לימוד תורה

לימוד תורה

מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו

          בפרשת העקידה, לאחר שהקב"ה ציווה את אברהם אבינו לעקוד את בנו, אברהם אבינו הזדרז לקיים את ציווי בוראו "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית כב,ג). הגמרא (יומא כח,ב) למדה מכאן, שאברהם אבינו ידע לחשב באופן מדויק את שעת הנץ החמה, למרות הקושי הגדול הכרוך בכך. יש כמה הסברים בגמרא ליכולת מיוחדת זו של אברהם אבינו. אחד מהם הוא שאברהם אבינו היה שונה משאר בני האדם משום שהוא היה "זקן ויושב בישיבה". בהזדמנויות חוזרות ונשנות היה מזכיר מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל את הגמרא ומדגיש שהגמרא אינה אומרת שאברהם אבינו שונה משאר בני האדם משום שהוא היה אחד מהאבות הקדושים או בגלל שהוא היה צדיק גדול, אלא משום שהוא היה זקן ויושב בישיבה, ומכאן אנחנו רואים את מעלת לימוד התורה (ובעיקר בישיבה וכמו שמו"ר היה מוסיף את דברי רבינו חננאל במקום שבישיבה ובכל מקום שלומדים תורה יש שכינה). נביא את דבריו של מו"ר כפי שנכתבו בספר מורשה (חלק א עמ' קיב) למרות שכמי ששמע את הדברים פעמים רבות ממו"ר אני יכול לומר שאינו דומה קריאת הדברים לשמיעתם:

 

בכל מקום שהאדם נמצא בו, צריך הוא להתעלות. כל יהודי חייב לשאוף להתעלות בתורה, להתגדל, ומקום ההתגדלות הטבעי של אדם מישראל זו הישיבה, על ידי שימוש תלמידי חכמים שבה. הישיבה היא המוסד הראשון של כלל ישראל – מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, אברהם יצחק ויעקב. הישיבה הוא מקום שכינה.

 

          בכוונה התחלנו להביא את דבריו של מו"ר על עניינה של הישיבה, משום שהישיבה היא המקום שבו האדם לומד ומתגדל בתורה. לא ניתן להשוות בין לימוד תורה בכל מקום לבין לימוד בישיבה, כאשר במשך זמן הלימוד, האדם גדל על ידי שימוש תלמידי חכמים ודיבוק חברים. לכן הביא מו"ר גם את המשך דברי הגמרא האומרת שמעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו. לא כתוב שהאבות התמידו בלימוד התורה, למרות שהתמדתם אינה צריכה ראיה. הגמרא אומרת שלימוד התורה בישיבה לא פסק מאבותינו, משום החשיבות שיש בלימוד בישיבה. נמשיך בדבריו של מו"ר:

 

הגמרא דנה שם האם אפשר לכוון את זמן הנץ, והיא אומרת שאברהם אבינו יכול היה לכוון את זמן הנץ. "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם". לאברהם הייתה דרגה אחרת משום ש"זקן ויושב בישיבה היה", ומסביר רבינו חננאל שבישיבה יש השראת שכינה ומשום כך הצליח אברהם לכוון את הזמן. בישיבה לומדים תורה וכל יהודי מחויב ללמוד תורה, אולם יש הבדל היכן לומדים. במקום המיוחד לתורה אדם יכול לעלות ולהתגדל. אדם צריך להשתדל להגיע לשיעור הקומה הנורמאלי שלו, ואת שיעור הקומה האמיתי שלו הוא יכול להשיג בישיבה, שם יש השראת שכינה. ההשפעה של כח התורה היא דווקא בישיבות ומתוך הישיבות "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו". אינו דומה מה שאדם יכול ללמוד לבד, למה שאדם יכול ללמוד בישיבה. בישיבה יש הלכות מיוחדות של תורה. בישיבה אין מבטלים תורה אפילו רגע אחד, אין הפסקה, מפני שעניינה של ישיבה הוא לא רק לדעת ידיעות.

"והיה כל מבקש ה' יצא אל אוהל מועד אשר מחוץ למחנה". הגמרא אומרת שלישיבה של משה רבינו בא כל מבקש ה'. זו מדרגה אחרת מבקש ה'. מבקש ה' לא מספק לו הרצון לדעת את התורה, מבקש ה' צריך ללכת למשה רבינו, משה רבינו לענייננו זה אדם גדול הנמצא בכל מקום. זהו מבקש ה' ...

הגמרא מספרת על בחור ישיבה אחד שגר במרחק של מהלך שלושה חודשים מהישיבה של ר' יוחנן. הוא היה מגיע לישיבה ליום אחד אחרי שלושה חדשי הליכה, וחזר לביתו. התלמידים לגלגו עליו וקראו לו "בר בי רב דחד יומא" – בן ישיבה של יום אחד. מה כבר אדם יכול להשיג בלימוד של יום אחד? בא ר' יוחנן ודרש "ואותי יום יום ידרשון", אפילו יום אחד שדורשים אותי זה דבר גדול מפני שיש כאן עניינים של בקשת ה', ולבקש את ה' אפשר רק במקום של תורה. גם בלימוד של יום אחד בישיבה אפשר להשיג הרבה, כי זהו המקום שבו האדם מפתח את שיעור הקומה שלו.

 

         פעמים רבות הדגיש מו"ר את חשיבות לימוד התורה ואת תפקידה של הישיבה להצמיח אנשים גדולים. במאמר זה ננסה להסביר את עניין לימוד התורה.

     

מגמות שונות בהסבר חשיבות לימוד התורה

          ישנן אמירות רבות אצל חז"ל לגבי חשיבות לימוד תורה. לימוד תורה הוא אחד משמונה מצוות השקולות כנגד כל התורה כולה – "ותלמוד תורה כנגד כולם". ההלכה נפסקה שכאשר אדם צריך לעשות מצווה כלשהי באמצע לימודו, וזו מצווה שאחרים יכולים לעשות אותה, עליו להמשיך וללמוד ולהניח למצווה להיעשות על ידי אחרים. מדוע יש ללימוד התורה מעמד שונה משאר המצוות? ניעזר רבות במאמרו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל בספרו "אדרת אמונה" העוסק בענייני אמונה רבים וששמעתי ממו"ר הגר"א שפירא שזה הוא אחד הספרים החשובים שיצאו בדורנו באמונה (יריעות של תורה – פרק ב, למחזיקים בה): 

 

בדורות מאוחרים שלאחר התלמוד, אנו מוצאים שיטות שונות שהבליטו את נקודות האחיזה בתורה. נוצרו תפיסות שונות ביחס לאופן החזקתה ודרך קנייתה. כלומר: הודגשה המגמה העיקרית שבתורה אותה יש להעדיף בסולם הערכים על פני שאר חלקי התורה האחרים. אמנם לא הייתה המגמה בהבלטת עניין מסוים משום ויתור על חלקים המשניים, אלא שימת לב והדגשת הערך העיקרי והעברת מרכז הכובד אליו...

אם נבוא לסכם את השיטות – נוכל לקבצם סביב ג' מוקדים המקבילים לג' חלקי האילן – שורש, אילן, פירות.

יש שהבליטו את הדביקות בה' כתכלית נתינת התורה. תפיסה זו מבליטה את האחיזה בשורש, במקורה של התורה, נותן התורה. יש שהדגישו את החשיבות הלימודית העצומה בהשכלת ענייני התורה, בידיעת התורה ראו את הערך העליון שבתורה ביחס למצוות האחרות. תפיסה זו מדגישה את האחיזה באילן עצמו. ויש שראו בהוצאה לפועל של התורה, על ידי קיום מצוותיה, את עיקר מצוותה, אשר כוונת נתינתה היא בעשייתה לשם פירות האילן שהם תכלית העץ.

 

          לפי הרב קלכהיים, אם נשאל מדוע לימוד התורה חשוב כל כך, נקבל על כך תשובות שונות. השאלה היא מה עיקר מטרת הלימוד. יש שיאמרו שהמטרה העיקרית בלימוד תורה היא הדבקות בה' בשעת הלימוד. שיטה שנייה סוברת שיש ערך בלימוד עצמו – ללא שום מטרה אחרת. השיטה השלישית סוברת שהמעשים שנעשים כתוצאה מלימוד התורה הם מטרת הלימוד. כאשר אדם לומד תורה, הוא מגיע למדרגה גבוהה יותר שתביא אותו לעשיית מצוות רבות יותר ולמידות טובות יותר. הרב קלכהיים מזהה את שלוש השיטות השונות עם שלש תנועות רעיוניות שקמו בעם היהודי: החסידות, ההתנגדות והמוסר, וכך כתב:

 

שלושת הכיוונים האלו – מקורם במשנת ראשונים – והרחבתם בדורות אחרונים. ניתן להיאמר ששלשת התנועות הגדולות שהיו בישראל בדורות האחרונים: החסידות, ההתנגדות והמוסר, מעוגנות כל אחת מהן בבחינה אחרת של האילן. המגמה המוסרית – מבטאת את הבחינה המעשית של קיום התורה ... המגמה הלימודית שהובלטה בהתנגדות – היא נאחזת באילן עצמו. תנועת החסידות נאחזת בשורשים ומבליטה את יסוד הדבקות בה', מקור החיים כמגמה העיקרית של התורה.

 

          ננסה להעמיק מעט בשלוש השיטות השונות כאשר בכל אחת מהן יש אמת ומקור בספרי הראשונים.

 

שיטה ראשונה: עיקר לימוד התורה הוא בגלל התוצאה – המעשים שיבואו

          בגמרא (קידושין מ,ב) מופיעה השאלה הבאה:

 

וכבר היה רבי טרפון וזקנים מסובין בעלית בית נתזה בלוד, נשאלה שאילה זו בפניהם: תלמוד גדול או מעשה גדול? נענה רבי טרפון ואמר: מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר: תלמוד גדול, נענו כולם ואמרו: תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

           

          התנאים שישבו בעליה של בית שנקרא "בית נתזה" שבעיר לוד הסתפקו מה עדיף: לימוד תורה או עשיית מעשי המצוות? רבי עקיבא ענה שלימוד תורה עדיף מאשר מעשי המצוות, ושאר התנאים ענו אחריו שלימוד תורה עדיף משום שהוא מביא לידי מעשה.

          רבים הבינו את הכרעת הגמרא כך: אם עומדים בפני אדם שתי אפשרויות, ללמוד תורה או לעשות מצווה, עדיף שהוא ילמד תורה משום שלימוד התורה יביא אותו בסופו של דבר לקיום מצוות בצורה עדיפה. מכאן יוצא שהמסקנה שיצאה מיושבי עליית בית נתזה היא שמעשה המצווה הוא שעדיף על לימוד התורה, אלא שלא ניתן להגיע למעשה המצווה ללא הלימוד, ולכן הם אמרו בהכרעתם שהלימוד עדיף. כך כתב רש"י בפירושו (בבא קמא יז,א), וכך כתב גם בעל ספר העיקרים (מאמר שלישי פרק כח):

 

ועוד כי בפירוש אמרו בקידושין כשנחלקו אם התלמוד גדול או המעשה גדול, נמנו וגמרו שהתלמוד גדול, ופירשו הטעם לפי שהתלמוד מביא לידי מעשה, והוא מבואר שאחר שהתלמוד גדול מצד שהוא מביא לידי מעשה שהמעשה שהוא התכלית הוא העיקר. כי כל שתי מלאכות שהאחת קודמת לאחרת קדימה טבעית, כמלאכת הרסן למלאכת הפרשות או כמלאכת האריגה למלאכת החייטות, שהמלאכה הקודמת היא פחותה במדרגה מן האחרת כי הקודמת כמשרתת לאחרת, כמו שמלאכת חציבת האבנים מן ההר היא פחותה במדרגה ממלאכת הבנאות אחר שהיא משרתת אליה, אף על פי שאי אפשר למלאכת הבנאות שתשלם בזולת חציבת האבנים, וכן המעשה אף על פי שאי אפשר שיגיע אלא עם התלמוד כי לא עם הארץ חסיד, מכל מקום אחר שהתלמוד אינו אלא כדי שיביא אל המעשה, הוא מבואר שהמעשה הוא העיקר.

 

          מלאכת האריגה בעצם משרתת את מלאכת החייטות, משום שאדם אינו יכול לתפור ללא יריעות ארוגות. אולם, מטרת האריגה היא התוצר הסופי שנעשה על ידי החייט, והאריגה משמשת רק כאמצעי כדי להגיע לתוצר הסופי, הבגד. להבדיל, הדבר כך גם בלימוד התורה לשיטות רש"י ורבי יוסף אלבו. אדם אינו יכול להתחיל בעשיית המצוות ללא שילמד תורה, אולם לימוד התורה הוא האמצעי והמטרה היא עשיית המצווה. כלומר: לימוד התורה הוא שלב הכרחי שמטרתו השלב האחרון בעשיית המעשים, כשם שהאריגה הינה שלב מקדים והכרחי לייצור הבגד, אך אין בו מטרה עצמית.

          כך הסביר גם הרב יצחק הוטנר (ספר הזיכרון לפחד יצחק עמ' שמא – שדמ) את מבנה ספר מסילת ישרים. כאשר הרמח"ל הסביר בהקדמה את אופן כתיבת הספר, הוא כתב שהוא התבסס על הברייתא של רבי פנחס בן יאיר (עבודה זרה כ,ב):

 

מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי ענווה, ענווה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי רוח הקודש, רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים, וחסידות גדולה מכולן, שנאמר: "אז דברת בחזון לחסידיך".

 

          רבי פנחס בן יאיר סידר את סדר המדרגות באופן מדורג וברור: המדרגה התחתונה בסולם היא התורה והמדרגה העליונה ביותר בסולם היא תחיית המתים. בכל זאת, כאשר התחיל הרמח"ל לכתוב את הפרקים של ספר מסילת ישרים, הוא התחיל ממדרגת הזהירות, ובכך לכאורה דילג על מדרגת התורה. הרב הוטנר הסביר את הסיבה לכך:

 

אף על פי שסדר מדרגות ההשגה בעבודת ה' הנקבע בברייתא דר' פנחס בן יאיר מתחיל במדרגת התורה, מכל מקום אין מדרגת התורה נכנסת בסדר המדרגות עצמו, דהמהלך בעליית האדם בסדר המדרגות הוא שבשעה שאתה נמצא על גבי המדרגה המסודרת למעלה, הנך מסולק מן המדרגה שלמטה הימנה, ואדרבה יש בכלל מאתיים מנה, והמדרגה הנמוכה נכללת באמת בזו שלמעלה הימנה.

 

          כאשר אדם מתעלה ממדרגה למדרגה, המדרגה החדשה כוללת גם את המדרגה שלפניה: אדם שהתעלה ממידת הזהירות והגיע אל מדרגת הזריזות, חייב עדיין להיות גם זהיר. שונה הדבר במדרגת התורה:

 

מה שאין כן במדרגת התורה, הדבר הוא בהיפך. שכל עצם מציאותם וקיומם של המדרגות כולם אינם אלא מפני שהם תנאי במדרגת התורה, ואם היה בציור שתימצא מדרגה אחת אשר בעלותך עליה הנך מסלק את עצמך מן מדרגת התורה, כי אז הייתה המדרגה ההיא מתבטלת במציאות ...

והך דקאמר בברייתא דתורה מביאה לידי זהירות, הכוונה היא כמו שיאמר החיים מביאים לידי עשירות או החיים מביאים לידי חכמה, שאין הכוונה שאם באים לידי עשירות או לידי חכמה מסתלקים מן החיים, אלא אדרבה כשהחיים מביאים לידי עשירות אז יש חיות של עשירות וכשהחיים מביאים לידי חכמה אז יש חיות של חכמה, כמו כן כשתורה מביאה לידי זהירות, יש כאן תורה של זהירות, וכשתורה מביאה לידי זריזות יש כאן תורה של זריזות וגומר עד רום כל המעלות.

ונמצא דמדרגת התורה אינה נכנסת בסדר המדרגות הבנוי באופן של זה למעלה מזה שבשעה שהנך נמצא על גבי המדרגה העליונה, הנך מסולק מזו שלמטה הימנה. ולפי שרמח"ל הקדיש את ספרו "מסילת ישרים" ל"סדר המדרגות", דווקא להכי פסח על דברי התנא שהתורה מביאה לידי זהירות ופתח ספרו באידך בבא של זהירות מביאה לידי זריזות, מפני שדווקא כאן מתחיל המהלך של סדר המדרגות.

 

          הרמח"ל לא התחיל את המדרגות מהתחלת דבריו של רבי פנחס בן יאיר, מהתורה, משום התורה איננה מדרגה העומדת בפני עצמה, אלא מהווה בסיס לכל המדרגות הבאות בהמשך הברייתא. כאשר אדם מגיע לידי זהירות, התורה שלו היא תורה במדרגה של זהירות וכן הלאה. אם כל המדרגות המוזכרות בברייתא משמשות שלבים בסולם, התורה היא הבסיס או הקרקע עליהם מונח הסולם וממנה צומחות שאר המדרגות.

