עבודה רוחנית ועבודה גשמית - בהעלותך

ב"ה

מהנהגה ניסית להנהגה טבעית

הקדמה

          נאמר לי פעם על ידי אחד מגדולי תלמידיו של הרב סולוביצ'יק, שיש ספר בכתב ידו שמסביר את סדר האירועים בחומש במדבר. יש צורך גדול בספר כזה, משום שסדר הכתובים אינו ברור כל כך. הדברים קשים שבעתיים בפרשת בהעלותך, שם מקובל על כל הפרשנים שחל הכלל של אין מוקדם ומאוחר בתורה, משום שהתאריך בתחילת פרק ט' קודם לתאריך שבתחילת פרק א'.

פרשת ויהי בנסוע הארון

          אחד העניינים המיוחדים שיש בספר במדבר הוא שבפרשת בהעלותך יש מעין פרשה שעומדת בפני עצמה, "פרשת ויהי בנסוע הארון". הגמרא במסכת שבת כבר דנה בעניין שני הפסוקים המופיעים בין שני נונים הפוכים[1], אולם, הרב סולוביצ'יק מחדד נקודה בהסבר מיוחד במינו, כפי שמובא בשמו בהקדמה של הרב גנאק לספר דרש דרש יוסף שכתב הרב אבישי דוד שליט"א:

הרב הסביר שלאחר קבלת התורה בהר סיני, עם ישראל נמלא תחושה עזה של ציפיה והתרגשות. כשקוראים את תחילת פרשת בהעלותך, ניתן לחוש באופטימיות, בהתגברות הקצב, במתח המואץ ובדריכות. אנו קוראים על ענני הכבוד המובילים את העם במסלול הנחוש קדימה, על החצוצרות האוספות את העם לפעולה, על סדר צעידת השבטים. מתוך ביטחון שהיעד הסופי נמצא בהישג יד, משה מזמין את חותנו יתרו להתלוות אליהם. בני ישראל מוכנים למסע, תחושת המומנטום כמעט מוחשית. בהיותם על סף הישועה והגאולה הסופית, הם מוכנים להיכנס לארץ המובטחת. הם היו יכולים לזכות לקפיצת הדרך, וה' היה יכול להאיץ את דרכם לארץ ישראל תוך שלושה ימים. בהובלה גאה של העם לארץ ישראל, משה היה יכול להיות המשיח, והוא היה בונה את בית המקדש, שבשל חלקו בו, מעולם לא היה נחרב. מעולם לא היינו מושלכים לגלות. ירושתינו את הארץ תמידית, גאולתינו נצחית, עתידנו המפואר מובטח.

אך כל זה לא קרה. באותו רגע קריטי בייעוד הלאומי שלנו, העם היהודי כשל באמונתו ובמשמעתו העצמית. הוא נסחף לאווירה עכורה של תלונות, התקוטטות, הדוניזם, והם שנותנים את הטון בטקסט של בהעלותך, שלאחר שני פסוקי "ויהי בנסוע הארון". ההזדמנות היקרה הזו אבדה, הכניסה לארץ נדחתה בארבעים שנה, ומשה לא הורשה להוביל את העם לארץ. מהלך ההיסטוריה שלנו השתנה באופן בלתי הפיך.

שני הפסוקים בפרשת בהעלותך מסמלים את הנקודה המכרעת שבה האמונה שלנו קרסה, וטרגדיה אפפה אותנו. שתי אותיות הנו"ן ההפוכות מסמלות את המהפך בגורל שלנו – ההיסטוריה הועמדה על ראשה. במקום ציפיה וניצחון, נותרו רק עצב ודעיכה.

בהסבירו את דברי חז"ל, אמר הרב ששני הפסוקים מהווים ספר בפני עצמו, מפני שאלה הפסוקים הראשון והאחרון בספר שמשה היה כותב, לולא אותה תפנית ארוכה וטרגית של ההיסטוריה.

          הרב סולוביצ'יק מסביר, שלו עם ישראל לא היה חוטא, היו נכתבים רק שני הפסוקים של פרשת ויהי בנסוע הארון. כל מה שנכתב לאחר מכן, נולד בחטא.[2]

הסבר הנצי"ב לפרשת ויהי בנסוע

          הנצי"ב בהקדמה שלו לחומש במדבר, שואל מדוע נקרא ספר במדבר בפי חז"ל דווקא חומש הפקודים? נכון, יש בספר שני מניינים, אבל ביחס לאירועים אחרים שנמצאים בספר, המניינים נחשבים לאירועים זניחים. אם כן, מדוע בחרו חז"ל דווקא בשם "חומש הפקודים"? מסביר הנצי"ב שיש הבדל בין תחילת ספר במדבר לבין סופו. בתחילת הספר, בני ישראל נתונים תחת מערכת ניסית. לכן גם המנהיגים שנבחרו היו אנשי רוח ואופן החניה שלהם היה כמעין מרכבה לשכינה (הנשיאים ואופן החניה יצאו מתוך המפקד). לעומת זאת, בסוף הספר, לקראת הכניסה לארץ ישראל, בני ישראל עברו להנהגה טבעית, והמנהיגים שלהם היו אנשי מעשה.

