האם דניאל היה נביא

ב"ה

האם דניאל היה נביא:

הקדמה:

            עשרים וארבעה כתבי הקודש מחולקים לשלש דרגות שונות: תורה, נביאים וכתובים. בספר אוצר מפרשי התנ"ך על ספר יהושע, הרחבנו במשמעות של החלוקה הזו, עיין שם.

למרות שבספר דניאל יש מראות העוסקות בעתיד להתרחש בעולם, אנשי כנסת הגדולה כללו את ספר דניאל בין ספרי הכתובים. האם זה היה בגלל שדניאל לא היה נביא או שמא היו סיבות אחרות להכללתו של ספר דניאל כספר בין הכתובים ולא בין הנביאים? נשתדל להגיע להגדרת הנבואה על פי שיטות שונות אצל רבותינו ועל פי המסקנות נענה על השאלה האם דניאל אכן היה נביא.

אין להסיק שדניאל איש חמודות איננו נביא, מכך שספרו, ספר דניאל, נכלל בין ספרי הכתובים ולא בין ספרי הנביאים. יש האומרים שדוד המלך היה נביא[1] ולמרות זאת כל דבריו שמופיעים בתנ"ך, נמצאים בספר תהילים הנכלל בין ספרי הכתובים. גם שמואל הנביא שכתב את ספרו (ספר שמואל), שנכלל בין הנביאים, כתב גם את מגילת רות שנכללת בין הכתובים. ירמיה הנביא שכתב את ספרו (ספר ירמיה) שנכלל בין ספרי הנביאים, כתב גם את מגילת איכה הנכללת בין הכתובים.[2] מכאן, שאין להסיק שדבריו של דניאל לא נאמרו על פי נבואה, רק בגלל שספרו לא נכלל בין ספרי הנביאים.

יתירה מכך. חז"ל אומרים שספר דניאל נכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה:

אנשי כנסת הגדולה כתבו יחזקאל ושנים עשר, דניאל ומגילת אסתר.[3]

וכתב שם רש"י:

חגי זכריה ומלאכי זרובבל ומרדכי וחבריהם.[4]

משמע, שאנשי כנסת הגדולה (שביניהם היו כמה נביאים, כמו שרש"י מונה ביניהם את חגי, זכריה ומלאכי), כתבו ספרים שונים. חלק מהם נכללו בין ספרי הנביאים (כתרי עשר) וחלק מהם נכללו בין ספרי הכתובים. משמע, שזהות הכותב איננה קובעת האם ספר מסוים ייכלל בין ספרי הנביאים או בין ספרי הכתובים. גם ספר דניאל נכתב על ידי חגי, זכריה, מלאכי (ואנשים נוספים), ובכל זאת הוא לא נכלל בין ספרי הנביאים.

שיטת חז"ל במסכת מגילה:

            על מנת לדון בשאלה האם דניאל היה נביא, עלינו ללמוד שתי סוגיות קצרות בגמרא במסכת מגילה. הסוגיא הראשונה, משווה בין דניאל לבין חגי זכריה ומלאכי, ומביאה מעלה מיוחדת אצל כל אחד מהם, מעלה שאין אותה אצל האחרים:

"וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". מאן נינהו אנשים? (מיהם האנשים שהיו עם דניאל ולא ראו את המראה?) אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי. אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מינייהו (הוא, דניאל, עדיף מהם, מחגי זכריה ומלאכי, והם עדיפים ממנו). אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא (הם עדיפים עליו משום שהם נביאים והוא איננו נביא). איהו עדיף מינייהו דאיהו חזא ואינהו לא חזו (הוא עדיף עליהם משום שהוא ראה את המראה והם לא ראו את המראה).[5]  

            לפני שנסביר את הגמרא על פי השיטות השונות, ניתן כבר עתה לדלות יסוד חשוב בענייני נבואה. לא ניתן להגדיר נביא כאדם שיודע את כל העתידות. מדברי הגמרא עולה בפירוש שחגי, זכריה ומלאכי היו נביאים, ובכתבי הנביאים יש בידינו שלשה ספרי נבואה מהם, ובכל זאת הם לא ראו את המראה שדניאל ראה. משמע, שנביא איננו יודע את כל העתידות.

יסוד זה מוכח ממקרא מפורש ונלמד מהנביא אלישע. לאחר שמת בנה של האישה השונמית, הבן שאלישע הבטיח לה, האישה השונמית התייצבה לפני אלישע על מנת להתלונן על מיתת בנה. גיחזי, נערו של אלישע, רצה להדוף את האישה השונמית, אך אלישע מנע ממנו מלעשות כן. כך כתוב בנביא:

וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַיקֹוָק הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי:[6]

            אלישע שהיה תלמידו של אליהו הנביא וביקש שתשרה עליו פי שניים מרוחו[7] לא ידע מדוע באה אליו האישה השונמית. מכאן, שלא ניתן להגדיר נביא רק כאדם שיודע את כל מה שעתיד לקרות.

            היסוד נכון גם בכיוון ההפוך. דניאל ראה את המראה המספר על העתיד לקרות, ובכל זאת לפי הגמרא איננו מוגדר כנביא. לא כל אדם שיודע את העתידות מוגדר כנביא. הנחה זו מבוססת גם היא על מקרא מפורש:

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת: וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם: לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:[8]

            אין כאן המקום להרחיב בעניין ההתייחסות של חז"ל לאנשים עם כוחות מסטיים.[9] לעניינו נביא רק את דברי הרמב"ן על אתר, שמתייחס לעובדה שהתורה קראה בשם נביא לאדם שהביא אות או מופת לעבוד עבודה זרה:

יקראנו הכתוב "נביא" על פי עצמו, שיאמר הוא השם דבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן.

ויתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני. ויקראו לו הפילוסופים "כהי"ן", ולא ידעו סיבת העניין אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש בהתבודדה תדבק בשכל הנבדל ותתכוון בו. והאיש הזה יקרא "נביא" כי מתנבא הוא, ועל כן יבא האות והמופת אשר יאמר אליך.[10]

            לפי הפירוש הראשון של הרמב"ן, אין האדם הקורא לעבוד עבודה זרה מוגדר כנביא, אלא שהתורה אמרה שהוא נביא "לשיטתו". אותו אדם טוען שהוא נביא, אך התורה איננה חושבת אותו ככזה, אלא רק ציינה שהוא עצמו טוען שהוא נביא. לפי פירוש זה, ברור הדבר שגם אדם שעושה אותות ומופתים ואומר עתידות איננו מוגדר כנביא.

לפי פירושו השני של הרמב"ן, הכוונה לאדם עם כוחות מיסטיים שבאמת מגלה עתידות (על ידי התבודדות והידבקות בשכל הנבדל). אולם, גם לפי פירושו השני של הרמב"ן, האדם האומר את העתידות איננו מוגדר כנביא. ה' נתן לאדם זה כוח לומר את העתידות על מנת לנסות את בני ישראל, והוא יכול לעשות אותות ומופתים, לומר את העתידות, אך אין הוא נכלל ברשימת הנביאים שניבאו לבני ישראל, אלא הוא חייב מיתה. זאת למרות שבפועל הוא אמר דברים שעתידים לקרות.

            מכאן, שלא ניתן להגדיר נביא כאדם שיודע את העתידות, וגם אין להגדיר כל אדם שיודע את העתידות כנביא.

שיטת רש"י:

            בפירושו לגמרא שהובאה לעיל (שהיא כאמור הסוגיא הראשונה ממסכת מגילה שבה אנו עוסקים), הסביר רש"י את ההבדל בין חגי זכריה ומלאכי לבין דניאל:

שנתנבאו לישראל בשליחותו של מקום, והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה.[11]

            ההבדל בין דניאל לחגי זכריה ומלאכי איננו בידיעת העתידות, אלא בשליחות. חגי זכריה ומלאכי התנבאו לישראל – הם אמרו לישראל את דברי נבואתם, ואילו דניאל לא אמר לבני ישראל שום דבר נבואה. יוצא לפירוש רש"י שההגדרה של נביא היא אדם שמשמיע לבני ישראל (או לגויים) דברי נבואה בשליחות של ה'.

            ההגדרה של רש"י לנביא כאדם שצווה על ידי ה' לומר לבני ישראל דברי תוכחה, תואמים את פירושו למילה "נביא" בפירושו לתורה. כאשר משה רבינו סירב ללכת לפרעה משום שהוא איננו איש דברים, ה' אמר לו שאהרון אחיו יהיה זה שיאמר את הדברים בפני פרעה. כך כתוב שם בפסוק:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:[12]

            תיאור אהרון כנביא מפורש על ידי רש"י כך:

כתרגומו מתורגמנך, וכן כל לשון נבואה אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת (ישעיה נז יט) ניב שפתים ...[13]

ניתן אולי לדייק את הדיוק הבא בדברי רש"י. ה' יתברך העמיד את משה רבינו במדרגה של שופט ורודה (כך פירש רש"י את הביטוי אלוהים המופיע בפסוק). אהרון מוגדר "כנביאיך" של משה – ולא של ה'. הוי אומר: הנביא הוא שאומר לאחרים את דבר המושל. אם הדיוק נכון, אין הנביא חייב לומר דווקא את דבר ה', אלא כל אדם שהולך ומוכיח אחרים בשם סמכות גבוהה יותר נקרא נביא. הדברים נאמרים בהסתייגות, היות ומשה אמר לאהרון לומר את דבר ה' שנאמר לו עצמו, וממילא ייתכן שאין אפשרות על פי רש"י לקרוא לאדם בשם נביא אם הוא אינו אומר את דבר ה'. אולם, ההטיה בפסוק של "נביאיך" אולי מלמד שהדיוק נכון, ושהכוונה היא שאהרון הוא נביא שנשלח להוכיח את פרעה בשליחותו של משה.

אולי ניתן לחזק את הדיוק מדבריו של החתם סופר בתשובותיו, שם הוא עוסק בהלכות גיטין בעניין שני שמות שונים שיש לאדם. במהלך תשובתו הוא מתייחס לשמות שונים שבהם נקראו הנביאים, והוא כותב את הדברים הבאים:

... אלא השם אחד ונקרא על שני אופנים אצל בעלי הלשון. וזכר קצת לדבר, כי לנביא היום יקרא לפנים "רואה" לא יתכן על הגוף הנוכחי, כי הנביא היום לא היה בעולמים אשר לפנינו, וגופו של זה לא נקרא רואה מעולם. אך על השם קאי, הואיל והכוונה אחד, דשם נביא מורה על שהוא ניב שפתים שלוח לרבים, ופירש"י פרידיקא בלע"ז, ולפנים היה נקרא רואה על שם חזיונותיו. והואיל והענין אחד, קאמר על השם יקרא לפנים.

