דרש משה, בראשית, לא,יד) זצ"ל קושיא גדולה מאוד העולה מהפסוקים בפרשת ויצא. כאשר יעקב סיפר לרחל וללאה שה' אמר לו לעזוב את בית לבן, הן הסכימו ללכת איתו ונימוקן עמן: בכל מקרה הן נחשבו לנכריות בעיני לבן אביהן. נימוק זה מעורר תהיה. כיצד האימהות הקדושות אומרות שהן מסכימות ללכת עם יעקב בגלל יחסו של לבן אליהן, ולא בגלל הציווי ה' ליעקב לחזור לארץ כנען? על כך כותב הגרמ"פ:

 

תמוה מאוד שהרי יעקב אמר לרחל וללאה אשר ה' אמר לו לשוב, ואילו הם אמרו לו שטוב הדבר משום שאין צורך להישאר שם כי נכריות נחשבו לו ולא יירשו כלום. הלא היה להן להשיב שכיוון שה' אמר לשוב, צריך לשוב, אף אם היה להם הצלחה גדולה לישב אצל אביהן ...

וצריך לומר שהוא שלא להתגדר בהמצווה וללמד שבכל מצווה ליכא (=אין) ניסיונות גדולים שלכן יהיה קל לקיים, כמו שהאמת שאין הפסד כלל לאדם ממצוות התורה, כי מזונותיו של אדם קצובות מראש השנה ובוודאי יזמין לו ה' בהיתר ואם מרוויח באיסור בחילול שבת ובביטול תפילה לא יהיה לו יותר, ונמצא שאין בזה שום ניסיון.

 

          רחל ולאה נימקו את הסכמתן ללכת עם יעקב ביחס של אביהן לא כדי לומר שזה היה השיקול המרכזי, אלא כדי לומר שלא יהיה להן קושי עם קיום ציווי ה' שמשמעותו פרידה מאביהן. אדם המרגיש עצבות בקיום מצוות ה', עלול להגיע למצב שבו הוא יימנע מקיום המצווה, ואילו אדם המרגיש שמחה וסיפוק בעבודת ה', יקיים את המצוות כולן. נביא גם את סיום דבריו של הגרמ"פ:

 

וכשיחנך את זרעו באופן זה, ישמרו דרך ה' בקלות. אבל אלו המתפארים שכבר הן באמריקה חמישים שנה ויותר ולא חללו שבת, אי אפשר להם לחנך את זרעם, כי אף שהוא עמד בניסיון, מכל מקום זרעו אפשר שלא יוכלו לעמוד בניסיון, כי הרי תיקנו להתפלל שאל תביאינו לידי ניסיון. ונמצא שבחינוכו אדרבה קלקל את בניו שאמר להם שקשה לשמור את התורה אך הוא בכל זאת שמר, ויבוא מזה שהם לא יוכלו לשמור. אבל מי שיודע שאין זה ניסיון מצד אמונתו הגדולה שה' יזמין לו פרנסה בהיתר, הרי קל מאוד לשמור התורה וישמרו בניו גם כן. וזהו הטעם שאמרו רחל ולאה שאין בזה שום ניסיון כי אדרבא טוב מאוד לצאת מכאן והיא מצווה קלה, וכן הוא בכל המצוות.

 

          כשם שנדרשת שמחה בקיום מצוות בחייו האישיים של האדם, כך נדרש מאיתנו לחנך את ילדינו ולהראות להם שאנחנו שמחים בקיום המצוות. כאשר אדם מקיים מצווה אך מדגיש את הקושי בקיומה, עלולים בניו ותלמידיו לומר שאינם מעוניינים באותם קשיים ויעדיפו לוותר על קיום המצווה. אך כאשר אדם משדר לבניו שאין כלל ניסיון בקיום המצווה ושהיא נעשית בשמחה, גם בניו ותלמידיו ירצו לקבל על עצמם את "עול המצווה", שהרי כל אדם רוצה לקיים מצוות בשמחה.

