השמחה בחג הסוכות

ב"ה

מצוות השמחה בחג הסוכות

הציווי על השמחה בחג        

פעמיים בתורה מופיע עניין השמחה בחג הסוכות. פעם ראשונה בפרשת המועדות בספר ויקרא (כג,מ):

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.

            פעם שניה בפרשת המועדות בסוף פרשת ראה (טז,יד). לצורך המשך הבירור נביא  כבר עתה את כל פרשת המועדות המופיעה שם:

שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה: וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַה' אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלְךָ שִׁבְעַת יָמִים וְלֹא יָלִין מִן הַבָּשָׂר אֲשֶׁר תִּזְבַּח בָּעֶרֶב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַבֹּקֶר: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ מוֹעֵד צֵאתְךָ מִמִּצְרָיִם: וּבִשַּׁלְתָּ וְאָכַלְתָּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ וּפָנִיתָ בַבֹּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ: שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה: שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת: וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

            אלא שיש הבדלים בין הציוויים, נמנה כמה מהם:

• בשמחה שבספר ויקרא, מוזכר שהשמחה היא "לפני ה'", לכאורה בבית המקדש, בעוד שהשמחה המוזכרת בספר דברים לא מוזכר בית המקדש.
• השמחה הכתובה בספר ויקרא היא שמחה ייחודית לחג הסוכות, ולא מוזכרת שמחה באף אחד מהמועדים האחרים. לעומת זאת, בפסוקים שבספר דברים, מוזכרת השמחה בחגים האחרים, אלא שהתורה לכאורה חילקה בין השמחה שבפסח ושבועות (בפעם הראשונה שמוזכרת השמחה) לבין השמחה בסוכות (שמוזכרת פעמיים אחרי כן).
• בשמחה בחג הסוכות בספר ויקרא מוזכרת שמחה פעם אחת, בעוד שבשמחה המוזכרת בספר דברים מוזכרת שמחה פעמיים.

סתירה לכאורה בדברי הרמב"ם

בנוסף לשאלות שעולות מן הפסוקים, יש שאלה שעולה מדברי הרמב"ם, שלכאורה סותר את עצמו בעניין השמחה בחג הסוכות. במקום אחד (לולב ז,יג) הוא לומד מהפסוק בספר ויקרא את חובת נטילת ארבעת המינים בבית המקדש:

מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר "ולקחתם לכם ביום הראשון", ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים", חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר.

          מצד שני, בסוף הלכות לולב (ח,יב-טו), למד הרמב"ם מהפסוק "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" את עניין שמחת בית השואבה:

אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן, בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים". וכיצד היו עושין? ערב יום טוב הראשון היו מתקנין במקדש מקום לנשים מלמעלה ולאנשים מלמטה כדי שלא יתערבו אלו עם אלו, ומתחילין לשמוח ממוצאי יום טוב הראשון, וכן בכל יום ויום מימי חולו של מועד מתחילין מאחר שיקריבו תמיד של בין הערבים לשמוח שאר היום עם כל הלילה. והיאך היתה שמחה זו, החליל מכה ומנגנין בכנור ובנבלים ובמצלתים וכל אחד ואחד בכלי שיר שהוא יודע לנגן בו, ומי שיודע בפה בפה, ורוקדין ומספקין ומטפחין ומפזזין ומכרכרין כל אחד ואחד כמו שיודע ואומרים דברי שיר ותושבחות, ושמחה זו אינה דוחה לא את השבת ולא את יום טוב. מצוה להרבות בשמחה זו, ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם האנשים והנשים כולן באין לראות ולשמוע. השמחה שישמח אדם בעשיית המצוה ובאהבת האל שצוה בהן, עבודה גדולה היא, וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להפרע ממנו שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב".

            הרמב"ם מביא את הפסוק "ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" כמקור לקיום שמחת בית השואבה, על אף שהגמרא מעולם לא השתמשה בפסוק זה כדי לתאר את שמחת בית השואבה, אלא כמקור לקיום מצוות לולב במקדש כפי שהרמב"ם עצמו כתב לעיל בפרק ז. כמו כן, הרמב"ם קשר את השמחה בסוכות לשמחה שיש בכל המצוות, כשהביא כמקור את הפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב". מדוע קשר הרמב"ם בין השמחה שבכל יום למצוות סוכות, ואם קיימת מצווה בכל יום בקיום המצוות, מדוע צריך ציווי מיוחד על כך בחג הסוכות?

