גדול המצווה ועושה

גדול המצווה ועושה

גדול המצווה ועושה

          חז"ל (בבא קמא לח,ב) אמרו שהמציאות שבה אדם מצווה על קיום מצווה מסוימת ומקיים אותה, עדיפה על מציאות שבה האדם לא מצווה על קיום המצווה ובכל זאת מקיים אותה:

גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה.

          משפט זה צריך ביאור. לכאורה, אדם שמתנדב ומקיים מצווה, אמור להיות במדרגה גבוהה יותר ממי שמקיים מצווה מפני ההכרח. מצאנו מספר הסברים לדברי חז"ל אלה ובעז"ה נביא חלק מהם.

שיטת תוספות

נתחיל עם הסבר בעלי התוספות (שם):

נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח.

          לפי שיטת בעלי התוספות, יש חשש גדול יותר שאדם לא יקיים את המצווה כאשר הוא אינו מחויב לקיימה. לשיטתם, חז"ל ראו את מעשה המצווה לנגד עיניהם, וכאשר אדם מצווה ועושה, הסיכויים לקיום המצווה גבוהים יותר.  

שיטת הריטב"א והר"ן

הריטב"א מפרש את מאמר חז"ל באופן שונה מבעלי התוספות, וכך פירש (שם):

פירשו רבותינו ז"ל טעם הדבר, שזה שטן מקטרגו כשהוא מצווה, וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא. ורבינו הגדול ז"ל (הכוונה לרמב"ן) פירש שהמצוות אינן להנאת האל יתברך המצווה אלא לזכותנו, ומי שהוא מצווה קיים גזירת המלך, ולפיכך שכרו מרובה יותר מזה שלא קיים מצות המלך. מכל מקום אף הוא ראוי לקבל שכר, שהרי מטוב לבב וחסידות הכניס עצמו לעשות מצוות השם יתברך.

          מסביר הריטב"א את מאמר חז"ל בשני אופנים. האופן הראשון: כאשר האדם מצווה לקיים את המצווה, השטן מקטרג ומנסה למנוע מהאדם את קיום המצווה. תירוץ זה חוזר פעמים רבות אצל רבותינו לאורך הדורות: יצר הרע מנסה למנוע מהאדם מלקיים את המצווה כשהוא מצווה לקיימה. כאשר הוא זוכה לקיים את המצווה למרות הפרעת היצר, הוא עושה מעשה גדול יותר ממי שהיצר הרע לא מפריע לו בקיום המצווה.

          האופן השני שבו הסביר הריטב"א את מאמר חז"ל הוא מצד פעולת המצווה. כאשר אדם מקיים את המצווה, הוא מקיים את גזרת המלך. כאשר אדם אינו מצווה לקיים את המצווה, הוא עושה את אותה פעולה, אך נעלם כאן המימד של מצוות המלך, ועשיית המצווה נחשבת לפעולה עצמאית של האדם.

הריטב"א כתב במהלך דבריו שגם מי שאינו מצווה ועושה, עדיין מקבל שכר, אך בסיום דבריו הוא מסייג זאת וכותב:

ודווקא במצוות שציווה השם יתברך לאחרים שיש לו בהן רצון, אבל העושה מאליו מצוות שלא צוותה בהם תורה כלל, זו היא שאמרו: "כל שאינו מצווה בדבר ועושהו נקרא הדיוט".

          מי שאינו מצווה ועושה יקבל שכר רק כאשר אנו נדע בברור שהוא מקיים מעשה של מצווה. כיצד נדע אם המעשה שהוא מקיים הוא מעשה מצווה? אם אנשים אחרים צוו על מעשה זה, סימן שזה מעשה של מצווה.