          על פי זה מובנים דברי הרמב"ם (הלכות שופר סוכה ולולב ח,טו) המדבר על אדם שמקיים מצוות ללא שמחה:

 

השמחה שישמח אדם בעשיית המצווה ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב".

 

מקור השמחה והעונג

          על פי דבריו של הרב קוק שהבאנו לעיל (האומר שלעצבות אין שורש), ניתן להבין גם את מקורה של השמחה. השמחה היא בעצם המצב הטבעי של האדם ורק גורמים חיצוניים מפריעים את השמחה התמידית. ננסה להסביר את הדברים על פי הרמח"ל (מסילת ישרים פרק א):

 

שֶׁאִם תַּכְלִית בְּרִיאַת הָאָדָם הָיָה לְצֹרֶךְ הָעוֹלָם הַזֶּה, לֹא הָיָה צָרִיךְ מִפְּנֵי זֶה שֶׁתְּנֻפַּח בּוֹ נְשָׁמָה כָּל כָּךְ חֲשׁוּבָה וְעֶלְיוֹנָה שֶׁתִּהְיֶה גְדוֹלָה יוֹתֵר מִן הַמַּלְאָכִים עַצְמָם, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁהִיא אֵינָהּ מוֹצְאָה שׁוּם נַחַת רוּחַ בְּכָל עִנּוּגֵי זֶה הָעוֹלָם, וְהוּא מַה שֶּׁלִּמְּדוּנוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת וְזוֹ לְשׁוֹנָם, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" – "מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְעִירוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת מֶלֶךְ, אִם יָבִיא לָהּ כָּל מַה שֶּׁבָּעוֹלָם, אֵינָם חֲשׁוּבִים לָהּ כְּלוּם, שֶׁהִיא בַּת מֶלֶךְ. כָּךְ הַנֶּפֶשׁ אִלּוּ הֵבֵאתָ לָהּ כָּל מַעֲדָנֵי עוֹלָם, אֵינָם כְּלוּם לָהּ, לָמָּה? שֶׁהִיא מִן הָעֶלְיוֹנִים.

 

          הרמח"ל שולל את האפשרות שה' ברא את האדם כדי להתענג בעולם הזה, היות ולא היה צריך לברוא את האדם עם נשמה עליונה כל כך לשם כך – הנשמה איננה מתעניינת בתענוגי העולם. מכלל לאו אתה שומע הן: הנשמה תבוא על סיפוקה כאשר היא תהיה דבקה בה'. כל עוד אדם דבק בה' ויעסוק בעניינים רוחניים, נשמתו תבוא על סיפוקה והוא יהיה שמח. העצבות מתחילה כאשר אדם שרוי בכעס או גאווה או עניינים נוספים, ואז נוצרת מחיצה החוצצת בינו לבין הקב"ה. כך כתב מרן הרב קוק זצ"ל בפסקה נוספת (אורות הקודש ג עמ' קע):

 

הדבקות האלקית האמיתית, כשהיא משפעת את שפעה על העובד האמיתי, היא ממלאת אותו זיו תענוג והרחבת הדעת. וכל הכוחות וכל החושים שלו מאירים ושמחים והעולם וכל מלואו שמח עימו.

 

          ומאידך בפסקה נוספת (שם עמ' קפז) הסביר הרב קוק שמקור העונג והשמחה הוא מידות הענווה והיראה. כאשר אדם מקבל את המציאות בענווה ודבק בהקב"ה, לא תיתכן מציאות שבה הוא לא יהיה שמח, היות והוא יבין שכל קורותיו תלויים בה':

 

הענווה והיראה בהתגלותן הן מולידות את העונג ואת השמחה. אמנם בא העונג העדין מיסוד הענווה והשמחה הטהורה מיסוד היראה.

