פעולת המצוות
פעולת המצוות
השפעת המצוות על הנפש
חז"ל דרשו על הפסוק "וגם הנפש לא תמלא" שהנפש הרוחנית שבאדם אינה יכולה לבא על סיפוקה בעולם הגשמי שבו אנו חיים. קולמוסי דיו רבים נשפכו על הסבר מדרש חז"ל זה, אולם אנו נבנה את ההתייחסות למצוות על פי שניים מהם: המהר"ל והרמח"ל. משיקולי עריכה, נתחיל דווקא עם המאוחר ביניהם, הרמח"ל, ונביא מדבריו שכתב בתחילת ספר מסילת ישרים (פרק א):
ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זיכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם: "וגם הנפש לא תמלא". משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלך, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם, אינם כלום לה, למה שהיא מן העליונים.
וכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה: "על כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד". כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן ניתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד, ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.
כאשר הקב"ה ברא את האדם, הוא נפח בו נשמה רוחנית, משום שמטרת האדם להגיע אל העולם הבא שהוא עולם רוחני. אומר הרמח"ל כלל: דבר רוחני אינו בא על סיפוקו מדברים גשמיים, אלא רק על ידי דברים רוחניים. לכן, הנשמה יכולה לבוא על סיפוקה רק על ידי קיום תורה ומצוות, ועל ידי מעשים רוחניים, ולא על ידי מעשים גשמיים. זו המשמעות של דברי חז"ל שהנפש שהיא בת מלכים (כלומר: רוחנית) לא תבא על סיפוקה מכל מעדני העולם הגשמיים.
והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידינו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמות האמיתי, אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שימשו להגיעו. וכפי כח האמצעים ושימושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תיבחן תולדתו בבירור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור. מעתה ודאי הוא, שהדקדוק שידקדק על עניין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמיתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.
ללא שאדם יקיים את המצוות כולן, הוא לא יוכל לקיים את המטרה שלשמה הוא נברא, להגיע לחיי עולם הבא. ככל שיקיים יותר מצוות, הוא יגיע למצב שלם יותר בעולם הבא, וכן חלילה למוטב: אם אדם לא יקיים את המצוות בשלמותן, יהיה לו חלק חסר בעולם הבא. יוצא לפי דברי הרמח"ל שהמצוות פועלות על הנפש ומחיות אותה. כאשר אדם מקיים מצווה, הוא עושה בגופו מעשה רוחני ובכך הוא מחזק את החלק הרוחני שבו. המהר"ל מסביר גם הוא את מדרש חז"ל לגבי "וגם הנפש לא תימלא", וכך הוא כתב (תפארת ישראל פרק ג):
ובמדרש "גם הנפש לא תמלא". לפי שהנפש יודעת שכל אשר תיגע לעצמה תיגע לפיכך אינה שבעה מצוות ומעשים טובים. אמר רבי לוי משל לעירוני שהיה נשוי בת מלכים אף על פי שמאכילה כל מעדני מלך אינו יוצא חובתו למה שהיא בת מלכים כך כל מה שיפעול האדם עם נפשו אינו יוצא ידי חובתו למה לפי שהיא מלמעלה עד כאן.
וביאור עניין זה, כי הנפש הזאת שהיא מלמעלה ועומדת בתחתונים, תמיד היא משתוקקת אל התורה ואל המצוות במה שהיא בתחתונים. ודבר זה לחסרון מדרגה נחשב לה שהיא עצם נפש אלוהי מלמעלה עומדת בתחתונים, וכל דבר שהוא חסר משתוקק אל השלמה, והתורה והמצווה הם השלמה אל הנפש ובשביל כך משתוקקת הנפש אל התורה ואל המצוות לצאת אל הפועל ולהיות מושלם.
תחילה הסביר המהר"ל את עניין ההשתוקקות של הנפש. השתוקקות של דבר כלשהו נובעת מהרגשת חיסרון של המשתוקק. הנפש האלוקית שהועמדה בעולם גשמי, חייבת להרגיש חיסרון, משום שמקומה הטבעי לכאורה הוא בעולם הרוחני. חיסרון זה גורם לנפש להשתוקק לדברים רוחניים. מהם הדברים הרוחניים אליהם משתוקקת הנפש? תורה ומצוות. התורה והמצוות הם המזון הרוחני הנצרך כל כך לנפש (נסביר את הדברים מעט יותר בהמשך). ממשיך המהר"ל וכותב:
אמנם לא תשבע מצוות ומעשים טובים במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם, שדבר זה ממדרגת עצם הנפש שהיא מלמעלה, ולכך אינה מושלמת בתחתונים בגוף החומרי. וכיוון שאינה מושלמת, אינה שבעה מצוות ומעשים טובים, רק היא משתוקקת תמיד להיותה מושלמת לגמרי, ואינה מושלמת עד שתבוא אל התכלית במה שהיא עצם אלוהי מלמעלה. וזה שהוא מדמה אותה אל בת מלך שנשאת לעירוני ועם שהוא נותן לה כל מעדני עולם אינו יוצא ידי חובתו עמה מפני שהיא בת מלך והיא מתחברת אל עירוני הזה, ואם כן תמיד היא חסרה כאשר היא עם העירוני הזה, וכל אשר נותן לה, סוף סוף היא עם העירוני שאינו זיווג שלה, ולכך לא יכול לעשות כפי הראוי לה שהיא בת מלך שעל כל פנים היא מתחברת לעירוני ולא מלך ולכך אינו יוצא ידי חובתו עמה.
