החמרה במצוות

החמרה במצוות (חומרות)

הקדמה        

לפני שנתחיל לדבר על נושא הקולות והחומרות, נקדים ונביא את דבריו של הרמח"ל בהקשר עניין ההחמרה בעשיית מעשה מצווה (מסילת ישרים פרק ו):

והנה תדע כי זה כלל גדול מנוסה במלאכת הפרישות, שכל קולא צריכה בדיקה. כי אף על פי שיכולה להיות ישרה ונכוחה, אמנם, קרוב הדבר שתהיה מעצות היצר ומרמותיו, על כן צריך לבדוק אחריה בחקירות ודרישות רבות. אם אחר כל אלה תצדק, ודאי שהיא טובה.

לאורך הדורות נולדו חומרות רבות בקיום המצוות, ולעיתים נדמה שבכל דור ודור, מתווספות חומרות חדשות שלא הקפידו עליהן לפני כן. חלק מהחומרות האלה הפכו להיות נורמות של ממש, וכבר היה מי שצחק ואמר שאם היו כותבים בספר הלכה שיש שנהגו להחמיר על עצמם שלא לגנוב, לא היו יותר גנבים בעם ישראל.[1]

          נושא החומרות תמיד היה נושא לדיון, אך דומה שלאחרונה הפך נושא זה לנושא מדובר יותר ולחלק ממאבק בין חוגים שונים השומרים תורה ומצוות. יש חוגים מסוימים המצטטים רבנים שונים מהדורות הקודמים בציטוטים חלקיים כדי לתמוך בהשקפתם. ראינו לנכון להתמקד בתחילה דווקא בדברים שכתב מרן הראי"ה קוק, משום שהתייחסותו לחומרות סולפה (נקווה שבשוגג ומשום שהוא מצוטט ללא הרף על ידי אנשים שלא שימשו כל צרכם), על ידי חוגים שונים שניסו להתוות לו קו פשרני מאוד בתחום החומרות.

יחס הראי"ה קוק להחמרה במצוות

          לפני שניגש לבירור דבריו הכתובים של הרב קוק, עלינו להדגיש נקודה חשובה. מרן הרב זצ"ל אכן היקל לעיתים על הציבור במסגרת ההלכה. הקולא המוכרת שלו, היתר המכירה בשנת השמיטה, נועדה לתת אפשרות ליישוב היהודי בארץ ישראל להתקיים. מרן הרב זצ"ל סבר שללא היתר המכירה, היישוב היהודי יקרוס, וכאשר מעמידים את שתי הברירות זו מול זו, שימוש בקולא בדיני שמיטה שכיום חיובה מדרבנן, או קריסת היישוב היהודי, ודאי שעדיף לפסוק לקולא ולהמשיך לקיים את מצוות יישוב ארץ ישראל. אולם, לא בכל המקרים הקל מרן הרב זצ"ל וגישתו לא הייתה תמיד לקולא, גם בפסקים הקשורים לכלל הציבור. מרן הרב זצ"ל בחן היטב כל מקרה לגופו לפני שקבע להקל או להחמיר. כך כתב בפסקה המתארת את נושא הקולות הן במישור הפרטי והן במישור הלאומי (אורות התשובה ו,ג):

יראת חטא הטבעית, היא הטבע האנושי הבריא ביחס למוסר הכללי, והיא הטבע הישראלי המיוחד ביחס לכל חטא ועוון מצד התורה והמצווה מורשה קהלת יעקב. ואין טבע זה חוזר לישראל כי אם על ידי תלמוד תורה בהמון, תלמוד תורה לגדל תלמידי חכמים, ותלמוד תורה של קביעות עיתים לתורה להמון הרחב. ואי אפשר שיחזור ישראל לאיתנו לחיות חיים טבעיים, כי אם כשישוב לו גם טבעו הרוחני בכל מילואיו, שאחד מהם, והיותר חזק שבהם, הוא זה הטבע של יראת החטא הסלוד ממנו, ותביעת התשובה הקבועה אם נזדמן חלילה לידו איזה דבר עבירה ועוון. ובהתגברות כח החיים שבאומה, בהקיפו את כל צדדיו, תיפסק התסיסה המעכירה את הדעת, והמכשירים הלאומיים ישובו כולם להתעסק גם כן בדבר הקביעות של ההחזרה אל הטבעיות המוסרית העמוקה והמיוחדת לישראל, שהיא מדקדקת כחוט השערה בין אסור למותר, וכל דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים יוכרו למהלכי חיים עצמיים, שאי אפשר כלל לחיים לאומיים רעננים מבלעדם.