שמחה חיצונית שמובילה לשמחה פנימית

            נראה לעניות דעתי שיש יסוד בפסוקים בתורה ובדברי הרמב"ם שניתן להסביר על פיו את כל השאלות ששאלנו. שאלו פעם את מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל, איך חז"ל אמרו שבית המקדש הראשון נחרב על שלושת העברות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ובית המקדש השני נחרב על שנאת חינם, הרי התורה כתבה שהגלות באה "תחת אשר לא עבדתם את ה' אלוקיכם בשמחה". מו"ר ענה שהיסוד היה שלא עבדו בשמחה, והחטאים היו ביטוי חיצוני לחוסר השמחה. הוי אומר: יהודי שמח לא יחטא.

            התורה ציוותה על השמחה בכל החגים, וחז"ל גם אמרו שהשמחה היא בבשר ויין. אבל בחג הסוכות יש מצווה מיוחדת, לעשות מעשים חיצוניים שיגבירו את השמחה הפנימית. בפסוקים שבספר ויקרא, התורה ציוותה ליטול ארבעת המינים, המסמלים דברים רבים (חלק מהם ציינו בהקדמה לספר אוצר ההדר) ונציין רק שלושה מהם: את האחדות בעם ישראל, את הורדת המים על ידי הקב"ה (כל המינים זקוקים למים רבים כדברי הרמב"ם), ואת יישוב ארץ ישראל. יהודי אמור לעלות לבית המקדש בחג הסוכות ולחגוג כל אחד מהדברים האלה. התורה ציוותה לחגוג בבית המקדש את השמחה על כל אלה עם סמלים שהם לכאורה חיצוניים, ארבעת המינים.

            אולם, יש תקופות שאין בית מקדש לדאבוננו. גם כאשר בית המקדש היה בנוי, היו יהודים שלא היו יכולים לעלות ולחגוג בבית המקדש. ויש גם יהודים שלצערנו אינם מתחברים למעשי המצוות, ובכל זאת צריך לחזק אצלם את השמחה. התורה עדיין ציוותה ליטול את ארבעת המינים, אך אינו דומה מעמד נטילת ארבעת המינים בבית המקדש, את השמחה, ההתעלות שהייתה שם, לנטילת ארבעת המינים בגבולין. למקרים כאלה, התורה ציוותה שאדם יחגוג את אסיפת התבואה, את סיום עבודת הקרקע לשנה זו, את התוצאות של ברכת ה' בתבואתו.

            אך מה יעשה אדם שלא עולה לבית המקדש לחגוג ומצד שני גם אין ברכה בתבואתו, או שאיננו חקלאי. הציווי "והיית אך שמח" חל גם עליו, הוא צריך למצוא משהו אחר שישמח אותו, מעשה חיצוני שיגביר אצלנו את השמחה, כי השמחה בחג מוכרחת לבוא, בין על ידי קיום מצוות ארבעת המינים בבית המקדש, בין על ידי השמחה על אסיפת התבואה ואם שני אלה אינם רלוונטיים אליו, אז על ידי משהו אחר. "והיית אך שמח". זאת בניגוד לחגים האחרים שהשמחה באה לידי ביטוי בדברים מאוד מוגדרים, שאמורים להגביר את השמחה, אך אין דרישה מיוחדת של התורה למצוא אפיקים אחרים להגביר את השמחה.

            לכן הרמב"ם קושר בין השמחה של ארבעת המינים, שמחת בית השואבה והפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה". סוכות הוא זמן להגברת השמחה, למצוא כל מיני סיבות להגברת השמחה לכל השנה, כדי לא להגיע לעבודת ה' בעצבות. שמחת בית השואבה שמי שלא ראה אותה לא ראה שמחה מימיו, למרות שבבית המקדש קיימו לאורך השנה מצוות רבות וחשובות, אבל כל שמחה שקשורה לחג הסוכות, צריכה לקבל תוספת מוגברת, ומשמחה זו תגבר השמחה בשנה כולה.

            יה"ר שנזכה לעבודת את ה' מתוך שמחה בבית המקדש עוד השנה. עוד לא מאוחר!