בת מלכים שמתחתנת עם אדם פשוט, תהיה תמיד במצב שיהיה חסר לה משהו. כל מה שאדם הפשוט ייתן לבת המלך לא יספק אותה, משום שמה שיספק את בת המלך נמצא מעבר לעולמו של האדם הפשוט. גם אם אדם פשוט ייתן לבת המלך את כל עולמו, הוא עדיין לא יוכל לספק אותה משום שהיא רגילה ליותר. כך גם הנפש הנמצאת בעולם הזה. כל מה שיינתן לה בעולם הזה, לא יוכל אף פעם לספק אותה. כל מה שנמצא בעולם הגשמי בו הועמדה הנפש, לא יוכל להביא את הנפש על סיפוקה, משום שרק דברים רוחניים יכולים לספק אותה. ממשיך המהר"ל וכותב:
וכן כאשר הנפש היא מלמעלה, ואף כי המצוות והתורה הם יציאה לה אל השלימות, מכל מקום במה שהיא עומדת בתחתונים בגוף האדם והיא עצם נבדל מן העליונים לא תקבל השלמה, לכך אינה שבעה מן המצוות והיא נחשבת בכח כל ימי היותה עם הגוף וזה מה שרצינו לבאר. ודבר זה מחייב תורה מן השמים למי שיודע עניין הנפש ומדרגתה שהיא מן השמים והיא עצם בלתי מושלם ולכך השלמתה על ידי התורה ומצוות כמו שיתבאר בעזרת השם יתברך, כי נתן לה המעלה היותר על כל היא התורה להשלים חסרונה, בעבור שהנפש משתוקקת תמיד אל ההשלמה מפני שעומדת בתחתונים והיא מן השמים ומה שאפשר להשלימה נשלמה.
התורה היא המשלימה את נפש האדם. כל עוד הנפש נמצאת בעולם הזה, היא אינה יכולה להשתלם, משום שהעולם הגשמי והגוף שבו היא נמצאת, מונעים את השלמתה. רק תורה ומצוות יכולים להשלים את הנשמה משום שהם רוחניים, אך המהר"ל אומר שבעולם הזה לא תיתכן מציאות שבה נפש האדם יהיה שלם לגמרי, משום שעצם העמדתו בעולם הזה הוא כבר חיסרון.
יש שרצו לומר שהמהר"ל והרמח"ל נחלקו. בעוד שהרמח"ל כתב שגם המצוות ממלאות את הנפש, המהר"ל סובר (לשיטתם) שרק לימוד התורה ממלא את הנפש. אולם, מהתבוננות בדברים של המהר"ל נראה שאינו חולק על כך שגם המצוות משלימות את הנשמה, אלא הוא אומר שצריך שגם לימוד התורה ישלים את הנפש, לא כמצווה אחת מתרי"ג מצוות, אלא כדבר השקול כנגד קיום המצוות. נסביר עניין זה על פי דבריו במקום אחר, בו הוא מסביר את ההבדל בין פעולת המצווה לפעולת לימוד התורה (שם פרק יד):
כי המצווה תקרא נר, מפני שהנר האור שלו נתלה בגוף השמן והפתילה ומפני כך אינו אור גמור, וכן המצווה נתלה במעשה האדם שעשה על ידי גופו ואין המצווה דבר נבדל לגמרי בשביל זה. אבל התורה שאינה נתלה בגוף והוא שכל נבדל בלבד, לכך תקרא התורה אור כי האור הוא נבדל לגמרי אינו נתלה בגשם. וידוע שכל דבר שהוא בגוף הוא בזמן וכל דבר שאינו בגוף אינו תחת הזמן, ולכך אמר שהמצווה לפי שעה דהוא הזמן שהאור אלוהי שהוא במצווה הוא נתלה בגוף כמו האור שהוא בנר הנתלה בגוף שהוא השמן והפתילה והוא לזמן, אבל התורה היא מיוחדת לאור, שאין אור גשמי שאין בו דבר ממש, וכך התורה היא שכל נבדל ולפיכך התורה מגינה לעולם שהרי הדבר הנבדל מן הגשמי אינו נתלה בזמן.
המצווה נעשית על ידי הגוף הגשמי בעוד שלימוד התורה נעשה על ידי השכל הנבדל. חז"ל רמזו לכך כאשר הם אמרו על הפסוק "כי נר מצוה ותורה אור" – הנר גשמי וגם המצווה גשמית יותר מלימוד התורה. האור הוא דבר רוחני וגם לימוד התורה בשכל הנבדל הוא רוחני. משום כך המצווה מגינה על האדם לזמן מוגבל. הזמן שייך גם הוא לתחום העולם הגשמי,[1] וזאת לעומת לימוד התורה שמגן על האדם לעולם, משום שלימוד התורה הוא דבר רוחני ולכן הוא צריך להיות מעל לזמן הגשמי. מכאן, כאשר אדם מקיים את המצווה, הוא גורם לגוף הגשמי שלו לעשות מעשה רוחני. כך אומר בעל התניא, רבי שניאור זלמן מלאדי (תניא חלק ראשון פרק לה):
ואם כן, זה האוהב שהוא יש ולא אפס לית מחשבה דיליה תפיסא ביה כלל ואין אור ה' שורה ומתגלה בו אלא על ידי קיום המצוות שהן רצונו וחכמתו יתברך ממש בלי שום הסתר פנים ... והנה כשהאדם עוסק בתורה אזי נשמתו שהיא נפשו האלוהית עם שני לבושיה הפנימיים לבדם שהם כח הדבור ומחשבה נכללות באור ה' אין סוף ברוך הוא ומיוחדות בו בייחוד גמור והיא השראת השכינה על נפשו האלוהית כמאמר רז"ל שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו. אך כדי להמשיך אור והארת השכינה גם על גופו ונפשו הבהמית שהיא החיונית המלובשת בגופו ממש צריך לקיים מצוות מעשיות הנעשים על ידי הגוף ממש שאז כח הגוף ממש שבעשייה זו נכלל באור ה' ורצונו ומיוחד בו בייחוד גמור.
על ידי שאדם מקיים מצוות, הוא עושה פעולות בגופו וגורם להשראת שכינה גם על גופו. המצוות נועדו לאפשר גם לגוף הגשמי להיות חלק בעבודת ה'. דברים דומים נכתבו בשם הרצי"ה קוק זצ"ל, ונראה שדבריו יכולים להבהיר מעט יותר את דבריו של בעל התניא. כך מובא בשיחות הרצי"ה (שמות עמ' 144):
יש תמיד שני פנים לתורה: נגלה ונסתר. הלכה ואגדה, קיום ולימוד, מעשיות ורוחניות. יש ערך כפול של תורה ומצוות. אנו פוגשים בפרטיהן ודקדוקיהן של מצוות, אבל הדבר הראשונה, האל"ף – זה עצם התורה. התורה היא הנשמה והמצוות – פרטים. קודם יקבל אדם עליו עול מלכות שמים, ואחר כך עול מצוות. התורה, האמונה ועול שמים, הולכים ומתפרטים במצוות. כמו שיש עניין שנשמת האדם תתגלה בגוף האדם, בפנימיות האדם ובחיצוניותו, כך יש עניין שנשמת התורה תתגלה בגופי תורה ובגופי הלכות, ושנשמת התורה תרד משמי מרומים אל קידוש ה' בעולם הזה. עניינה של תורה – שתינתן לישראל בממשיות מצוותיה.
