הכח שבתורה

ב"ה

כח התורה – לשביעי של פסח

היציאה ברכוש גדול      

כאשר ה' אמר למשה לומר לבני ישראל לשאול כלים מהמצרים לפני יציאתם ממצרים, הוא אמר (שמות יא,ב):

דַּבֶּר נָא בְּאָזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

הגמרא במסכת ברכות (ט,א) מסבירה את המילה "נא" כמילת בקשה:

דבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום.

            הגמרא אומרת שהקב"ה ביקש ממשה רבינו לומר לעם ישראל לבקש את כלי הכסף והזהב מהמצרים כדי שאברהם אבינו לא יאמר שהקב"ה קיים רק את חלק השיעבוד בברית בין הבתרים ולא את החלק של היציאה ברכוש גדול. הגמרא גם מספרת על התגובה של בני ישראל שהעדיפו לצאת בלי רכוש המצרים, כדי שהם יוכלו להשתחרר ממצרים כמה שיותר מוקדם, כמו שהאסיר מעדיף להשתחרר מהכלא מוקדם יותר ולא לקבל "מענק שחרור". יש כמה קשיים בגמרא זו, נביא רק שניים מהם:

• מהגמרא עולה שהסיבה היחידה שהקב"ה ביקש שעם ישראל יקח רכוש היה כדי שאברהם אבינו לא יטען כלפיו שהוא לא קיים את הבטחתו "ואחרי כן ייצאו ברכוש גדול". האם זו הסיבה שעל ה', שחותמו אמת, לקיים את הבטחתו? ואם אברהם אבינו לא היה טוען כלפי ה' שהוא לא קיים את הבטחתו, האם הקב"ה לא היה צריך לקיים הבטחה?
• ההשוואה של הגמרא לאסיר שמעדיף להשתחרר עכשיו איננה במקומה. האסיר משתחרר מחר, מחרתיים, והוא מעדיף להשתחרר מוקדם יותר ללא מענק השחרור. אולם בני ישראל השתחררו באותו יום!

הייחוד בשביעי של פסח

            נמשיך לשאול עוד כמה שאלות. חג הפסח הוא החג היחיד שבו היום האחרון שלו קדוש בקדושת החג. היום השביעי של חג הסוכות איננו אסור בעשיית מלאכה, ושמיני עצרת נחשב כחד בפני עצמו, לפחות לפי חלק גדול מהדינים. מדוע אם כן זכה חג הפסח ליום סיום מיוחד שעומד בפני עצמו?

            יתירה מכך. מפשט הפסוק (דברים טז,ח) עולה שהתורה עצמה מחלקת בין היום השביעי לשאר ימי החג:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה.

          נכון שחז"ל שאנחנו מחוייבים במאת האחוזים לפרשנות שלהם, למדו מכאן שהכוונה שיש חובה לאכול מצה בלילה הראשון, ושאר הימים רשות. אבל אם נתעלם לרגע מהדרשה עצמה, התורה כביכול הפרידה את היום השביעי של פסח משאר הימים, כביכול היא כתבה שלאורך ששת הימים הראשונים של החג יש חובה לאכול מצות, וביום השביעי אין חובה לאכול מצות, אבל יש איסור של עשיית מלאכה.

שאלות על קריעת ים סוף

            שאלה נוספת נוגעת לתגובה של ה' לצעקת בני ישראל על הים. בני ישראל נמצאים על שפת ים סוף, המצרים רודפים אחריהם, ובתוך כל המצוקה הנוראה שבה הם נמצאים, ה' אומר למשה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ.

          כאשר עם ישראל היה במצרים, זו לא הייתה התגובה של ה'. גם ביציאה מבני ישראל, הקב"ה לא ציווה על בני ישראל פשוט ליסוע, אלא דאג שמשה ואהרון יוציאו אותם "על כנפי נשרים". גם ביום יום, כאשר אנחנו נמצאים בצרה, התגובה הטבעית של יהודי המאמין בה' היא להתפלל אליו. כאן ה' אומר לבני ישראל לא להתפלל, אלא להמשיך ללכת! מדוע היה כאן ביטול תפילה מצד ה'? ומדוע דווקא כאן הציפיה של ה' הייתה שבני ישראל ימשיכו ללכת כאילו לא קרה כלום?