ולפי עניות דעתי, בא זה ההשתנות על פי מה שכתב אברבנאל במעייני הישועה, דמה שאמרו חז"ל דניאל לאו נביא, דכל שאינו משולח לרבים, הגם שהוא חוזה, לא יתואר נביא עיין שם. ועל כן נראה לומר מימות שמואל הנביא ואילך שהיה חזון נפרץ לרבים, ובני הנביאים רבו כמו רבו, וכולם בעלי רוח הקודש, אבל לא נביאים משולחים, על כן להפריד ביניהם ובין המשולח לרבים, קראוהו בפרטי נביא. מה שאין כן קודם שמואל, ובזמנו אין חזון נפרץ רק לפרקים, מי ששלחוהו ה' כגון "ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים", היה די בקוראי שמו "רואה" שהוא שם יותר עצם כמובן, מכל מקום יש קצת זכר לדבר הנזכר לעיל.[14]

בספר שמואל כתוב שלפני תקופתו של שמואל, היה הנביא נקרא בשם "רואה". החתם סופר סבור ששם זה מתאים יותר לתיאורו של אדם שזכה להתגלות של ה', כיוון שהוא מתאר את הפעולה שנעשתה – ראיית השכינה. בתקופה שקדמה לשמואל, היה מאוד נדיר למצוא אדם שנשלח מאת ה' להוכיח את בני ישראל, וממילא כל מי שזכה להתגלות של ה' נקרא בשם "רואה", בין אם אותו אדם שזכה להתגלות השכינה נשלח להוכיח אחרים או לא. החל מתקופתו של שמואל, חזון הנבואה הפך לנפוץ. מתקופה זו ואילך, היו רבים שזכו להתגלות השכינה ונשלחו על מנת להוכיח את בני ישראל. ממילא נוצר צורך לבידול בין שמו של אדם שזכה להתגלות השכינה ולא נשלח להוכיח אחרים (שעדיין נקרא "רואה" גם לאחר תקופתו של שמואל), לבין שמו של אדם שזכה להתגלות שכינה ונשלח להוכיח אחרים (מעת תקופתו של שמואל נקרא בתואר החדש – "נביא"). 

ברור הדבר שהחתם סופר איננו מתכוון לכך שמעת תקופתו של שמואל הומצא תואר חדש. ראינו לעיל שהתואר נביא מופיע כבר בתורה. אף על פי כן, תואר זה, לפי החתם סופר, לא שימש לתיאור אדם שזכה להתגלות של ה', אלא לאדם שהלך לדבר עם אחרים. רק לאחר תקופתו של שמואל, כשעלה הצורך בתואר נוסף כדי לתאר את ה"רואים" שנשלחו להוכיח אחרים, לקחו את התואר "נביא" שבמקור נועד לתאר דיבור של אדם, והשתמשו בו גם כדי לתאר אדם שזכה להתגלות השכינה שנשלח להוכיח אחרים.

דברי רש"י מחדדים גם את ההסבר שראינו לעיל, שנביא איננו דווקא אדם המדבר על העתיד לקרות. בפירושו לתחילת אותו העמוד[15] כתב רש"י שבספר דניאל כתובים עניינים העוסקים בעתיד לבוא על בני ישראל. אבל דניאל לא צווה על ידי ה' לומר את דברי הנבואה אל בני ישראל ולכן הוא איננו מוגדר כנביא. גם כאן אנו רואים שעיקר הגדרת הנביא הוא אמירת דברים אל אחרים.

לפני שנמשיך לדון בדבריו של רש"י, נביא את דבריו של הרב יצחק הוטנר בספרו פחד יצחק, המגדיר את ההבדל בין ספרים שנכללו בין ספרי הנביאים לבין הספרים שנכללו בין ספרי הכתובים.[16] כך מסביר הרב הוטנר את ההבדל:

אמנם נראה לנו להעמיד כאן את היסוד של ההבדל בין קדושת ספרי הנביאים לקדושת ספרי הכתובים. יסוד זה מצטרף הוא משתי הנחות. ההנחה הראשונה היא כי ספרי הנביאים נועדו מתחילתם לשם אמירת הנבואה שבהם והשמעתם בקהל. ולא עוד, אלא שעצם התואר נביא נולד מגזירת ניב שפתיים, והיינו מפני שמתחילתם נתגלו החזיונות לנביאים בתורת שליחות לישראל, ורק לאחר שנאמרו, נסדרו לכתיבה בתורת כתבי הקודש. מה שאין כן ספרי הכתובים, שהם נועדו מתחילתם רק לשם כתיבה, ומעולם לא היה מעניינם לבוא לכלל דיבור. ובדרך דוגמא: ירמיה נצטווה על השמעת נבואתו וזו הייתה עיקר שליחותו, ואילו דוד המלך לא הייתה חובה עליו לעולם להשמיע מזמוריו בקהל.

היסוד אותו מלמד אותנו הפחד יצחק הוא שהכתוב בספרי הנביאים ניתנו בתחילה להיאמר אל העם או אל המלך. לאחר מכן, כתבו את הנבואות שיש בהם תועלת לדורות הבאים. לעומת זאת, הכתוב בספרי הכתובים נועד מלכתחילה כדי להיכתב ולא כדי להיאמר. כאשר דניאל כתב את ספרו, הוא כתב את הדברים מלכתחילה כדברים כתובים והם אינם נכללים בכלל "ניב שפתיים" שמאפיינים את דברי הנביאים. לכן, דניאל לא הוגדר כנביא.

אלא שקשה לכאורה על דברי רש"י מהסוגיא השנייה במסכת מגילה הקשורה לענייננו:

תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה ... כדתניא: הרבה נביאים עמדו להם לישראל, כפלים כיוצאי מצרים, אלא, נבואה שהוצרכה לדורות - נכתבה, ושלא הוצרכה - לא נכתבה.[17]    

            הגמרא אומרת שהיו לבני ישראל נביאים רבים – כפליים כיוצאי מצרים. מחישוב פשוט עולה שהיו כמה וכמה מיליונים של נביאים – על פני תקופה של כאלף וחמש מאות שנה. מתקופת האבות ועד לביטול הנבואה בתחילת ימי בית המקדש השני, עמדו לבני ישראל לפחות מיליון ומאתיים אלף נביאים. מו"ר הגר"א שפירא היה אומר שעולה מהגמרא, שכמו שהיום יש רב על כל עיר ועיר, כך בתקופה שהייתה נבואה, היה נביא בכל עיר ועיר. אלא שבפועל, נכתבו רק חלק מהנבואות, כך שבסך הכל נכתבו נבואותיהם של ארבעים ושמונה נביאים. רש"י במקום מונה את ארבעים ושמונה הנביאים:

ללמוד תשובה או הוראה, וכל הנך ארבעים ושמונה הוצרכו, ובהלכות גדולות מנויין מסדר עולם: אברהם יצחק יעקב משה ואהרן יהושע, פנחס ... אלקנה, עלי, שמואל, גד, נתן, דוד, שלמה, עידו ... קרא אל המזבח בבית אל, מיכיהו בן ימלה בימי אחאב, עובדיה, אחיה השילוני, ויהוא בן חנני בימי אסא, עזריה בן עודד, חזיאל [הלוי] מבני מתניה, אליעזר בן דודו ממורישה – כולן בימי יהושפט, בדברי הימים (ב' יט), ובימי ירבעם בן יואש הושע עמוס, ובימי יותם מיכה המורשתי, ובימי אמציה – אמוץ ... ואליהו ואלישע ויונה בן אמיתי, ישעיה, בימי מנשה – יואל נחום חבקוק, בימי יאשיה – צפניה, אוריה מקרית יערים, ירמיה בגולה – יחזקאל (יחזקאל ניבא בגולה באותה תקופה שירמיה ניבא בארץ ישראל), דניאל, בשנת שתים לדריוש – ברוך, נריה, שריה, מחסיה, חגי, זכריה מלאכי, ומרדכי בלשן, בסדר עולם.

ועל דניאל אמרינן לעיל אינהו נביאי ואיהו לאו נביא, אלא אפיק דניאל ועייל שמעיה שאמר לרחבעם אל תעלו ואל תלחמו עם אחיכם בני ישראל, שנים לא ידעתי.[18]

ראשית, רש"י מגדיר נבואה שנצרכה לדורות כנבואה שצריך ללמוד ממנה תשובה או הוראה. גם כאן, רש"י מגדיר את תפקיד הנביא כאדם שבא ללמד את בני ישראל דברי תשובה והוראה.

לאחר מכן עובר רש"י למנות את הנביאים על פי רשימה של בעל הלכות גדולות, כאשר בין השמות שנמנו מופיע שמו של דניאל. רש"י חולק על בעל הלכות גדולות וכותב שהגמרא הקודמת שראינו אמרה בפירוש שדניאל לא היה נביא, ולכן יש להוציא את דניאל מהרשימה ולהכניס במקומו את שמעיה.

אולם, בעל הטורי אבן מקשה על רש"י את הדברים הבאים:

פירש רש"י דאינהו נביאי שנתנבאו בשליחותו של מקום והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה. מפירושו משמע שהיה נביא אבל לא ניבא לאחרים. ואין הלשון משמע כן, אלא לא היה נביא כלל ולא נתייחד אליו הדיבור מפי הגבורה לעולם, וכל דברי העתידות בספר דניאל היו על ידי מלאך או חלום כדמפרש בקרא.

ורש"י בעצמו נראה שחזר בו דלקמן בפירוש (דף י"ד ע"א) דאמר ארבעים ושמונה נביאים נתנבאו לישראל, וחשב רש"י דניאל אחד מהן, ומסיים "ועל דניאל אמרו לעיל ואיהו לאו נביא, אלא אפיק דניאל ועייל שמעיה". ואי דניאל היה נביא אלא שלא נשתלח, אמאי אפיק דניאל, הא חשיב התם במ"ח נביאים הרבה שלא נשתלחו, כמו האבות דקחשיב להו ולא מצינו שנשתלחו.[19]

          הטורי אבן דקדק מלשונו של רש"י בפירושו לסוגיא הראשונה, שרש"י סבר שדניאל באמת היה נביא. לפי הבנתו, כשהגמרא אמרה שדניאל לא היה נביא, היא התכוונה לומר שדניאל לא נשלח בשליחות של נבואה. לפי זה מבין הטורי אבן, שגם רש"י סבר שדניאל נחשב לנביא!

            אלא שלפי הטורי אבן, משמע מלשון הגמרא שדניאל בכלל לא היה נביא משום שכל דבריו היו רק על ידי מלאכים או חלומות ולא על ידי גילוי שכינה. לפי הטורי אבן (ובהמשך נראה שזו דעת ראשונים נוספים), דברים שנאמרו על ידי מלאך, אינם מוגדרים כדברי נבואה. ממילא, כאשר הגמרא אמרה שדניאל לא היה נביא, היא לא התכוונה רק לומר שדניאל לא נשלח בשליחות של נבואה, אלא היא התכוונה לומר שהוא איננו נמנה בין הנביאים משום שדבריו נאמרו על ידי מלאך או בחלום.

            הטורי אבן ממשיך לטעון שרש"י בעצמו חזר בו בכך שבסוגיא השנייה, הוא הוציא מרשימתו של בעל הלכות גדולות את דניאל והכניס במקומו את שמעיה. משמע, שגם רש"י בפירושו לסוגיא השנייה סבר שדניאל איננו נמנה בכלל כנביא. יתירה מכך. בעל הלכות גדולות מנה בין הנביאים גם את האבות הקדושים שלא נשלחו בשליחות לבני ישראל. משמע, שהקריטריון של רש"י לנביא איננו שליחות לאחרים, וממילא הגמרא בסוגיא הראשונה לא התכוונה לומר שדניאל לא נחשב כנביא רק בגלל שהוא לא נשלח בשליחות אל אחרים.