 

          מובן גם מדוע אדם אינו זוכה לנבואה כאשר הוא אינו שמח. חוסר השמחה מראה על מצב שבו האדם אינו נמצא בשלמותו והוא אינו דבק לגמרי בה' באותה שעה. אלישע ביקש שיביאו לו אדם שינגן, כדי להגיע לשמחה ודבקות בה' גם במצב המורכב שבו הוא היה נתון: יהורם מלך ישראל, צאצא של אחאב שהשמיד את כל נביאי האמת, שאל אותו לדבר הנבואה. כל אדם שיעמוד במעמד דומה ירגיש בכך לפחות אי נוחות מסוימת, והנגינה נועדה לעורר את השמחה במעמד זה.

          נצעד צעד נוסף עם דברים שכתב הרב יחיאל מיכל טיקוצ'ינסקי בספרו אוצר החיים (עמ' 19):

 

עשירות ואשרות אינן מקושרות כלל זה בזה. רוב העשירים אינם מאושרים, ורוב המאושרים אינם עשירים ... אושר איננו דבר שצריך לחפש אחריו, איננו דבר הנמצא במרחק וחוצה לנו, ואיננו דבר שבמקרה, כי אם הדבר שמוצאים אותו בקרבנו, באותו מקום ... אם חפץ אתה למצוא אושר, אל תחפשנו במה שאין בך, אלא במה שיש בך. מה יעשה אדם להשיג אושר? תשתוקק שלא להשתוקק.

 

          הדברים מהווים השלמה לדבריו של הרב קוק שדיבר על ענווה כגורם לשמחה. כאשר אדם לומד להסתפק במועט, הוא ישמח. אולם, ההסתפקות במועט יכולה לבוא רק מענווה – רק אם אדם מבין שהוא לא צריך לשאוף מעבר למה שיש לו.

 

השמחה – על שלימות

          נרחיב יותר על פי דבריו של הרב דסלר זצ"ל (מכתב מאליהו חלק א עמ' 43-44), המקשר בין השמחה האמיתית של האדם לבין הנתינה. קודם כל צריך להימנע מהגדרת שמחה כמילוי שאיפותיו של אדם, משום שכל אחד שואף לקבל יותר וכבר אמרו חז"ל (קהלת רבה פרק א) "יש לו מנה רוצה מאתיים". מחקרים הראו שאירועים משמעותיים שגורמים לאדם עצב או שמחה, בדרך כלל משפיעים לטווח קצר. אדם שזוכה בלוטו יהיה שמח לתקופה קצרה ויחזור תוך זמן לרמת האושר שהיה לו לפני הזכייה. כך גם חלילה באסונות. לכן מגדיר הרב דסלר את השמחה כשלימות: אדם שמח אינו נוטל מאחרים כדי למלא את סיפוקיו, אלא יש לו סיפוק בכל רגע נתון – איזהו עשיר השמח בחלקו – אדם זה רוצה לתת לאחרים ממה שיש לו:

 

הרעבון הוא אות לחיסרון, כי המחסור במזון הנדרש לגוף האדם הוא אשר ירעיבנו, וכן הוא בכל השאיפות: השואף חסר את אשר ישאף אליו. זאת אומרת: השאיפה היא כח המושך, ימשוך אל האדם דברים שימלאו את חסרונו. וכן השובע הוא אשר נתמלא החיסרון, וכאמור, השאיפות, תולדת כח הנטילה, אין להם שובע כי חסרונם לא ימלא לעולם.

ואיך הוא כח הנתינה? איננו כח המושך, כי יבא משלימות ולא מחיסרון. ונבאר: איש כזה אשר דבר חומרי איננו שווה בעיניו להתעניין בו ושמח במה שיש לו ובכל אשר ימצא לו ישבע. זוהי ברכת האל ברוך הוא "ואכלת ושבעת". מתנה טובה היא לאדם מה' יתברך שיוכל להיות שלם ולא חסר אשר לזאת נוצר.