          כאשר עם ישראל חי את חיי הקדושה הטבעיים שלו, יראת החטא שלו מביאה לכדי דקדוק כחוט השערה בין אסור למותר. זו המציאות האידיאלית שבה עם ישראל חי על אדמתו, חי חיי קדושה ומקפיד על מצוות קלה כחמורה. יתירה מכך. בהמשך הדברים נראה ממאמרו של הרב אלימלך בר שאול זצ"ל שיש חומרות שמגיעות מפני יראת העונש שהיא מדרגה נמוכה של יראת שמים. מרן הרב זצ"ל מתייחס בחיוב גם לחומרות הבאות מיראת חטא, וכך כתב (שמונה קבצים, ו,קכו):

הדקדוק המעשי, הבא מתוך המעיין התחתון של יראת העונש, אף על פי שיש בו הרבה קטנות ודינים, מכל מקום סופו להתעלות, וכל דיניו מתהפכים ללהט של גבורות קודש, באהבה ושלהבת אש נעימת ידידות עליונה, באהבת הבריות ושכל טוב. וסופו שיגיע אל המעיין העליון של אור החיים, שזיו התענוגים הקדושים מאיר בהם בכל תוקף זהרו.

          אומר מרן הרב זצ"ל שגם אם במצבו העכשווי, אדם מקפיד על חומרות מתוך יראת העונש, הרי שסופו להגיע למצב שבו יקפיד על החומרות מתוך דרגה גבוהה יותר בעבודת ה', אהבת ה'. דבריו של מרן הרב זצ"ל מפורשים! לא ניתן לייחס לו גישה שלילית לקיום חומרות ודקדוק במצוות אלא אם לא לומדים את המקורות (והמקור מספר אורות התשובה נגיש לכולם!). נכון הדבר שמרן הרב זצ"ל כתב גם שישנן חומרות שאינן ראויות, וכך כתב (שם קכד):

קצת קדושה נדבקה בעשיו על ידי אחיזתו של ידו הקדושה של יעקב בעקיבו, ובזה יש קדושה ניצוצית גם בעקב עשיו, חוץ ממה שראשו כלול בקדושה. ובזה יומלט לעתיד לב, רק ביתו יישרף, ובעצמו ייכלל בקודש ועתיד להיטהר, והר"ע של ראש עקב יוחזר לטוב.

          תחילה דיבר מרן הרב זצ"ל על השפעת הקדושה של יעקב לעשיו. בשעת לידתם של יעקב ועשיו, נגע יעקב בעקבו של עשיו, ובזכות נגיעה זו, הושפעה קדושה על עשיו. אולם, הייתה גם נגיעה הפוכה. כאשר יעקב אבינו חזר משהייתו אצל לבן, נאבק יעקב בשרו של עשיו, ובמהלך המאבק ביניהם, נגע שרו של עשיו בכף רגלו של יעקב. לנגיעה זו הייתה גם השפעה על יעקב ועם ישראל, כפי שמרן הרב זצ"ל ממשיך לכתוב:

ובנגיעת שרו של עשיו בכף ירך יעקב, יש פגימה של טומאה, שמפני זה סובלים ישראל הגלויות. אבל זה גרם להכרח של חומרות יתירות, וחדשים גם ישנים דודי צפנתי לך, והחומרות הן נטיות מדרך האמצעי, כצולע ההולך בנטייה, והן הן יוסיפו עטרות חדשות, מי יתן טהור מטמא, לא אחד.

          היציאה לגלות (שבאה בעקבות נגיעת שרו של עשיו בכף ירך יעקב) הכריחה את עם ישראל לקבל על עצמו חומרות יתרות. הדגש הוא על מילת יתרות, משום שכפי שראינו, יחסו של מרן הרב זצ"ל לעניין החומרות באופן כללי הוא יחס חיובי. החומרות היתרות הן תוצאה של הגלות, של חיים שאינם טבעיים העלולים להביא אדם מישראל לידי חטא. אולם כפי שראינו, יחסו הכללי של מרן הרב זצ"ל לחומרות שאינן חומרות יתרות, אלא חומרות שתפקידן לוודא שקיום המצווה יהיה שלם ככל האפשר, הוא יחס אוהד וחיובי.