רואים מדבריו של הרצי"ה, שעל ידי קיום מצוות, אדם מוריד את נשמת התורה אל חיי המעשה. הורדת התורה אל חיי המעשה היא קידוש ה' גדול.
שילוב הרוחני והגשמי בעשיית המצוות
מרן הרב קוק זצ"ל משתמש בעיקרון שראינו לעיל, שהמצוות הן פעולות רוחניות הנעשות על ידי גוף גשמי, אולם הוא מוסיף רובד נוסף בהסבר פעולת המצוות. כך כתב מרן הרב זצ"ל בהסבר העניין (עולת ראיה, כרך ב, עמ' קנה-קנו):
וכמו שכתב הרמב"ם בעניין הנבואה שצריך שיהיה האדם מוכן לנבואה מצד עצמו ומעלותיו שבטבע בריאתו, שמי שנברא סכל לא יתנבא ועדיין כל זאת צריך בזה רצון ה' יתברך להשפיע עליו נבואה, כן בכל מעשה טבע הנפש אשר שם בתוכנו, צריך שתהיה מיועדת בטבעה לאושר השלמות הנצחית, ועדיין כל זאת צריך רצון ה' להשפיע עליו שפע השלמות הנצחית. כי מה שהיא ראויה בטבעה היא הכנה, שעל ידי זה תוכל לחול עליה השלמות ברצון ה' יתברך.
תחילה משווה מרן הרב זצ"ל בין חלות הנבואה על האדם לחלות השלמות האלוקית על האדם. לא כל אדם יכול להיות נביא. אדם צריך לעבוד על מעלותיו ולהגיע למדרגה רוחנית גבוהה שבה הוא יוכל לזכות לנבואה. אולם, גם כאשר אדם הגיע כבר למדרגה רוחנית שבה הוא ראוי לנבואה, אין זה אומר שהוא יזכה לנבואה. עליו להגיע למדרגה רוחנית שבה הוא ראוי לנבואה כתנאי מקדים לחלות הנבואה, אולם גם לאחר שהגיע למדרגה זו, הוא יזכה לנבואה רק אם ה' יחליט לנבא אותו. לאורך ההיסטוריה היו רבים בעם ישראל שהגיעו למדרגה שבה הם היו ראויים לנבואה והקב"ה, משיקוליו, החליט לא לנבא אותם.
כך הדבר גם בשלמות האלוקית של כל אדם. אדם צריך לעבוד עבודה רוחנית קשה ורציפה כדי לזכות להגיע למדרגה שבה הוא יהיה ראוי שתחול עליו השלמות האלוקית. אולם, גם לאחר שהאדם יגיע למדרגת השלמות האלוקית, הוא יצטרך עדיין שהקב"ה יתרצה להחיל עליו את אותה השלמות. ממשיך הרב זצ"ל וכותב:
והנה ההכנה המיוחדת של נפש הישראלית, היא מצד שהיא אלוקית, חלק אלוק ממעל, ראויה מאוד לנצחיות, ועדיין כל זאת לולא רצון ה' המיוחד, לא תחול עליו השלמות ורצון ה' נקבע בעשיית המצוות שהאדם עושה, אף על פי שהן פעולות גשמיות. וזהו היותר תפארת לה' יתברך בפליאת חכמת ה' יתברך, וכמו שפירש הרמ"א באו"ח שמפליא לעשות הוא שקושר דבר רוחני בדבר גשמי.
כדי שאדם יוכל להגיע אל השלמות האלוקית, עליו לעשות לפני כן מעשים שיביאו אותו למדרגה שהוא יהיה ראוי להחלת שלמות זו. האדם יגיע למדרגה שהוא יהיה ראוי לשלמות האלוקית רק על ידי קיום המצוות, למרות שהמצוות נעשות על ידי הגוף הגשמי. בעשיית המצוות על ידי הגוף הגשמי, האדם מצליח לחבר בין שני העולמות: העולם הרוחני (על ידי קיום פעולה רוחנית) והעולם הגשמי (עשיית הפעולה על ידי גוף גשמי).
בחיבור שבין העולם הרוחני לעולם הגשמי, האדם עושה פעולה דומה לפעולתו של ה'. כאשר אנו מברכים בברכת "אשר יצר" ואומרים "מפליא לעשות", מסביר הרמ"א שהכוונה היא שהקב"ה שילב או הרוחניות והגשמיות בגוף האדם, על ידי נתינת הנשמה הרוחנית בתוך הגוף הגשמי. כאשר אדם מצליח גם הוא להביא את גופו לעשיית פעולה רוחנית, הוא בעצם גורם לשילוב של הרוחני והגשמי, ועל ידי זה יזכה להיות ראוי שתחול עליו השלמות האלוקית.
על פי יסוד זה, שמעשי המצוות הן חיבור הרוחני והגשמי, מסביר הרב הרצוג זצ"ל מדוע הדוגמה המפורסמת למצווה שהיא חוק, למצווה שטעמה נעלם מאיתנו, היא מצוות פרה אדומה. כך כתב הרב הרצוג (יהדות חוק ומוסר, עמ' 173):
חוק הפרה האדומה מגלם שני עקרונות נפרדים – השפעתו המטמאת של מגע עם גוף אדם מת ועיקרון הטהרה על ידי התזת מי נידה ביום השלישי וביום השביעי. אין להתייחס לטומאה וטהרה האמורות כעניין פיזי טהור, היות שמגע בגוף אדם מת הוא הגורם לטומאה ולא מגע בנבלת בהמה, בעוד שהטהרה מושגת, לא כבמקרים רגילים, על ידי מים פשוטים, אלא על ידי מי פרה אדומה בלבד.