 

          אדם שלם מבין שהקב"ה מספק לו את כל מה שהוא זקוק לו ואינו מרגיש חיסרון בדברים החסרים לו, ועל כן יהיה שמח בחלקו. ממשיך הרב דסלר וכותב:

 

ואמרו חז"ל: איזהו עשיר השמח בחלקו? הם באדיר חכמתם, בחנו בבני האדם ויראו כי המשתלם בשלמות הנפש ישבע ולא ירעב, ישמח בחלקו ולא ישאף להוסיף בחומריות – הוא העשיר. אבל כל שאר מרבית בני האדם חסרים המה, עניים, רעבים.

כח הנתינה איננו שורה אלא על השמח – לא רק מסתפק – בחלקו. הוא ורק הוא הנהו כנהר אשר מימיו ירביון ויעבור על כל גדותיו. הלא ראית כי השמח, כל אשר תגדל שמחתו, ירחב לבבו ויבקש את אוהביו ליהנות עימו כשמחת ליבו.

ככה הוא. הנותן, הוא אשר ברוחניות יסודו, ובכל ענייני עולמו עיניו נשואות למעלה, הוא יראה בכל דבר גדול וגם קטן את חסדי ה' כי לא תמנו ואת טובותיו אשר אין קץ להן. ויהי בראותו כי כן, הלא ישמח במתנות האלה שמחה רבה והיו חייו מאושרים תמיד. מן השמחה והאושר האלה יביעו הנתינה והאהבה, ולא תבוא השאיפה אל הטוב מן החיסרון כאשר באה השאיפה הרעה אלא מן הדבקות. זו היא מדרגת הצדיקים המעולים אשר יעשו מאהבה.

 

          רק אדם שכל כולו מנותק מרצונות ושאיפות חומריות, שבכל מצב ומציאות הוא יהיה שמח משום שתמיד יחשוב שיש לו את כל מה שהוא צריך (הקב"ה נותן לכל אדם את כל צרכיו), יכול לתת לאחרים. ככל שאדם שמח ושלם יותר, הוא ירצה לתת יותר לאחרים, כח הנתינה שלו יהיה גדול יותר, והנתינה שלו לא תהיה תלויה בדברים חיצוניים. למדרגה זו ניתן להגיע רק כאשר האדם רואה בכל דבר את חסדי ה'. אדם המכיר טובה לה' על כל מה שניתן לו ואינו מסתכל על הדברים החסרים לו, יוכל לשמוח בחלקו ולתת לאחרים. לשם כך דרושה גם מידה גדולה של ענווה.

          נשלים את דבריו הקודמים של הרב דסלר בעניין השמחה עם דברים נוספים שכתב (חלק ה' עמ' 79). כפי שראינו, יש התאמה בין שמחה לשלמות. ככל שהאדם שלם יותר ואינו מרגיש בדברים החסרים לו, כך הוא שמח יותר. ממילא מובן מהי שמחה של מצווה:

 

בטובו יתברך, בבראו אותו בצלמו, שם בנו מעין שמחה זו, שמחת ההויה, שמחת השלמות. נמצא שהאדם המעולה, הנותן האמיתי, דומה לקונו בעניין עיקרי זה שמקור חסדיו הוא מעין שמחה של מעלה.

יש ששמח במצווה משום ש"השיג" מצווה, ויש ששמח במצווה עצמה. וכן בתלמוד תורה – יש שמרגיש עונג גדול בתורה עצמה. כל אלה מעין שמחה של מעלה הן.

 

          כאשר אדם מקיים מצווה, מקור השמחה הנכנסת לליבו הוא שלמותו. כפי שראינו, השמחה נובעת משלמות, וכאשר אדם מקיים מצוות, שמחת המצווה נובעת מהשלמתו של האדם המקיים את המצווה ובכך הוא נדמה להקב"ה.