          היו שציטטו מאמר שכתב מרן הרב זצ"ל שבו הוא קבע שאין שום צורך בחומרות.[2] מאמר זה, הנקרא "אפיקים בנגב", התפרסם בירחון בשם "הפלס" לאורך מספר גיליונות. לא נתמקד בהבאת כל דבריו של מרן הרב זצ"ל (מאמר זה הוא אחד הארוכים שכתב). נביא פיסקה אחת במלואה המדברת על החומרות בדור של תחיית עם ישראל[3]:

ואם הפיזור הלאומי, שאבד ממנו את מרכזנו הדתי, את היסוד העיקרי לביאור התורה לפרטיה הנולדים בהמשך החיים, הוא בית דין הגדול, היושב במקום אשר יבחר ה', שמשם הוראה צריכה לצאת לכל ישראל – זה הפיזור גרם לנו איזה ספיקות מתרבות, שגרמו להחמיר באיזה דברים, אין האסון כל כך מרובה. וההפסד יוצא בכפלי כפלים בהשכר, שהחומרות הללו עם טרחם, העמיקו והרחיבו בנו את הרגש הדתי, שמצד עצמו הוא יקר וקדוש, ומעלה את האדם למצב של קדושה ואצילות הנפש. נוסף למה שהוא ריע אח ואב לרגש הלאומי הטהור, וכמה מעלות טובות כפולות ומכופלות לה' עלינו. ובכלל הרינו מקווים ושואפים בערך הכללות הלאומית, לשיבת שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה, אחרי שישובו לנו כל חמדותינו כימי קדם. ואז הלא תשוב תורה לצאת מציון, וסנהדרי גדולה, הכהן והשופט אשר יהיה בימים ההם, שהוא יסוד העיקרי לתורה שבעל פה, כביאור הרמב"ם המוסכם לכל, תשוב לאיתנה בכל עוזה והדרה. ודאי אז יהיו נכונים ומתוקנים כל הדברים הפרטיים והכלליים בדרכי נועם ונתיבות שלום, על פי מקור תורת חיים – ששמירת התורה והעמקת רגש הדת של הדורות הקודמים לאותו המעמד האיתן הרוחני יהיו סיבות נכונות, שיהיה מהלך המרכז הדתי הנשגב, "בית הדין הגדול שבירושלים", נוטה יותר להקל על הציבור בעניינים שיש בהם דרכים להקל על פי התורה.

ולהיפך, מצד ההתרשלות, ופנות העורף לקיומה של תורה, שבהכרח תוריד את הרגש הקדוש והמוכרח לכל אומה, ובכמה מעלות יתירות לאומתינו הקדושה שהיא "ממלכת כהנים וגוי קדוש" את רגש הדת, זה עצמו יגרום שהדור המתוקן שיזכה באמת לגאולה, לראות מצב מדיני ומרכז רוחני איתן לישראל, צריך להיות מסובל בסייגים יותר מרובים ובנטיות של חומרות יותר נוספות כפי שתהיה השעה צריכה לכך כדי להעיר את הרגש הדתי, הקשור ברגש המוסר הכללי ...

          חשוב להדגיש מספר נקודות בעקבות דבריו של מרן הרב זצ"ל. הנקודה הראשונה היא שהרב זצ"ל מדבר על תקופה שהסנהדרין תשב בירושלים, תקופה שבה כבר לא יהיה צורך בחומרות מסוימות, בעיקר חומרות שנבעו מספקות שלא הייתה יכולת להכריע בהן. עד שתחזור המציאות שבה הסנהדרין תשב בישראל, החומרות גורמות להרחבת הרגש הדתי והעלאתו של האדם למצב של אצילות הנפש.

 נקודה שנייה שיש להדגיש היא שמרן הרב זצ"ל לא דיבר על ביטול החומרות, אלא על ביטול חומרות שכבר לא יהיה צורך בהן והחלפתן בחומרות אחרות. כל דור והחומרות שהוא זקוק להן. בדור התחייה לא יהיה צורך בחומרות שנוהגות היום, אבל ייתכן מאוד שיהיה צורך בחומרות אחרות: "כפי תהיה השעה צריכה לכך".

מדוע אנשים מסתייגים מחומרות?

          לעיתים אנשים מסתייגים מלקבל על עצמם חומרות. לעיתים אנשים מסתייגים גם מאנשים אחרים המקבלים על עצמם חומרות (איננו מדברים כלל על מקרה שבו נושא החומרות משמש ככלי ניגוח לציבור אחר). בשורות הבאות ננסה לבחון את מקור ההסתייגות הזו. מצאתי התייחסות של הרב אלימלך בר שאול זצ"ל לנושא, ונדמה לי שדבריו שופכים אור על העניין. נתחיל את הבאת דבריו של הרב בר שאול, בשאלה שנשאל (מערכי לב עמ' 35 והלאה):

שאלה: כמדומה שרשאי אני לראות את עצמי כמי שראוי לו להיקרא לפחות על דרך השגרה "שומר מצוות". ולא מעט סבלתי בגלל זה. הן בנוגע לעמדה והן בנוגע לפרנסה בכבוד. ועדיין אינני בטוח שמכאן ולהבא תהא דרכי רדופה פרחים. ואני תפילה שכשם שעמדתי בניסיונות ולא נרתעתי, כך אעמוד תמיד בתומתי.