          ההבדל בין שיטתו של הריטב"א, בשני ההסברים, לשיטת בעלי התוספות, הוא בהסבר דברי חז"ל באומרם "גדול המצווה ועושה". לפי הריטב"א, ההשוואה מתייחסת לשכר שהמצווה על המצווה מקבל על קיומה, אם בגלל שיש לו צער גדול יותר או משום שהוא מקיים את המצווה מצד צו ה'. לעומתו, סוברים בעלי התוספות, שמה שאמרו חז"ל "גדול" הכוונה למציאות: כאשר אדם מצווה לקיים מצווה, הוא יקיים אותה טוב יותר ממי שלא מצווה לקיימה, פעולת המצווה תהיה שלמה יותר אם מי שיקיים את המצווה גם מוכרח לקיימה.

          הר"ן בדרשותיו (דרוש חמישי, נוסח ב) כותב גם הוא שני תירוצים. תירוציו דומים לתירוציו של הריטב"א, אם כי הוא משתמש בלשון מעט שונה, וכך כתב:

כי כוונת המאמר הזה הוא שמן הידוע כי כפי גודל הצער אשר יגיענו בעבודתו, יגדל שכרו. וכבר אמרו רבותינו ז"ל: "לפום צערא אגרא". וידוע הוא כי מי שאינו מצווה, לא יתקפהו היצר שלא לעשות אותו המעשה, אחרי אשר לא צווה בו, כאשר יתקפהו למי שנצטווה בו ...

          בתירוצו הראשון כתב הר"ן שיצר הרע מנסה למנוע ממי שמצווה ועושה לקיים את המצווה. הר"ן, בניגוד לריטב"א, לא דיבר על איזשהו שטן חיצוני שמונע ממנו מלקיים את המצווה, אלא על יצר הרע, על כח פנימי באדם, המונע מהאדם המצווה לקיים את המצווה. בהסבר השני כתב הר"ן:

עוד טעם אחר במה שאמרו "גדול המצווה ועושה", לפי שידוע שיש מן המצוות הרבה דבקות במינין ומיוחדות בהן, כגון מצוות התלויות בארץ, ומצוות שנצטוו בהן הכהנים, ולא נצטווינו אנחנו בהם. ולפיכך מי שאינו מצווה ועושה לא יגדל שכרו, כי אפשר שאין רצון ה' יתברך בו ובמינו אחרי אשר לא צווה בו. ואף על פי שהתורה כולה דרכיה דרכי נועם, אפשר שיש במצווה טעמים שנתייחדה בהן מי שמצווה ועושה.

          בהסבר הנוסף אומר הר"ן: כאשר הקב"ה רוצה שאדם יעשה מעשה מסוים, הוא מצווה אותו על כך. כאשר האדם לא צווה על ידי ה' לקיים מעשה מסוים, הדבר מראה שהקב"ה אינו רוצה שהוא יעשה מעשה זה. ממשיך הר"ן בהבאת דוגמה לדבר:

וכבר נתבאר בדרש רבותינו ז"ל שישראל המקיים את השבת יגדל שכרו, ועכו"ם ששבת חייב מיתה. ואף על פי שלא נלמוד לשאר המצוות אלא על מה שבאה המניעה מהם, שאילו כן היה אסור למי שאינו מצווה ועושה לקיים חלילה את המצוות, מכל מקום נלמד לשאר המצוות שאפשר שלא תשלם כוונת המצווה וסודה במי שאינו מצווה בה, כאשר תשלם במי שציווהו ה' יתברך יותר מן האחר באמת.

          המצב הקיצוני שמצד אחד אדם מישראל ששובת בשבת – מקבל על כך שכר גדול, ומצד שני גוי ששבת חייב מיתה, אינו נכון לגבי כל המצוות, שהרי גם מי שאינו מצווה על קיום מצוות מסוימות יכול לקיימן (אם כי ישנן מצוות שלאדם שלא צווה עליהן אסור לקיימן – דוגמה לדבר הוא שחלק מהמצוות המוטלות על כהנים אסורות לקיום על ידי ישראל). לנשים מותר לקיים חלק ממצוות העשה שהזמן גרמן, וחלילה שהן יהיו חייבות מיתה על קיום מצוות אלה. אולם העיקרון לכשעצמו נכון: כשם שגוי ששבת חייב מיתה, כך אדם שלא צווה על מצווה מסוימת, עושה מעשה שייתכן שהקב"ה אינו רוצה שהוא יעשה, וממילא "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה".