            אלא שלפי הדברים שראינו, ייתכן שניתן לתרץ את הקושיא של בעל הטורי אבן. בעל הטורי אבן הבין ברש"י שהתואר "נביא" מתאר מעלה של אדם כלשהו. ממילא, לפי הבנתו, דניאל היה במעלה של נביא, אלא שהיה חסר לו תפקיד של נביא משום שהוא לא נשלח אל אדם אחר על מנת להוכיח אותו. אולם, כפי שראינו בדברי רש"י גם בפירושו לתורה וגם בדברי בעל הפחד יצחק, רש"י סבור שהתואר נביא מתאר תפקיד ולא מעלה, וממילא כל מי שלא ביצע תפקיד זה איננו מוגדר כנביא. אם נכונים דברינו, רש"י בכלל לא חזר בו בפירושו לסוגיא השנייה. מלכתחילה, גם בפירושו לסוגיא הראשונה, רש"י התכוון לומר שדניאל לא נכלל בתפקיד של נביא.

            כך גם משמע מדבריו של הנצי"ב על הסוגיא במסכת מגילה:

מאן ניהו אנשים זה חגי זכריה ומלאכי. הנה לפי הפשט המה חנניה מישאל ועזריה. אבל מדתמה על מה שלא ראו, מזה דרש שהמה חגי, זכריה ומלאכי שנשתלחו לישראל, ובזה לא ראו, אף על גב שהיה גם כן עניין להגיד לישראל. ודניאל אף על גב שלא נשתלח להגיד לישראל, ובזה הגיע אליו מראה להגיד לישראל.

וזהו כוונת רש"י ז"ל במה שכתב בד"ה דאינהו והוא לא נשתלח לישראל בשום נבואה. אבל אם היה נביא בפני עצמו או לא, זה אינו נוגע לעניין.

            הנצי"ב מתייחס תחילה לקושי שעולה לכאורה בדברי הגמרא. הרי הגמרא זיהתה את האנשים שהיו עם דניאל ואמרה שהם חגי זכריה ומלאכי, בעוד שלפי פשט הפסוקים הכוונה היא לחנניה, מישאל ועזריה. מדוע חרגה הגמרא מההבנה הפשוטה? מסביר הנצי"ב שדניאל ראה מראה שהיה בו עניין לישראל. מי שראה בתקופה זו את המחזות הללו ואמר אותם לבני ישראל, היו חגי זכריה ומלאכי, ולא חנניה מישאל ועזריה. לו האנשים בפסוק היו חנניה, מישאל ועזריה, דניאל לא היה צריך בכלל לומר שהם לא ראו את המראה – הרי הם לא ראו גם מראות אחרים, ולא היה שום חידוש בכך שהם לא ראו גם את המחזה הזה. אלא, שדניאל חידש בפסוק שאפילו חגי זכריה ומלאכי שהיו רגילים לראות מראות נבואה ולומר אותם לבני ישראל, לא ראו מראה זה. לעומתם, דניאל שלא היה רגיל לומר את דברי הנבואה לבני ישראל, כן ראה את המראה הזה, ולכן ראיית המראה על ידו היה בגדר חידוש.

            מסיים הנצי"ב את פירושו בקביעה שהגמרא בכלל לא התכוונה לדון במעלתו של דניאל, והיא לא עסקה בשאלה האם הוא היה נביא או לא. הגמרא רק התכוונה לומר שלמרות שחגי זכריה ומלאכי היו רגילים לראות ולומר את המחזות לבני ישראל (ומכאן שהם היו נביאים), במקרה הזה הם לא ראו, וזאת לעומת דניאל שלא היה רגיל לומר את המחזות לבני ישראל (ומכאן שאיננו נביא), ובכל זאת הוא ראה את המראה הספציפי הזה.

על פי דבריו של בעל הפחד יצחק, יוסבר גם מה ההבדל בין האבות הקדושים לבין דניאל. כל דבריו של דניאל נאמרו מלכתחילה על מנת להיכתב ולא על מנת להיאמר. מנגד, דברי האבות הקדושים ומעשיהם נכתבו לאחר שנאמרו ונעשו וכל מהותם הייתה ללמד אחרים את הדרך הישרה.[20] כך מסבירים פרשנים רבים את שמו של ספר בראשית כ"ספר הישר", משום שספר  בראשית בא ללמדנו את מעשי האבות שנעשו על דרך הישר.[21]

ננסה להביא דוגמא לכך שגם דברי האבות והאימהות היו על דרך הנבואה. כאשר שרה אימנו רצתה לגרש את ישמעאל, היא פנתה אל אברהם, שבתחילה התנגד לכך. ה' התגלה אל אברהם וציווה אותו לשמוע לשרה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע:[22]  

            רש"י במקום מסביר מדוע ציווה ה' את אברהם לשמוע בקול שרה:

למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות.[23]

          מדבריו של רש"י אנו למדים שדברי שרה אל אברהם נאמרו בנבואה. עצם הדברים של שרה לאברהם היו דברי ה' ולכן היא נקראה נביאה. נכון הדבר שהיא לא נשלחה להוכיח את בני ישראל, אך דברי ה' שנאמרו  מפיה נאמרו לאחרים, במקרה זה הדברים נאמרו לאברהם.[24] ממילא יוצא שדבריה של שרה שנאמרו על ידי ה', ניתנו להיכתב רק לאחר שנאמרו לאדם אחר, והם עומדים בהגדרה של דברי נביאים (כפי שהסביר בעל הפחד יצחק). זו רק דוגמא אחת בהתנהגותם של האבות שמעשיהם היו על פי דבר ה' שנאמר להם ישירות, אך כך הייתה שגרת חייהם של האבות הקדושים.[25]

שיטות הרמב"ם והרמב"ן:

            בספר מורה נבוכים, מביא הרמב"ם "יסוד גדול"[26] של ר' חייא הגדול בפירוש ההתגלות של ה' לאברהם בתחילת פרשת וירא. תחילה נביא את הפסוקים:

וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה:[27]  

            בפסוקים כתוב שה' התגלה אל אברהם, ומיד לאחר מכן אברהם ראה שלושה אנשים ניצבים עליו. כך כותב הרמב"ם בשם ר' חייא הגדול בהסבר הפסוקים:

שכיוון שהקדים כלל והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך הייתה צורת אותה ההתגלות, ואמר שהוא תחילה ראה שלושה אנשים ואירע ...[28]

יסודו של ר' חייא אומר שבפסוקים מתואר כלל ופרט. בפסוק הראשון כתוב על ההתגלות הנבואית לאברהם אבינו, ובפסוק שלאחריו מפורט שההתגלות הייתה על ידי שלושה מלאכים שנראו לאברהם. מכאן, שלשיטתו של ר' חייא הגדול שאומצה על ידי הרמב"ם, תיתכן נבואה על ידי התגלות של מלאך.