אבל על חולשה אחת שלי הנני מודה: אין ליבי שלם עם מה שנקרא חומרות. מבין אנכי שבספק בדין יש מקום או חובה להחמיר, ואז יש טעם והיגיון לחומרא. אולם, אינני מבין את אלה שמחמירים בסתם, ולא עוד אלא שנוח להם בחומרות. והואיל וצעיר אני ונוח לכעוס, לכן יש אשר גם אכעס בליבי על מחמירים כאלה. וכשוך כעסי אני מצטער מאוד על שבאתי לכלל כעס על יהודים טובים ויקרים המדקדקים במצוות יותר ממני.

          נדמה שזכינו ששואל השאלה קלע בדיוק לנקודה שברצוננו לברר. מדוע אדם מסתייג בעצמו מחומרות ומאחרים הנוהגים בחומרות? עונה לו הרב בר שאול זצ"ל:

תשובה: חולשתך היא תוצאה של מרחק נפשי. לאמור: הואיל וליבך רחוק מלהבין לנפש מחמירין, לכן יתקומם לבך כנגדם. וכל כך למה? לפי שליבך חסר אותו משהו המעיר בלב אחרים נטייה לחומרות.

          ההסתייגות מגיעה מריחוק נפשי. כאשר אדם מרוחק נפשית מדבר כלשהו, הוא מסתייג ממנו. דבר זה נכון לגבי תחומים רבים בחיינו, ומשום מה הוא נכון ביתר תוקף בעניינים הקשורים לדת. לו השואל היה מרגיש קרוב יותר למעשי המצוות, הוא לא היה מסתייג מהחומרות. אולם, כדי שהוא יתקרב יותר אל המצוות מבחינה רגשית, עליו לרכוש דבר מסוים, עליו ידבר הרב בר שאול בהמשך דבריו:

אמנם, לא קל להגדיר מהו אותו משהו. והוא כנראה גם לא דומה בדיוק אצל כולם. אך אצל רבים זה משהו רציני ביותר. זהו פחד פנימי המתגלה באדם מול המעשה שהוא מצווה עליו מבוראו, והוא חייב עתה לעשותו. זוהי חרדה טמירה שמא לא יעלה בידו לקיים את המצווה בשלמותה. יש והוא בטוח שהוא יודע בדיוק מה עליו לעשות, אלא שאינו בטוח בעצמו אם הוא אמנם יעשה הכל בפועל כפי שמוטל עליו לפי ידיעתו הברורה להלכה, ויש שהוא בטוח בעצמו שיעשה בשלמות את המצווה אחרי שהיא תהיה ברורה לו בכלליה ופרטיה, אלא שאיננו בטוח אם אמנם ברור לו הכל במעשה המצווה. אצל זה כמו אצל זה ישנה חרדה משולשת: עובר למעשה המצווה, בשעת עשייתה, ואחרי עשייתה. המצווה חשובה מאוד בעיניהם, מצד המצווה העליון שציווה עליה, ומצד נועם המצווה עצמה. והם רוצים לבצעה בשלמותה. ולכן הם חדורי פחד ואחוזי רעדה לקראת מעשה המצווה.

          כאשר אדם מרגיש פחד בשעה שהוא צריך לקיים מצווה, כאשר האדם מרגיש שהוא כולו דרוך לקיום מצוות בוראו, הוא יגיע לידי נקיטת חומרות. דריכות זו תופיע בכל המצווה: לפני קיום המצווה, בשעת קיום המצווה ולאחר קיום המצווה. דריכות זו והחשש שמא לא יקיים את המצווה בשלמותה, הם הדוחפים את האדם להחמיר יותר, להנהיג אצלו מרווח ביטחון, ולדעת שהוא יקיים בוודאות את המצווה בשלמותה. ממשיך הרב בר שאול בדבריו:

פחד זה ורעדה זו, אצל אנשים בריאים בגופם ומאוזנים ברוחם, מקורם ביראת שמים תמימה. ולאו דווקא זו המוגדרת במצומצם כיראת העונש, אלא אותה יראה של עמידת עבד לפני מלכו. של זה המוכן לקבל עליו מרותו של מלך על כל גינוניה, ואין אצלו דבר יותר טבעי ופשוט מזה.