 

שיטה שנייה: עיקר לימוד התורה לשם הלימוד

          השיטה השנייה מסבירה את חשיבות לימוד התורה בעצם הלימוד, לא בגלל המעשים שיבואו בעקבותיו (אם כי הם ודאי יבואו), אלא יש ערך עצמי בעניין הלימוד. כאמור, ניתן למצוא מקורות לשיטה זו גם אצל ראשונים, אך נעדיף להציג את השיטה על ידי הבאת דבריו של ר' חיים מוולז'ין, תלמידו הנאמן של הגר"א. כתשובה לספר היסוד בחסידות שכתב ר' שניאור זלמן מלאדי, ספר "התניא", כתב ר' חיים מוולאז'ין ספר שמסביר את יסודות ההשקפה של המתנגדים (למרות שהתנגדותו לחסידות הייתה מועטה יותר מרבו הגר"א ורבי חיים אף נפגש עם בעל התניא, דבר שהגר"א לא הסכים לעשות). כך כתב בספר נפש החיים (שער ד פרק ב):

 

עניין עסק התורה לשמה, האמת הברור, כי לשמה אין פירושו דביקות כמו שסוברים עתה רוב העולם, שהרי ארז"ל במדרש שביקש דוד המלך עליו השלום מלפניו יתברך שהעוסק בתהילים יחשב אצלו יתברך כאלו היה עוסק בנגעים ואוהלות. הרי שהעסק בהלכות הש"ס בעיון ויגיעה הוא עניין יותר נעלה ואהוב לפניו יתברך מאמירת תהילים, ואם נאמר שלשמה פירושו דביקות דווקא ורק בזה תלוי כל עיקר עניין עסק התורה, הלא אין דביקות יותר נפלא מאמירת תהלים כראוי כל היום? וגם מי יודע אם הסכים הקב"ה על ידו בזה, כי לא מצינו בדבריהם ז"ל מה תשובה השיבו הוא יתברך על שאלתו ...

וגם כי היה די לעניין הדביקות, במסכת אחת או פרק או משנה אחת שיעסוק בה כל ימיו בדביקות, ולא כן מצינו לרז"ל שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות כו', והיינו כי מהעלותו על ליבו תמיד כי עדיין לא יצא ידי חובתו עסק התורה לשמה במה שלמד עד עתה, לזאת היה שוקד כל ימיו להוסיף לקח תמיד מיום ליום ומשעה לשעה.

 

          תחילה שלל ר' חיים את גישת החסידות הסוברת שמטרת לימוד התורה היא הדבקות בה', על אף שלימוד תורה אכן יכול להביא לידי כך. רבי חיים מציג בתחילה שתי טענות המפריכות את הקישור בין מטרת הלימוד לבין דבקות בה'.

הטענה הראשונה: חז"ל אמרו שדוד המלך ביקש מהקב"ה שמי שקורא פרקי תהילים, ייחשב לו הקריאה כלימוד תורה ממש. אומר ר' חיים: לו מטרת לימוד התורה הייתה רק כדי להידבק בה', בקשתו של דוד הייתה מיותרת. גם ללא בקשה מיוחדת של דוד המלך מה', אדם הקורא פרקי תהילים היה שווה לאדם הלומד תורה – שניהם מביאים לידי דבקות בבורא. אלא על כרחך שמטרת לימוד התורה איננה הדבקות בה', ולכן בקשתו של דוד הייתה שלאמירת תהילים יהיה מעמד מיוחד מעבר לאותה דבקות בה' שהייתה תמיד קיימת. יתירה מכך. חז"ל כלל לא אמרו מה הייתה תשובתו של הקב"ה לבקשתו של דוד. לו מטרת לימוד התורה הייתה רק לשם דבקות בה', לא היה מקום להסתפק בתשובתו של ה'.

          הטענה השנייה: לו מטרת לימוד התורה הייתה לשם דבקות בה', היה ניתן להסתפק בכמות מוגבלת של החומר הנלמד. כדי שאדם ידבק בה', לא היה צורך שכל אדם יסיים את הש"ס, אלא היה מספיק שיידע פרק אחד ושיחזור עליו, ועל ידי כך הוא היה דבק בה'. אולם, מצאנו שהגמרא אומרת על רבן יוחנן בן זכאי שהוא למד את התורה כולה והוא "לא הניח מקרא משנה הלכות ואגדות" שהוא לא למד. מסביר ר' חיים שהסיבה לכך היא משום שריב"ז ידע שכל עוד שהוא לא סיים ללמוד את התורה כולה, הוא לא יצא ידי חובת לימוד תורה לשמה, ומשום כך הוא היה שוקד בכל יום ללמוד דברים חדשים שהוא לא למד עד עתה. ממשיך ר' חיים וכותב:

 

ומסתברא נמי הכי, שהרי כמה הלכות מרובות יש בש"ס שבעת אשר האדם עוסק בהם, הוא צריך לעיין ולהעמיק מחשבתו ושכלו בענייני הגשמיות שבהם, כגון קינין ופתחי נדה שהן הן גופי הלכות, או המשא ומתן בש"ס וכללי דיני מיגו של רמאות שהיה הרמאי יכול לטעון וכמעט בלתי אפשר שיהא אצלו אז גם הדביקות בשלמות כראוי.

 

          מסתבר לומר שאין עיקר לימוד התורה רק בשביל הדבקות, שהרי במהלך לימוד התורה יעלו עניינים שבמבט ראשון נראים רחוקים מדבקות בה'. האם אדם שלומד מהו הלך מחשבתו של רמאי מגיע לדבקות בה' בשעת לימודו? הרי הלימוד הוא של סברות של רמאי העושה ההיפך מציווי ה'? האם אדם העוסק בהלכות נידה דבק בשעת לימודו בהוויה האלוקית? הלכך, לא ניתן לומר שמטרת הלימוד היא רק לשם דבקות בה'. ממשיך ר' חיים ומגדיר את לימוד התורה לשמה (שם שער ג):

 

אבל על הנהגת האדם בשעת עסק התורה בדיני המצוות והלכותיהן אמר (ר' אליעזר בר' צדוק במאמר חז"ל שהובא בפסקה הקודמת) ודבר בהן רצה לומר, הדיבור בענייני המצוות והלכותיהן יהיה לשמן, פירוש לשם הדברי תורה, היינו לידע ולהבין ולהוסיף לקח ופלפול, וזהו שמסיים הש"ס גבי ריב"ז שלא הניח כו' לקיים מה שנאמר להנחיל אוהבי יש כו', שמבואר העניין שם בכל אותה הפרשה שהוא מאמר התורה הקדושה עצמה אשר בחוץ תרונה, שיש לאל ידה להנחיל וליתן שכר טוב לכל ההוגה ועוסק בה מחמת אהבתה עצמה ממש, היינו להוסיף בה לקח ופלפול, וזהו אוהבי.

 

          כלומר: לימוד תורה לשמה היינו ממש לימוד תורה לשמה פשוטו כמשמעו, לא לשם שום דבר אחר. יש ערך בלימוד התורה עצמה, לימוד לשם לימוד. אמנם, גם ר' חיים בוודאי חושב שאדם צריך לזכך את מחשבתו ולהיטיב את דרכיו בדרך התורה על מנת שהלימוד יהיה אמיתי (כפי שנביא את דבריו בהמשך), אך בשעת הלימוד עצמו, אדם צריך ללמוד רק לשם הלימוד:

 

אמנם ודאי דאי אפשר לומר שאין צריך לעניין עסק התורה שום טוהר המחשבה ויראת ה' חלילה, שהרי משנה שלימה שנינו אם אין יראה אין חכמה ... ואמרו עוד כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, כי יראת ה' תחילה היא עיקר הקיום של חכמת התורה, וכמו שאמרו ז"ל: "אמר ריש לקיש מאי דכתיב והיה אמונת עתך כו' אמונת זה סדר זרעים כו'", חשיב שם בזה הפסוק כל הש"ס, ומסיים ואפילו הכי יראת ה' היא אוצרו. דימה הכתוב את התורה לרב תבואות, והיראה לאוצר המחזיק בו המון תבואות ומשתמרים בתוכו, שיראת ה' היא האוצר לחכמת התורה הקדושה שעל ידה תתקיים אצל האדם, ואם לא הכין לו האדם תחילה אוצר היראה, הרי רב תבואות התורה כמונח על פני השדה למרמס רגל השור והחמור ח"ו שאינה מתקיימת אצלו כלל.

 

          ר' חיים מוולז'ין כתב במפורש שאין כוונתו לשלול לגמרי שלימוד תורה מוביל ליראת שמים, אלא שיראת השמים אמורה לבוא לפני שעת הלימוד ולאחר מכן דברי התורה שהוא לומד (רק לשם לימוד התורה) יתקיימו בו. למעשה סובר ר' חיים (בהמשך דבריו שם) שאדם צריך להקדיש מעט זמן בכל יום ללימודים הקשורים ליראת שמים ורוב מוחלט של היום יוקדש ללימוד גמרא, ש"ס ופוסקים.

 

שיטה שלישית: עיקר לימוד התורה לשם הדבקות בה'

          השיטה השלישית גורסת שמטרת לימוד תורה היא הדבקות בה'. בשעת הלימוד, אדם מגיע לדרגות גבוהות של דבקות, נפשו עולה ומתעלה והוא מתקרב יותר ויותר אל ה'. כדי להבין יותר את הדברים, נביא גמרא במסכת נדרים (פא,א):

 

דאמר רב יהודה אמר רב, מאי דכתיב: מי האיש החכם ויבן את זאת? דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, דכתיב: ויאמר ה' על עזבם את תורתי וגו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה! אמר רב יהודה אמר רב: שאין מברכין בתורה תחלה.

 

          הגמרא הסבירה את הפסוקים בספר ירמיה הנוגעים לסיבת הגלות והגיעה למסקנה שהן החכמים והן הנביאים לא פירשו את סיבת הגלות, עד שבא הקב"ה ופירש את סיבתה – "על עזבם את תורתי". לכאורה משמע שעם ישראל עזב את קיום התורה ונמנע מלקיים מצוות, אולם רב פירש את הפסוק בצורה שונה, ולכאורה גם קשה: "על שלא בירכו בתורה תחילה". מה חמור כל כך בלימוד תורה ללא ברכה? כמו כן יש לשאול: מדוע לא בחר רב להסביר את סיבת הגלות והחורבן בעבירות הקשות בהן חטא עם ישראל? כך הסביר המהר"ל בהקדמתו לספר תפארת ישראל:

 

ודבר זה מן התימה שיהיה חורבן הארץ בשביל שלא ברכו בתורה תחלה, ולא בשביל עכו"ם וגלוי עריות ושפיכת דמים שהיו בבית ראשון.

אמנם ביאור זה כי הדבר שהוא סיבה אל מציאות דבר אחר הוא גם כן סיבה אל קיום מציאותו...

ולפיכך אם היו מברכין על התורה תחילה לומר ברוך נותן תורה לישראל, והיה אהבה אל השם יתברך במה שנתן תורה לישראל, כי זה עניין הברכה על התורה שהוא יתברך מבורך על זה ואוהב השם יתברך בשביל הטוב שנתן לו התורה, ואז היה זה סיבה גם כן שתהיה התורה מתקיימת בישראל, שהיה השם יתברך נותן בליבם לשמור ולעשות ולקיים אף אם היו עוברים לפעמים מצווה אחת, היו חוזרים מיד לשמור ולעשות ולקיים, וזה היה מן השם יתברך אשר הוא סיבה לתורה והוא גם כן סיבה שלא תתבטל. דומה לזה, כאשר הגיע נזק אל ענף היוצא מן אילן, אז העיקר שממנו יצא חוזר וגודל גידולו מן השורש אשר היה סיבה לגידול שלו שיצא, ובלא השורש אין קיום לאילן כלל.

ולפיכך אילו היו מברכין בתורה תחילה, מה שהוא יתברך סיבה לתורה ונתן להם התורה, והיו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, מצד הדבקות הזה היה השם יתברך סיבה גם כן שלא תתבטל התורה. אבל מפני שלא ברכו בתורה תחילה, שלא היו דבקים בו יתברך באהבה במה שנתן תורה לישראל, לא היה כאן סיבה מקיימת את התורה בישראל, ובאו לידי זה שעברו על התורה ודבר זה גורם שאבדה הארץ.

 

          הברכה שלפני לימוד תורה מראה על דבקות בה' בשעת הלימוד. תוכן ברכת התורה הוא הכרת הדבקות של עם ישראל בה' שגרמה לנתינת התורה לישראל. אי הכרה בדבקות זו גרמה לחורבן, היות והיא כריתת השורש עליו נשען כל עניין לימוד התורה. דבריו של רב אינם סותרים את דברי חז"ל שהארץ נחרבה בגלל החטאים החמורים בהם עם ישראל חטא. רב פשוט הזכיר את שורש הסיבה שגרמה לעם ישראל לחטוא באותן עבירות: אי הדבקות בה' (שבאה לידי ביטוי בלימוד תורה ללא ברכה). מכאן עולה שלשיטת המהר"ל עיקר מטרת הלימוד היא אכן הדבקות בה'.

          הרב קוק זצ"ל כתב בספרו "אורות התורה" (פרק ו, פסקאות ב-ד) שיש קשר ישיר בין המדרגה הרוחנית של אדם ודבקותו בה' לבין הבנתו בתורה:

 

לפי ערך בהירות התשובה שלפני הלימוד תגדל בהירות ההבנה של הלימוד. השכל מתרומם על פי יסוד התרוממות הרצון, והוא מתבהר לפי המידה של בהירות הרצון.

תשובה עילאה (תשובה עליונה) שבאה מאהבה גדולה ומתוך הכרה ברורה, מעלה את כל התוכן הלימודי למדרגה של הפריה ונביעה כזאת, שאין דוגמתה בשום תוכן לימודי מצד עצמו.

כשהאדם מתרומם לרעיונות עליונים, ומתאים את דרכיו על פיהם, במעמקי רוחו הוא בא לשורש התורה. בצורתה העליונה, שמגמתה היא להרים את העולם לעליונותו המעותדת לו. וממילא, כל מה שהוא לומד מפרטי תורה איננו דבר חידוש אצלו כי אם כמו הזכרה שיש כבר בכוחו, וזהו סוד "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת".

 

          ככל שאדם דבק יותר בה' יתברך, התורה טבועה בו באופן טבעי, והלימוד יהיה ברור ומהיר יותר. אדם הנמצא במדרגה רוחנית גבוהה מאוד, לא יראה בדברים שהוא לומד דברים חדשים, אלא מעין תזכורת להשגות אליהן הגיע גם לפני הלימוד, בשעה שחזר בתשובה והתעלה מבחינה רוחנית.

לשיטתו של הרב זצ"ל, זה גם הסבר הגמרא במסכת ברכות ששאלה כיצד יכלו החסידים ללמוד תורה, הרי הם הקדישו תשע שעות ביום לתפילה: כל אחת משלוש התפילות ארכה שעה והם שהו שעה לפני כל תפילה ושעה אחרי כל תפילה? ענתה הגמרא "מתוך שחסידים הם תורתם משתמרת", כלומר, המדרגה הרוחנית הגבוהה אליה הגיעו החסידים היא שסייעה להם לשמר את התורה. מסביר הרב זצ"ל שהכוונה היא שעל ידי שאדם מגיע למדרגה גבוהה, הוא כבר מבין את התורה טוב יותר, וכך הלימוד הוא בגדר "הזכרה" ולא בגדר "חידוש". לכן, על ידי שהחסידים הגיעו למדרגה רוחנית גבוהה, הם היו זקוקים לזמן מועט יותר על מנת להגיע להישגים גבוהים בידיעת התורה.

 

קניין התורה – על ידי ענווה

          יש פרק שלם שבו מונים חז"ל ארבעים ושמונה דברים בהם התורה נקנית. לא נוכל להתעכב על כולם, אלא על שניים מביניהם: ענווה ושקידה.

המהר"ל (נתיב התורה פרק א) הסביר את ההבדל בין לימוד תורה לקיום מצוות. התורה כולה שכלית ולמצוות יש קשר אל הגוף החומרי. לכן מעלת התורה גבוהה יותר. אמנם, באדם יש גם חלק גשמי המכביד על קניין התורה השכלית, וכך כתב המהר"ל בהמשך דבריו (שם פרק ב):

 

מפני כי התורה הוא השכל העליון וקשה לקנות התורה שהיא שכל העליון, לכך צריך שיהיה אל האדם הכנה לקבל התורה ואם לא כן לא יקבל אותה. וההכנה שצריך לתורה הם דברים הרבה מאוד עד שהוא ראוי אל התורה, כי האדם הוא בעל גוף והתורה היא שכל אלוהי. לכך צריך האדם שיהיה רחוק מן המידות שהם גשמיים וצריך לדבק במידה שהיא שכלית.

 

         תנאי לקניין התורה הוא דבקות של האדם בשכל והתרחקות מהגוף. אדם אינו יכול לקנות קניין אמיתי של תורה בעודו נמשך אחרי דברים גשמיים, שהרי התורה השכלית סותרת את חיי הגוף. כך מסביר המהר"ל (שם פרק ג) בהמשך דבריו את דברי חז"ל המורים שלימוד התורה וקניינה תלויים ביכולת להתנתק מחיי הגוף:

 

ובפרק רבי עקיבא (שבת פג,ב) "זאת התורה אדם כי ימות באהל. אמר רבי יוחנן: אל ימנע אדם מבית המדרש אפילו בשעת מיתה, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל". רבי שמעון בן לקיש אומר: אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם, שנאמר: "זאת התורה אדם כי ימות באהל"".

ופירוש זה, כי רבותינו זיכרונם לברכה באו לפרש כי אין לתורה קיום אצל האדם כי אם על ידי סילוק הגשמי. ולדעת ר' יוחנן אין לאדם למנוע מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כי המיתה מצד הגוף לא מצד השכל הנבדל ואין לשכל הנבדל עסק במיתה, ולפיכך אל ימנע עצמו מבית המדרש אפילו בשעת מיתה כאשר אין המיתה מצד השכל. ולרשב"ל אין התורה השכלית מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, וזה כמו שאמרנו כי הגוף מתנגד אל השכל, ולפיכך צריך שימות על דברי תורה כלומר לסלק הגוף לגמרי כאלו אינו ואז יש לתורתו קיום כאשר האדם גובר על הגוף לגמרי ובזה הוא שכלי, ודבר זה בארנו במקום אחר גם כן כי זה עיקר הכנה שצריך אל האדם.