מצד שני, אין לראות את הטהרה עליה מצווה התורה בפרק יט' של ספר במדבר כדבר לגמרי רוחני, שכן הטומאה נגרמת על ידי מגע בגופה והיא מוסרת באמצעים פיזיים. על כן עלינו להתייחס לחוק הפרה האדומה כצירופם של שני הרעיונות, הפן הגשמי של טהרה וטומאה, וכן הפן הרוחני. במילים אחרות, עלינו לראותו כקובע את היחס, בתחום הדת, של גוף האדם לנשמתו, של החיצוני והחומרי לפנימי ולרוחני.
ניתן להסביר על פי דבריו של הרב הרצוג, שדווקא פרה אדומה נבחרה להיות המצווה שהוגדרה כחוק, משום שבמצווה זו בא לידי ביטוי השילוב שבין הרוחני והגשמי. מצד אחד האדם נטמא בנגיעה בדבר גשמי, גוף האדם, והוא נטהר על ידי מים פיזיים. מאידך, הטומאה לא נוצרת על ידי כל מגע פיזי, אלא על ידי נגיעה דווקא בגוף אדם שמת (להבדיל מנגיעה בנבלת בהמה), והטהרה אינה נעשית על ידי מים רגילים או אפילו על ידי מי מעיין, אלא דווקא על ידי מי חטאת שהם רוחניים יותר.
המצוות המעשיות משפיעות על הלבבות ומכניסות בהם יראת שמים
עד עתה ראינו שעל ידי קיום המצוות, האדם ממלא את נפשו ומביא אותה על סיפוקה (כדברי הרמח"ל) וכן שהוא משתמש עם כל כוחותיו, הרוחניים והגשמיים, כדי לעבוד את ה' (כדברי הרב קוק). נביא עתה את דבריו של רבינו בחיי בספרו חובות הלבבות, ונדלה מתוכם נקודת השקפה נוספת לפעילות המצוות על האדם. כך כתב רבינו בחיי (חובות הלבבות, שער חשבון הנפש, פרק ג):
ועל ההקשה הזאת ראוי לך, אחי, שתבין, כי רוב העניין המכוון במצוות שהן בגופים ובאברים הוא – להעיר על המצוות אשר תהיינה בלבבות ובמצפונים, מפני שעליהן משען העבודה והן שורש התורה, כמו שכתוב: "את ה' אלוהיך תירא אותו תעבד", ואמר: "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", ואמר: "מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך".
ומפני שהיה זה למעלה מכח האדם, ולא ייתכן לו עד שייפרד [מרוב] תאוותיו הבהמיות, ויכריח טבעיו, ויקשור תנועותיו, העביד אותו הבורא בגופו ובאבריו במה שיש ביכולתו, עד שיקל עליו לעמוד בהם. וכאשר ישתדל בהם המאמין בלבו ובמצפונו ויגיע מהם כפי יכולתו, יפתח לו האלוהים שער המעלות הרוחניות, ויגיע מהם אל מה שלמעלה מיכולתו, ויעבוד הבורא, יתברך, בגופו ובנפשו, בנראהו ובנסתרו, כמו שאמר דוד, עליו השלום: "לבי ובשרי ירננו אל אל חי".
וכבר משלו זה לאדם שנטע אילנות, ונכש שורשיהם, וניקה האדמה מן הקוצים ומן העשבים, והשקה אותם בעת הצורך, ודימן אותם, ואחר כן הוא מייחל הפירות מאת האלוהים, יתברך, ואם יתעלם מעבודתם ומעיין עליהם, לא יהיה ראוי שייתן לו הבורא, יתברך, מהם פרי. וכן בעל מעשה העבודה, אם ישתדל וימהר ויחרץ לעשות מה שיש ביכולתו, יעזרהו האלוהים לעשות מה שהוא למעלה מיכולתו, אשר הוא הפרי העליון והטובה הנכבדת מאת האלוהים על סגולתו ואנשי אהבתו בעולם הזה ...
עיקר עבודת ה' אמורה להיות על ידי הלב. אולם, אדם גשמי אינו יכול להגיע בעצמו לעבודת הלב. לכן, הקב"ה עשה איתנו חסד גדול ונתן לנו מצוות שמקיימים אותן על ידי הגוף, כאשר המטרה היא שעשיית המצוות תוביל להפנמת יראת ה' באדם.
בדברים הטבעיים, יש צורך לעשות השתדלות, ורק אחר כך הוא זוכה לסייעתא דשמיא. האדם אינו יכול לחשוב ששדהו יגדל תבואה, אם הוא לא יחרוש ויזרע. רק לאחר ההשתדלות בחרישה ובזריעה, ובכך עשה השתדלות, הוא יכול לייחל שהקב"ה יצמיח את תבואתו. כך הדבר גם במצוות. כאשר אדם מקיים את המצוות בגופו, הוא יכול לייחל שהקב"ה יסייע לו להפנים את יראת השמים, וזו המטרה האמיתית של קיום המצוות.
על פי עיקרון זה, שהמצוות מטמיעות בלב האדם יראת שמים, נוכל אולי להסביר עניין נוסף. כך כתוב בגמרא במסכת שבת (כב,א):
אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה! מתקיף לה רב יוסף: וכי דם קדושה יש בו? דתניא: "ושפך וכסה" – במה ששפך יכסה, שלא יכסנו ברגל, שלא יהו מצוות בזויות עליו. הכא נמי – שלא יהו מצוות בזויות עליו.
בתחילה כתבה הגמרא שהדין הוא שאסור לספור מעות לאור נרות חנוכה. הגמרא שאלה: האם יש קדושה בנרות, קדושה שתמנע את השימוש בנרות? בסופו של דבר כתבה הגמרא שהאיסור להשתמש בנרות חנוכה הוא כדי שלא יהיו מצוות בזויות על האדם. אם אדם יקרא לאור נר חנוכה, הוא עלול להגיע לידי מצב שבו הוא לא יכבד מספיק את נרות החנוכה.
הבה ננתח לרגע את מהלך הגמרא. בתחילה שאלה הגמרא האם יש קדושה בנרות החנוכה. משמע, שאם הייתה קדושה באותם נרות, היה ברור שהיה אסור להשתמש בהם. בסופו של דבר הגיעה הגמרא למסקנה שלמרות שאין קדושה בנרות חנוכה, עדיין אסור להשתמש בהם כדי שהאדם לא יבזה אותם ואת המצווה שנעשתה בהם. מדברי הגמרא אנו רואים שחפץ של קדושה חמור יותר מחפץ של מצווה.