          הפחד והדריכות המובילים לנקיטת חומרות במצוות, אינם תלויים דווקא ביראת העונש. כאשר אדם מקיים מצווה והוא מבין שהוא עומד בפני מלכו של עולם, הוא יחמיר וידקדק, משום שהוא יבין את החשיבות של המעשה שהוא עושה. ממשיך הרב בר שאול בדבריו:

אבל ישנה בחינה יותר גבוהה.

אדם שבליבו אחוזה שלהבת אהבה לבוראו, שנפשו צמאה לאור של אמת עליונה – כל המצוות הן ששון ליבו. הוא יכסוף להן בכיליון נפש. הוא ירוץ לקראתן דלוק רגש. הוא יצפה לבואן לפני זמנן, ידבק בהן ברוב להט בזמנן, והוא לא יוכל בנקל להיפרד מהן אחרי זמנן. הוא יקיים בעצמו ובהן בפשטות עמוקה: וחי בהם. כי הן חייו ממש. הן כל תוכן וטעם חייו עלי אדמות. מעשה המצווה בכלל – עולם מלא. כל דיוק ודקדוק בה – גילוי אופקים חדשים. וכל חומרא כמוה כהרחבת תחומין. למה הדבר דומה? למי שמטייל בפרדס להנאתו, והריהו מהלך במשעוליו ושביליו, בין שדרות עצי פרי נפלאים למראה. משתאה על העושר הרב של הנוף, ומגלה כפעם בפעם פינות חסד חבויות ...

          יש דרגה רוחנית גבוהה יותר, המביאה את האדם לכדי נקיטת חומרות. כאשר אדם מגיע למדרגה שהוא אוהב את ה', הוא מנסה למצוא עוד ועוד נקודות על מנת לבטא אהבה זו. כאן החומרה אינה מגיעה משום שהוא מפחד שמא לא יקיים את המצווה כמו שצריך, אלא הוא מחמיר על עצמו משום שהוא רוצה להוסיף עוד משהו למעשה המצווה.

          נביא דוגמה של אב שמאוד אוהב את בנו. האב ירצה תמיד לחפש דרכים נוספות על מנת להיטיב עם בנו: הוא תמיד ישאל את בנו במה עוד הוא יכול לעזור לו, ובכל מעשה שיעשה לטובת בנו הוא ישתדל שיהיה זה באופן המושלם ביותר. ברור שהאב אינו מפחד מבנו, אלא הוא אוהב את בנו ומנסה להיטיב לבנו ככל האפשר. כך גם בעניין ההחמרה במצוות. כאשר אדם מרגיש אהבה כלפי ה' יתברך, הוא ירצה לבטא את אהבתו בכל הזדמנות, וכן הוא ירצה לראות בכל מציאות כיצד יוכל לעשות את מעשה המצווה בצורה המושלמת ביותר. ממשיך הרב בר שאול בדבריו:

אם הבחינה הראשונה היא תולדה של יראת שמים תמימה, הרי הבחינה השנייה היא תולדה של אהבה רבה. וכל בחינה, כשם שיש לה מקור מיוחד בלב, כך יש לה דרכי ביטוי משלה באווירה עצמית משלה. היראה מהלכת פחד וחרדה ויוצרת אווירה של צער רוחני. אבל האהבה מולידה צימאון ומזריחה אורה ויוצרת אווירה של שמחה רוחנית, של שמחת מצווה.

אבל איש הבחינה הראשונה נובע החיובי מן השלילי. הוא מחמיר על עצמו ומוסיף דיוקים ודקדוקים במעשה המצווה מפני שהוא חושש שמא עדיין לא עשה את מה שהוא מוכרח לעשות כדי שהמצווה לא תהיה חסרה. אבל אצל איש הבחינה השנייה הכל חיובי. הוא יכול להיות בטוח שלא חיסר שום דבר במעשה המצווה, ועם זאת יחפוץ בכל ליבו להוסיף משלו דיוקים ודקדוקים לעיטור מעשה המצווה. כל כך למה? משום שקשה עליו צמצומה של מצווה. קשה לו למצוא רוויה לצימאונו לעשות נחת רוח ליוצרו. קשה עליו פרידתו מן המצווה, והריהו משתדל להוסיף לה לווית חן.