 

          לתורה אין קשר לגוף אלא רק לשכל הנבדל, ולכן סובר ר' יוחנן שגם בשעת פטירתו, על האדם לעסוק בתורה. המיתה שייכת רק לגוף ולא לשכל הנבדל, ועל כן גם בשעת פטירתו יכול האדם להמשיך וללמוד. רשב"ל סובר שאדם צריך להמית את עצמו על התורה, לבטל את חיי הגוף שלו לגמרי, על מנת שהוא יוכל לקנות את התורה. רק כאשר אדם מנטרל את גופו החומרי, הוא יכול לקנות את התורה השכלית. מכאן החשיבות הרבה שאדם יבטל את עצמו על מנת שהוא יוכל לקנות את התורה. (כמובן שאין חלילה כוונה לבטל את כל חיי הגוף כמו שדתות אחרות סוברות, אלא לתת חשיבות גדולה יותר לחיי התורה: "כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה". על ידי שאדם ממעיט בערך חיי הגוף ככל שניתן ומקדיש את כוחותיו ללימוד התורה השכלית, הוא יזכה לקניין תורה גדול יותר.)

          מסופר על ר' זושא מאניפולי (וכך גם על חכמים נוספים) שכאשר היו לומדים "שנים אוחזין בטלית, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי" היו אומרים "הקב"ה אומר יחלוקו". הסיפור בא לבטא את היחס שצריך להיות לכל אחד מאיתנו לתורה. כאשר האדם לומד תורה הוא מתבטל כולו לדבר ה' המתגלה אלינו דרך התורה. כל רצונו הוא בירור רצונו של ה'. אדם אינו יכול להכניס לתוך לימוד התורה את נטיותיו הטבעיות והרצונות האישיים שלו, שהרי התורה כל כולה היא שכל נבדל ואלוקי.

          בשער המידות דיברנו על מידת הענווה והגדרנו שהעניו יודע שכל הכוחות שיש לו באים מה' יתברך. המהר"ל (נתיב התורה פרק ב) מסביר שהענווה היא המידה שהאדם זקוק לה ביותר על מנת לקנות את התורה, משום שהיא המידה המראה שלאדם אין רצונות משלו ורק רצונו של ה' הוא החשוב בעיניו. לכן התורה ניתנה על ידי משה רבינו, העניו מכל האדם.

         

עמל תורה ושקידה

לא רק ביטול עצמי הכרחי לקניין התורה, אלא גם שקידה עצומה. לא רק ידיעות התורה הן החשובות, כי אז היה ניתן לומר שיש הבדל בשיעור לימוד התורה בין אדם מוכשר יותר לאדם מוכשר פחות. התורה מצווה אותנו, את כולם, ללימוד תמידי, "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א,ח),[1] ציווי שחל גם כאשר האדם כבר בקי בכל התורה כולה. לימוד תורה אינו רק לימוד של ידיעות, אלא יש ערך בפעולת הלימוד עצמה (כפי שראינו את השיטות לעיל).

          הרב קוק זצ"ל (לשלשה באלול עמ' סה-סו) היה מסביר את עניין השקידה בתורה כתנאי להפיכה לתלמיד חכם ולקניין אמיתי של התורה, על ידי יישוב סתירה לכאורה בדבריו של רש"י על הש"ס. הגמרא במסכת חגיגה (כז,א) אומרת שהאש שבגיהינום איננה שולטת בתלמידי חכמים:

 

אמר רבי אבהו אמר רבי אלעזר: תלמידי חכמים אין אור של גיהינום שולטת בהן, קל וחומר מסלמנדרא; ומה סלמנדרא שתולדת אש היא, הסך מדמה אין אור שולטת בו, תלמידי חכמים, שכל גופן אש, דכתיב הלוא כה דברי כאש נאם ה', על אחת כמה וכמה.

 

          יש יצור שנקרא "סלמנדרא" שנוצר על ידי האש, ועל כן האש איננה שולטת בו כך שאינו נשרף. אמר רבי אבהו בשם רבי אלעזר: אם ביצור כמו סלמנדרא שהוא רק תולדה של אש, אין האש שולטת והוא אינו נשרף, קל וחומר שתלמיד חכם שהוא כולו אש, אין האש של גיהינום יכול לשלוט בו.

          כיצד נוצרת הסלמנדרא? בדבר זה רש"י לכאורה סותר את עצמו. בפירושו למסכת חגיגה כתב רש"י שהסלמנדרא היא חיה שנבראת מאש שבוערת במקום אחד במשך שבע שנים רצופות. אולם מפירושו למסכת חולין (קכז,א) משמע שהסלמנדרא היא חיה שנוצרת על ידי כשפים. מסביר הרב זצ"ל את הסתירה לכאורה באופן הבא:

 

ולהערכת אופני קניינה של תורה היה ממליץ את החילוק שבפירוש רש"י מהו סלמנדרא, שבסוף חגיגה פירש שבא מן האור כשבוערין אש במקום אחד שבע שנים בלי הפסק, ובחולין דף קכז' פירש שבא מן האור על ידי כשפים.

שהוא (הסתירה לכאורה בדברי רש"י) לפי שני גווני (סוגים) סלמנדרא, וכן שני מיני תלמידי חכמים. כשזה שנאמר עליו כמו "רטין מגושא"[2], אפשר להשוותו לבריה שעל ידי כשפים. אבל תלמיד חכם באמת הוא זה שקונה לו את התורה על ידי עבודה בלתי פוסקת, בתקופה מרובה של זמנים, ביגיעה ובשקידה בלהבת אש קודש, והוא הדומה לסלמנדרא שעל ידי אש התמיד של שבע השנים, שכל גופו אש, ואין אור של גיהינום שולט בו ...

 

          יש שני סוגים של תלמידי חכמים, כשם שיש שני סוגים של סלמנדרא. יש תלמיד חכם שאמנם יודע לומר דברי תורה, ייתכן גם שבמשך השנים הוא רכש ידיעות תורניות רבות, אך התורה אינה מהווה חלק בלתי נפרד ממנו. כשם שיש דרך ליצור סלמנדרא על ידי כישוף, כך יש אפשרות שתלמיד חכם יגדל להיות מעין "תלמיד חכם של כישוף". אך יש גם תלמיד חכם אחר. תלמיד חכם שישב ושקד על תורתו במשך שנים רבות (על פי רש"י במסכת חגיגה, הזמן המוגדר הוא שבע שנים) עד שהתורה הופכת להיות חלק ממנו ולא ניתן להפריד בינו לבין התורה. במקרה זה, כשם שהסלמנדרא נוצרת לאחר שהאש בוערת במשך שבע שנים ללא הפסקה, כך גם תלמיד חכם זה נהיה גדול בתורה על ידי שקידה בלתי פוסקת. התורה הופכת ל"תורה דיליה" (קידושין לב,ב), לתורה שלו, ולכן הדין הוא שתלמיד חכם יכול למחול על כבודו (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ה,יא).

          אין אנו באים חלילה לקטרג על עם ישראל בשורות הבאות, אך חשוב לומר את הדברים. בדורנו, קשה יותר לעמול בכל דבר. המידע שעובר, בכל תחום בחיים נעשה מהיר ולעיתים אף שטחי. ביחס לדורות שלפנינו, חיי הנוחות אליהם התרגלנו, מונעים מאמץ מתמשך בתחומים רבים. גם הגלובליזציה והמידע הזמין מהעולם וחלחול לא מבוקר שלהם לתוך מערכת החינוך שלנו, מונעים פעמים רבות אפשרות לדרישות לימודיות גבוהות בתחום התורני. לא ניתן להצמיח כך תלמידי חכמים גדולים שממש יודעים ש"ס ופוסקים.

          הדבר בא לידי ביטוי גם בתשובות שמתפרסמות. בדורות קודמים, ספרי ההלכה והשו"ת היו מנומקים, והפסיקות היו מבוססות. על מנת לפסוק הלכה היה צורך מצד אחד היקף עצום, בבקיאות ובעיון, של ש"ס ופוסקים, ומצד שני היה צריך להסביר את מהלך החשיבה והדיון עד ההגעה אל הפסק. גם הטהרה של התורה נשמרה, ודברי התורה פורסמו בבמות קדושות וטהורות. בדורנו, דור ה"אינסטנט" (מה שנקרא במקומות מסוימים דור הY ודור הZ), לעיתים קרובות התשובות קצרות וחסרות ביסוס, והן מפורסמות בבמות שאינן תורניות עד שהן יכולות למצוא את עצמן מפורסמות באתר אינטרנט כשלצידן תמונה לא צנועה חלילה. אין פלא שבמציאות כזו, ישנן כשלונות גדולים שיוצאים דווקא מתוך אנשים שצמחו מבתי מדרש.

כבר אחד מגדולי הדור הקודם, הרה"ג אהרון קוטלר זצ"ל שהיה ראש ישיבת ליקווד, התריע על הדברים (משנת רבי אהרון, חלק ג, עמ' קפז-קפח):

 

והנה בדורנו גברה הסכנה לעם ישראל מהמזייפים השונים, ודרכם מסוכנת יותר מדרכי עבודה זרה והכופרים, ודורשים על זיופם כי זוהי תורה. וידוע מה שכתב המסילת ישרים כי הנה חשך הלילה, שני מיני טעויות אפשר לו שיגרום לעין האדם, או יכסה את העין עד שלא יראה מה שלפניו כלל, או עד שיראה עמוד כאילו הוא אדם ואדם כאילו עמוד וכו'. והנה טעות המחליף אדם בעמוד הוא גרוע יותר, כן הוא עם המזייפים המחליפים, הנובע מתוך עם הארצות, גרוע ומסוכן יותר.

וכדי שיעמדו חכמים אמיתיים שיועילו לישראל, הרי דרוש לזה עמל רב במשך שנים רבות ... ועל התורה נאמר "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים" ואין זו מליצה אלא מציאות ממש ... ובכל השאלות יש פיתרון בתורה, ולא יתכן לפתור הכל מן התורה בלי העמל, וצריך שישים כל מעייניו וכוחותיו בתורה. וכדי להגיע להוראה צריך עזר וסיוע ממרום ... ולכך יגיע רק אחרי העמל (כמו כל הניסים ממרום הם רק אחר שעשינו את שלנו) ואחר שניצל את כל יכולתו ובטהרת לב, ולא על מנת לעשות קרדום לחפור בה ועטרה להתגדל הימנה.

ואמרו חז"ל "רבים חללים הפילה זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצומים כל הרוגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה". וראינו בהיסטוריה של כלל ישראל כל התנועות שנעקרו ממקור תורה שבעל פה נעקרו לגמרי מתורה ונאבדו ...

 

          ללא עמל תורה אמיתי, לא ניתן לקנות את התורה, ובוודאי שלא להורות הלכה. לא רק שהתורה עמוקה וארוכה, אלא שניתן לזכות להגיע להוראה רק לאחר מאמץ ממושך של לימוד ושקיעה בתוך אוהלה של תורה, מאמץ שיוביל לסייעתא דשמיא ההכרחית לצמוח להיות מורה הוראה. רק אדם שעמל עמל של ממש, וקיים "והגית בו יומם ולילה" כפשוטו יכול להיות מורה הלכה.

         

חזרות

עניין חשוב נוסף הוא עניין החזרות על הנלמד. מצאנו בחז"ל מימרות רבות העוסקות בגנותו של אדם השוכח דבר מלימודו: "כל המשכח דבר מתלמודו גורם לגלות לבניו" (יומא לח,ב) ו"כל המשכח דבר מתלמודו עובר בלאו" (מנחות צט,א), וכן מאמרים רבים נוספים (כמובן שכל אדם שלומד תורה שוכח חלק ממה שלמד, וכתב המאירי שם שהכוונה לאדם שאינו מתאמץ שלא לשכוח את לימודו). חז"ל אמרו (סנהדרין צט,א) שאדם שלומד תורה ואינו חוזר על לימודו, דומה לאדם שזורע ואינו קוצר, משום שאדם שאינו חוזר על לימודו, ישכח את מה שלמד, ולימודו לכאורה חסר תועלת.

ראיתי בספר שנקרא להתענג בין כותלי הישיבה (עמ' 165) בשם האדמו"ר מבעלזא שיצר הרע מוכן שאדם יעסוק בכל המצוות ורק שלא ילמד תורה, ואם הוא כבר לומד תורה, אז שילמד ללא חזרות. אדם אינו יכול לקנות את התורה ולזוכרה ללא חזרות.

מטרת החזרות אינה רק זכירת הנלמד, אלא גם להעמיק את ההבנה. כל חזרה שנעשית במתינות, מעמיקה את ההבנה. על מנת שהחזרה תהיה יעילה, יש לחזור בצורה חכמה. ככלל, התועלת הגדולה בחזרה היא כשהיא מתקיימת לפני שהספקנו לשכוח את מה שלמדנו. הרה"ג יהושע כהן מחבר ספר "כרם יהושע" (ספר העוסק בעניין החזרות) כותב שיש לחזור מיידית שלש פעמים על הלימוד הראשוני. כמו כן, חזרה מהירה בסוף סדר הלימוד, בה אנו מסכמים את מה שלמדנו, תביא ברכה גדולה ללימודנו. כאשר קמים בסוף סדר הלימוד ולא מצליחים לחזור בעל פה תוך כמה דקות על מה שלמדנו, סימן שהלימוד לא היה מספיק יעיל: ייתכן שלא היה מספיק בהיר, ייתכן שהדברים לא נכנסו לזיכרון ועוד אפשרויות. כמו כן, ניתן ורצוי לנצל שבתות על מנת לחזור על מה שלמדנו לאורך השבוע וכן לקבוע סדר חזרות מסודר כדי לחזור שוב ושוב על החומר הנלמד.

פעם שאלתי את הרב יום טוב זילברמן שליט"א בעניין החזרות הרבות שהוא עושה עם תלמידיו בתלמוד תורה שהוא מנהל שתלמידיו מגיעים לידיעות רבות. שאלתי הייתה: הרי חז"ל אמרו ש"מיגמר בעתיקתא קשה מחדתא" (יומא כט,א), קשה יותר ללמוד שמועות עתיקות אותן למדנו מאשר ללמוד שמועות חדשות. אפילו חז"ל אמרו שקשה יותר לחזור מאשר ללמוד דבר חדש. הרב השיב לי שדברי חז"ל נאמרו לאחר שאדם הספיק לשכוח את מה שלמד, אך אם אדם חוזר בסמוך ללימודו כך שהוא אף פעם אינו שוכח את לימודו, החזרה לא תהיה קשה עליו והיא תוכל גם להיות מהירה יותר (כך גם משמע מרש"י בסוגיא שם).

החפץ חיים זי"ע כתב (תורת הבית פרק ו) שיש חמש מעלות במי שיודע לפחות מסכת אחת של גמרא או סדר של משנה בעל פה: דברי תורה יהיו חרוטים על ליבו כציווי התורה, הוא יוכל לקיים מצוות לימוד תורה גם בשעה שאינו יכול לפתוח את הספר מסיבה כלשהי, בזוהר מובא שמי ש"יורש" מסכת אחת זוכה לרשת את העולם הבא וזאת על ידי לימוד של מסכת בעל פה, הגמרא אמרה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" ונקרא הדבר שתלמודו בידו רק כשהוא בקי בלימודו בעל פה וכן כאשר הוא חוזר מספר פעמים על מסכת הוא מקיים בכך מצוות רבות שבוודאי יגנו עליו מגיהינום. על כן המליץ החפץ חיים ללמוד מסכת אחת בעל פה, ולאחר מכן לחזור עליה מידי פעם כשהוא יושב בביתו או לפני הארוחה.

          אך עניין החזרות לא נועד רק לצורך הלימוד: זכירה או הבנה טובה יותר, ויש בחזרות עניין עמוק יותר. חז"ל הגדירו את מי שאינו חוזר מספיק על לימודו כאדם שאינו עובד ה' כפי שנראה בגמרא הבאה (חגיגה ט,ב):

 

אמר ליה בר הי הי להלל (אמר לו בר הי הי להלל): מאי דכתיב (מהו שכתוב בפסוק): ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עבד אלהים לאשר לא עבדו, היינו צדיק היינו עובד אלהים (הרי מי שהוא צדיק הוא גם עובד אלוקים ואם כן מדוע הפסוק מזכיר כפילות: גם את הצדיק וגם את עובד האלוקים), היינו רשע היינו אשר לא עבדו (וכן הרשע הוא שאינו עובד אלוקים ומדוע הפסוק מזכיר את הכפילות?) אמר ליה (אמר לו הלל לבר הי הי): עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי נינהו ("לא עבדו" אינו מקביל לרשע, אלא גם הוא וגם עובד האלוקים שניהם צדיקים). ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד (אלא שהפסוק מגדיר את מי שאינו עובד אלוקים בתור אדם שלא שנה את פרקו מאה ואחת פעמים אלא רק מאה וזאת בניגוד למי שזכה למדרגה של עובד אלוקים שחזר על תלמודו מאה ואחת פעמים). אמר ליה (אמר לו בר הי הי להלל): ומשום חד זימנא קרי ליה לא עבדו (ומשום פעם אחת, משום חזרה אחת, הוא נקרא אדם שאינו עובד אלוקים? הרי ההבדל ביניהם הוא רק פעם אחת: עובד האלוקים חזר על תלמודו מאה ואחת פעמים ואילו מי שאינו עובד אלוקים חזר על תלמודו "רק" מאה פעמים)? אמר ליה (אמר לו הלל לבר הי הי): אין, צא ולמד משוק של חמרין (כן הדבר שהבדל של חזרה אחת היא המבדילה בין הנקרא עובד אלוקים למי שנקרא שאינו עובד אלוקים, והדבר דומה לשוק של חמורים שם רואים גם כן שהפרש של זוז אחד גורם לשינוי גדול): עשרה פרסי בזוזא, חד עשר פרסי בתרי זוזי (בזוז אחד אדם יכול ללכת עם החמר מהלך של עשר פרסאות אך אם הוא רוצה להוסיף עוד פרסה אחת, הוא כבר צריך לשלם שני זוזים).