בהשוואת נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, הרמב"ם חוזר על היסוד שנבואה יכולה להיות על ידי מלאך:

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים ... כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו.[29]

לשיטת הרמב"ם, אחד מארבעת ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים הוא שכל הנביאים האחרים התנבאו על ידי מלאך, בעוד משה רבינו התנבא על ידי הקב"ה בעצמו. משמע מדבריו שכל הנביאים כולם זכו להתגלות של מלאך ובכל זאת הם נקראו נביאים.

הרמב"ן חולק על יסודו של ר' חייא ועל דבריו של הרמב"ם שאדם יכול להגיע לנבואה על ידי מלאך:

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום. כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא.[30]

ראיית המלאך יכולה להיעשות רק תוך כדי מראה או חלום. כאשר האדם ער, החושים שלו פועלים והוא איננו יכול לראות את המלאכים. אולם, למרות שראיית המלאך איננה נעשית על ידי אחד מהחושים של האדם, כאשר אדם מגיע למציאות שבה הוא רואה מלאך, הוא עדיין לא הגיע לנבואה! ממשיך הרמב"ן בדבריו:

שאין הדבר כמו שהרב גוזר כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. וכבר אמרו בדניאל אינהו עדיפי מיניה דאינהו נביאי ואיהו לאו נביא, וכן לא נכתב ספרו עם ספר הנביאים מפני שהיה עניינו עם גבריאל, אף על פי שהיה נראה אליו ומדבר עמו בהקיץ, כמו שנאמר במראה של בית שני ועוד אני מדבר בתפלה והאיש גבריאל. וכן המראה של קץ הגאולה בהקיץ הייתה בלכתו עם חביריו על יד הנהר. ואין הגר המצרית מכלל הנביאות, וברור הוא גם כן שלא היה ענינה בת קול כמו שאמר הרב.

            הרמב"ן חולק על היסוד של הרמב"ם המחלק בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. כפי שראינו, הרמב"ם סובר שנבואת משה רבינו שונה מנבואת שאר הנביאים בכך שנבואתו הייתה על ידי התגלות של ה' אליו, בעוד ששאר הנביאים התנבאו על ידי מלאך. לפי הרמב"ן, אין בכלל נבואה על ידי מלאך, וממילא לא ניתן להגדיר את ההתגלות על ידי מלאך כאחד ההבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים. גם הגר שראתה מלאכים איננה מוגדרת כנביא וזאת למרות שזכתה להתגלות של מלאכים.[31]

            על פי זה מסביר הרמב"ן מדוע דניאל לא היה נביא. ההתגלות אליו הייתה על ידי מלאך. (הרמב"ן מחדש שכל ההתגלות אל דניאל הייתה על ידי המלאך גבריאל, למרות שגבריאל מוזכר רק בחלק מההתגלויות.) זו הסיבה שספר דניאל נכלל בין ספרי הכתובים ולא עם ספרי הנביאים.

            אלא שגם הרמב"ם הסובר שהתגלות על ידי מלאך נחשבת בגדר נבואה, איננו סבור שדניאל נחשב נביא. כאשר הרמב"ם מונה את המדרגות השונות של הנבואה, הוא מגדיר שהמדרגה הראשונה הינה יכולת שה' נותן בידי אדם לעשות מעשה בעל ערך גדול. לאחר מכן עובר הרמב"ם למדרגה השנייה בנבואה:

המעלה השנייה: היא שירגיש האדם כאילו דבר מה חל בו, וכח אחר עובר עליו שמדובבו, ואז ידבר בדברי חכמה או תהילה, או בדברי תוכחות מועילים, או בדברים מדיניים או אלוקיים, וכל זה בהקיץ ובמצב של שימוש החושים כרגיל, וזהו שאומרים עליו שהוא מדבר ברוח הקודש.[32]

            המעלה השנייה של הנבואה על פי הרמב"ם, יכולה להתרחש כאשר האדם ער. אין צורך בביטול החושים כדי להגיע למדרגה זו (בניגוד למדרגות הגבוהות יותר). ממשיך הרמב"ם בדבריו:

וממה שראוי להעיר עליו כי דוד ושלמה ודניאל הם מן הסוג הזה, ואינם מסוג ישעיה וירמיה ונתן הנביא ואחיה השילוני ודומיהם, לפי שאלו, כלומר: דוד ושלמה ודניאל, לא דיברו ואמרו מה שאמרו כי אם ברוח הקודש.

            הרמב"ם מחלק בין רוח הקודש לנבואה. רוח הקודש איננה נבואה. דוד, שלמה ודניאל, אמרו את דבריהם במדרגה של רוח הקודש ולכן אינם נביאים. בהמשך דבריו מתייחס הרמב"ם אל דניאל באופן פרטי:

וכן דניאל תמצאהו אומר בסתם שהם חלומות, אף על פי שהוא רואה בהם מלאך ושומע דברים, וקורא אותן חלומות, ואפילו אחר ידיעתו מהן מה שידע, אמר "אדין לדניאל בחזוא די ליליא רזא גלי", ואמר עוד: "באדין חלמא כתב ... חזי הוית בחזוי עם ליליא" ... ואין ספק כי מעלה זו למטה ממעלת אשר נאמר בהם "בחלום אדבר בו". ולפיכך הסכמת כל האומה לסדר ספר דניאל מכלל כתובים, לא מן הנביאים. ולפיכך העירותיך כי סוג זה של נבואה אשר באה לדניאל ושלמה, ואף על פי שנראה בהן מלאך בחלום, הרי הם בעצמם לא מצאו שהיא נבואה בהחלט, אלא חלום המודיע דברי אמת.