לא ניכנס כאן לכל הדין של השימוש בחפצי מצווה והשימוש בחפצי קדושה, אלא רק ננסה להבין את העיקרון העולה מהסוגיא. מרן הרב קוק זצ"ל בביאורו עין אי"ה על אתר, מסביר את ההבדל בין חפץ של קדושה לחפץ של מצווה.
הבדל שבין מצווה לקדושה תלוי בזה שמטרת הקדושה היא להשריש באדם את הרוממות והכבוד שראוי לו, שישער בליבו בכל דבר הנוגע לכבודו של מקום ברוך הוא, למען תחקק בלבבו האמת הנעלה שהוד האדם ותפארת נשמתו היא נערכת באותה המידה שכבוד ה' הוא מושג ומשוער בנפשו פנימה. ובאשר זו היא התכלית האחרונה, הכרת כבוד שמים, שאין לומר עליה שהיא אמצעי לאיזה תכלית אחרת, על כן ההנאה היא אסורה בכל דבר קדוש למען דעת כי לא ההנאה הפרטית, והמשכת איזה טוב אחר היא תכלית הקדושה, כי אם עצם הרישום הוד הקדושה בנפש, הוא עצמו התכלית היותר נשגבה, שגדול הוא מכל טוב שנוכל לצייר ומכל הנאה שנוכל לדמות.
הקדושה אינה אמצעי למטרה, אלא היא מטרה העומדת בפני עצמה. לכן ההנאה מחפצי קדושה אסורה, משום שעצם החלת הקדושה היא התכלית והמטרה האמיתית ולא ניתן לייחס לחפצי הקדושה שום מטרה אחרת. השימוש בחפצי קדושה מחיל עליהם מטרה נוספת על המטרה של המשכת הקדושה. ההלכה אוסרת להשתמש בחפצי קדושה, על מנת לייחד את הקדושה למטרתה היחידה, החלת קדושה. ממשיך הרב זצ"ל בהסבר ענייני המצוות:
המצוות אמנם הן עצות עליונות מכשירות את האדם בכללו ובפרטיו לתכליתו הנעלה, להכשיר נשמתו, כוחותיו ומידותיו, אל הטוב הנשגב שהוא עתיד להשיגו באחרית השלמתו. על כן אין להשריש במצוות אותו הערך שיש בקדושה, שאז לא הייתה עשית המצוות מביאה לידי הסתכלות והתבוננות בתעודתן ותכליתן.
כי אם צריך לדעת כי המצוות מובילות אותנו אל דרך החיים והטוב, אל האור העליון שגנז צור העולמים בתורתו תורת חיים, והן קדושות מצד קדושת התכלית המושגת מהן. על כן, אין להרחיק ציור ההנאה מדברי מצווה כאותו הציור של קדושה.
המצוות נועדו לשמש אמצעי להגיע אל הטוב האמיתי. המצוות מורות לאדם איך להשתמש בכישרונו ובמידותיו על מנת להגיע אל הטוב באמיתי. בעוד הקדושה היא המטרה בפני עצמה, המצוות הן אמצעים כדי להגיע אל אותה קדושה. לכן היה ראוי שיהיה הבדל בדין בין השימוש בחפץ של קדושה, לשימוש בחפץ של מצווה, והיה ראוי שחפץ של קדושה (המטרה) יהיה אסור בשימוש, בעוד שחפץ של מצווה (האמצעי) יהיה מותר בשימוש. ממשיך מרן הרב זצ"ל ומסביר מדוע בכל זאת יש איסור להשתמש בחפץ של מצווה, למרות שהמצוות נקראות אמצעי ביחס למטרה של הקדושה:
אלא שהתכלית של המצוות הלא תוכל להצטייר באופנים נמוכים, תוכל להצטייר כאילו נועדו להביא את האדם לתעודתו החומרית לבדה, או לרומם את האדם רק ממצב הפראות לבד. שעל פי אלה ההשקפות תהיה חלילה תכלית המצווה נמוכה מאוד ומבוזה, לאותם הדורות שכבר הם עולים בהרבה מעלות אנושיות ורחוקים הם מתועבות של עבודה זרה ואביזרייהו. אלא שצריך להכיר שמצוות ה' שהן עצות נפלאות ממפלאות תמים דעים להצליח את האדם לעד, יש בתעודת תכליתן דברים נשגבים ונעלים, דברים רמים כאלה שגם בהיות האדם במצב שלמות מידותיו, השכלתו והכרתו הנכונה, ימצא בהן הוד ותפארת נצחית.
אם היה מותר להשתמש גם בחפצי מצווה, ניתן היה להגיע למסקנה קיצונית האומרת שהמצוות נועדו להביא את האדם לידי מדרגה נמוכה. השקפה זו עלולה להימצא ביתר שאת דווקא בדור שכבר אין בו יותר יצר של עבודה זרה (כנראה בגלל המחשבה שהעבודה הזרה היא ביטוי גשמי של עבודת ה' והמצוות מהוות תחליף לביטוי זה). אדם צריך לדעת שהמצוות הן הוראות אלוקיות, עצות נפלאות "מנפלאות תמים דעים" בלשונו של הרב זצ"ל, כדי שיוכל לקנות מעלה רוחנית גבוהה. לכן אסרו חז"ל את השימוש גם בחפצי מצוות, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו.
הרב דסלר בספרו מכתב מאליהו, אומר גם הוא שהמצוות משפיעות על הלבבות, ומשווה בין עשיית המעשים של הנביאים בשעת נבואתם, לעשיית המצוות. כידוע, פעמים רבות, כאשר הנביאים היו מתנבאים, הם היו עושים גם מעשים בפועל. דוגמה לדבר: כאשר אלישע התנבא ליואש שהוא עתיד להכות את ארם (מלכים ב פרק יג), הוא אמר לו לירות את החיצים מפתח חלון ביתו לכיוון ארם ולאחר מכן להכות עם החיצים האלה על הקרקע. מסביר הרב דסלר את משמעות הדברים (מכתב מאליהו חלק ה' עמ' 29):
היצר הרע מכשיל האדם במה שיצייר לפניו כמו בחוש את ציורי התאוות והנאתן ...