 

          מדוע יש פער כל כך גדול בין אדם שחוזר על לימודו מאה פעמים לבין אדם החוזר על לימודו מאה ואחת פעמים? הרי שניהם למדו תורה וחזרו פעמים רבות על לימודם? בשיחות הרצי"ה (ספר במדבר עמ' 18) מובא בשמו של הרצי"ה הסבר לכך:

 

אגב יש לבאר את דברי חז"ל "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחד". מאה פעמים! מעט מאוד אנשים חוזרים מאה פעמים. גם מעט אנשים חוזרים עשר פעמים על פי הדרכת האיגרת הידועה (אגרות הראי"ה א עמ' ט). יש שחוזרים שלש פעמים ופה מדובר על מאה פעמים! דברים מזעזעים ומרעישים. הלוואי שנזכה להתקרב למצבים כאלה.

כל מטרת הלימוד היא להביא לקניין תורה. כמובן, יש צורך שהדברים יהיו ברורים ומובנים. וכדי להתקדם בהבנה יש צורך בחזרות. אחרי הרבה חזרות, הדברים מתבררים ומבריקים. כמו כן, יש צורך בזכירה ואחרי הרבה חזרות הדברים נזכרים יותר.

כמה פעמים יש לחזור? אין זה בגדר הלכות ב"שולחן ערוך". לא שייך לקבוע בזה כללים והדבר תלוי בתכונות של כל אחד ואחד. התכלית, המטרה, השאיפה היא לזכות לקניין תורה, חכמת התורה, ידיעת התורה. באיזה אופן? זה תלוי במציאות של כל אחד. באופן כללי יש לחזור כמה שיותר ואז הלימוד מתברר ונחרת בזיכרון. אין לזה גבול מדויק, זהו דבר אישי, אינדבדואלי.

גם אצל תלמידי חכמים, וגם אצל ראשונים שהם כמלאכים, ישנן מדרגות בכישרונות. כגון רבן יוחנן בן זכאי שהיה מונה שבחם של תלמידיו: זה בור סוד שאינו מאבד טיפה, בעל כח זיכרון נפלא, וזה מצוין בכישרון אחר. זה מצוין במהירות תפיסה וזה בבהירות תפיסה וכו'.

למשל, חז"ל מספרים על תלמיד חכם שחזר על פרקו ולמדו ארבעים פעם. גם זה יותר ממה שרגילים לחזור בימינו. ולפעמים מופיע ביטוי מיוחד השייך לגדלותם הענקית של חז"ל: אחרי ארבעים פעם היה כמאן דמנח ליה בקופסא. כאילו מונח אצלו בקופסא. רק מי שהוא כשרוני במיוחד יכול להסתפק בארבעים פעם ומי שאינו עילוי כל כך צריך לחזור יותר מארבעים פעמים. יש חכמים אחרים שעם כל נוראות גדלותם, ארבעים פעם לא הספיקו להם לשלמות הבהירות והזיכרון. למשל, אצל רבי פרידא מוזכרות ארבע מאות פעמים. זו הפלגה גדולה. והכל לפי כישרונות האדם ונסיבות החיים. עם כל דרך ארץ והיראה כלפי חז"ל, גם אצלם היו מדרגות שונות. לזה היה כישרון גדול בצד זה ולזה בצד אחר ולכולם עמדה השאיפה לקניין תורה, ולשם כך יש לחזור פעמים רבות. מי שארבעים פעם הספיקו לו, היה בעל כישרון גדול ומהיר תפיסה במידה שאיננו רגילים לה עכשיו. ולעומת זה, מי שהיה חוזר מאות פעמים, מן הסתם היו לו מעלות אחרות של קניין תורה, אבל היה קצת קשה תפיסה וזיכרון, ולכן היה צריך מאות חזרות. אלו שני מצבים רחוקים מן הקצה אל הקצה.

בכל דבר שיש בו הבחנות של מדרגות ומספרים, קיימת מדרגה של מידה בינונית. יש מספר שהוא באמצע: מאה פעמים. מי שחזר מאה פעמים, יש להניח שקנה קניין תורה בפנימיותו, במח בלב ובנפש, בכל תוקף. יש להניח שאם הוא למד מאה פעמים, הלימוד נמצא אצלו בבהירות ההבנה והזכירה. אם כן למה אומרים חז"ל שזה עדיין לא נקרא "עבודה"? מה העניין של מאה ואחת פעמים? מה תועיל לו הפעם הנוספת הזאת, הרי הוא קנה כבר את התורה בשלמות, בין בהבנה בין בזכירה?

אלא, נכון שמבחינה לימודית אין לו עוד מה להוסיף, מפני שההבנה והזכירה הן בתכלית השלמות. אבל פה מופיעה מדרגה יותר עליונה מסתם לימוד: גילוי ערך התורה, דבקות בתורה, אהבת התורה, שייכות נפשית נשמתית. התורה נעשית עבודת ה'. התורה מתגלה בנשמתו של האדם ובחיוניותו ונעשית עבודה.

זה החילוק בין "עובד אלוקים" ל"אשר לא עבדו", בין הנמצא במצב של שלמות אינטלקטואלית – מדעית – לימודית של הבנה וזכירה שאינה עבודת ה' לבין עובד אלוקים שהתורה נעשית חיוניותו ונפשיותו.   

         

הסיבה להבדל בין החוזר על תלמודו מאה פעמים לחוזר על תלמודו מאה ואחת פעמים אינה בזכירת הנלמד, אלא בהקניית התורה. דווקא לאחר שאדם חזר מאה פעמים ויודע את מה שלמד, הוא חוזר פעם נוספת כדי ללמוד תורה, ובכך הוא העלה את לימודו לדרגה גבוהה יותר – לא לשם רווח אינטלקטואלי, אלא לשם דבקות בתורה.

 

השפעת לימוד התורה על הנשמה ועל מעשי האדם

          הבאנו לעיל חלק ממאמרו של הרב קלכהיים זצ"ל המסכם את השיטות השונות בהסבר הטעם שלימוד התורה הוא כה חשוב. אולם, יש לדעת שכל שלוש השיטות השונות (לשם המצוות, לשם הלימוד ולשם הדביקות בה') אינן שוללות את העובדה שבלימוד תורה מתקיימים גם הרווחים האמורים בשיטות האחרות. כל שלוש השיטות יסכימו שהתורה משפיעה על הנפש והדברים מפורשים בדברי חז"ל.

          בבואנו לקבוע שלתורה יש קשר עמוק ופנימי אל נפש אדם מישראל, נביא תחילה את דברי המדרש האומר שלפני שהקב"ה נתן את התורה לעם ישראל הוא שאל את העמים האחרים אם הם רוצים לקבל את התורה. בני עשיו סירבו משום שכתוב בתורה "לא תרצח" ובני ישמעאל סירבו משום שכתוב בה "לא תגנוב", עד שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" והסכים לקבל את התורה. המהר"ל (תפארת ישראל פרק א) מסביר את הסיבה שבני עשיו וישמעאל דחו את קבלת התורה ואילו עם ישראל הסכים לקבלה:

 

וזהו ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן, כי השם יתברך ראה כי פעולות התורה הם הם הדרכים הישרים הם דרכי ה', ראויים לאשר להם הכנה ממוצעת והיא התכונה הישרה, לא אל אשר תכונת נפשו נוטה אל הקצה ופעולות שלהם אינם ישרים.

 

          התורה מורה לנו את הדרך הנכונה, את דרך ה'. על מנת שאדם יהיה ראוי לקבל את התורה, עליו להיות מוכן לקבלתה על ידי שנפשו תהיה בנויה להכיל בקרבה את התורה. לצורך כך על האדם להיות עם "נפש ממוצעת" ו"תכונה ישרה" ואסור שנפשו תיטה לקיצוניות כל שהיא. יציאת הנפש לקיצוניות גורמת למעשים שליליים או תכונות שליליות ואז הוא כבר לא יוכל להכיל בקרבו את התורה. ממשיך המהר"ל בדבריו:

 

וזכר בשביל כך עשו וישמעאל שיש בכל אחד קצה אחד, כלומר כי אלו שתי אומות עכו"ם תכונת נפשם נוטה מן האמצע כל אחת לקצה אחד לכך הם ממאנים לקבל התורה. וזהו שאמר כי האחד ברכתו על חרבך תחיה לרצוח, וישמעאל ידו בכל בכח ובחזקה על הבריות ואלו שניהם תכונות רעות מחולקות כל אחד ואחד נוטה לקצה אחד כאשר ידוע לחכמי אמת, ובשביל כך היו תכונתן ממאן לקבל התורה.

 

          עשיו וישמעאל הם שני עמים שנוטים אל הקצה, דבר הגורם להם לרצוח (עשיו) ולגנוב (ישמעאל), תכונות המהוות סימן שהתורה אינה מתאימה להם. הדבר אינו מתבטא רק בחוסר היכולת של בני עשיו שלא לרצוח או של בני ישמעאל שלא לגנוב, אלא עצם העובדה שעמים אלה רוצחים וגונבים, מגלה לנו שהתורה עצמה אינה מתאימה לעמים אלה. ממשיך המהר"ל:

 

אמנם בגמרא לא אמרו רק שהם לא רצו לקבלה, והכוונה בזה כי אין ראוי להם התורה והמצוות שהם הפעולות והמעשים האלהיים שאין נפשם מוכן לזה, כי אם ישראל מצד נפשם האלהית ומפני זה ראוי להם הפעולות האלהיות והם מצוות התורה. והוא עצמו מה שאמרו ז"ל "אתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרויים אדם". ביאור עניין זה שההבדל המיוחד אשר בין האדם ובין שאר בעלי חיים מה שהאדם יש לו נפש אלהית. והנה אותם אשר יש להם נפש אלהית הם מוכנים לדברים אלהיים כמו הנבואה ורוח הקדש, ודבר זה לא תמצא רק בעם אשר בחר בו השם יתברך. לכך הם קרוין אדם בפרט מפני שיש בו בשלמות, במה שיש בהם כל אשר ראוי להיות לאדם שנקרא אדם, בפרט מפני שיש בו מעלה אלהית ואינו טבעי, ולפיכך אתם קרויים אדם. ומפני זה המצוות שהם הפעולות האלהיות מתייחסות בפרט לישראל בשלמות כאשר יתבאר עוד.

 

          סירוב בני עשיו וישמעאל לקבל על עצמם את התורה נובע מכך שהתורה באמת אינה מתאימה להם. התורה מתאימה רק לעם ישראל משום שכדי להיות ראויים ומוכנים לקבל את התורה ולקיים מצוות שהן פעולות אלוקיות, יש צורך בנפש אלוקית. זו גם הסיבה שעם ישראל הוא העם היחיד שראוי לנבואה –רק עם ישראל הוא הראוי לשלמות האלוקית.

          המהר"ל דיבר על עניין התורה הכולל בתוכו גם את קיום המצוות וגם את עצם לימוד התורה. (במקום אחר הסביר המהר"ל שהסיבה שאסור ללמד תורה לגוי היא משום שנפשו אינה מתאימה ללמוד את התורה). נעיין עתה בדברי חז"ל המדברים על עצם לימוד התורה המשפיע על הנפש ועל מידותיו של האדם.

          ראשית נפתח בדבריו של הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ה) בעניין "מפסידי הזהירות". הרמח"ל בנה את ספרו על פי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר העוסקת במדרגות שהאדם רוכש לעצמו עד שמגיע אל המדרגה העליונה, "תחיית המתים". המדרגה הראשונה היא התורה המביאה את האדם לידי מדרגת הזהירות (לעיל ראינו בדבריו של הרב יצחק הוטנר שהתורה אינה נחשבת כמדרגה, אלא היא נחשבת כבסיס וכל מדרגה שהאדם רוכש מעלה את התורה להיות במדרגה שלה). לאחר שהוא הסביר את עניין מדרגת הזהירות, עבר הרמח"ל להסביר את הדברים המונעים את האדם מלרכוש את מידת הזהירות:  

 

הִנֵּה הַטִּפּוּל וְהַטִּרְדָּה כְּבָר דִּבַּרְנוּ מֵהֶם לְמַעְלָה, כִּי בִּהְיוֹת הָאָדָם טָרוּד בְּעִנְיְנֵי עוֹלָמוֹ, הִנֵּה מַחְשְׁבוֹתָיו אֲסוּרוֹת בְּזִקֵּי הַמַּשָּא אֲשֶׁר עֲלֵיהֶם, וְאִי אֶפְשָׁר לָהֶם לָתֵת לֵב אֶל הַמַּעֲשֶׂה. וְהַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם בִּרְאוֹתָם זֶה אָמְרוּ "הֱוֵי מְמַעֵט בְּעֵסֶק, וַעֲסֹק בַּתּוֹרָה". כִּי הִנֵּה הָעֵסֶק מֻכְרָח הוּא לָאָדָם לְצֹרֶךְ פַּרְנָסָתוֹ, אַךְ רִבּוּי הָעֵסֶק אֵינוֹ מֻכְרָח שֶׁיִּהְיֶה כָּל כָּךְ גָּדוֹל עַד שֶׁלֹּא יַנִּיחַ לוֹ מָקוֹם אֶל עֲבוֹדָתוֹ, עַל כֵּן נִצְטַוִּינוּ לִקְבֹּעַ עִתִּים לַתּוֹרָה. וּכְבָר זָכַרְנוּ שֶׁהִיא הַמִּצְטָרֶכֶת יוֹתֵר לָאָדָם לְשֶׁיַּגִּיעַ אֶל הַזְּהִירוּת, וּכְמַאֲמַר רַבִּי פִּנְחָס, "תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת". וְזוּלָתָהּ לֹא יַגִּיעַ אֵלָיו כְּלָל, וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "וְלֹא עַם הָאָרֶץ חָסִיד". וְזֶה כִּי הַבּוֹרֵא יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ שֶׁבָּרָא הַיֵּצֶר רַע בָּאָדָם הוּא שֶׁבָּרָא הַתּוֹרָה תַּבְלִין לוֹ, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ "בָּרָאתִי יֵצֶר הָרָע בָּרָאתִי לוֹ תּוֹרָה תַּבְלִין". וְהִנֵּה פָּשׁוּט הוּא, שֶׁאִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא בָּרָא לְמַכָּה זוֹ אֶלָּא רְפוּאָה זוֹ, אִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם פָּנִים שֶׁיֵּרָפֵא הָאָדָם מִזֹּאת הַמַּכָּה בִּלְתִּי זֹאת הָרְפוּאָה, וּמִי שֶׁיַּחְשֹׁב לִנָּצֵל זוּלָתָהּ, אֵינוֹ אֶלָּא טוֹעֶה וְיִרְאֶה טָעוּתוֹ לְבַסּוֹף כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ. כִּי הִנֵּה הַיֵּצֶר הָרָע בֶּאֱמֶת חָזָק הוּא בָּאָדָם מְאֹד, וּמִבְּלִי יְדִיעָתוֹ שֶׁל הָאָדָם הוֹלֵךְ הוּא וּמִתְגַּבֵּר בּוֹ וְשׁוֹלֵט עָלָיו. וְאִם יַעֲשֶׂה כָּל הַתַּחְבּוּלוֹת שֶׁבָּעוֹלָם וְלֹא יִקַּח הָרְפוּאָה שֶׁנִּבְרֵאת לוֹ, שֶׁהִיא הַתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי, לֹא יֵדַע וְלֹא יַרְגִּישׁ בְּתִגְבֹּרֶת חָלְיוֹ אֶלָּא כְּשֶׁיָּמוּת בְּחֶטְאוֹ וְתֹאבַד נִשְׁמָתוֹ.

 

 

          ללא לימוד תורה, לא ניתן לעלות למדרגה הראשונה בשרשרת המדרגות שכתב רבי פנחס בן יאיר. התורה היא הרפואה היחידה שברא הקב"ה ליצר הרע ואין שום דרך אחרת להתגבר עליו מלבד לימוד התורה. אדם שחושב להינצל מיצר הרע על ידי תחבולות אחרות, לא ירגיש כלל בהתגברות יצר הרע והוא ימות בעודו חוטא.

         

תורה מגנה ומצלא

הגמרא במסכת סוטה (כא,א) מבררת איזו זכות יכולה להיות לאישה סוטה שבגינה יידחה עונשה למשך שלש שנים. הגמרא אומרת שלא ייתכן לומר שלאישה יש זכויות של קיום מצוות, משום שהמצווה מגנה על אדם רק בשעת קיום המצווה (בתחילה הגמרא יצאה מתוך נקודת הנחה שהגנה מפני החטא היא אותה הגנה מפני הייסורין). כמו כן, לא ייתכן לומר שלימוד התורה של האישה הוא שמגן עליה, שהרי אישה אינה מצווה ללמוד תורה:

         

את זו דרש רבי מנחם בר יוסי כי נר מצוה ותורה אור תלה הכתוב את המצווה בנר ואת התורה באור את המצווה בנר לומר לך מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה אף מצווה אינה מגינה אלא לפי שעה ואת התורה באור לומר לך מה אור מגין לעולם אף תורה מגינה לעולם.

 

          בעוד שהפסוק דימה את התורה לאור משום שלימוד התורה מגן על האדם לעולם, הפסוק דימה את קיום המצוות לנר כדי לומר לנו שיש הבדל גדול בין לימוד תורה לבין קיום מצוות. המצווה מגינה על האדם מפני העבירה רק בשעת קיומה כמו נר שאורו מוגבל לזמן הדלקתו, לעומת לימוד תורה שמגן אדם גם שלא בשעת הלימוד. ממילא לא ניתן לומר שקיום מצוות הוא שמגן על האישה. ממשיכה הגמרא ומתרצת:

 

אמר רב יוסף מצווה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. תורה בין בעידנא דעסיק בה ובין בעידנא דלא עסיק בה מגנא ומצלא.