המעבר שבין שני מצבי ההנהגה, מתבטא בעיקר במניינים עצמם, באופן שבו הם התקיימו ובמי שמונה להנהיג את בני ישראל בכל מפקד. מכאן שלמפקדים הייתה משמעות מאוד גדולה, הם אינם מסמלים רק אירוע בודד של ספרית בני ישראל, אלא הם מהווים סמל לתהליך שעובר בכל ספר במדבר, של מעבר מהנהגה ניסית להנהגה טבעית.

ממשיך הנצי"ב בהסבר פרשת ויהי בנסוע:

והנראה דעל פי זו הכוונה אמרו חז"ל ד"ויהי בנסוע הארון" הוא ספר בפני עצמו, ללמדנו, באשר כי התחלת השינוי היה מן "ויהי העם כמתאוננים", כי בשביל שהתנהגו במידת תפארת[3] נענשו מיד אחר שחטאו., כי היה צל ההשגחה על יד ימינם, ודבר זה היה קשה להם לסבול, עד שגרם לשילוח מרגלים ... ואם כן פרשה קטנה זו היא המחלקת בין שני אופני הליכות ישראל, עד שכל חלק אחד מן הספר הוא ספר בפני עצמו, כמו זה ההילוך הוא ספר בפני עצמו וזה ההילוך הוא ספר בפני עצמו.

כלומר, חומרת החטא של המתאוננים נובע מכך שעם ישראל עדיין היה תחת הנהגה ניסית. לכן הם נענשו מיד. לו עם ישראל היה כבר תחת הנהגה גשמית, הוא לא היה זוכה לראות עונש מיד לאחר החטא. נקודת החילוף בין ההנהגה הניסית להנהגה הטבעית היא בפרשת ויהי בנסוע הארון שחוצצת בין שתי התקופות, ולאחריה מתחיל תהליך של מעבר בין ההנהגה הניסית להנהגה הטבעית.

על פי דבריו של הנצי"ב מובן מדוע עם ישראל התלונן על המן דווקא בפרשת בהעלותך. חז"ל מסבירים שחטא המתאווים, שמופיע אחרי חטא המתאוננים, נבע מאי הבנה של מערכת החוקים הניסית (יומא עה,ב):

ועתה נפשנו יבשה אין כל, אמרו: עתיד מן זה שתיפח במעיהם, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא?

על פי הסברו של הנצי"ב, מובן מאוד מדוע בני ישראל התלוננו דווקא עכשיו על המן. כל עוד היו בני ישראל נתונים תחת מערכת חוקים שמימית, הם יכלו להבין כיצד המן נבלע באיבריהם. אבל לאחר פרשת ויהי בנסוע הארון, התחילה מערכת חוקים חדשה הפועלת על פי חוקי הטבע, ובני ישראל לא היו יכולים להבין כיצד על פי הטבע, המן נשאר במעיהם בלי לסכן אותם. בני ישראל לא היו יכולים לקבל את מערכת החוקים הניסית של המן כשהם עברו למערכת חוקים טבעית ברוב ענייניהם.

חטא המרגלים

          לעומת זאת, בתחילת הפרשה הבאה, אנחנו רואים דבר הפוך. משה שולח מרגלים לרגל את הארץ, והמרגלים חוזרים ומוציאים את דיבת הארץ. מה גרם לאנשים מובחרים שנשלחו לרגל את הארץ להיכשל בחטא חמור כל כך? ניתנו על כך הסברים רבים, ונביא את הסברו של השפת אמת (שלח תרמ"ט):

כמו כן היה קשה למרגלים לכנוס במדרגה זו. שבמדבר הי' כולו תורה. אכן השי"ת רצה להכניסנו לארץ ישראל לתקן גם הגוף.

          כאן החטא הפוך. ה' רצה שעם ישראל יעבור למערכת הנהגה טבעית, והמרגלים, ואיתם שאר בני ישראל, רצו להישאר במערכת חוקים ניסית. היה קשה לבני ישראל לקבל את העובדה שעבודת ה' כוללת את העלאת הגוף לרמה של קדושה, וזאת על ידי עבודה גם על הצד הגשמי. בארץ ישראל כבר לא מקבלים את המן (עליו התלוננו לפני כן), אלא יש צורך לעבוד את האדמה, לאפות את הלחם, ולעסוק גם בחיי חומר.

עבודת ה' מורכבת משני הדברים גם יחד

          האמת היא שעבודת ה' מורכבת משני הצדדים גם יחד. עבודה רוחנית, ועבודה גשמית. היכולת של האדם להתבונן ולהבין מתי נדרש ממנו לעבוד את ה' בעבודה שהיא רוחנית טהורה, ומתי הוא אמור להעלות את העבודה החומרית לרוחניות, דורשת ענווה גדולה.

[1] הרחבנו על כך באוצר מפרשי התנ"ך לספר במדבר, אוצר המאמרים.

[2] יש להסביר איך יתיישבו דבריו של הרב סולוביצ'יק עם דברי חז"ל בגמרא בנדרים כב שללא החטא, היו נכתבים רק חמישה חומשי תורה וספר יהושע.

[3] הנהגה שהיא למעלה מהטבע.