         רואים מפה את החשיבות בהחמרות. צריך להדגיש: ישנן החמרות שאין להן שום מקום וסיבה. מו"ר הגר"א שפירא היה קורא לחומורות אלה "עצבנות", משום שהן לא נובעות מחשיבה מעמיקה, אלא מעצבנות (שעלולה לגרום בסוף לעצבות).

החיפוש אחר עשיית המצוות – סימן ליראת שמים

          ראינו בדבריו של הרב בר שאול זצ"ל שכאשר אדם מגיע לאהבת ה', הוא מחפש לקיים את מצוותיו באופן השלם ביותר. דברים דומים מצאנו שכתב הרב אליהו לפיאן זצ"ל בספרו לב אליהו. ראשית נביא את דבריו ולאחר מכן נשתדל להדגיש נקודה העולה מדבריו, נקודה שאמנם מובלעת בדבריו של הרב בר שאול, אך בדברי הרב לפיאן היא מפורשת. כך כתב (לב אליהו, פרשת קדושים):

"מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלוקיך אני ה'". ברש"י: יכול יעצים עיניו כמי שלא ראהו, לכך נאמר "ויראת מאלוקיך", שהרי דבר זה מסור לליבו של עושהו, שאין מכיר בו אלא הוא, וכל דבר המסור ללב נאמר בו "ויראת מאלוקיך" עד כאן. וצריך לומר דהאי יכול להעצים עיניו כמי שלא ראהו, היינו שיעצום עיניו קודם שנכנס לתוך ארבע אמותיו, דבכהאי גוונא באמת מן הדין הוא פטור, אלא שאף על פי כן נאמר על זה "ויראת מאלוקיך", כיוון שראהו כבר מרחוק. וכן מפורש בגמרא קידושין דמקשינן על זה "יכול יעצים עיניו – אטו ברשיעי עסקינן" ומשני "אלא יכול יעצים עיניו מקמי דלמטייה זמן חיובא" ...

למדנו מכאן כלל גדול ביראת ה' יתברך שכל הדואג להביא עצמו לידי קיום מצוות הבורא יתברך, הוא הוא הנקרא ירא שמים. ואנו רואים דבר זה מהיפוכו, שהעוצם עיניו קודם דמטא זמן חיובו, אף על גב דלא מיקרי רשע בזה כדמוכח בפירוש מהא דמקשינן "אטו ברשיעי עסקינן" ועל זה מתרצינן דעוצם עיניו מקמי דמטא זמן חיובא, ואפילו הכי עליו נאמר "ויראת מאלוקיך", כלומר: חסרון יראה יש כאן, שהיה לך לירא מפני ה' יתברך היודע מחשבותיך שאתה מבקש תחבולות להיפטר ממצוותו ...

ועל דבר זה ידוו כל הדוויים שמבקשים כל מיני תחבולות כדי להיפטר מעשיית המצווה, וכמו כן מחפשים ומגבבים כמה סוגי היתרים להתיר איסורי עבירה, ולא חלים ולא מרגישים בני אדם אלו כי על אף שיגעו ומצאו אופן הפטור, וההיתר לפי הדין וההלכה. אבל על מה שפנו עורף להטוב והישר, למצוא חן בעיני ה' יתברך ולקיים רצונו ולא לבקש חשבונות רבים, בזה עצמו הסירו יראת ה' מעל פניהם.

          אדם שבאמת ירא את ה', יחפש להכניס את עצמו לחיובים של מצוות. כשם שאדם יכול לפטור עצמו מקיום מצוות על ידי שיעצום את עיניו (וכך לא יראה את הזקן שהוא צריך לכבד), ובכל זאת הוא מכניס את עצמו למצב שבו הוא מתחייב לקיים את המצווה, כך הדבר נכון לגבי הרדיפה אחר המצוות. ככל שאדם ירא ה' יותר, הוא מחפש לעשות יותר ויותר מצוות.

הרגשתנו בשעת הדקדוק והנהגת החומרות במצוות

          לאחר שראינו שבאופן כללי, גישתם של חכמינו ז"ל לעניין החומרות והדקדוק במעשי המצווה היא גישה אוהדת, ננסה להגדיר לעצמנו כיצד עלינו לנהוג בשעה שאנחנו רוצים להחמיר במצוות או לדקדק במצוות. בשורות הבאות נשתדל לבחון את האופן שבו עלינו לקיים את המצווה, את יחסנו אל הדקדוק במצווה ואת הרגש שאמור ללוות אותנו בשעת קיום המצווה. לשם בירור הדברים, ניעזר בדברים המובאים בספר "בעצתך תנחני" (כרך א, עמ' 86-89):

אלא שכאן נוצר טשטוש בין דקדוק ראוי ורצוי לפני ה', לדקדוק מוגזם וחסר טעם. ישנם מדקדקים, צדיקים ויראי שמים, הנסחפים למחוזות לא רצויים של הקפדה לחוצה על דברים שהם בטבעם קשים לביצוע. גישה זו לקיום ההלכה, מותירה טעם מריר בפה, וגורמת לעצבנות ותסכול. במבט שטחי, נראה שזהו "דקדוק הלכה", אבל האמת היא שלא בזה בחר ה'.