 

          רב יוסף מתרץ את הדברים כך: כפי שראינו, אכן יש הבדל בין קיום מצוות ללימוד התורה. מצווה אמנם יכולה לפעול שתי פעולות: גם להגן על האדם מפני הייסורים וגם להציל אותו מהחטא, אך ההגנה חלה רק בשעה שאדם עוסק במעשה המצווה. כאשר אדם אינו עוסק במעשה המצווה, המצווה אמנם מגינה עליו מפני ייסורים אך אינה מצילה אותו מהחטא, בניגוד ללימוד תורה שמציל מהחטא גם כאשר האדם אינו עוסק בתורה. האישה הסוטה ניצלת בזכות קיום מצוות, שהרי ראינו, שקיום מצוות יכול להציל את האדם מפני ייסורים גם בשעה שהוא אינו עוסק במצווה.

 

מתקיף לה רבה אלא מעתה דואג ואחיתופל מי לא עסקי בתורה אמאי לא הגינה עלייהו? אלא אמר רבא: תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא, בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא. מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא.

 

          רבה מקשה על רב יוסף ואומר שלא ייתכן לומר שהתורה מגינה על האדם גם בשעה שהוא אינו עוסק בה. הרי ראינו שני אנשים שהיו גדולים מאוד בתורה, דואג ואחיתופל, ובכל זאת התורה לא הגינה עליהם מפני החטא. לכן מסביר רבא את ההבדל בין קיום מצוות ללימוד תורה באופן קצת שונה מדבריו של רב יוסף. תורה מגינה על אדם מפני הייסורים בין בשעה שהוא עוסק בה ובין בשעה שהוא אינו עוסק בה, אך רק בשעה שאדם לומד תורה בפועל לימוד התורה מציל את האדם מהחטא (וממילא ניתן להסביר שדואג ואחיתופל חטאו בזמן שהם לא עסקו בתורה). מצווה מגנה על האדם מייסורים בין בשעה שהאדם עוסק במצווה ובין כאשר הוא אינו מקיים את המצווה (ולכן האישה הסוטה ניצלת) אך בין בשעה שהאדם עוסק במצוות ובין בשעה שהוא אינו עוסק במצוות, קיום המצווה אינו מגן על האדם מפני החטא.

          בעניין דואג ואחיתופל מצאנו סוגיא נוספת בה מעלה הגמרא (חגיגה טו,ב) את השאלה כיצד התורה שלמדו לא הגינה עליהם:

 

אשכחיה שמואל לרב יהודה דתלי בעיברא דדשא וקא בכי (מצא שמואל את רב יהודה שנשען על בריח הדלת והיה בוכה). אמר ליה (אמר לו שמואל לרב יהודה) שיננא (שנון. שמואל היה קורא לתלמידו רב יהודה בתואר תלמיד שנון) מאי קא בכית (מה אתה בוכה)? אמר ליה (אמר לו רב יהודה לשמואל) מי זוטרא מאי דכתיב בהו ברבנן (האם הוא דבר קטן מה שכתוב אצל חכמים היוצאים לתרבות רעה) "איה סופר איה שוקל איה סופר את המגדלים" (היכן סופר, היכן שוקל היכן סופר המגדלים. הסופר, השוקל וסופר המגדלים הם כינויים לאנשים שפעם היו תלמידי חכמים ולאחר מכן הם הפכו לרשעים). איה סופר שהיו סופרים כל אותיות שבתורה (הסופר נקרא כך על שם שהוא סופר את כל האותיות שבתורה) איה שוקל שהיו שוקלים קלין וחמורין שבתורה (השוקל נקרא כך משום שהוא היה יודע לשקול את כל המקומות בתורה שבהם אומרים קל וחומר) איה סופר את המגדלים שהיו שונין שלש מאות הלכות במגדל הפורח באויר (סופר המגדלים נקרא כך משום שהוא יודע לשנות שלש מאות הלכות מסובכות, למשל הלכות אוהלות, שהן כמגדל הפורח באוויר משום שאין להן בסיס רחב שניתן ללמוד אותן ממנו), ואמר רבי אמי תלת מאה בעיי בעו דואג ואחיתופל במגדל הפורח באויר (ורבי אמי אמר שדואג ואחיתופל היו תלמידי חכמים גדולים כל כך עד שהם היו יודעים לדון בשלש מאות הלכות מסובכות), ותנן שלשה מלכים וארבעה הדיוטות אין להם חלק לעולם הבא (ובכל זאת המשנה אומרת שיש ארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא כששניים מהם הם דואג ואחיתופל, למרות שהם היו תלמידי חכמים גדולים כל כך). אנן מה תהוי עלן (אנחנו מה יהיה עלינו. אם על תלמידי חכמים גדולים כל כך כמו דואג ואחיתופל נאמר שאין להם חלק לעולם הבא, אני – רב יהודה – דואג מה יהיה עלינו ולכך אני בוכה). אמר ליה (אמר לו שמואל לרב יהודה) שיננא! טינא היתה בלבם (תלמידי השנון, לדואג ואחיתופל היה לכלוך בליבם מההתחלה ולכך הם פרקו עול).

 

          תשובתו של שמואל לרב יהודה לשאלה כיצד יכלו דואג ואחיתופל לחטוא, שונה מאוד מהסבר הגמרא במסכת סוטה שלעיל. בעוד הגמרא במסכת סוטה לומדת מדואג ואחיתופל שאין בכוחה של התורה להציל מהחטא בשעה שאין עוסקים בה, הגמרא במסכת חגיגה יוצאת מנקודת הנחה שהתורה מצילה מהחטא גם בשעה שלא עוסקים בה. התורה לא הגינה על דואג ואחיתופל משום שמלכתחילה הייתה טינה בליבם (וכפי שרש"י פירש שהם היו רשעים מימיהם). דואג ואחיתופל מעולם לא למדו תורה בטהרה באופן שיש בכוחו להגן על האדם מפני עבירה.

          מצאתי בספר הנקרא נהורא דאורייתא (מאמר הפתיחה פרק יד) סיכום נפלא להסבר שיטותיהם החולקות של רבא במסכת סוטה ושמואל במסכת חגיגה:

 

העולה מכל זה, דלשמואל התורה מצלת מיצר הרע אף בדלא עסיק כגון שעוסק באומנות שהותרה לו, אבל כשמתבטל מתלמוד תורה, וודאי אין מצלת וענוש על ביטול תורה, ובכהאי גוונא אמרינן בקידושין אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, ומצינו בגמרא בברכות דפעמים אפילו התורה אינה מנצחת להיצר הרע כשכבר גבר עליו, וכמו שכתוב שם אם נצחו מוטב ואפשר דהיינו בתורה שלא לשמה.

 

          לשיטתו של שמואל, לימוד תורה תמיד מציל את האדם מהחטא. גם בשעה שאדם אינו לומד תורה בפועל, הלימוד שלמד על עתה מציל אותו עדיין מהחטא. אמנם גם אליבא דשמואל, התורה תגן על אדם רק אם הוא בטל ממנה לצורך, אך במקרה והוא סתם מתבטל, התורה שלמד בעבר לא תגן עליו. זו כוונת הגמרא במסכת ברכות (ה,א) האומרת שאם יצר הרע פגע באדם, עליו למשוך אותו לבית המדרש. לא ייתכן לומר שמדובר באדם שהתבטל מלימודו לצורך דבר חשוב ונצרך, משום שבמקרה כזה, התורה מגנה עליו גם בשעה שאינו לומד, והיא תגן עליו גם עתה כך שיצר הרע לא יפגע בו. הגמרא מדברת על אדם שמתבטל סתם מלימודו, ובמקרה כזה אומרת הגמרא שהפתרון לנצח את יצר הרע טמון בחזרתו לבית המדרש, אך גם במקרה כזה ייתכן שהוא לא יצליח לנצח את יצרו ויהיה עליו להזכיר לו את יום המיתה. בסוף דבריו כתב שייתכן שמדובר במקרה ואדם אינו עוסק בתורה לשמה, אך לו היה עוסק בתורה לשמה, ייתכן לומר שגם בשעה שהוא היה מתבטל לגמרי, לימוד התורה היה מציל אותו מהחטא. ממשיך בעל הספר נהורא דאורייתא ומסביר את שיטתו של רבא:

 

ולרבא לא מצלא אלא בדעסיק ודווקא כשהוא עמר דנקי אגב אימיה שיראתו קודמת לחכמתו ... והדבר נראה שהעוסק שלא לשמה לא מגנא מהחטא ואין בטוח עדיין מיצר הרע שלא יחטיאנו וכדואג ואחיתופל שטינא הייתה בליבם ולא הייתה להם יראת החטא ... מכל מקום מתחילתם לא היו רשעים והיצר הרע החטיאם ונעשו רשעים גמורים. וכן משמע בתענית: היה ר' בנאה אומר כל העוסק בתורה לשמה, תורתו נעשית לו סם חיים שנאמר "עץ חיים וגו'" (פירוש שמצלת מהחטא וכמו שכתוב בקידושין שם ושמתם שנמשלה להם ורטיה ליצר הרע) ואומר רפאות תהי לשריך (פירוש שמכפרת עוונות היינו רפואה כמו שכתוב ושב ורפא לו).

אבל העוסק בתורה שלא לשמה (פירוש שאינו מקיים ולומד לקנטר) תורתו נעשית לו סם המוות שנאמר יערוף וגו' (דהוא מזיד יודע ומתכוון למרוד) ומשמע אבל העוסק ומקיים אלא שעוסק על מנת לקבל פרס, עליו נאמר שמתוך שלא לשמה בא לשמה, תורתו אין נעשית לו סם חיים וגם אין נעשית לו סם המוות וילמוד כדי שיבא לשמה. אבל הלומדין וחוטאין כדואג אמרו מה לך לספר חוקי ...

 

          רבא חולק על שמואל וסובר שרק בהתקיים שני תנאים, התורה תגן על האדם ותמנע ממנו מהחטא. התנאי הראשון: שהוא יושב ועוסק בתורה. רק בזמן הלימוד, התורה שלומד תגן עליו. התנאי השני: שהלומד יהיה צדיק ויראתו תהיה קודמת לחכמתו, בניגוד לדואג ואחיתופל שיצר הרע גרם להם לרדת ממדרגתם ולהפוך לרשעים גמורים. זהו פירוש דבריו של ר' בנאה שאדם העוסק בתורה לשמה זוכה שהתורה נעשית לו סם חיים, כאשר הכוונה היא שהתורה שלמד תציל אותו מהחטא.

          בעניינו של אדם הלומד תורה שלא לשמה, חילק בעל הספר נהורא דאורייתא בין שני אופנים של לימוד שלא לשמה. האופן הראשון הוא שהאדם מתכוון למרוד בה' והוא לומד על מנת לקנטר. באופן זה, התורה נעשית לו סם המוות. אך ישנו אופן נוסף של לימוד שלא לשמה, כאשר אדם לומד על מנת לקבל פרס. באופן זה התורה אצלו היא "ניטראלית", היא אינה סם חיים אך היא גם אינה סם המוות, ובמקרה זה עליו להמשיך ללמוד על מנת שהוא יגיע לדרגת לימוד תורה לשמה.

          כיצד התורה הופכת להיות סם המוות? על שאלה זו עמד הגר"א בפירושו לספר משלי (כד,לא):  

 

כי עניין התורה לנפש כמו עניין המטר אל הארץ שהוא מצמיח סמים חיים וסמים מוות כן בתורה צריך אחר לימוד לבער הפסולת ממנו ביראת חטא ומעשים טובים וכמו שכתוב אני חכמה שכנתי ערמה שנכנס ערמומית בלבו של אדם.

 

          לימוד התורה משפיע על הנפש כמו שהמטר משפיע על הארץ. כשם שהמטר היורד מצמיח סוגים שונים של גידולי קרקע, החל מתבואה ופירות ועד לקוצים, והדבר תלוי במה שזרוע באדמה שהמטר יורד עליה, כך גם התורה מגדלת את כוחות הנפש שיש באדם. אם באדם טבועים כוחות טובים, היא תצמיח בו כוחות טובים, ואם טבועות בו חלילה מגרעות, התורה תצמיח גם אותן.

          לעיל ראינו בדבריו של הרב קוק זצ"ל שאדם צריך לחזור בתשובה לפני הלימוד, מהלך שישפיע גם על הבנתו את הנלמד. כאן מחדש הגר"א שבגלל שבשעת הלימוד התורה מצמיחה את כל הכוחות שבאדם, כולל הכוחות הגרועים שבאדם, אדם צריך "לבער הפסולת ממנו ביראת חטא ומעשים טובים" גם לאחר לימודו, משום שהתורה הצמיחה אצלו גם את הפסולת בזמן שלמד.

          ראינו לנכון לסיים נושא זה בדברים שנכתבו בשיחות הרצי"ה קוק (בראשית עמ' 137) המקשרות בין לימוד התורה של האדם לבין מידותיו. לדברי הרצי"ה, ככל שהאדם לומד יותר תורה, התורה אמורה להשפיע יותר על מעשיו ואנחנו אמורים לראות בפנינו אדם שלם יותר במידותיו ובהתנהגותו:

 

ככל שנזכה יותר להמשיך אלינו מידותיו של אברהם אבינו, יותר נהיה מוכנים לקבל את התורה על ידי נכדו של אברהם אבינו, משה רבינו, ואז נזכה לאותן המידות במדרגה יותר גדולה. יש להתרגל לכך שאצל תלמיד חכם, המידות הישראליות צריכות להופיע יותר בשלמות, יותר בגדלות. אצל משה רבינו, אהבת הבריות ומסירות הנפש למען הבריות מתגלה עוד יותר מאשר אצל אברהם אבינו. ככל שאדם יותר תלמיד חכם, יותר למדן בחריפות ובקיאות של תורה, כך צריכה להתגלות אצלו יותר אהבת הבריות, יותר אצילות, יותר עדינות, יותר מסירות נפש למען כלל ישראל, מסירות גוף ומסירות נפש למען הערך הגדול הכלל ישראלי והכלל עולמי.

 

תורה שבעל פה

          הסדר האלוקי קבע שבמעמד הר סיני יינתנו לבני ישראל שתי תורות המהוות יחד תורה אחת: תורה שבכתב ותורה שבעל פה. הצו האלוקי אוסר לכתוב את התורה שבעל פה, "דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב" (גיטין ס,ב). 

          על מנת לקיים מצוות הכתובות בתורה שבכתב, יש לקיים את פרטי דינים הכתובים בתורה שבעל פה. לדוגמה: בתורה שבכתב מופיע הציווי על הנחת תפילין ארבע פעמים, אך ההלכות המעכבות את קיום המצווה כמו הצבע השחור או צורת הריבוע אינן כתובות שם. ובכל זאת, ישנו איסור לכתוב את התורה שבעל פה. מדוע?

המהר"ל (תפארת ישראל פרק סח) התייחס לשאלה זו וענה בכמה אופנים:

 

ויש לשאול למה לא נתן הכל בכתב, ויותר מזה אמרו בפרק הנזקין דרש רב יהודה בר נחמן מתורגמניה דריש לקיש כתיב כתוב לך את הדברים האלה וכתיב כי על פי הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא כתב לך את הדברים האלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות, והרבה דברים נאמרו בזה.

דע כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצווה ופירושיה, ודבר זה אין קץ וסוף כי הפרטים אין להם קץ ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסרה כי הכתיבה מורה על התמימות שיהיה כאן הכל ביחד והרי בתורה שבעל פה אי אפשר כמו שאמרנו. אבל על פה, הרי כי עניין הפה כך הוא שאין הכל ביחד כי כאשר מדבר דיבור ואחר כך השני, כבר הלך לו דיבור הראשון ולא שייך בדיבור תמימות ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה מחויב שתהא בכתב ולא בעל פה, שאם לא כן כיוון שראוי לה הכתיבה אם יאמר אותה בעל פה אין כאן שלימות ותמימות, ואפילו אם יאמר כל התורה כולה ביחד, מכל מקום הרי בשעה שיאמר החלק האחר, כבר אין כאן החלק הראשון, ואין תורת ה' תמימה ושלימה ולפיכך דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה.

 

          לפי הסברו הראשון של המהר"ל, כל דבר שכתוב, הוא מהווה יחידה אחת שלימה, לעומת דברים הנאמרים בעל פה שלעולם אינם מהווים יחידה שלימה. בתורה שבעל פה ישנם פרטי דינים רבים, וממילא לא ניתן להכיל את התורה שבעל פה בשלמותה על ידי כתיבתה. אדם לא יוכל אף פעם לכתוב את כל התורה שבעל פה בגלל היקפה, ולא ניתן להסתפק בכתיבת חלקה משום שלא ניתן לכתוב תורה חסרה. ממשיך המהר"ל בטעם נוסף לאיסור כתיבת תורה שבעל פה:

 

ועוד יש לך לדעת כי ראוי שתהיה התורה שהיא כתובה דווקא בכתב ולא בעל פה והתורה שבעל פה דווקא בעל פה ולא בכתב, כי המצווה בעצמה כמו מצוות שבת שלא לעשות מלאכה ביום השבת "כי ששת ימים עשה ה' וגו'", ועיקר המצווה היא השביתה כי ישבות האדם ביום השביעי, דבר זה מצווה אלוהית מורה על עניין שכלי בודאי, אבל פירוש המצווה ופרטי המצווה איך יעשה המקבל המצווה אין זה מורה על ציור שכלי כמו עצם המצווה שהוא מורה על ציור שכלי מה שבא עליו עצם המצווה. אבל התורה שבעל פה שהיא איך יעשה עצם המצווה אין זה ציור שכלי אלוהי כמו עצם המצווה.