          נסיים בדבריו של הרמח"ל בעניין השמחה. כאשר הרמח"ל בנה את ספר מסילת ישרים לפי ההדרגה המופיעה בברייתא של ר' פנחס בן יאיר, אחת הדרגות הגבוהות אליהן האדם אמור להגיע היא דרגת החסיד. הרמח"ל כתב (פרק יט) שאחד המרכיבים של החסידות הוא אהבת ה', הכוללת שלשה מרכיבים: דבקות, שמחה וקנאה (מלשון קנאות לכבודו של ה'):

 

הוּא עִקָּר גָּדוֹל בָּעֲבוֹדָה, וְהוּא מַה שֶּׁדָּוִד מַזְהִיר וְאוֹמֵר "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה, בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה", וְאוֹמֵר "וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹהִים וְיָשִׂישׂוּ בְשִׂמְחָה", וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל "אֵין הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה". וְעַל הַפָּסוּק שֶׁזָּכַרְנוּ לְמַעְלָה "עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה", אָמְרוּ בַּמִּדְרָשׁ "אָמַר רַבִּי אֵיְבוּ, כְּשֶׁתִּהְיֶה עוֹמֵד לְהִתְפַּלֵּל יְהֵא לִבְּךָ שָׂמֵחַ עָלֶיךָ שֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל לֵאלֹהִים שֶׁאֵין כַּיּוֹצֵא בּוֹ", כִּי זֹאת הִיא הַשִּמְחָה הָאֲמִתִּית, שֶׁיִּהְיֶה לִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם עָלֵז עַל שֶׁהוּא זוֹכֶה לַעֲבֹד לִפְנֵי אָדוֹן יִתְבָּרֵךְ שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ, וְלַעֲסֹק בְּתוֹרָתוֹ וּבְמִצְווֹתָיו שֶׁהֵם הַשְּׁלֵמוּת הָאֲמִתִּי וְהַיָּקָר הַנִּצְחִי.

 

          גם הרמח"ל עושה את ההתאמה בין "השמחה האמיתית" לבין העובדה שאדם "זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו ולעסוק בתורתו ובמצוותיו שהם השלמות האמיתי והיקר הנצחי" (ויתכן שזהו מקורו של הרב דסלר). אדם העובד את ה', העוסק בעניינים המביאים אותו לשלמות הוא האדם שיש לו שמחה אמיתית. ממשיך הרמח"ל וכותב:

 

וְאָמַר שְׁלֹמֹה בִּמְשַׁל הַחָכְמָה "מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָרוּצָה, הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ", כִּי כָל מַה שֶּׁזּוֹכֶה הָאָדָם לִכָּנֵס יוֹתֵר לִפְנִים בְּחַדְרֵי יְדִיעַת גְּדֻלָּתוֹ יִתְבָּרֵךְ, יוֹתֵר תִּגְדַּל בּוֹ הַשִּמְחָה וְיִהְיֶה לִבּוֹ שָׂשׂ בְּקִרְבּוֹ, וְאוֹמֵר "יִשְׂמַח יִשְׂרָאֵל בְּעוֹשָׂיו, בְּנֵי צִיּוֹן יָגִילוּ בְמַלְכָּם".

 

          ככל שאדם זוכה לדבקות גדולה יותר בה' יתברך, שמחתו גדלה יותר. זה ביאור דבריו של שלמה המלך "הביאני המלך חדריו – נגילה ונשמחה בך", הכניסה אל "חדרו" של ה' שזוהי דבקות גדולה יותר בה', היא המגדילה את שמחתו של שלמה.