          במקום אחר, הוסיף הר"ן עוד הסבר שלישי למאמר חז"ל, וכך כתב בדבריו (בדרוש השביעי):

והטענה השלישית, אילו היה מגיע לה' תועלת כאשר יעשה האדם מן המצוות, היה ראוי שיקבל שכר מי שאינו מצווה ועושה כמי שמצווה ועושה, ויותר ממנו. אך אחרי שאין לה' יתברך תועלת מן המצוות, ולא נזק מן העבירות, נמצא שכלל התורה היא כדי לזכות את ישראל. וכיוון שכן, גדול המצווה ועושה, שזה רצה ה' יתברך לזכותו, וזה לא זיכהו.

          הסברו השלישי של הר"ן אומר שכל מהות המצוות נועדה כדי לזכות את עם ישראל. הקב"ה רצה להיטיב לעם ישראל, ולכן ציווה אותו על קיום המצוות. על ידי קיום המצוות, הקב"ה נותן לכל אדם מישראל שכר וזו הייתה מטרתו בנתינת המצוות לעם ישראל. מכאן יוצא שכל עניין הציווי נועד לתת שכר, וכאשר אדם לא צווה לקיים מצווה (למשל: אומות העולם), סימן הדבר שהקב"ה כלל לא רצה לזכות אותו במתן שכרן של מצוות אלו.

כאשר אדם מוכרח – הוא מנסה להשתמט

הסבר נוסף שמצאנו להסבר "גדול המצווה ועושה" מופיע בשיחות מוסר לגר"ח שמואלביץ זצ"ל (מאמר עבד ה' (א), עמ' קכז). יתכן שהסברו מפרט יותר את דברי הריטב"א והר"ן:

ונראה הביאור בזה, שבאמת עיקר הקושי של האדם בקיום המצוות נעוץ בכך שהוא מצווה, ועליו לעשות מפאת ההכרח, ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה, אלא הוא משועבד לקיים את אשר הוא מצווה, וההכרח קושי גדול הוא לאדם ...

          מסביר הגר"ח שמואלביץ, שהמצווה ועושה גדול ממי שאינו מצווה ועושה, משום שכאשר אדם מצווה ועושה, עצם העובדה שהוא מוכרח לעשות את המעשה, מהווה קושי עבורו. לו האדם לא היה מצווה על אותו מעשה, לא היו עולים אצלו הרהורים או קשיים. האדם מתנגד לכל דבר שנעשה בכפייה, ובכך המצוות אינן שונות מכל דבר אחר שנכפה על האדם.

          ישנה אגדת עם האומרת שהיה זקן שקנה דירה במקום שבו היו נערים מסתובבים בלילות ומפריעים לו לישון. הזקן ידע שהוא יצליח לישון רק אחרי שהוא יגרש את הנערים. מה עשה? ביום הראשון שילם לכל הנערים מעט כסף כדי שיבואו ליד ביתו וירעישו ברעש הרגיל שהם היו מרעישים. הוא סיפר להם כמה הוא אוהב את הרעש וכמה רעש זה מזכיר לו את ימי צעירותו. כך עשה גם בימים שלאחר מכן – בכל יום שילם לנערים כדי שיבואו להרעיש. לאחר שעברו כמה ימים, אמר להם שהוא מפסיק לשלם להם, אבל בכל זאת מבקש מהם להגיע ולשמח אותו עם הרעש שלהם. הנערים הפסיקו להגיע ...