 

          בהסבר זה המהר"ל מבחין בין עצם הציווי של מצווה כלשהי לבין פרטי המצווה. עצם הציווי של מצווה כלשהי הוא עניין אלוקי שהרי יסוד המצווה אלוקי. פרטי המצווה אינם מורים על מצווה אלוקית אלא על דרך בה האדם הגשמי יקיים את המצווה. לכן, פרטי המצוות המתייחסים לאופן קיומם נעלמו מתורה שבכתב ומצאו את מקומם בתורה שבעל פה. זאת לעומת עצם המצווה שהיא אלוקית הכתובה בתורה שבכתב.[3]

ממשיך המהר"ל בהסבר נוסף לטעם איסור כתיבת תורה שבעל פה. תחילה מביא המהר"ל מדרש חז"ל ואומר שמדרש זה מגלם בתוכו עמקות גדולה:

 

ועוד נמצא טעם בדברי רבותינו זכרונו לברכה במדרש כשבא הקדוש ברוך הוא לתת התורה אמרה למשה על הסדר, המקרא והמשנה והגמרא שנאמר "וידבר אלהים את כל הדברים האלה", אפילו מה שישאל תלמיד לרבו אמר לו הקדוש ברוך הוא ולמדה את בני ישראל. אמר לו משה רבינו עליו השלום כתוב אתה לבניך. אמר ליה מבקש אני לתת אותה להם בכתב אלא שגלוי לפני שעתידים אומות העולם לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בני כאומות העולם, אלא המקרא אתן להם בכתב ואגדה והמשנה והגמרא על פה. ויאמר ה' אל משה כתוב לך זה המקרא כי על פי זה המשנה והגמרא שהם מבדילים בין ישראל לאומות העולם עד כאן.

 

          לפני שנכתוב את הסברו של המהר"ל למדרש זה, נבקש להדגיש את סוף הדברים: המשנה והגמרא הם המבדילים בין ישראל לאומות העולם. בזמן נתינת התורה משה רבינו ביקש מהקב"ה שיכתוב גם את התורה שבעל פה, אך הקב"ה בכוונה סירב לכך ונתן חלק מהתורה בעל פה כדי שהיא תייחד את עם ישראל. ממשיך המהר"ל ומסביר את המדרש:

 

ודבר זה אף שנראה פשוט הוא דבר עמוק מאוד, וזה כי ראוי שיהא תורה בעל פה ולא בכתב כי מאחר שהתורה היא מיוחדת לישראל כדכתיב "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", ובפרק ארבע מיתות בן נח שעסק בתורה חייב מיתה, שנאמר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", אל תקרי מורשה אלא מאורסה, והבא על נערה המאורסה חייב מיתה. ודבר זה תבין ממה שהתבאר למעלה, כי התורה הייתה מתייחסת לישראל בפרט, ולכך היא מאורסה לישראל דווקא ואינה שייכת לאחרים, ועל ידי תורה שבעל פה שהיא בפה האדם והתורה היא עמו לגמרי ואינה על הקלף כתובה רק היא בפה האדם, ולכך מצד התורה שבעל פה שהיא עם האדם יש לתורה חיבור לישראל, ולא אל בן נח כאשר התורה עם האדם ולא על הקלף שאז לא היה כאן חיבור עם האדם. ולכך אין ראוי שתהא התורה שבעל פה כתובה גם כן, שאם כן לא היה אל התורה חיבור לישראל בפרט כמו שראוי שתהיה התורה חיבור אל ישראל דווקא. אבל התורה שבכתב מאחר שהיא בכתב אינה מיוחדת לישראל כמו התורה שבעל פה, שלהם לבדם היא, והיא עימהם לא למכחישים התורה, ולכך הדעת מחייב שיהיה כאן תורה בעל פה שבשביל זה התורה לישראל והיא מאורסה להם בפרט, ועל ידי תורה שבכתב אין התורה מאורסה לישראל.

 

          על מנת שנוכל לנסות ולהבין את דבריו של המהר"ל, יש להקדים תחילה יסוד עליו מבוססים דבריו. ראינו לעיל את דבריו של הרב יצחק הוטנר זצ"ל שהסביר שכאשר אדם עולה במדרגות המובאות בברייתא של רבי פנחס בן יאיר והוא קונה את מדרגת הזהירות, התורה שלו הפכה להיות עכשיו במידת הזהירות. בפתח דבריו שם כתב שכאשר רוצים ללמוד להכיר אדם, עדיף להכיר אותו על פי מה שהוא אומר מאשר על פי מה שהוא כותב, היות שאדם מחובר לדברים שהוא אומר יותר מאשר לדברים שהוא כותב. כאשר עם ישראל מדבר דברי תורה, הוא מחובר אל התורה הרבה יותר מאשר הוא היה כותב את דברי התורה.

          לאחר הבנת היסוד, אפשר לבנות קומה נוספת בדברי המהר"ל. עם ישראל חייב גם לדבר דברי תורה ולא רק לכתוב אותם, ובכך מראה שהתורה מחוברת דווקא לו. לו התורה כולה הייתה כתובה, היה ניתן לחשוב שגם שאר העמים קשורים אל התורה, שהרי כשם שיהודי קורא את הכתוב לפניו, כך גם הגוי קורא את אותם הדברים. על ידי שאדם מישראל מדבר את דברי התורה שבעל פה, הוא מתקשר לתורה באופן המבדיל בינו לבין הגויים. ניתן לשאול: אם כך הם פני הדברים, מדוע שהתורה כולה לא תימסר בעל פה? על כך ממשיך המהר"ל ועונה שתי תשובות:

 

ואם תאמר אם כן ראוי שגם תורה שבכתב לא תהיה רק בפה, זה אין קשיא כי בוודאי יותר היה ראוי התורה שתהיה בכתב כי לא יבא שכחה בזה רק שהיה ראוי שתהיה תורה שבעל פה גם כן בכתב כמו שאמר משה, ועל זה השיב כי צריך שתהיה כאן תורה שבעל פה שתהיה התורה מאורסת לישראל לכך צריך שתהיה התורה בעל פה ואי אפשר זולת זה.

 

          בתשובתו הראשונה כתב המהר"ל שמשה רבינו אכן צדק בדבריו והיה ראוי שהתורה כולה תהיה כתובה כדי שלא תישכח, אלא שכדי שהתורה תיוחד לישראל היה הכרח לשמור על חלק ממנה בעל פה. תשובה נוספת שכתב המהר"ל:

 

ואפשר לומר גם כן כי גם בעל המדרש מפרש כי אין התורה חיבור לאדם רק על ידי התורה שבעל פה, כי כבר התבאר כי התורה שבעל פה היא שייך למקבל יותר, ולכך היה עוסק השם יתברך עם משה בתורה שבעל פה בלילה, ולפיכך אם היה התורה שבעל פה כתובה היו גם כן האומות לוקחין התורה שבעל פה והיא אינה שייך להם, אבל בתורה שבכתב אין שייך לקיחה לאדם כמו שאמרנו, שהיא אינה מיוחדת למקבל כמו שהתורה שבעל פה מיוחדת למקבל, לכך לא שייך חיבור ודביקות אל האדם לתורה כי אם על ידי התורה שבעל פה ולא נקרא תורתו רק על ידי תורה שבעל פה, וזה כי התורה שבכתב אין לה ביאור ולא נוכל לעמוד על התורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה, ולכך על ידי תורה שבעל פה אנו מקבלים תורה שבכתב.

 

          בהסברו השני חילק המהר"ל בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה באופן דומה לתשובתו השנייה לטעם איסור כתיבת תורה שבעל פה. תורה שבעל פה שייכת יותר למקבל, לאדם מישראל, מאשר תורה שבכתב. הפרטים הכתובים בתורה שבעל פה המורים לאדם כיצד לקיים את מצוות ה', הם המורידים את התורה שבכתב אל השטח, אל המציאות בעולם הזה, אל האדם שצריך לקיים את מצוותיה. לכן העמים אינם יכולים בכלל להתחבר אל התורה שבכתב שאינה שייכת אל האדם המקבל אלא לבורא עולם שנתן אותו.

 

לימוד גמרא

          פעמים רבות עולה השאלה מדוע חשוב ללמוד גמרא. שאלה זו נשאלת משום שבלימוד הגמרא מתמודדים עם קשיים רבים וייחודיים (שפה זרה, לוגיקה שלפעמים לא מובנת ועוד), ובכל מקום שיש קשיים, יצר הרע עובד שעות נוספות.

          ראשית יש לומר שלא ניתן להיות תלמיד חכם ללא לימוד מעמיק של הגמרא. לא ניתן לפסוק הלכות ללא הבנה מעמיקה של הגמרא יחד עם מפרשיה לאורך הדורות. בדורות האחרונים יצאו גמרות עם פירושים המבארים בלשון קלה את דברי הגמרא המקלים את הלימוד ויש בכך תועלת גדולה למי שלא יכול ללמוד בעומק. אולם, אדם השואף להיות תלמיד חכם, חייב לדעת ללמוד מתוך גמרא רגילה, לנתח את הסוגיא, ללמוד לעומק את מחלוקות הראשונים ואת השתלשלות פסיקת ההלכה. הגמרות המבארות מקבעות את הלך מחשבתנו על אופן אחד בו ניתן לבאר את הסוגיא וגם כאשר הן מציינות מחלוקת מפרשים, קשה להגיע איתן להבנה מעמיקה. לימוד גמרא טומן בתוכו קשיים גדולים יותר, אך יש בכך תועלת רבה.

          אולם, לפי דברינו לעיל על עניינה של תורה שבעל פה, חיוב לימוד הגמרא אינו חל רק על מי ששואף להיות תלמיד חכם (בתקווה שזו שאיפתו של כל יהודי בכל מקרה) אלא על כל אדם מישראל. כאשר אדם לומד גמרא, הוא בעצם לומד את השתלשלות תורה שבעל פה, ועל ידי כך מברר את דבר ה' המתגלה אלינו במסורת מדור לדור. כך מובא בשיחות הרצי"ה קוק (במדבר עמ' 156-157): 

 

פעם נשאלתי על הצורך ללמוד גמרא, הרי לא כולנו מתכוננים להיות רבנים או דיינים? קודם כל יש לדעת מהי גמרא. גמרא היא מילה ארמית ופירושה בעברית תלמוד. מה עניינו של התלמוד, הש"ס? העלאה על הכתב של כמה מאות שנים של תורה שבעל פה, של הלכה ואגדה, מחקרים ובעיות, הסברות וטעמי המקראות וכל הנמשך מזה. העלאה על הכתב של "חיי עולם אשר נטע בתוכנו", של תורה שבעל פה החיה בתוכנו בכל דורותינו. רק אנשים גאונים מיוחדים מספיקים להקיף בשלמות את כל המרחב הגדול של התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, בירורי הסוגיות בשכל והבנה, ולימוד הראשונים שמצטרפים אליהם וכו'. אבל ככל שאדם מתקשר לתלמוד, כך יש לו יותר אחיזה בחיי עולם אשר נטע בתוכנו. ככל שהוא מצליח לתפוס, לקנות, להכניס לתוכו במובן שכלי, הכרתי, הבנתי את דברי התלמוד, כך אישיותו הפנימית היהודית משתלמת יותר ויותר...

 

          כאשר אדם לומד גמרא, הוא מתחבר ל"חיי עולם אשר נטע בתוכנו", לתורה שנתן הקב"ה לעם ישראל וייחד אותם בה. הרצי"ה בעצמו כתב שרק אנשים בודדים מסוגלים להקיף את לימוד הגמרא באופן שהם באמת יבררו כל סוגיא עד תומה, ולמרות זאת חובה על כל יהודי ללמוד גמרא ועל ידי כך להתחבר לתורה שבעל פה. ממשיך הרצי"ה בדבריו:

 

"ושכנתי בתוכם" אינו אקט [=אירוע] היסטורי חד פעמי, אלא נצח ישראל, חיוניות חיי עולם אשר נטע בתוכנו לכל דורותינו. ולעומת הביטוי "לימוד", "תלמוד" עניינו בניין מגובש של בירור ועיון, הרחבה ומסקנות וכו'. התלמוד הוא סדר המסורת שלנו. לכן לפעמים מופיע ביטוי אצל הראשונים והאחרונים לגבי בירור מנהג או נוסח: "דבר זה לא נמצא בתלמוד", "דבר זה אין לו שורש בתלמוד", ויש לביטוי זה מובן של יחס שלילי כלפי הדבר הזה.

 

          לימוד הגמרא מקושר באופן ממשי להשראת השכינה בישראל. הפעולה של השראת השכינה בישראל אינה פעולה חד פעמית, אלא אירוע מתמשך לאורך הדורות כולם על ידי הקניית התורה לעם ישראל. כאשר אדם לומד גמרא, הוא בעצם לומד את יסוד המסורת של העם היהודי. זו הסיבה ליחס השונה למנהג הכתוב בגמרא מאשר למנהג שלא כתוב בו.

          מכאן נגיע גם ליסוד שמו"ר הגר"א שפירא היה חוזר עליו פעמים רבות והוא עניין המסורת של התורה. התורה נמסרת מדור לדור, וכך לימוד התורה שבכל דור קשור בשלשלת הדורות עד למעמד הר סיני. מו"ר היה חוזר על דברים אלה בהזדמנויות רבות על מנת להדגיש לנו שאדם אינו יכול לנתק את עצמו מאותה שלשלת של העברת התורה מדור לדור. נביא את דבריו כפי שנכתבו בספר מורשה (חלק א עמ' קיג – קיד):

 

עניין מיוחד נוסף הוא מסירת התורה מדור לדור. התורה נמסרת לנו מדור לדור. זהו כוחו של לימוד התורה, זוהי שלמותה של תורה. בפרקי אבות מובא: "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". לא כתוב "ולימדה" אלא "ומסרה". עניין מסירת התורה נוסף לעניין לימוד התורה, אדם מלמד את חברו. יש מסירת התורה ויש קבלת תורה. הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה מביא דף שלם שבו הוא מונה את סדר מסירת התורה ממשה רבינו ויהושע, מ"ג דורות, עד רבינא ורב אשי. אחרי שהרמב"ם מונה את ארבעים ושלשה חכמי המסורת הוא מציין שנמצא שכולם מה' אלוקי ישראל. זוהי המסירה של תורה ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי ואחריהם. הרמב"ם כותב אחר כך: "ומפני זה שנסתי מתני אני משה בן מימון הספרדי וכתבתי את הספר הזה". זה היה דור של ראשונים ואחריהם ראשי האחרונים שמתחילים מהבית יוסף. ועל כן הכסף משנה שם אף הוא משתמש בנוסח הזה: "לכן קמתי אני יוסף בן רבי אפרים קארו והתחלתי לכתוב ספר זה". התורה נמסרה עד רבינא ורב אשי, והתורה נמסרת אחרי רבינא ורב אשי ואחריהם הראשונים ואחריהם האחרונים, ואנו גם בכלל האחרונים עד בוא המשיח. יש עניין של מסירת התורה וקבלתה מדור לדור.

 

          על ידי לימוד הגמרא מתחברים למסורת של התורה המתגלה לנו על לימוד תורה שבעל פה. באותו ספר כתובים דברים נוספים בשם מו"ר שגם עליהם היה חוזר פעמים רבות בהקשר של לימוד הגמרא על מנת להתגדל ולהתרומם במדרגות הרוחניות (שם עמ' קה-קו):

 

האדם מתגדל באופן מיוחד על ידי לימוד גמרא. רב האי אומר שלא מצינו אדם שיהיה חשוב וגדול במידות, בצדקה ובחסד, וממשיך ומוסיף שורה ארוכה של מידות, ובסוף קובע שלא מצאנו את כל המדרגות האלו של אדם בעל מידות עליונות, אלא רק במי ששונה הלכות של רבינא ורב אשי. הגמרא היא לכאורה דברים קצרים ומצומצמים, אולם שם נמצא המקור שמגדל את האדם ומרוממו, כל עיקרה של התורה הוא לרומם את האדם. המשנה באבות אומרת: "ומרוממתו על כל המעשים". כוחה של תורה הוא לרומם את האדם שלא יישאר בנמיכות קומה.

יש גמרא ידועה בפסחים: "אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא". ומפרש רש"י: "שלמדתי תורה ונתרוממתי". רב יוסף אומר על עצמו אילולי היום שנתרוממתי, שהתחלתי ללמוד תורה, לא הייתי מגיע להיות שונה מאחרים, הייתי עוד יוסי אחד שיושב בשוק. מה שעשה אותי אדם גדול זה לימוד התורה. כשאדם לא מסתפק במועט ומתגדל בלימוד, הוא מתרומם.

 

          מו"ר הדגיש שדבריהם של רבינא ורב אשי מהווים מקור לגדלותו של אדם. כאשר אדם לומד תורה, ובעיקר תורה שבעל פה, התורה מגדלת אותו ומרוממת אותו למדרגות רוחניות גבוהות יותר, כמו שרב יוסף אמר שמה שמבדיל אותו מכל יוסף אחר שנמצא בשוק הוא לימוד התורה.

 

לימוד התורה כולה

          השאיפה הבסיסית של כל אדם מישראל אמורה להיות לימוד התורה כולה. מרן הרב קוק באורות התורה (ו,יג) כתב שהשאיפה ללימוד התורה כולה היא שאיפה בסיסית המצויה בלב כל אדם מישראל:

 

יש מוסר פנימי של שקידת התורה, הבא מאהבת האומה וכבודה: איך לא ירצה בן ישראל לדעת את כל תורת אומתו, החביבה והקדושה, לכל פרטיה, עד כמה שידו מגעת באהבה נאמנה. ודרך זה פתח הוא לעסוק בתורה לשמה במובנה היותר נשגב.

 

          לכאורה, השאיפה ללמוד את התורה כולה היא רק בגדר שאיפה. כיצד ניתן ללמוד את התורה כולה? הרי התורה עמוקה ורחבה מאוד (כפי שראינו בדבריו של הרב קוטלר זצ"ל), וכיצד האדם יכול להספיק בחייו הקצרים ללמוד את כולה וגם לדעת את מה שלמד? בהמשך הספר (ט,ג), מרן הרב זצ"ל אומר שהדבר אכן אפשרי וגם מדריך אותנו כיצד לעשות זאת:

 

אבל מכל מקום צריך לסלול לעצמו דרך כזו, שתהיה ההקפה הכללית מושקפת לו. גם בדעות צריך שתבורר לו תכליתו ומגמת חפצו בעבודת תלמודו וגם בצד המעשי צריך שישאף להיות מקיף וכולל את הסכום הכללי של הלימוד המעשי של כל התורה המעשית כפי האפשרי לו.