            בנוסף להסכמת הרמב"ם והרמב"ן שדניאל לא היה נביא, יש ביניהם הסכמה נוספת. בהתחלת המאמר קבענו הנחה שהכללת ספר בין ספרי הכתובים ולא בין ספרי הנביאים, איננו אומר בהכרח שכותב הספר איננו נחשב לנביא. אולם, הרמב"ם והרמב"ן אינם מסכימים עם הנחה זו. לשיטתם, לו דניאל היה נביא, היה ספרו נכלל בין ספרי הנביאים (ובהמשך נסביר בעז"ה את סברת החולקים עליהם). הרמב"ם אמנם כותב שספר דניאל הוכלל בין ספרי הכתובים על ידי "הסכמת כל האומה" (מושג שיש עוד לעיין בו), אך לאחר הסכמה זו, ספר דניאל נכלל בין הכתובים.[33]

            הרמב"ם והרמב"ן חלוקים בנקודה נוספת. לפי הרמב"ן, ההתגלות אל דניאל הייתה יכולה להיעשות רק בביטול החושים, משום שהחושים אינם יכולים לראות את המלאכים. לפי הרמב"ם, דרגת נבואתו של דניאל, שהיא הדרגה השנייה בנבואה, יכולה לחול גם כשהאדם ער. במקרה הספציפי של דניאל הייתה ההתגלות על ידי חלום, אך מדרגת הנבואה של דניאל לא חייבה אותו לישון בשעת ההתגלות, וזאת בניגוד לנביאים שהתנבאו במדרגת נבואה גבוהה יותר שהיו חייבים לבטל את כוחותיהם על ידי שינה כדי שהם יוכלו לזכות בהתגלות.

מעניין לציין, שגם הרמב"ם וגם הרמב"ן השוו את מדרגת נבואתו של בלעם הרשע למעלת נבואתו של דניאל איש חמודות.[34] לשיטת הרמב"ן הסבור שראיית מלאך איננה בגדר נבואה, גם לאחר שבלעם ראה את המלאך העומד בדרך בשעה שהוא הלך אל בלק, הוא לא נכלל בגדר נביא, ונבואתו הראשונה הייתה רק כאשר הוא הגיע אל בלק – וגם אז כל נבואתו הייתה רק לכבוד ישראל. הרמב"ם מראש הגדיר את מעלת נבואתו של בלעם בדרגה השנייה של מעלות הנבואה, במדרגה של רוח הקודש, אותה דרגת נבואה שבה דירג את דניאל.

            עד עתה הסברנו את המחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן כמחלוקת יסודית האם התגלות על ידי מלאך נקראת נבואה או לא. ראיתי שיש שרצו לחלק בין האופן שבו מגדיר הרמב"ם את המלאכים לבין האופן שבו מגדיר הרמב"ן את המלאכים ובכך להסביר את ההבדל בשיטותיהם. כך בהערות במהדורתו לפירוש הרמב"ן על התורה, הביא הרב חיים שוועל את דבריו של הרב אלנקאוא:

ועיין עוד בסוף ספר שער כבוד ה', שהרב אלנקאוא מסיק לבסוף שאין מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן במהות הנבואה, אלא בשיתוף שם מלאך, שהרב המורה (הרמב"ם) קורא לשכל הפועל ולמדמה כל אחד בשם מלאך, על כן אמר נבואתם על ידי מלאך, רוצה לומר על ידי השכל הפועל והמדמה. והרמב"ן קורא לשכל הפועל בשם ספירת מלכות, וידוע בדברי המקובלים שספירת מלכות תיקרא לפעמים מלאך. נמצא שגם לדעת הרמב"ן השגת הנביאים על ידי מלאך, ולמדמה קורא הרמב"ן בשם מראות הלילה, והרמב"ם קראו בשם מלאך.[35]

            לפי הרב אלנקאוא, גם הרמב"ם וגם הרמב"ן מסכימים שחלק מהנבואות שבמקרא הושגו על ידי החלק המדמה אצל האדם. לדעת הרמב"ם, גם החלק המדמה נחשב למלאך, ולכן הוא החשיב את המראות שהושגו על ידי החלק המדמה כנבואות על ידי מלאך, ואילו הרמב"ן סבור שרק השכל הפועל נחשב למלאך ולכן המראות שהושגו על ידי החלק המדמה אינם נחשבים לנבואות. לפי הסבר הרב אלנקאוא, ייתכן שגם לפי הרמב"ן, נוכל למצוא מקומות במקרא שהנבואה הייתה על ידי מלאך, אך נבואתו של דניאל הייתה על ידי השכל המדמה ולכן היא איננה נחשבת לנבואה, וכל הדוגמאות שהרמב"ן הביא למראה על ידי מלאך שלא הוגדרו כנבואה (למשל הגר), הינם נבואות שהושגו על ידי החלק המדמה ולא על ידי השכל הפועל.

שיטות בראשונים שדניאל אכן היה נביא:

            על אף שמהגמרא במסכת מגילה עולה שחז"ל סברו שדניאל לא נחשב לנביא, מצאנו ראשונים שסברו שדניאל אכן היה נביא. בחלק מהמקורות ניתן אמנם להסביר כרש"י שדניאל היה במעלה של נביא, אך לא נשלח לומר את דבריו לאחרים. אולם, היות ויש מקורות רבים, נסתפק ונפרוס רק חלק מהם.