ושאלה נוספת על הגדה של פסח. בהגדה מובאת מחלוקת כמה מכות לקו המצרים במצרים וכמה על הים. המכנה המשותף בין כל הדעות הוא שעל הים המצרים לקו פי חמש ממה שהם לקו במצרים. אולם, התורה האריכה לספר על המכות שהיו במצרים, ואילו בנוגע למכות שעל הים היא שתקה. מדוע?

וכן עלינו לשאול על המשנה בפרקי אבות (ה,ו) המונה כמה ניסים שנבראו בערב שבת בין השמשות:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה.

            מדוע קריעת ים סוף לא מוזכרת? מדוע דווקא הניסים האלה הוזכרו? אם נס עתידי היה צריך להיברא בערב שבת בין השמשות, אזי גם בקיעת הים לכאורה הייתה אמורה להיברא אז – מה שונה קריעת ים סוף שנבע מפי הארץ שנבקעה?

            עניין נוסף שעלינו לברר: המדרש אומר שבקריעת ים סוף – לא רק הים נבקע, אלא כל המים שבעולם נבקעו:

כיון שהרים משה ידו על הים נבקע שנאמר ויבקעו המים אינו אומר ויבקע הים אלא ויבקעו המים מלמד שכל המים שהיו בכל המעיינות ובבורות ובכל מקום נבקעו שנאמר ויבקעו המים, וכן בשעה שחזרו חזרו כל המים.

          מדוע היה צורך שכל המים שבכל העולם ייבקעו? מדוע כל המכות שהיו במצרים היו מכות מקומיות ורק בקריעת ים סוף המכה שבו ה' הכה את המצרים השפיע על העולם כולו?

ושאלה אחרונה: יש מחלוקת בפוסקים האם יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בסיפור קריעת ים סוף. המגן אברהם (סז,א) סובר שכן, ואילו רבי עקיבא איגר והחתם סופר סוברים שלא. לכאורה קשה על שתי השיטות המגן אברהם: על המגן אברהם קשה – לכאורה יציאת מצרים באמת איננה קשורה כל כך לקריעת ים סוף, וקריעת הים הייתה רק אילוץ שנוצר. הראיה: ביציאת מצרים הקב"ה דיבר על האמונה שתתעורר בעם ישראל ושצריך להעביר אותו מדור לדור "כי ישאלך בנך", ואילו בקריעת ים סוף לא כתוב שה' אמר שבני ישראל יאמינו לו יותר (על אף שדווקא בקריעת ים סוף נאמר "ויאמינו בה' ובמשנה עבדו). על שיטת רבי עקיבא איגר והחתם סופר לכאורה קשה, שבעל ההגדה כן הכליל את קריעת ים סוף בניסים שאירעו לעם ישראל.

המעבר שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף

            על מנת לענות על השאלות ששאלנו יש צורך להבין את הקשר שבין יציאת מצרים לקריעת ים סוף. המדרש (שמות רבה יט,ז) כתב:

ולא יראה לך שאור שבעת ימים, כנגד ז' ימים שבין הגאולה לקריעת ים סוף. כשם שבתחלה הם ז' ימי בראשית וכשם שהשבת מתקיימת אחד לז' ימים כך יהיו אלה שבעת ימים מתקיימים בכל שנה ושנה.

            מדברי המדרש עולה, שיש קשר בין שבעת ימי בריאת העולם לשבעת הימים שעברו בין יציאת מצרים לקריעת ים סוף. בהגדה של הרב אשר וייס שליט"א, מובאת הקבלה בין מאמרי הבריאה לבין יציאת מצרים. בהגדה של מו"ר הגר"א שפירא מובא בשם הקדמונים[1] שעשרת המכות נועדו לתקן את עשרת המאמרות שבבריאת העולם, שהתקלקלו לאורך הדורות.

            כדי להסביר את הדברים יותר לעומק, עלינו להבין את עניין הגלות והגאולה ממנה. המהר"ל (נצח ישראל פרק א):

כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי.

          ממילא, הגאולה מהגלות מהווה את החזרה לסדרי בראשית, מעין חזרה על בריאת העולם עצמה, כאשר נוסף העניין של חזרת עם ישראל למקומו.

            היסוד שרואים הוא שהניסים של יציאת מצרים היו שינוי גדול ממנהג הטבע, עד כדי שהחרטומים נכנעים מהר ואומרים "אצבע אלוקים היא". השינוי הגדול ממידת הטבע מכניסה בלב של כל אחד את האמונה הגדולה בה', עד שריה"ל פתח את דברי החבר בספר הכוזרי בכך שהוא מאמין בה' שהוציא את עם ישראל ממצרים. לא ניתן להתכחש לעוצמה הזו. ביציאת מצרים אמנם היה לפעמים שימוש במטה או זריקת פיח כבשן לשמים, אבל ברור שהכל היה אלוקי, בדיוק כמו שהיה בבריאת העולם.