 

וְדָוִד, שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ אֶל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת שִׁעוּר גָּדוֹל, אָמַר "יֶעֱרַב עָלָיו שִׂיחִי, אָנֹכִי אֶשְׂמַח בַּה'". וְאוֹמֵר "וְאָבוֹאָה אֶל מִזְבַּח אֱלֹהִים אֶל אֵל שִׂמְחַת גִּילִי, וְאוֹדְךָ בְּכִנּוֹר אֱלֹהִים אֱלֹהָי". וְאָמַר "תְּרַנֵּנָּה שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה לָּךְ, וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ", וְהַיְנוּ, כִּי כָל כָּךְ הָיְיתָה מִתְגַּבֶּרֶת בְּקִרְבּוֹ הַשִּמְחָה, שֶׁכְּבָר הַשְּפָתַיִים הָיוּ מִתְנַעְנְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן, וּמְרַנְּנוֹת בִּהְיוֹתוֹ עוֹסֵק בִּתְהִילּוֹתָיו יִתְבָּרֵךְ, וְכָל זֶה מִגֹּדֶל הִתְלַהֲטוּת נַפְשׁוֹ שֶׁהָיְיתָה מִתְלַהֶטֶת בְּשִׂמְחָתָהּ לְפָנָיו, הוּא מַה שֶּׁסִּיֵּים, "וְנַפְשִׁי אֲשֶׁר פָּדִיתָ".

 

          השמחה הובילה את דוד למציאות שההודאה והשבח לה' היו באים מאליהם. לולי השמחה, היה דוד המלך חלילה צריך בכל פעם מחדש לפעול ולחשוב על מנת שהוא יודה לה' יתברך. אך לאחר הגעתו למעלה גבוהה של שמחה, ההתלהטות שבאה יחד עם השמחה הביאה אותו למצב שלא היה צריך מאמץ כדי לשבח את ה'.

 

שמחה אמיתית

          נסיים את נושא השמחה בהגדרה מדויקת יותר לשמחה. ראשית, נביא דברים מפי הרב אלישע וישליצקי זצ"ל (למועד הזה עמ' 175 והלאה):

 

בזמן מלכותו של יהורם מלך ישראל, בנו וממשיך דרכו של אחאב הרשע, מרד בו מלך מואב, שעד אותם ימים היה כפוף למלכות ישראל. יהורם יצא להילחם נגד מואב, וביקש את עזרתו של מלך יהודה, ואף מלך אדום הצטרף אליהם. שלושת הצבאות הלכו שבעה ימים דרך המדבר למלחמה, וכשהגיעו סמוך למואב תמו המים של כל המחנה. יהורם מלך ישראל נפל בייאוש בראותו שאין מים, שהרי לפי המחשבה האנושית הרגילה, אבדה כל תקוה לנצח במערכה. לעומתו יהושפט מלך יהודה שהיה מלך צדיק, גם במצב הקשה הזה לא שכח לרגע מי מנהל את העולם, ולימד את יהורם שאצל עם ישראל אין לשפוט את המציאות לפי הכלים והמדדים של העולם הזה. יהושפט ידע שבעם ישראל ישנה יכולת קליטה של העולם העליון בעזרת נבואה או אורים ותומים, ולכן אמר: "האין פה נביא לה' ונדרשה את ה' מאיתו"?

יהושפט ויהורם הלכו יחד אל הנביא. הנביא ראה את יהורם הרשע, בנם וממשיך דרכם של אחאב ואיזבל, שהיו עובדי עבודה זרה גדולים והרגו את נביאי ה', ואמר למלך ישראל: "מה לי ולך? לך אל נביאי אביך ואל נביאי אמך". יהורם ענה לנביא שכרגע, כשעם ישראל כולו בצרה, זה לא הזמן להוכיח, גם אם התוכחה מוצדקת ... לאחר דברי התוכחה הללו, אמר הנביא: "ועתה קחו לי מנגן, והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'". מדברים אלו לומדים חז"ל "ריש לקיש אמר כל אדם שכועס ... אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו ...". כעס הוא מצב בו אדם מגיע לאיבוד עשתונות עד שהוא משבר כלים בחמתו. מי שכועס מכניס את העצמיות שלו במקום הלא נכון, הוא נלחם נגד המציאות כאשר היא לא מתנהלת לפי מחשבותיו ורצונותיו האישיים. במצב כזה, אין הזרמה נשמתית מלמעלה, מהעולם שמעל השמש ...