יסוד גדול אומר לנו הרב דסלר, יסוד המופיע אצל רבותינו לאורך כל הדורות. אדם חוטא משום שהוא מדמיין שההנאה שלו מהעבירה תהיה מוחשית. לו היה מבין שההנאה מהחטא היא דמיון ותו לא, הוא לא היה חוטא. (והראיה שההנאה מעבירה היא בגדר הדמיון: כאשר משביעים את יצר הרע הוא נהיה רעב. לו ההנאה הייתה אמיתית, יצר הרע היה צריך להיות שבע לאחר שהשביעו אותו). ממשיך הרב דסלר בדבריו:
וכמו שהוא לצד הרע, כן גם לצד הטוב, לא ייכנס בלב האדם אלא מה שרואה ומצייר לפניו ציור חושי. וכבר אמר הגרש"ז ז"ל (הסבא מקלם) כי נפש האדם דבוקה לגוף, ואם כי נשמתו רמה ושכלו ישיג הרבה, אך הנפש לא תבין אלא על פי הבחנות הגוף ... והנפש היא השולטת על המעשים, כאומרו ז"ל: "הלב חומד והגוף עושה את העבירה". ומלאים דברי חז"ל מציורים ומשלים כדי שיפעלו על הלב, ומשום כך הרבו חכמי המוסר לעורר על ההכרח להרחיב ציורי היראה למען להסביר ללב.
היות והאדם הוא בעל גוף, עליו לצייר לעצמו ציורים גופניים וגשמיים, גם כשהוא עוסק בענייני רוח. הנפש אינה יכולה להבין את הציורים הרוחניים, ללא שמצורף אליהם גם ציור גשמי. לכן תנועת המוסר חרטה על דגלה שאדם יצייר לעצמו ציורים של יראה, משום שדיבור על היראה באופן מופשט, הוא אינו מחדיר את היראה לליבו. הפיתרון הוא שכאשר אדם ילמד את ענייני היראה, הוא יצייר בנפשו ציורים ממשיים של יראה. ממשיך הרב דסלר וכותב:
וגם במדרגות הכי גדולות השתמשו בציור, כמו שמצאנו כל כך הרבה ציורים בדברי הנביאים, ויותר מזה אשר עיקר הנבואה עצמה נקראת ראיה, מראה, חזון, צפייה, והנביא נקרא רואה, חוזה, צופה. מכאן, שאפילו כשתתעלה הנפש, ותעלה אל הנשמה במדרגות רמות, מוליכה את כוחה החומרי עימה ועל פיו היא משגת גם שמה.
ונפלא אשר כל יתעלה הלב יותר, הוא רואה את הרוחניות בבחינת ראייה מוחשית יותר, ושומע בבחינת שמיעה מוחשית ממש. ראיה מוכרחת לזה, אשר שמואל בתחילת נבואתו טעה בין שמיעת קריאת ה' אליו לקריאת עלי הכהן.
נמצאנו למדים שמדרגת הלב היא לפי ערך השגתה את הרוחניות בבחינה חושית. וגם במדרגה שאין גדולה הימנה – של משה רבינו עליו השלום – היא נקראת ראייה באספקלריא מאירה, היינו עוד יותר מוחשית. מדרגות אין שיעור עד נבואה, והרבה מאוד בנבואה עצמה, וכולן בבחינת הראייה שבלב.
הרי נוכל לשער לכל הפחות קצת, כמה גדול ערך ראייה כזו, וכמה קובעת את הרוחניות אל תוך הנפש. מכל מקום, כל זה עדיין אינו עצמיות באדם, עד שיעשה מעשה המצווה בגופו ממש. אם גם כוונותיו של משה רבינו עליו השלום בוודאי היו על פי ראייתו שבליבו, ולכן הרי דבק אל כל הנשמה כולה כמעט, כאומרם ז"ל שזכה למ"ט שערי בינה, דהיינו נשמה – גם הוא בכל ענקיות גדולתו הוצרך למעשה המצוות בגופו ממש, ובלי זה לא היו כל השגות לבבו עצמיות לו.
גם הנביאים, ואפילו גדול הנביאים – משה רבינו עליו השלום, היו צריכים לעשות מעשים על מנת להמחיש לעצמם את הנבואה הרוחנית. כך גם מעשי המצוות הופכים את הפעולות הרוחניות שלנו, לפעולות מוחשיות, וללא ההמחשות האלה, העניינים הרוחניים לא היו יכולים להצטייר בליבו של האדם.
שיטת בעל ספר העיקרים
ראינו את דבריו של בעל חובות הלבבות האומר שהמצוות משפיעות על הרגש שבלב. בעל ספר העיקרים משתמש ביסוד זה ומרחיק לכת מעט יותר מרבינו בחיי, וכך כתב (מאמר שלישי, פרק לא):
ובעבור זה אמר הכתוב: "ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבוד את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך לשמור את מצות ה' וגו'". וביארו על זה הדרך, כי משה היה אומרו לישראל גודל הפלגת חסדי ה', כי מן הדין היה ראוי אל האדם ליראה את ה' יתברך וללכת בדרכיו ולאהבה אותו ולעבדו בכל לב ובכל נפש כדי שישיג שלמותו הנפשי.
ולפי שזה עניין קשה מאד שיגיע האדם אל המדרגה הראויה מן היראה והאהבה והעבודה בכל לב ובכל נפש, הקל עליו ה' יתברך כי תחת כל זה ציווהו לשמור חוקות ה' ומצוותיו בלבד, ובזה תושג התכונה המגעת לו מצד העבודה בכל לב ובכל נפש. ויהיה פירוש הפסוק כן: "ועתה ישראל" הסתכל גודל הפלגת חסדי ה' מה הוא שואל מעמך, כי אינו שואל מעמך כי אם תחת יראת ה' יתברך ותחת לכת בדרכיו ולאהבה אותו ותחת עבוד אותו בכל לבבך ובכל נפשך שהיית מחוייב לעשות, אינו שואל כי אם לשמור את מצוות ה' ואת חקותיו אשר אנכי מצוך היום לטוב לך, כלומר: וכל זה לטוב לך, כי באמצעות שמירת מצוות התורה, יושג התכלית האנושי שהיה ראוי שישיגהו האדם בעמל גדול ובטורח מופלג באמצעות היראה והאהבה והעבודה אל ה' יתברך בכל ליבו ובכל נפשו.