            שונה הדבר בקריעת ים סוף. אמנם היה פלא גדול בקריעת הים, אבל הקב"ה מראש הטביע את הנס מלכתחילה בטבע העולם. המדרש (בראשית רבה בראשית ה,ה) מלמד אותנו שכבר בבריאת העולם, עוד לפני בין השמשות של השבת, הקב"ה התנה שהטבע ישתנה לפעמים:

אמר ר' יוחנן תנאין התנה הקדוש ברוך הוא עם הים שיהא נקרע לפני ישראל הדא הוא דכתיב (שמות יד) וישב הים לאיתנו לתנאו שהתנה עמו, אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה הקדוש ברוך הוא אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד (ישעיה מה) אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי מידי נטו שמים וכל צבאם צויתי, צויתי את הים שיהיה נקרע לפני ישראל, צויתי את השמים ואת הארץ שישתקו לפני משה שנאמר האזינו השמים וגו', צויתי את השמש ואת הירח שיעמדו לפני יהושע שנאמר (יהושע י) שמש בגבעון דום, צויתי את העורבים שיכלכלו את אליהו שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו וגו', צויתי את האור שלא תזיק לחנניה מישאל ועזריה, צויתי את האריות שלא יזיקו את דניאל, צויתי את השמים שיפתחו לקול יחזקאל שנאמר (יחזקאל א) נפתחו השמים וגו', צויתי את הדג שיקיא את יונה שנא' (יונה ב) ויאמר ה' לדג ויקא את יונה.

יש הבדל בין הניסים שהוזכרו במשנה במסכת אבות לבין הניסים שהוזכרו במדרש. מעבר לזמן שבו נבראו הניסים, במשנה הם נבראו בערב שבת בין השמשות, ובמדרש הם נבראו כבר בששת ימי הבריאה, יש הבדל נוסף: במשנה לא כתוב עבור מי נעשה הנס ובמדרש הדבר מוזכר. מה פשר השינוי הזה? נראה שניתן לענות על כך על פי דברי אור החיים (שמות יד,כז):

אכן תנאי זה הוא בכלל התנאים שהתנה ה' על כל מעשה בראשית להיות כפופים לתורה ועמליה ולעשות כל אשר יגזרו עליהם וממשלתם עליהם כממשלת הבורא ברוך הוא, ולזה תמצא כמו כן בשמים ובארץ ובכוכבים ובשמש וירח שלטו עליהם הצדיקים יחידים ואין צריך לומר מרובים כאשר חקק ה' להם בעת הבריאה.[2]

            מדבריו של אור החיים ניתן ללמוד פשט חדש בדברי המדרש. כוונת המדרש איננה לומר שהקב"ה קבע רשימה של תנאים בבריאת העולם שהים יסכים להיחלק וכו', אלא שהקב"ה קבע תנאי במעשה בראשית שכל הטבע יהיה כפוף לתורה ועמליה, שהים יבקע בפני משה וישראל, שהשמש תעמוד ליהושע כשירצה, ואם יהושע היה רוצה במקום להעמיד את השמש לעשות משהו אחר – גם היה יכולת בידו. כלומר: הניסים שהקב"ה ברא בבין השמשות, הם ניסים שאמורים לקרות בכל מקרה דווקא באופן שהם התקיימו, והניסים שהקב"ה התנה במעשה בראשית הם בעצם כללים שהטבע ל מעשה בראשית כפוף לעמלי התורה, ובכוחם לשנות סדרי בראשית.

            כיוצא בדבר הסביר המהר"ל את הסיבה שנבקעו כל המין שבעולם בקריעת ים סוף (גבורות ה' מב):

דרשו רז"ל ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים כל מימות שבעולם נבקעו, וזה תבין ממה שבארנו לך כי כאשר נבקעו המים אז היו ישראל מושלים לגמרי על הטבע, ונעשו קדושים נבדלים והיו קדושים לה' כמו שהתבאר למעלה. ומפני זה היה קריעת ים סוף מצד המים בלבד לא מצד הים, כי ראוי שיהיו המים נבקעים ביום שביעי של פסח ואז יצאו ישראל לגמרי להיותם מושלים על מדת המים שהם חומרים בכללם, לכך כל המים בעולם נבקעו. ואלו לא נבקע רק הים לא היה הממשלה לישראל רק על הים ולא על כל מדת המים, אבל ישראל היו מושלים על כל המים לכך כל המים שבעולם נבקעו.