 

          אלישע לא זכה לנבואה משום שהוא כעס, והיה צריך להסיר את הכעס בשביל לזכות בנבואה.          לשם כך ביקש שיביאו לפניו בעל מנגן. אולם, הרב אלישע מדייק מהסיפור:

 

תפקידו של הניגון אותו ביקש הנביא לא היה להביא לנבואה, אלא לאפשר את התקבלותה אצל מי שראוי לה מצד עצמו לאחר עבודה קשה מאוד. כשהניגון הסיר את הכעס, הוא פתח את המחסום הנפשי של הופעת דבר ה' ... אם כן עולה מדברי הגמרא ש"שמחה של מצווה", שמחה חיובית המביאה להשראת שכינה, לא בהכרח קשורה לניגונים או לשתיית יין 'עד דלא ידע'. שמחה של מצוה היא מוכנות נפשית לקליטת הרצון והדיבור האלוקי, ותפקידו של הניגון הוא להסיר את הכעס המפריע לכך.

 

          לפעמים אנשים חושבים שהשמחה נעוצה בדברים החיצוניים שלכאורה מעוררים אותה: בנגינה, בשתיית אלכוהול, במקרים חמורים יותר בנטילת סמים. בין כל הדברים האלה יש מכנה משותף אחד: הם מעוררים את השמחה בצורה חיצונית. גם אלישע ביקש שינגנו לפניו, לא בגלל שהמוזיקה גורמת לשמחה. תפקיד המנגן היה להסיר מעליו את המניעות החיצוניות שמונעות ממנו את השמחה האמיתית והפנימית, וכך היה יכול להגיע אל מעלת הנבואה. ההתמקדות בפעולות חיצוניות המעוררות את השמחה, עלולה לגרום לא רק להשקעה אין סופית בפעולות אלה במקום להתמקד בשמחה הפנימית, היא גם עלולה למנוע מאדם לשמוח שמחה אמיתית, כיוון שהוא יהיה תלוי כל הזמן בפעולות חיצוניות במקום להבין שהם רק אמצעי למטרה.

כמו כן עלינו להגדיר את ההבדל בין שמחה לליצנות. דוד המלך פתח את ספר תהילים בגנות הליצנות: "אשרי איש ... ובמושב לצים לא ישב" (תהילים פרק א). הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ה) מנה את הליצנות כאחד הדברים המונעים מאדם להגיע אל המדרגה הראשונה בסולם המדרגות עליו בנוי ספר "מסילת ישרים", מידת הזהירות:

 

וְתִרְאֶה קְשִׁי הַלָּצוֹן וְהַשְׁחָתָתוֹ הָרַבָּה, כִּי כְּמוֹ הַמָּגֵן הַמָּשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן אֲשֶׁר יַשְׁמִיט וְיַפִּיל מֵעָלָיו הַחִצִּים וּמַשְׁלִיכָם לָאָרֶץ, וְלֹא יַנִּיחַ אוֹתָם שֶׁיַּגִּיעוּ אֶל גּוּף הָאָדָם, כֵּן הַלָּצוֹן בִּפְנֵי הַתּוֹכֵחָה וְהַמַּרְדּוּת, כִּי בְּלֵיצָנוּת אֶחָד וּבִשְׂחוֹק קָטָן יַפִּיל הָאָדָם מֵעָלָיו רִבּוּי גָּדוֹל מִן הַהִתְעוֹרְרוּת וְהַהִתְפַּעֲלוּת, מַה שֶּׁהַלֵּב מִתְעוֹרֵר וּמִתְפַּעֵל בְּעַצְמוֹ מִדֵּי רְאוֹתוֹ אוֹ שָׁמְעוֹ עִנְיָינִים שֶׁיְּעִירוּהוּ אֶל הַחֶשְׁבּוֹן וְהַפִּשְׁפּוּשׁ בַּמַּעֲשִׂים. וּבְכֹחַ הַלֵּיצָנוּת יִפֹּל הַכֹּל לָאָרֶץ וְלֹא יַעֲשׂוּ בּוֹ רֹשֶׁם כְּלָל, וְלֹא מִפְּנֵי חֻלְשַׁת הָעִנְיָינִים וְלֹא מִפְּנֵי חֶסְרוֹן הֲבָנַת הַלֵּב, אֶלָּא מִפְּנֵי כֹּחַ הַלָּצוֹן הַהוֹרֵס כָּל עִנְיְנֵי הַמּוּסָר וְהַיִּרְאָה.