          באופן טבעי, כאשר אדם מרגיש שהוא מוכרח לעשות משהו, הוא מתנגד לכך. הנערים מאגדת העם היו מגיעים ומרעישים עוד לפני שהזקן קבע באותו מקום את דירתו. הזקן הצליח בחכמתו הרבה להביא אותם למציאות שבה הם ירגישו שהם מוכרחים להגיע למקום שבו הם נהגו להסתובב על מנת לעשות לו (לזקן) טובה, ובאותו הרגע הם הפסיקו להגיע. כך מסביר הגר"ח שמואלביץ גם את התנהלותו של שלמה המלך מול שמעי בן גרא:   

ועניין זה היה המכשול שבו הכשיל שלמה המלך את שמעי בן גרא, ובו נתחכם לקיים את מצוות דוד אביו: "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וגו' והורדת את שיבתו בדם שאול", שציווה שלמה לשמעי לבנות בית בירושלים ולא יצא מירושלים כל ימי חייו, כי ביום צאתו בן מוות הוא ...

והדבר מפליא, כיצד קיים בכך את צוואת דוד אביו, הכי ניתן היה להבין מראש כי בסופו של דבר יצא שמעי מירושלים ויעבור על מצוות המלך ויתחייב בנפשו? והלא גם בימינו נמצאים בני אדם שלא יצאו מימיהם מחוץ לירושלים! וכי יש לך מקום מובחר מירושלים שהיא מחנה ישראל, דהיינו: שירושלים היא עיקר מקומו של כל אחד ואחד מישראל, וכי זה מכשול הוא לשמעי שהיה ראש הסנהדרין, ומה ניסיון יש בזה? ועוד קשה: למה הוצרך שלמה המלך להוסיף ולהתרות כי ביום צאתו בן מוות הוא, והלא גלוי וידוע לכל כי העובר על מצוות המלך מורד במלכות הוא, וכיוון שרצה להכשילו, למה לו לפרש לשמעי שימות אם ייצא?

אלא מכאן נשמע כי ראה והבין שלמה בחכמתו שבוודאי יעבור שמעי על גזירת מלך זו, כי קושי גדול הוא לאדם להיות "מוכרח", וירושלים תהפוך לצינוק ולבור כלא למי שיאלץ לשהות בה על כרחו. והתראתו של שלמה כי בן מות הוא, באה להגביר ולחזק את ההכרח, וככל שיהיו השלשלאות כבדים על ידיו של שמעי, כן תגבר תשוקתו לשבר אותם, וכאשר תבא לפניו עילה כל שהיא, ימסור את נפשו להימלט מן המקום אשר נקשר אליו בכבלים, וכפי שאירע בסוף שברחו שני עבדיו ויצא שמעי אחריהם לתופסם ונתחייב מיתה.

          הסברו של הגר"ח שמואלביץ אומר ששלמה המלך בעצם עשה תרגיל מבריק לשמעי בן גרא. על ידי שהכריח את שמעי להישאר בתחום העיר ירושלים, גרם שלמה לשמעי לעבור על ציווי המלך ולצאת. לו לא היה שלמה מכריח את שמעי להישאר בתוך העיר, ייתכן ששמעי כלל לא היה יוצא. הרגשת ההכרח של שמעי, היא שגרמה לו לעבור על ציווי שלמה ולצאת מהעיר.

סיכום

הסברנו את מאמר חז"ל "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" בכמה אופנים: אם מצד המצווה, שכאשר אדם מצווה לקיימה, הוא יקיים אותה באופן טוב יותר ממי שלא צווה על קיומה, אם מצד השכר שיש לו עליה בגלל שיצר הרע מפריע לו או בגלל שהוא מקיים מצווה בוודאות (הציווי מראה לנו שהוא אכן מקיים מצווה). ראינו הסבר נוסף שעצם הציווי על המצוות נועד לתת שכר, ולכן כאשר הקב"ה לא ציווה אדם מסוים לקיים מצוות, סימן שהקב"ה גם אינו מעוניין לתת לו את שכרו.

בסיום הדברים הבאנו את הסברו של הגר"ח שמואלביץ שעצם ההכרח גורם לאדם לרצות לפרוץ את הגבולות ולבטל את ההכרח כשם ששלמה גרם לשמעי בן גרא שייצא מירושלים על ידי שכפה עליו להישאר בתחומי העיר.