 

          בדברים אלה יש דרישה חד משמעית של הרב זצ"ל מכל אדם, שישלוט בתורה הן בענייני דעות והן בעניינים המעשיים – ההלכתיים. הדרך להגיע לכך שונה מאדם לאדם, וכל אחד צריך למצוא את הדרך המיוחדת לו על מנת להגיע לתוצאה זו. נביא את דבריו בהמשך:

 

מה שהורגל לומר שאין קץ לתורה ביחש (=ביחס) לעניינים המעשיים שבה, הוא נאמר רק על פי תנאים מיוחדים. אבל באמת אפשר לו לאדם, כשילך בדרך ישרה, לכלול הקפה ברורה מכל הצד המעשי שבתורה.

 

אדם אכן יכול לרכוש ידע בתורה כולה. מה שמקובל לומר שלתורה אין סוף נאמר רק לגבי הפרטים העולים במקרים מיוחדים, אך היסודות של ההלכות המעשיות אכן מוגבלים בכמות וניתן להקיף ולדעת את כולם. בהמשך מביא הרב זצ"ל הדרכה כיצד לעשות זאת:

 

הגדולים אינם צריכים על זה ביאורים (שניתן להקיף את היסודות של התורה כולה). אמנם הבינונים חייבים להיעזר, אחרי שיבואו לאותה המידה של הבנה טובה בעומקה של הלכה, בידיעת צורתא דשמעתתא על דרך ישר ונכון, על ידי שימוש תלמידי חכמים במידה הגונה, עד שיידע לעיין בכל סוגיא כראוי ויידע גם כן להקשות ולתרץ על פי דרכה של תורה במשא ומתן של הלכה, אז צריך שתהיה ראשית השתדלותו להקיף בתחילה את הלכות הרי"ף כפשוטן בבקיאות הגונה ...

וכשילך בדרך זה בכל יום תמיד, יחבר עם זה שיעורים להקפה כללית בתורה שבכתב, וזמנים הגונים מידי יום ביומו לקניין הידיעות של האגדות, המדרשים, ספרי המוסר, המחקר והקבלה ...

 

          את הפסקה מסיים מרן הרב זצ"ל באמירה שצורת לימוד זו, בה יראה האדם תוצאות וברכה בעמלו והצלחה ברכישת עיקרי הסוגיות, תעורר בו חשק להמשיך ולעיין יותר בדברים שלמד, וכך ילך בכל יום ויוסיף חכמה עד אשר יקיף את כל מקצועות התורה וגם יספיק ללמוד חכמות הנצרכות לאדם בעולמו.

          בכמה מקומות[4] מו"ר הגר"א שפירא הוכיח ששיטת הרמב"ם היא שאדם צריך לדעת את התורה כולה כדי לצאת ידי חובת מצוות תלמוד תורה. אמנם ההסבר הוא שכדי לקיים את מצוות תלמוד תורה, אדם צריך ללמוד את עיקרי ההלכות ולא לדעת את כל הדיוקים העולים מתוך דברי הגמרא (למרות שמכל דיוק כזה אפשר ללמוד הלכות רבות). החיוב חל על האדם בנוסף לרצון הפנימי של הנשמה כפי שראינו בדבריו של מרן הרב קוק זצ"ל.

          מו"ר זצ"ל היה מבהיר לנו את חיובו של כל אדם מישראל להיות תלמיד חכם בסיפור שתמיד גרם לנו לחייך. פעם היה בכנס בישיבה שבה נכח ראש הממשלה. כשמו"ר דיבר, הוא אמר שכל יהודי צריך להיות תלמיד חכם: הרמטכ"ל, ראש הממשלה וכן כל אדם מישראל. אחד הנוכחים בכנס הגיב לדברי מו"ר ואמר שגם רב צריך להיות תלמיד חכם. מו"ר נהנה מאוד מדבריו של אותו אדם ובכל פעם ששמעתי ממנו את הסיפור, היה מחייך בהנאה.

          אולם, מה קורה במקרה והאדם אנוס והוא אינו יכול ללמוד את הכל? מהם היסודות אותם חייב כל אדם מישראל לדעת על מנת שהוא יוכל להיות בן תורה אמיתי? הרב וולבה זצ"ל (עלי שור חלק א עמ' כט) כתב שיש ארבעה דברים יסודיים שכל אדם חייב ללמוד ולדעת:

• שו"ע אורח חיים עם משנה ברורה.
• חמישה חומשי תורה עם פירושי רש"י ורמב"ן.
• מסכת אבות עם פירוש רבינו יונה.
• ספר מסילת ישרים.

לא ניתן לנהוג על פי ההלכה ללא ידיעתה. רוב המציאויות הקשורות להלכה שבהן נפגש האדם בחיי היום יום כלולות בחלק אורח חיים של השו"ע (אם כי מפורסם בתנועת המוסר שיש הרב דינים בחלק חושן משפט שאדם נפגש בהם ביום יום). ידיעת חמישה חומשי תורה (ולא רק שניים מקרא ואחד תרגום) משום שזהו היסוד של כל אמונתנו. תורת המידות רחבה מני ים אך הבסיס נמצא בלימוד מסכת אבות עם פירוש רבינו יונה וכן בספר מסילת ישרים. זה המינימום הנדרש מכל אדם מישראל, אולם, כפי שראינו, על אדם להתאמץ על מנת ללמוד כמה שיותר תורה ולדעת אותה. אמנם חז"ל אמרו (מגילה ו,ב) שלאוקמי גירסא צריך סייעתא דשמיא ולא שייך שם הכלל "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", אך כל אחד נדרש לעשות ככל שביכולתו כדי שהוא יוכל למלא את חובתו.

 

לימוד תורה בשמחה והתלהבות

          בשער המידות דיברנו על מקומה של השמחה בעבודת ה' ועל החיוב על כל אדם לשמוח. אך כאשר מדובר על לימוד תורה, השמחה חשובה שבעתיים. נביא את דבריו של האדמו"ר מסוכטשוב בהקדמתו לספרו "אגלי טל":

 

ומדי דברי זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתינו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדד חידושים ושמח ומתענג בלימודו אין זה לימוד התורה כל כך לשמה כמו אם לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצווה. אבל הלומד ומתענג בלימודו, הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו. ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה הוא נעשה דבוק לתורה.

         

          אדם היה יכול להעלות בדעתו שכשם שהוא צריך לבטל את מחשבותיו לגמרי כשהוא לומד תורה (כפי שהסברנו את הקשר בין הענווה לקבלת התורה), כך אסור לו ליהנות בשעת לימודו. אומר בעל האגלי טל, אדרבא, כאשר אדם לומד תורה בשמחה, דברי התורה נכנסים בליבו ואז הוא דבק יותר בתורה. ממשיך האדמו"ר מסוכטשוב וכותב:

 

ובזוהר הקדוש דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה. יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה ...

ואם אמרת שעל ידי השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על כל פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כח המצווה ומכהה אורה ואיך יגדל מזה יצר הטוב. וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זה הוא עיקר המצווה. ומודינא דהלומד לא לשם מצוות הלימוד, רק מחמת שיש לו תענוג בלימודו, הרי זה נקרא לימוד שלא לשמה כהא דאוכל מצה שלא לשם מצווה רק לשם תענוג אכילה, ובהא אמרו לעולם יעסוק אדם וכו' שלא לשמה שמתוך וכו'. אבל הלומד לשם מצווה ומתענג בלימודו הרי זה לימוד לשמה וכולו קודש כי גם התענוג מצווה.

 

          על ידי השמחה מתגדל יצר הטוב. לו היה חיסרון בלימוד תורה בשמחה, לא היה יצר הטוב מתגדל. כמובן שאין מדובר בשמחה המנותקת מקיום המצווה, כמו אדם שאוכל מצה בגלל שהמצה טעימה לו. מדובר על אדם שבשעת העיסוק במצווה מכוון לשם מצווה, אלא שתוך כדי קיום המצווה הוא גם נהנה ממנה, והנאה זו תביא אותו לידי דבקות גמורה במצווה ובתורה.

          הרמח"ל (דרך עץ חיים, חכמת התורה, אותיות ב-ד) מדמה את העוסק בתורה בקביעות לשלהבת של אש. ככל שהאדם עוסק יותר בתורה, כך ההתלהבות שלו תגדל, כשם ששלהבת של אש גדלה:

 

וזה תראה כי שנים הם בתכונה אחת נבראו: שכל האדם והתורה המשכלת אותו. על התורה נאמר: "הלא כה דברי כאש נאם ה'" והודיענו בזה כי אמת הדבר ש"התורה היא ממש אור אחד, ניתן לישראל ליאור בו". כי לא כחכמות הנכריות וידיעות החול, שאינן אלא ידיעת דבר מה אשר ישיג השכל בטרחו, אך התורה הנה קדש היא, אשר לה מציאות גבוהה בגבהי מרומים. וכאשר יעסוק בה האדם למטה, אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים, גנזי הבורא יתברך שמו, בדרך הארה ופעולה חזקה אשר היא פועלת בה, והוא דבר החכם: "ותורה אור" – אור ממש ולא חכמה לבד ... ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה, כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים.

ואף גם זאת הנה בדקדוק גדול נמשלה לאש ובהשוואה מדוקדקת. כי כאשר תראה הגחלת שאינה מלהבה, והשלהבת היא בתוכה כמוסה וסגורה, אשר בהפיח בה אז תתפשט ותתלהב ותצא מתרחבת והולכת, ובשלהבת ההיא נראים כל מיני גוונים, מה שלא נראה בתחילה בגחלת והכל מן הגחלת יוצא – כן התורה הזאת אשר לפנינו, כי כל מילותיה ואותיותיה כמו גחלת הן, אשר בהצית אותן כאשר הן, לא יראו כי אם גחלים וגם כמעט עמומות. ומי שישתדל לעסוק בה, אז תתלהב מכל אות שלהבת גדולה, ממולאה בכמה גוונים, הן הידיעות העומדות בצפונות האות ההיא ...

ועל זה אמר התנא "הפך בה והפך בה דכולא בה" כי צריכים העוסקים להיות הופכים והופכים, עד שתתלהב כמעשה האש ממש.

 

          ככל שאדם יעסוק בתורה יותר, ההתלהבות שלו תגדל יותר. בתחילה ייתכן שהוא לא ירגיש את ההתלהבות כשם שבתחילה לא רואים בגחלת את כל הלהבה, אך לאחר שישקיע שעות רבות בלימוד, ההתלהבות מהלימוד תגיע.

 

הצלחה בלימוד

          כל אדם שמשקיע שעות רבות בלימוד תורה, רוצה לראות הצלחה בלימודו. ככלל, אדם רוצה לראות הצלחה בכל פעולה שהוא עושה. אולם, פעמים רבות אנחנו רואים אנשים המשקיעים ולומדים ואינם רואים ברכה בלימודם. עלינו לדעת שיש מציאויות בהן אדם ירצה לקיים מצווה ומשמים יערימו עליו קשיים וימנעו זאת ממנו. בגמרא (חולין כד,א) כתוב שיש אפשרות לתלמיד שלא לראות בכלל סימן יפה בלימודו:

 

כתוב אחד אומר: מבן חמש ועשרים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר: מבן שלשים, אי אפשר לומר שלשים שכבר נאמר כ"ה, ואי אפשר לומר כ"ה שכבר נאמר שלשים, הא כיצד? כ"ה ללמוד, ושלשים לעבודה; מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו ה' שנים, שוב אינו רואה; ר' יוסי אומר: ג' שנים, שנאמר: ולגדלם שנים שלש וללמדם ספר ולשון כשדים.

 

          יש סתירה בין הפסוקים בתורה: במקום אחד כתוב שהלויים התחילו לעבוד במשכן מגיל עשרים וחמש ובמקום אחר כתוב שהם התחילו לעבוד בגיל שלשים.[5] הגמרא מיישבת את הסתירה ולומדת שהלויים היו מתחילים ללמוד את עבודת המשכן בגיל עשרים וחמש ואת העבודה עצמה הם היו מתחילים בגיל שלושים. התורה קבעה פרק זמן של חמש שנים ללימוד עבודת המשכן, ומכך למד תנא קמא שתקופה זו היא פרק הזמן שאדם יכול לראות אם הוא מצליח בלימודו. אם לאחר תקופה זו הוא לא ראה ברכה בלימוד, סימן שמשמים מעכבים בידו. ר' יוסי חולק עליו ואומר שכבר לאחר שלש שנים ניתן לראות האם אדם רואה ברכה בלימודו או לא. בכל מקרה ניתן לראות מכאן שתיתכן מציאות בה אדם ילמד שנים רבות בלי שיראה ברכה בלימודו.

          יש להדגיש שגם אדם שלומד ואינו מצליח בלימודו, מקיים מצוות תלמוד תורה. אמנם ראינו לעיל שיש גדרים הלכתיים לקיום מצוות לימוד תורה (בפרק של לימוד התורה כולה ובדבריו של מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל שם), אך כבר אמרו חז"ל "לפום צערא אגרא" (אבות ה,כג), שכרו של אדם נקבע לפי צערו בקיום המצווה, וכן אמרו "אפילו חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ,א).  הדברים דומים למה שכתב המהר"ל בעניין אדם שלומד תורה ואינו מכוון לאמיתה של הלכה. במספר מקומות (למשל: נתיב התורה פרק א) כתב המהר"ל שעיקר לימוד התורה הוא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בכל זאת, במענה לשאלה מדוע בברכת התורה אנחנו מברכים "לעסוק בדברי תורה" ולא "ללמוד דברי תורה", הסביר (בהקדמה לתפארת ישראל) שהברכה באה לומר שכאשר אדם מתאמץ, גם כאשר לא הצליח לכוון לאמיתה של הלכה, נחשב לו הלימוד כלימוד תורה:

 

אמנם נראה לומר כמו שאמרנו, כי לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, כי ללמוד תורה לא שייך רק על מי שלמד תורה ומכווין ההלכה לאמתתה שבזה שייך לימוד תורה, אבל מי שאינו מכווין ההלכה על אמיתתה אין זה לימוד, לכך מברכין לעסוק בדברי תורה, בין שהוא מכווין ההלכה או שאינו מכווין ההלכה, רק שיכוון ללמוד האמת אף על גב ששגג. הרי כי לימוד התורה לעצמו נקל מאד ואין צריך לחוש לשום דבר.

 

          גם כאשר אדם אינו זוכה לקיום ממשי ללימוד תורה וגם כאשר הוא אינו זוכר את מה שלמד, אל לו להצטער ולהתייאש, אלא ימשיך ללמוד ובוודאי שיש לו שכר גדול בשמים. כאשר אדם רואה שהוא אינו חווה טעם של הצלחה ובכל זאת הוא ממשיך ללמוד, הוא מנטרל בכך את רצונו הפרטי להצלחה בלימוד, כך שהוא לומד תורה לשמה, ובוודאי ששכרו על כך גדול מאוד.

          החוסן יהושע פתח את ספרו ברשימה של דברים המעכבים את האדם מללמוד תורה ומראה כיצד להינצל מדברים אלה. כך כתב במפריע השלישי (מאמר ראשון, פרק ג):

 

המפריע השלישי לשקידת התורה, כשהלומד אחרי שעברו לו ימים או ירחים מעת שקבע את עצמו לתלמודו, אינו רואה סימן ברכה בו ולא עלה בידו כמו שדימה מתחילה.

אמנם להימלט ולהינצל ממפריע זה, צריך להתבונן ולחקור בשני דברים. האחד הוא כי התורה היא מהדברים הצריכים חיזוק, ואמרו "לאוקמי גירסא סייעתא מן שמיא" ... ועצה טובה היא לו שלא ידחק בתחילה לבוא לתכליות גדולות ונצורות, אפס לשמוח בחלקו ולתת תודה לו יתברך ששם חלקו מיושבי בית המדרש ולקיים חוק המוטל על האדם: א. להגות בתורה בכל זמן ועידן. ב. להוסיף לו ידיעת התורה. ג. לשנן ולהעמיד בה. ד. להורות על ידי לימודו את המעשה אשר יעשה והוא הלימוד על מנת לעשות...

 

כאשר אדם מציב לעצמו מטרות גבוהות ואינו עומד בהן, הוא עלול ליפול לידי ייאוש. הפתרון לכך מחולק לשניים: ראשית אל ישאף הלומד לגדולות ונצורות, אלא ישמח בחלקו. יש יסוד גדול בענייני רוחניות והוא שכשם שהאדם צריך להסתפק בחלק בענייני הגשמיות שהקב"ה נותן לו, כן עליו גם להסתפק במועט בהישגים הרוחניים שהקב"ה נותן לו. כך כתב הרב יצחק הוטנר, מחבר ספרי פחד יצחק (ספר הזיכרון עמ' עא):

 

הלחץ הפנימי לעליה תמידית בתורה ועבודה ממעט את גודל השמחה האצורה בעובדה הפשוטה של היות יהודי, בלי מדרגות מיוחדות דל עליה. ובכל זה, הרי שמחת עולמים הכלולה בעובדה פשוטה זו צריכה להיות שופעת בציורי הנפש. ומבחינה ידועה, הרי היא תנאי מוקדם לעבודת השגת המדרגות. ונמצא מהלך כזה: שההתאמצות בהשגת המדרגות מחלישה את השמחה של ה"מצב בלתי מדרגות" בשעה ששמחה זו היא המקור הנאמן של התאמצות זו. והרי זו חובה מיוחדת על העובד, שהרדיפה אחר השגת המדרגות לא תחליש בקרבו את השמחה הכלולה במצב של היות יהודי בלי מדרגות.