 

          הדימוי של דברי הליצנות למגן שמשוח בשמן מבהיר שהליצנות מונעת מאדם את שמיעת וקבלת הדברים הטעונים תיקון אצלו. מי מאיתנו לא היה בשיחה רצינית שכל הנוכחים בה היו קשובים למעביר השיחה, ופתאום הערה צינית של אחד המשתתפים גרמה לכולם לפרוץ בצחוק ושינתה מקצה אל קצה את האווירה בשיחה ואת המוכנות של הנוכחים לקבל את הדברים? זו דוגמה אחת מני רבות לשלילה שבליצנות. זאת בניגוד לשמחה. כאשר אדם שמח, הוא יכול עדיין להיות רציני. השמחה גורמת להתרוממות רוח ולא לחוסר רצינות.

          ננסה להעמיק בעניין על פי שיחתו של הרב הוטנר זצ"ל לפורים (פחד יצחק על פורים, עמ' כט) שם הרחיב בעניין הליצנות על מנת להסביר את הסיבה לחובת מחיית עמלק:

 

עלינו לדעת שלכח זה של הכרת החשיבות, נמצא בנפש התנגדות גדולה. יש בה בנפשו של אדם נטייה חריפה לזלזול. לעומת כח הכרת החשיבות, נמצא הוא בנפש מהלך שאינו רוצה לסבול שום חשיבות ובזילותא ניחא ליה. שמו של הכח הזה המתפרץ בחזקה, להפקיע את עצמו מידיה של החשיבות הוא "ליצנות". מדת הליצנות העצמית, כפי שהיא נמצאת בנפש בשרשה, עניינה הוא למצוא את הפרצה בכל בניין של חשיבות על מנת לסתור את כל הבניין מתוכה של פרצה זו.

 

          מדוע הליצנות אסורה? משום שהליצנות היא הכח בנפש שגורם לזלזול בדברים החשובים. הליצנות והזלזול נמצאים אצל כל אחד מאיתנו במינון כלשהו, ויש בכוחם להרוס כל דבר שהם באים אתו במפגש.

זו גם הסיבה שעמלק הוא היחיד מבין העמים שאין לו שום תקנה. לאחר יציאת מצרים, העולם כולו הכיר במעמדו של עם ישראל ופחד ממנו. רק עמלק (שחז"ל מגדירים אותו במדרש כ"לץ") העיז לצאת להילחם נגד עם ישראל ועל ידי כך גרם לעם ישראל לאבד את המעמד המיוחד שהיה לו בעיני העמים האחרים. באחרית הימים, כאשר העולם כולו יתעלה, עמלק לא יוכל להיות שותף למהלך תיקון זה, משום שמעצם מהותו הוא מזלזל בכל תיקון וינסה למנוע אותו.

 

סיכום

          השמחה היא תנאי להשראת השכינה על האדם (כמו שאברהם היה מוכרח לשמוח בשעת העקידה על מנת לזכות לנבואה שתאמר לו היכן לעקוד את יצחק). ראינו את החשיבות שיש לקיום המצוות בשמחה. אמונה בה' והסתפקות במועט תוך הכרת הזכות שנפלה בידינו לעבוד את ה' הם שיביאו את האדם לידי שמחה האמיתית. בסוף הדברים ראינו את החילוק בין ליצנות לבין שמחה אמיתית.