גישה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים, שונים ומגוונים. נציין לדוגמא כמה מהם.

א. הנחת תפילין. כידוע צריך שהתפילין של ראש תהיינה מונחות באמצע הראש בדיוק מקסימאלי. בדרך כלל קשה להצביע בבירור היכן אמצע הראש וזה גורם לכאב ראש אמיתי.

ב.  כונה בתפילה במקומות שזה לעיכובא, כגון פסוק ראשון בקריאת שמע ו"פותח את ידיך" שבפרק "אשרי". זוהי עבודה קשה מאוד, משום שהמחשבה היא הדבר הכי פחות נשלט, וככל שהשליטה קשה יותר, כך ההצלחה הופכת למשימה בלתי אפשרית. כידוע, ככל שכופים על המחשבה יותר ויותר לחשוב על משהו מסוים, היא תחשוב דווקא על נושאים אחרים. המאמץ להגיע לתוצאה מושלמת דומה לטיפוס על האוורסט.

ג. נקיות הגוף – הן משום איסור "בל תשקצו", והן משום האיסור לומר דברים שבקדושה במצב כזה. מדובר בנושא רגיש שאין עליו הגדרות מדויקות בהלכה. כאן מדובר במעגל קסמים, כי ככל שחושבים על כך יותר, כך התחושה הגופנית (של הצורך) מתגברת.

יש לדעת, שלא ייתכן שקיום ההלכה – קיום רצון ה', יגרום לתוצאות מרות, הרי "באור פניך נתת לנו ה' אלוקנו תורת חיים".

ברור הדבר שקיום רצון ה' לא אמור לגרום לתסכול ולמבוכה קשה. אם שמירת ההלכה גורמת לבעיות – על כורחנו שישנה טעות דקה בתפיסת העניין והיא גורמת את הנזק.

          במקומות רבים בש"ס, לומדים חכמנו הלכות על סמך הפסוק "דרכיה דרכי נועם", משם למדו שנקודת המוצא בקיום המצוות היא שעשית המצווה אמורה להיעשות תוך כדי הרגשה של נעימות. הגמרא (סוכה לב,א) אומרת שלא ייתכן שנזהה את הלולב שיש ליטול בחג הסוכות עם ה"כופרא", משום שלעץ הכופרא יש קוצים, וקיום מצווה על ידי אחיזה בעץ שיש בו קוצים סותרת את הנעימות האמורה להתלוות לקיום המצווה, הנלמדת הכתוב מהפסוק "דרכיה דרכי נועם". ממילא רואים שכאשר אדם מקיים מצווה, הוא אמור להרגיש הרגשה של נעימות ולא הרגשה של לחץ ועצבים. אין זה סותר את העניין שאדם אמור להתאמץ לקיים מצוות – מאמץ אינו אמור להוביל ללחץ.

          במקרה ואדם מרגיש לחץ או עצבים בקיום מצווה, יש צורך בעבודה עצמית ובשינוי גישה. כאשר הגורם ללחץ או לעצבנות הוא אחד מעיקרי ההלכה, נדריך בדרך כלל את האדם שעדיין עליו לקיים את ההלכה, ובמקביל עליו לעבוד על שינוי גישתו. אולם, כאשר גורם הלחץ הוא דקדוק הלכה שאינו מעכב את קיום המצווה, או שמדובר בחומרא ולא בדבר המעכב מין הדין, נמליץ לאדם זה להרפות במעט, עד שהוא יגיע למצב שבו הוא יוכל לקיים את החומרא ללא כל לחץ. נמשיך בציטוט מהספר "בעצתך תנחני":

לפי הבנה זו, כאשר אדם ניגש לקיום הלכה, כגון הנחת תפילין, אם יראת שמים אמיתית פועמת בו, אין הוא ניגש למטלה הזו כאל פעולה יבשה המוטלת עליו, שהוא חייב לבצע אותה ואוי ואבוי אם יכשל, אלא כאל פעולה שהקדוש ברוך הוא חפץ בה. זו אינה רק פקודה שעליו לבצע, אלא ערוץ של קשר בינו לבין הקב"ה. משום שיראת שמים פירושה – זיכרון מציאותו של ה' יתברך – לא רק זיכרון מצוותיו.