          קריעת ים סוף איננה רק הטבעת המצרים, אלא מסירת השלטון לעם ישראל. אם רק ים סוף היה נבקע, השלטון של עם ישראל היה מקומי. אבל לאחר שנבקעו כל המים שבעולם, יש לעם ישראל, העם שמקבל את התורה, שלטון גמור על הטבע.

            זה המעבר שבין יציאת מצרים שהיא בעצם מעין בריאת עולם חדשה, שידוד מערכות הטבע, לבין קריעת ים סוף שאמנם היה שם שינוי של הטבע, אך שינוי זה שינוי בתוך כללי הטבע. הרבה פעמים אנחנו מחכים לניסים גדולים כדי להוכיח את אמונתנו, אנחנו מחפשים שינוי של הטבע, של השגרה. אבל הגדולה היא לראות דווקא בטבע את יד ה'.

תשובות לשאלות

          שאלנו מדוע ה' אמר לעם ישראל שיפסיקו לזעוק אליו. ה' בעצם אמר לעם ישראל שהטבע משועבד להם, הם יכולים לעבור בים בלי להתפלל אליו, כיוון שכבר קבוע בבריאת העולם שהים אמור להיבקע מפניהם. זו גם הסיבה שהתורה לא האריכה במכות שהיו על הים – הן יצאו מהטבע, בעוד מכות מצרים היו כולן על ידי ניסים של שינוי מהבריאה. חג הפסח הוא החג היחיד שבו יש קדושה של היום השביעי, משום שהקדושה נועדה לחגוג סוג חדש של עשיית ניסים – ניסים מתוך הטבע.

            הרמב"ן מסביר את הפסוק ממנו עולה לכאורה שיש חובה לאכול מצה רק שישה ימים באופן אחר. הוא מסביר ששת הימים הראשונים צריך לאכול מצות, וביום השביעי לא רק שצריך לאכול מצות, אלא צריך לעשות עצרת לה' אלוקיך, והוא מדגיש שרק בדברי התורה על היום השביעי, התורה אסרה עשיית מלאכה (בפרשת ראה לא כתוב שהיום הראשון של פסח אסור בעשיית מלאכה). התורה רצתה להדגיש את הקדושה המיוחדת של היום השביעי, היום של ההנהגה על פי התורה, עד כדי שהוא כביכול קדוש יותר מששת הימים הראשונים.

            המחלוקת בין המגן אברהם לבין ר' עקיבא איגר והחתם סופר מונח בדיוק על הל עניין זה. לפי המגן אברהם, קריעת ים סוף היא המשך ישיר וטבעי ליציאת מצרים, הכוח להגיע אל השליטה בטבע נובע מהמדרגה הקודמת של יציאת מצרים המסמלת את בריאת העולם. לפי ר' עקיבא איגר והחתם סופר, יציאת מצרים כוללת רק את הניסים שמעל הטבע ולא את הניסים שבתוך הטבע.

            וממילא ניתן להסביר את הגמרא במסכת ברכות. הגר"א (בחידושי האגדות שלו) אומר שהכוונה האלוקית הייתה שההבטחה של היציאה ברכוש גדול הייתה אמורה להתקיים רק בקריעת ים סוף על ידי הביזה שהייתה על הים, והקב"ה ביקש שבני ישראל ייצאו גם ממצרים ברכוש גדול רק כדי שאברהם אבינו לא יתלונן כלפי ה', וזה עונה גם על המשל שבני ישראל רצו שייצאו מיד למצרים ולא לחכות לים, כשם שהאסיר מעדיף לצאת מיד ללא מענק שחרור. בעצם הקב"ה תכנן שיהיה שלב נוסף, חדש וחזק יותר של קריעת ים סוף, שבה לעם ישראל, למשה רבינו, יש שליטה על הטבע, דבר שלא היה יכול להתקיים במצרים, אלא היה חובה שיעברו שבעת ימי הבריאה, שבעה הימים שבהם עם ישראל יצא ממצרים, עד שעם ישראל יוכל להגיע למדרגה זו.  

[1] מובא למשל בשפת אמת בא תרל"א.

[2] בהמשך דבריו כתב אור החיים הקדוש שהים לא רצה להיבקע מכיוון שעדיין לא ניתנה התורה.