 

          שאיפה לגדלות היא באמת תנאי הכרחי לגדול ולהתעלות. אולם, כאשר היא פוגמת בשמחתו של האדם שהכרחית להתקדמות רוחנית, עדיף להסתפק במועט בענייני רוחניות, להסיר את הלחץ, ובבוא הזמן לחדש את השאיפות הגבוהות כשיש יכולת להתמודד עם הלחץ הנלווה.

          אך בדבריו של בעל החוסן יהושע יש עניין נוסף. השאיפה הגבוהה אינה לתוצאות גבוהות אלא ללימוד עצמו. במקום שאדם יפתח דמיונות לגבי ההישגים הלימודיים אליהם יגיע (והדבר נכון גם לגבי כל מעלה רוחנית שהיא), עליו להשקיע את כוחותיו בלימוד עצמו ולשאוף שהלימוד שלו יהיה טוב ויעיל ללא התחשבות בתוצאות. פעמים רבות בני תורה מכניסים לעצמם דמיונות לראש לגבי התוצאות המיוחלות, דמיונות שרק ליחידי סגולה יש יכולת להגיע אליהם. מרן הגר"א שפירא זצ"ל היה אומר לנו שמי שיודע את כל הש"ס עם כל רש"י ותוספות הוא אחד מגדולי הדור, וזאת למרות שהדרישות שלו מאיתנו להספקים ולידיעות היו גבוהות.

          מכאן עובר בעל החוסן יהושע לחלק השני של הפתרון שלו לאדם שמיואש מתוצאות הלימוד של עצמו. הפתרון הוא שאדם זה פשוט ימשיך וילמד וישמח בכך שהוא זכה ללמוד תורה. לא סתם התפלל ר' נחוניא בן הקנה ביציאתו מבית המדרש תפילה בה הודה לה' יתברך על שזכה ללמוד תורה בבית המדרש וזאת בשעה שישנם רבים וטובים שלא זכו לכך. לכן, יש ללמוד ברצינות: להגות בתורה בכל זמן, להוסיף ידיעות, לחזור ולשנן ולהגיע לידי "מעשה", הסקת מסקנות הלכתיות מלימודו. כך הוא יעשה ככל יכולתו על מנת להגיע לידיעות רבות בתורה, ואם לא יסייעו לו משמים, עליו לשמוח שהוא לפחות זכה לעשות ככל שביכולתו על מנת לזכות לידיעת התורה. ממשיך בעל החוסן יהושע:

 

ראו נא עד כמה הפליגו בשבחה של עסק התורה שאפילו לומד ושוכח, הקב"ה מעלה עליו שכר וקראו טיפש מי שמונע מללמוד בעבור שכחתו וחכם למחזיק בה, וכבר אמר התנא: "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה ...

 

          אך לא רק דברי עידוד יש לבעל החוסן יהושע למי שלומד תורה ואינו מצליח להגיע לידיעות שהוא שואף אליהן. גם אדם המתקשה בתחילה בלימוד ואינו רואה ברכה בעמלו, ייתכן שבסופו של דבר לאחר מאמצים רבים, יזכה להגיע לתוצאות המיוחלות, וכך כתב:

 

וכאשר יתחזק לעמוד על משמרת תורתו יסייעוהו מן השמים לבוא גם לתכלית נרצה. ואמרו במדרש חזית: "מה מים יורדין טיפין טיפין ונעשין נחלים, כך תורה. אדם לומד שתי הלכות היום ושתי הלכות למחר עד שנעשה כנחל נובע. ובקהלת רבה: "כל הדברים יגעים – אפילו דברי תורה מיגעין את האדם". בתחילה אדם נכנס ללמוד תורה, והם מטהרים לו את הטמא ומטמאין לו את הטהור והוא אינו יודע וכו'. סוף שהוא מוצא קל וחומר וגזירה שווה וטומאה וטהרה ואיסור והיתר.

וכבר כתבו החוקרים הטבעיים שכל שלשה כוחות האדם והם: ההשגה, והזיכרון והבינה, נקנים ביגיעה והרגל אף למי שנולד ונוצר בכוחות מזערים בהם.

 

          שלש נקודות עולות מדבריו של בעל החוסן יהושע בדברים אלה. הנקודה הראשונה היא שלאחר שאדם עמל, יכול להיות שיזכה לסייעתא דשמיא ושבבוא הזמן הוא יראה הצלחה בלימודו. הנקודה השנייה היא שדברי תורה רבים הם, ועל כן יש צורך בסבלנות רבה על מנת ללמוד את התורה כולה, כאשר בכל יום ילמד מעט ויוסיף לו ידיעות בתורה עד שלאחר הרבה זמן הוא יאסוף ידיעות רבות. הנקודה השלישית היא שלעיתים המאמץ משתלם, אדם שמתאמץ יוכל בדרך כלל להגיע להישגים גבוהים באם ילמד בהתמדה לאורך זמן. הניסיון אכן מראה שתלמידים רבים שהתקשו בתחילת לימודם והם התעקשו והמשיכו לנסות ללמוד, עד שלבסוף ראו ברכה גדולה בעמלם.

          לסיום פרק זה ברצוננו לחדד שלש נקודות נוספות. הראשונה היא עניין התפילה. כמו בכל דבר, פנייה לה' יתברך שיפתח את מעיינות החכמה עשויה להואיל רבות. הנקודה השנייה היא שלאורך השנים אופן החשיבה של האדם משתנה. כמו שאלרגיות של אדם לעיתים נעלמות עם הגיל, כך מעיינות החכמה עשויות להיפתח באופן פתאומי.

          הנקודה השלישית היא שכדאי ואולי אפילו חובה להתייעץ עם תלמיד חכם המכיר אותנו. לעיתים אדם משקיע שעות רבות בלימוד תורה ללא הצלחה משום שאינו לומד בצורה נכונה, והדרכה והקניית אסטרטגיות למידה יכולות לסייע לו להצליח. זה נכון לגבי כל אדם – גם לגבי אנשים שמתקשים בלמידה. בשנים האחרונות יש יותר מודעות ויכולות להשתמש בלימוד תורה באותם כלי אבחון והוראה שמסייעים לאנשים המתקשים בלמידה במקצועות כלליים.

 

ביטול תורה

          עד עתה ראינו את החשיבות הרבה בלימוד תורה. עתה נבא לעסוק מעט בעניין ביטול תורה. חז"ל אמרו שישנם עונשים רבים הבאים על ביטול תורה: חרב בא לעולם (שבת לג,א), הצדיקים נפטרים מהעולם (כלה ו,ד),. כמו כן הגלות מוזכרת כביטול תורה אחד גדול: "כיוון שגלו ישראל ממקומן, אין לך ביטול תורה גדול מזה" (חגיגה ה,ב). אולם נתעכב על התיאור שבו תיארו חז"ל את יחסו של הקב"ה למבטל התורה. כך נאמר שם:

 

תנו רבנן: שלשה הקדוש ברוך הוא בוכה עליהן בכל יום: על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הצבור.

 

          מפאת חוסר היריעה, לא נביא את דבריו של המהר"ל (נתיב התורה פרק ד) המבארים לנו את המכנה המשותף של כל שלשת האנשים שהקב"ה בוכה עליהם בכל יום במלואם. נסתפק בהסברו שאדם בוכה כאשר חסר לו משהו מהותי "דבר שמגיע אל הבוכה כאשר יש העדר בדבר שהוא קרוב ושייך אליו ביותר". מכאן, שהתורה ואדם מישראל קשורים זה לזה בקשר בל ינתק, וכאשר אדם מבטל תורה, בעצם חסר לו חלק מעצמו.

          יש גדולים בישראל שהיו מחשבים כל דקה שביטלו עצמם מתורה והיו עושים חשבון נפש לראות האם הדבר היה מוצדק או לא. יהי רצון שיהיה חלקנו עמהם. אולם יש מספר דברים שגם אנחנו במדריגה שלנו יכולים ללמוד על ביטול תורה. נתחיל עם דבריו של הראי"ה קוק זצ"ל באורות התורה (ז,א-ג) המדריך אותנו בנבכי עוון ביטול התורה:

 

ישנן כמה סיבות המעכבות את האדם מדברי תורה שלא יכנסו בלבבו, ותמיד צריכים לדעת מה היא הסיבה המעכבת באותה שעה שהעיכוב הוא מורגש, כדי שידע באיזה אופן להסיר את הסיבה, כדי שיפתח ליבו בהקשר להיקשר בדברי תורה.

 

          כמו בכל בעיה, גם בביטול תורה על אדם לברר היטב את הגורם האמיתי למצב זה, כדי שיהיה אפשר גם לפתור אותו. הרב זצ"ל נותן בהמשך דבריו דוגמה לביטול תורה הנצרך על מנת "לעכל" הדברים העליונים שלמד. לעיתים אדם צריך ליתן רווח בין פרשה לפרשה על מנת להכיר את תוכן אורם של דברי התורה שלמד. מסופר על הרב יצחק הוטנר זצ"ל, מחבר ספרי הפחד יצחק, ששבוע שלם עסק רק בלימוד של משנה ברורה. כאשר תלמידיו שאלו אותו לפשר הדבר ענה להם שבאותו שבוע התחוורו לו דברים עמוקים בתורה ועל מנת להבינם לעומק הוא הפסיק ללמוד אותם ועסק בלימוד הלכה. כך גם תיתכן מציאות שבה האדם חייב להפסיק את לימודו הרגיל על מנת שהוא יוכל להפנים את מה שלמד.

          אולם רוב הפעמים אין הדבר כך. הסיבות לביטול תורה הן בדרך כלל עצלנות או חוסר מנוחת הנפש (וכך קשה לאדם להכניס גם לימוד תורה בתוך סדר יומו העמוס) או עניינים אחרים. על מנת שאדם יוכל להגיע למצב שבו אינו מבטל תורה, הוא חייב לדעת מה גורם לו לבטלה (וגם כאן כמו תחומי חיים רבים, עצה של רב או חבר המכירים אותנו יכולה לתרום לנו רבות).

          לפעמים חושבים שביטול תורה פירושו שאדם יושב ובטל ואינו לומד כלל, אולם המושג ביטול תורה רחב יותר. כשם שיש מושג של ביטול תורה בכמות, כך יש מושג של "ביטול תורה באיכות", כלומר: האדם לומד, אך הוא יכול להפיק תועלת רבה יותר מלימודו והוא אינו עושה זאת. כך כתוב בשיחות מוסר של הגאון הרב חיים שמואלביץ זצ"ל (מהדורת תשס"ד עמ' קסד):

 

ואין הדברים אמורים רק בביטול תורה כפשוטו, באדם שיושב ובטל מן התורה, אלא אף העוסק בתורה ושוקד על דלתותיה לילות כימים, אם נמצא שהיה יכול להעמיק בה יותר ולהתגדל בתורה במידה גדולה יותר, אף הוא נתבע על ביטול תורה, והתביעה קשה וחמורה בכל חומר הדין.

 

          בשעת הלימוד מוטל על האדם להיות בשיא הריכוז ולעשות את כל המאמצים על מנת להפיק את התועלת המרבית מהלימוד. כאשר אדם לומד, אך אינו עושה ככל שביכולתו להעמיק ולהבין, להספיק ולנצל את הזמן, הדבר נחשב בגדר ביטול תורה.

         

עקרונות בלימוד גמרא

          אהבת תורה תלויה בצורת למידה נכונה. לא ניתן להגיע לאהבת תורה ללא הכרה של התורה, ולא ניתן להכיר את התורה ללא לימוד יעיל שלה. ישנן כמה נקודות שיכולות לסייע להיות לנו לעזר ללימוד יעיל.

• הלימוד צריך להיות בהיר. כאשר לומדים גמרא, צריך להיות ברור באיזה מקום מתחילה הקושיא ובאיזה מקום מתחיל התירוץ. צריך שיהיה ברור גם מה דרגת הקושיא (תנא על אמורא, סתירה בין שני תנאים וכדו'). מהלך הגמרא צריך להיות פרוס לפנינו, שלב אחרי שלב. כך גם בלימוד הלכה: השיטות השונות צריכות להיות פרוסות לפנינו בבהירות.
• כתיבה מסייעת לבהירות אצל לומדים רבים. אמנם יש לומדים שהכתיבה דווקא מבלבלת אותם.
• בסוף הלימוד, עלינו להיות מסוגלים לחזור שלב אחרי שלב על כל הלימוד ולסכם אותו. אם בשעת סיום הלימוד איננו יכולים לסכם אותו, הלימוד לא היה מספיק בהיר והוא לא יהיה "מונח" אצלנו.
• כאשר לומדים, הסברות של השיטות השונות צריכות להיות מונחות לפנינו. צריך להבין מדוע אביי אומר את שיטתו ומדוע רבא חולק עליו. כך גם עם שיטות ראשונים. גם אם לא מבינים לעת עתה את כל הסברות, צריך שיהיה מוגדר לנו מה עוד לא ברור לנו.
• חזרות מהוות חלק גדול מההצלחה בלימוד, וחלק גדול מהזמן שמוקדש ללימוד צריך להיות מוקדש לחזרות. מעגל החזרות משתנה עם ההתקדמות בלימוד. כדאי לחזור בכל יום על כל מה שלמדנו באותו יום, לפתוח את הלימוד למחרת בחזרות, ולהשתמש בשבתות ובימי בין הזמנים כדי לחזור. ישנם ארגונים שמעודדים את התלמידים לחזור ארבע שעות ביום, והתלמידים שמשתתפים בתוכניות האלו רואים הצלחה גדולה בלימוד. החזרה צריכה להיות במתינות, והיא מסייעת לחדד גם את ההבנה.
• לימוד בקול עשוי לסייע לריכוז.
• הגאון הרב צבי פסח פראנק (שביבי אור עמ' סח) הציע שבכל רגע נתון תהיה קושיא שאדם יחשוב עליה.
• מו"ר הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל סבר שצריך ללמוד בכל יום כדף בעיון. הלימוד בעיון הוא לימוד מעמיק, אבל בשנים הראשונות בישיבה כולל בעיקר את לימוד גמרא רש"י ותוספות לעומק, ללא ראשונים או מפרשים רבים. היו פעמים שניגשנו למו"ר עם שאלה בתחילת המסכת והוא סירב לענות היות ואמר שהיינו צריכים להתקדם הרבה יותר מהמקום בו היינו.
• כמובן שחשוב להתפלל לה' שיזכה אותנו בהבנה בתורה.

 

סיכום

          יש שלש שיטות בהבנת מהות לימוד התורה: אמצעי לקיום המצוות, לימוד לשם הלימוד ולימוד על מנת להידבק בה'. כמו כן ראינו שיש הכרח בענווה, בעמל ובשקידה על מנת לקנות קניין אמיתי בתורה. לתורה יש השפעה על הנפש, ולימודה הוא תנאי הכרחי בעלייה בדרגות המובאות בברייתא של ר' פנחס בן יאיר.

          למדנו על חשיבות לימוד הגמרא ותורה שבעל פה, את החשיבות ללימוד התורה כולה בשמחה ושיש ערך גדול בלימוד תורה גם ללא השגת תוצאות (כאשר האדם עמל ומשתדל בכל כוחו להגיע אל ההישגים אלא שהדבר נמנע ממנו). בסוף ראינו כמה הדרכות הקשורות ללימוד.

 

[1] בגמרא במסכת מנחות (צט,ב) שאל אדם בשם דמה שהיה אחיינו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל אם אדם כמוהו שלמד את התורה כולה יכול ללמוד עתה חכמה יוונית, וענה לו שמכך שכתוב "והגית בו יומם ולילה" לומדים שיש חיוב לימוד תורה ביום ובלילה גם למי שכבר למד את כל התורה כולה, ורק בזמן שאינו מהיום והלילה (הסברים רבים נכתבו בהסבר משפט זה ואכמ"ל) הוא יכול ללמוד חכמה יוונית.

[2] כינוי לאדם שלמד תורה ולא שימש תלמידי חכמים. רש"י (סוטה כב,א) הסביר שהכוונה היא למגוש (סוג של מכשף), לוחש המכשף את לחשיו ואינו מבין את משמעות המילים של לחשיו ורק יודע שהם פועלים, וההשוואה לתלמיד חכם שאינו מבין באמת את ערכה ומהותה של תורה.

[3] על הסבר זה של המהר"ל הוקשה לי שיש מצוות שהן עצמן מופיעות רק בתורה שבעל פה: "דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים - הלכה למשה מסיני". (סוכה לד,א) ייתכן לומר שזו הסיבה שהמהר"ל הביא גם את ההסברים הנוספים, משום שאין הסבר הכולל את כל המצוות כולן.

 

 

 

[4] בספרו מנחת אברהם חלק א וכן בהקדמתו לספר "זכר יצחק". הספר "זכר יצחק" הוא ליקוט דברים של רבי יצחק (ר' איצל) מפוניבז' אותם ליקט מו"ר והוציאם לאור יחד עם קונטרס של הערות על דברי המחבר. במוצאי שבתות היה מו"ר מעביר שיעור, בדרך כלל בספר קצות החושן, ולאחר השיעור היה מספר סיפורים על גדולי ישראל וכן מוסר לנו הנהגות בלימוד ובמידות. באחד השיעורים הוא אמר לנו שאת ההקדמה לספר "זכר יצחק" הוא כתב בשבילנו, תלמידיו, וכי עלינו ללמוד לפחות את ההקדמה לספר אם לא את הספר כולו. הרב חיים אביהוא שוורץ בספרו "באהל אברהם" (עמוד טז) כתב שפעם הלך לבקר את הרב חיים יעקב לוין, בנו הבכור של הרב אריה לוין. הרב לוין שאל אם הגר"א שפירא המעביר את השיעורים הכלליים בישיבת מרכז הרב הוא אותו אדם שכתב את הקונטרס לספר "זכר יצחק", בציינו שבקונטרס זה יש עמקות של תורה שלא מהדור שלנו ושזוהי עמקות של דורות ראשונים.

[5] ראה במאמרנו באוצר מפרשי התנ"ך לספר במדבר.