כאשר זוהי הגישה לקיום המצווה, מוחו אינו עסוק כל הזמן בחיטוט האינסופי בשאלה "האם התפילין באמצע או לא", כי כאשר הקב"ה נמצא בתמונה, אפשר לענות בהיגיון "לא ניתנה תורה למלאכי השרת", ואי אפשר לצמצם ועוד.

אבל כאשר הגישה שלו למצווה היא מוטעית, ובמקום לעשותה מתוך קשר עם ה', הוא עושה אותה באווירה של לחץ – "כך אני צריך לעשות" – זה הדבר היחיד שמעסיק את מחשבותיו. כאן בהחלט יכול להתפתח פחד לא הגיוני, שאי אפשר להרגיע אותו עם תשובות הלכתיות הגיוניות. ומכאן קצרה הדרך לבלבול האין סופי.

לא רק במצוות תפילין זה כך. גם בשאר התופעות, כגון נקיות הגוף, הרהורים אסורים וכדומה, הבעיה נובעת מאותו שורש. כאשר הגישה לעבודת ה' היא מתוך שמחה בה' וזיכרון מציאותו – אין מקום להיתפס לפחד לא הגיוני מכישלונות. אבל כאשר הגישה היא רק למעשה כשלעצמו, או אז כל תשומת הלב מופנית לחשש מכישלונות.

ניתן לומר בקצרה: כאשר הגישה לקיום התורה היא "באור פניך", מתוך זיכרון מציאותו של ה', או אז ניתן להרגיש גם "נתת לנו ה' אלוקינו תורת חיים".

          הכלל שאדם צריך להרגיש קשור לה' יתברך ולבטוח בו, וכך הוא יהיה שלו בכל האירועים הבאים עליו (גם במקרה של אירועים קשים חלילה), תקף גם לגבי קיום מצוות. כאשר אדם מרגיש בשעת קיום המצווה, שעל ידי קיום המצווה הוא מתקשר אל ה' יתברך, ליבו יהיה שמח והוא לא יתפתה לדאוג ולהילחץ מקיום פרטי המצווה. אדם המרגיש שעל ידי קיום המצווה הוא מתקרב אל ה' יתברך, יקיים את פרטי המצוות וישתדל שלא לפסוח על אף פרט או חומרא חשובה, אך הרגשת השמחה ומאור הפנים היא שתלווה את קיום המצווה.   

סיכום

          ראינו את עניין החומרות שפשטו בעם ישראל. הוכחנו שהתייחסותו של מרן הרב קוק זצ"ל לאותן חומרות הייתה חיובית וזאת בניגוד לדברים שאחרים הבינו (או רצו להבין) מדבריו. כמו כן ראינו שיש שתי דרגות בנקיטת חומרות: דרגה הנובעת מפחד שמא האדם אינו מקיים את המצווה כפי שצווה עליה, ודרגה הנובעת מתוך אהבת ה' יתברך, ורצון לעשות את המצווה מכל הלב. כמו כן הסברנו שפעמים רבות, כאשר אדם מסתייג מדרך החומרות, הדבר נובע מריחוק נפשי מעשיית המצווה.  

         לסיום ראינו את היחס הנכון לדקדוק בקיום מצוות ומהי ההרגשה הנכונה שאמורה להתלוות לדקדוק במצוות.

[1] בספר "אבי הישיבות", עמוד 74, מובאים הדברים הבאים אודות השאגת אריה: "סיפור נפוץ הוא אודות השאגת אריה, שאחר שראה את החשיבות המופרזת שמרנים לתקנות הקהילה במיץ, יתר על מצוות מפורשות מהתורה, העתיק אל הפנקס את עשרת הדברות". ר' דב אליאך מחבר הספר כותב שלאחר בדיקה בפנקס הקהילה, לא נמצאו עשרת הדברות כתובות שם, אולם הסיפור אכן מבטא במשהו את הדברים שלעיל.

[2] עיין למשל: החדש יתקדש, ד"ר חגי בן ארצי, עמוד 18. יש עוד דברים רבים להעיר על הרבה מהמסקנות אליהן הגיע ד"ר בן ארצי לאורך ספרו אך לא כאן המקום לדון בהם.

[3] מאמר זה מופיע במלואו (בליקוט מכל הגיליונות שבהם הוא הופיע) בספר אוצרות הראי"ה, חלק ב, עמודים 127-128.