מחדש בעל ספר העיקרים שהמצוות נועדו להוות תחליף לכוונת הלב. כאשר אדם מקיים מצווה בפועל, הוא אינו צריך להוסיף אליה כוונה, משום שהמצווה עצמה, עשיית פעולה על ידי הגוף, נועדה להוות תחליף לעבודת הלב. ממשיך בעל ספר העיקרים ומסביר על פי זה את דרישתו של משה רבינו מעם ישראל ליראת אלוקים:
והבן זה הפרוש בזה הפסוק, כי הוא מופלג מאד, תוסר בו הקושיא שהקשו עליו כשאמרו "אטו יראה מלתא זוטרתא היא". ותירצו: "אין, לגבי משה מלתא זוטרתא היא". ואין תירוץ זה מספיק, כי יש לבעל הדין לחלוק ולומר שאין ראוי שיאמר העשיר המופלג לעני שאין לו כלום מה אני שואל מעמך כי אם אלף זהובים, לפי שאלף זהובים לעני דבר גדול הוא וקשה ההשגה, ואין העשיר מדבר בזה נכונה. ולפי דרכנו מתפרש יפה כי אין ה' יתברך מבקש דבר שהוא קשה ההשגה אלא קיום מצוות התורה, כי תכונת היראה שעל ידה יושג השלמות האנושי תימשך אל קיום מצוות התורה.
הגמרא שואלת על דבריו של משה רבינו לעם ישראל: "מה ה' אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה את ה' אלוקיך": כיצד יכול משה רבינו לומר לעם ישראל שה' מבקש מהם דבר קטן? הרי יראת שמים היא מדרגה שקשה להגיע אליה, ואם כן כיצד היה יכול משה רבינו לומר לעם ישראל שה' אינו מבקש מהם דבר קשה? מתרצת הגמרא שבעיניו של משה רבינו, היה עניין יראת השמים עניין קטן, משום שהוא עצמו היה ירא שמים מאוד. אולם עדיין עלינו להבין. משה רבינו ידע מהי המדרגה של עם ישראל, ואם כן, כיצד הוא אמר להם שיראת שמים היא דבר קטן ולא קשה?[2] מסביר בעל ספר העיקרים שמשה רבינו אמר לעם ישראל שיראת שמים זה לא דבר קשה, משום שניתן להגיע אל יראת השמים על ידי קיום המצוות. קיום המצוות אינו דבר קשה, ועל ידי כך יגיע עם ישראל ליראת שמים.
ראוי שנדגיש שגם בעל ספר העיקרים סובר שעדיף לקיים מצווה בכוונה, אלא שבשלב הראשוני, ניתן לקיים את המצוות ללא יראת השמים, ורק לאחר מכן יגיע האדם אל יראת השמים.
המצוות מונעות מכוחות הנפש הטבעיים את החטא
בעל המשך חכמה מסביר, שהקב"ה בכוונה נתן מצוות מסוגים שונים כך שכל מצווה נועדה לעקור מליבנו מידה רעה או מחשבה רעה. נראה את דבריו (שמות יב,כא):
ולכך כביכול בחכמתו שרצה שכל ישראל יתעצמו בעיון מושכל שיאמינו באחדותו וכל ההרגשות והמוחשים לא ירעו להם ולא יזיקו למושכלותם, מה עשה לדרכי ההטעאה מכוחות המדמה והמתעה? הרבה להם תורה מושכלות רבות בתורה שבכתב ושבעל פה לחזק כח השכל להיות קיים ועומד ומתגבר על המדמה, ועל ההרגשות המתעות ומביאות להתפעל מהטבע ולשכוח היוצר בראשית.
ולתת כבוד להנבראים הרבה להן במצות לחלק להם ההרגשות, כמו אהבה, אהבת רעים חיי המשפחה, אהבת האומה, נקמה לנקום משונאי ד', חסד לעשות עם חברו, וכל ההרגשות מקום להם במצוות, יופי פרי עץ הדר, ואך על זמן ואחרי החג נזרק וכיוצא בזה.
וזה רצה הקב"ה לזכות את ישראל להעמידם על הדת הפילוסופי ולבלי להתפתות מהציורים והמוחשים הרבה להם תורה מושכלות לגעור בכח המדמה, ומצוות ליקח כל המוחשים וההרגשות למצות ומעשים טובים שלא יפתו את האדם לרע, ולכן נשא הציץ על הראש והיה כתוב "קודש לד'", שהשכל כולו קודש.
אמנם על הלב מקור ההרגשות כתיב בבני ישראל "להורות" שההרגשות יהיו אל המצוות שרובן המה התאחדות האומה, כמו בית הבחירה, וביאה ברגל לירושלים, ולקט שכחה ופאה, ומעשר ותרומה שזה התאחדות האומה. ולכן יהיו ההרגשות עסוקים במצוות ולא יתפתו להטבע להעריץ מה שהלב מתרגש מהם לעבוד עבודה זרה ...
טבע האדם להימשך אחרי כוחות שיגררו אותו למעשים ומחשבות הפוכים מדרך ה'. לכן ציווה הקב"ה לקיים מצוות, כשקבוצות שונות של מצוות נועדו להרחיק מאיתנו מעשים רעים או דעות כוזבות. לדוגמה: מצוות התלויות ברגש (כמו הציווי על אהבת ה'), נועדו לחזק את הרגש אצל כל יהודי באופן שהוא יוכל גם לאהוב את חברו. גם צורת עשיית המצוות, כהידור במצוות אתרוג, נועדה להחדיר באדם מישראל את היכולת להרגיש רגשות חיוביים כלפי חברו. כך קבוצות שונות של מצוות נועדו למנוע מהאדם לחטוא. המצוות שהציבור צווה עליהן (כמו בניין בית המקדש), נועדו לאחד את עם ישראל יחד.
על ידי קיום המצוות האדם מראה שהוא רוצה לקיים את רצון הבורא
לעיל בפרק העוסק בעניין טעמי המצוות, הבאנו את דברי המהר"ל המסביר את דברי חז"ל שהמצוות ניתנו לצרף את הבריות, דהיינו, שעל ידי קיום המצוות, האדם מראה שהוא נמצא תחת רשותו של ה' יתברך, גם אם אין טעם לכל מצווה ומצווה. באופן דומה הסביר רבי יהונתן אייבשיץ את פעולת קיום המצוות. על ידי שאדם מראה שהוא מקיים את רצון ה' יתברך, הוא כבר פועל פעולה של מצווה ועבודת ה'. כך כתב (יערות דבש דרוש א):
וכן כוונו ב"ולא עליך המלאכה לגמור", כי דרך משל אם אדם שוכר אחד לבנות לו בית ולעשות לו כלי, ומפריז לו שכר, אם לא נגמר הבית והכלי, אף על פי שיש לפועל ההוא אמתלא למה לא גמר העניין, מכל מקום אי אפשר לו לשלם שכרו משלם, כי לא נשלם כוונת השוכרו ולא נעשה דבר מועיל. אבל אם אדם רוצה לנסות אחד אם יהיה זריז בשליחותו ונאמן במאמרו, ומשלחו בשליחות לדרך מה, ובאמת אין לו צורך במקום ההוא, כי בלאו הכי יכול לשלוח למקום פלוני וכבר נודע במקום ההוא טיבו, רק לנסותו שלחו, והוא השליח הלך, רק לא יכול להגיע שם, הרי שכרו משלם, כי לא חפץ משלחו רק לדעת טיב השליח ועניינו והרי נעשה.
וכן כל המצוות, אין צורך גמרם מבני אדם, והוא רק לנסות לבני אדם אם הם זהירים במצוות ה'. ולכך אמרו "ולא עליך המלאכה לגמור", כי אין מחוסר תיקון בעצמותו עד שקודם שתיעשה המצוות מחוסר תיקון, רק הוא להרבות שכר בני אדם.
עצם המחשבה לעשות מצווה, כבר מראה שהאדם משעבד את עצמו לעבודת ה' יתברך. לכן, במקרה ואדם ניסה לקיים מצווה ולא הצליח לקיימה, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיש לו שכר בשמים, לא רק בגלל שרצה לקיים את המצווה והייתה לו כוונה טובה, אלא בגלל שעצם כוונתו לקיים את המצווה מראה שהוא רוצה לעבוד את ה' יתברך, וזה העיקר.
הוספת קדושה
ראינו עד עתה שהמצוות הן כלי לעשיית פעולה גשמית ועל ידי כך הן משפיעות על ליבו של האדם. ישנה תוצאה נוספת של עשיית מצווה: הוספת קדושה בעולם. כך כותב רבי צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק, אות רמא):
המצוות ומעשים טובים של האדם, ואין צריך לומר דברי תורה, מביאים בליבו הרהורים טובים וההיפוך מעבירות, כמו שאמרו חז"ל: "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה". ופירוש גרירה זו, כי מכל מצווה נברא מלאך, פירוש כח רוחני ... ועל ידי זה המלאך טוב שהוא שלו שנולד מפעולתו והוא שוכן אצלו ומקורב לו, הרי המלאך הוא רוחני כמו מחשבת האדם, ועל ידו נופל מחשבה בליבו לעשות מצוות אחרות.
על ידי עשיית המצווה, האדם בורא לעצמו מחשבה טובה ומלאך, שגורמים לו לעשות מצווה נוספת. בכך, הוא מוסיף ומוסיף עוד ועוד כוחות רוחניים, כשכל כח רוחני כזה מוסיף עוד ועוד מצוות.
גבהים גדולים – גם במצווה קלה
נסיים פרק זה בהבאת דברים ממו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, מהם עולה שניתן להגיע לגבהים ולדרגות רוחניות גם על ידי עשיית מצווה קלה. כך כתוב (מורשה, מועדים, עמ' צא):
חז"ל אמרו כי לעתיד לבא יבואו אומות העולם ויבקשו מהקב"ה שייתן להם מצוות בכדי שיוכלו לקבל שכר, והקב"ה נענה להם: "מצווה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה". מה עניין הדו שיח הזה, מדוע דווקא עכשיו נזכרו אומות העולם לבקש מצוות?
אלא שאחרי שהקב"ה ישחט את יצר הרע, יבינו גם האומות את הצורך בקיום מצוות. והקב"ה נותן להם מצווה קלה ושמה סוכה. אין מדובר בתמוז, מדובר על תשרי, כמו שכתוב שם: "והקב"ה מקדיר עליהם חמה כבתקופת תמוז". היה זה בזמן ששייך לסוכות. גם במצווה קלה ניתן להגיע לגבהים.
הקב"ה בחר לתת לגויים מצווה קלה, את מצוות סוכה, כדי להראות להם שגם לאחר ביטול יצר הרע, הם עדיין אינם מסוגלים להגיע לדרגה של קיום מצוות – אפילו במצווה קלה כמצוות סוכה. מכאן רואים שאם הגויים היו מקיימים את מצוות סוכה, הם היו מצליחים להגיע למדרגה רוחנית גבוהה, וכך כאשר אנחנו מקיימים מצוות, אנחנו מגיעים לדרגות האלה. יהי רצון שנזכה לקיים את מצוות ה' בכל ליבנו, בשמחה ובשלמות, ונזכה לראות את אור ה' על ידי קיום מצוותיו.
סיכום
ראינו שהמצוות מהוות מזון רוחני לנשמתו של האדם המקיימן. על ידי קיום המצוות, האדם מחבר את גופו הגשמי עם פעולות אלוקיות, עד כדי שהרב זצ"ל כתב שיש בכך משום דימוי אל ה' יתברך שנפח באדם הגשמי נשמה אלוקית. ראינו גם שהמצוות המעשיות מכניסות יראת שמים באדם ושהן מונעות מהאדם לחטוא. כמו כן הסברנו שעל ידי קיום המצוות, האדם מוסיף קדושה בעולם ומראה שהוא רוצה לקיים את רצון הבורא. בסוף הבאנו את דבריו של מרן הגר"א שפירא האומר שניתן להגיע לגבהים ולהשגות גבוהות גם על ידי קיום מצוות שנחשבות למצוות קלות.
[1] מספרים שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מרבה לצטט את רבי שם טוב גפן שהיה אומר שמושג הזמן שייך רק משעת בריאת העולם משום שגם הזמן גשמי.
[2] כתבנו על כך גם בפרק אחרית דבר שבסוף הספר.