תחילה נביא מסורת מדרשית שמובאת בספר אבן ספיר, שנכתב על ידי רבי יעקב ספיר, תלמיד חכם וחוקר שכנראה היה הראשון לגלות את הגניזה בקהיר. הוא היה שד"ר שאסף כספים לבית כנסת החורבה, ונשלח לשם כך לאוסטרליה. כאשר חזר דרך תימן, כתב את ספרו אבן ספיר על מסעו לקהילות היהודיות בתימן. כך כתב:

ואלו הנביאים שנתנבאו בבבל בירידתן מירושלים: חגי, זכריה, ומלאכי ודניאל ...[36]

מדבריו עולה בבירור שהייתה מסורת של מדרש בתימן שסברה שדניאל היה נביא. עתה נעבור לפרשנים על ספר דניאל. רלב"ג סובר שדניאל היה נביא "באופן מה":

ודניאל הבין בכל חזון שבא בחידות, לאיזה עניין היה חידה או משל. ובזה האופן גם כן הבין בחלומות הצודקים הבאים בחידה ומשל, לאיזה עניין היה חידה ומשל. והנה היה לו כח נבואי באופן מה.[37]

הרלב"ג גם קורא לספר דניאל ספר נבואי:

הנה מצאנו בזה הספר הנבואי ...[38]

            גם האבן עזרא כותב שדניאל היה נביא. כאשר הוא משווה את דניאל לחנניה, מישאל ועזריה, הוא כותב את הדברים הבאים:

טעם ארבעתם שהיו שווים בכל חכמה. רק דניאל הוסיף עליהם שהיה מבין בכל חזון ופתרון חלומות, כי הוא לבדו היה נביא ולא השלשה.[39]

            בהמשך הספר, משווה הא"ע בין דניאל לבין זכריה הנביא:

במראות הלילה – כדרך זכריה הנביא ודע כי מעלתם גדולה ממעלת גדעון ומנוח ואשתו.[40]

            יוצא לכאורה שגם הרלב"ג וגם הא"ע התעלמו לכאורה מדברי חז"ל שאמרו שדניאל איננו נחשב לנביא, והדבר דורש הסבר. א"ע אפילו השווה את דרגת נבואתו של דניאל לדרגת נבואתו של זכריה, וזאת למרות שהגמרא השוותה ביניהם ואמרה במפורש שזכריה נחשב לנביא ודניאל איננו נחשב לנביא.

            גם בהגדרת פירוש המילה נביא, חולק א"ע על רש"י. בפירושו לספר שמות כתב את הדברים הבאים:

והאומרים כי נביא מגזרת "ניב שפתים", איננו נכון, כי שרש ניב מהשניים, לפי דעת חכמי צרפת, ומעלומי העין לפי דעת חכמי ספרד. ושרש נביא שלש אותיות. והעד, נביאים, ויתנבאו, כי האל"ף שרש. ועוד, כי ניב שפתים, כמו פרי, כי הוא מגזרת תנובה, עוד ינובון בשיבה. והעד הנאמן, וניבו נבזה אכלו; ועוד מה טעם השב אשת האיש כי נביא הוא, אם פירושו דברן הוא, רק פירושו הוא נביא שאגלה לו סודי כדרך כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים (עמוס ג, ז), והוא מתענג עלי, על כן ויתפלל בעדך וחיה.[41]

            המחלוקת של א"ע עם רש"י היא לשונית ורעיונית. המחלוקת הלשונית נוגעת לשאלה האם המילה "נביא" מקורו בשורש "נב" או בשורש "נבא". לאחר מכן, חולק הא"ע על רש"י גם מבחינה רעיונית. לא ייתכן לומר שנביא פירושו דיבור, שהרי ה' נימק לאבימלך את החזרת שרה לאברהם בגלל היותו נביא? הרי לשיטת רש"י נביא הוא אדם המדבר את דבריו אל אנשים אחרים? לכן סובר הא"ע שפירוש המילה נביא הוא אדם היודע את העתיד.

            אולם, גם א"ע כתב לפני הדברים האלה את המשפט הבא:

והנביא מדבר אל אנשי דורו.[42]

משמע, שלמרות שהא"ע מגדיר את הנביא כאדם היודע את העתידות, הרי שגם לשיטתו תפקיד הנביא הוא להוכיח את אנשי דורו, וכך כתב בהמשך פירושו:

וכל הנביאים הם נביאי תוכחות או עתידות.[43]

שיטת האברבנאל:

            האברבנאל מרחיב מאוד בעניין נבואתו של דניאל, וייתכן שאפשר להסביר את שיטות הראשונים האחרים הסבורים שהוא היה נביא על פי דבריו. דבריו של האברבנאל ארוכים, ועל כן נביא את דבריו בדילוגים תוך כדי ניסיון שלא לשנות ממשמעות דבריו:

והדעת הזה (שיטתו של הרמב"ם שדוד, שלמה ודניאל לא היו נביאים) לא יכול דעתי לסבול, ובפירוש לספר מלכים סתרתי אותו בפרשה שנית בעניין שלמה כפי אמיתת הכתובים. ואומר עתה במדרגת השגת דניאל שהדבר יותר מבואר ונגלה בהשגתו שהייתה השגה נבואית עליונה.[44]

          האברבנאל סבור שגם דוד ושלמה וגם דניאל היו נביאים. ממשיך האברבנאל בהוכחת טענתו:

ובסדר עולם כשמנו הנביאים, זכר דניאל מכללם, ולא אמרו זה על דרך העברה ושילוח כמו שחשב הרב, אבל על צד הדיוק והאמיתות. והנה הסברה הישרה תורה על זה, לפי שהרב (הרמב"ם) כתב שהנבואה היא שפע שופע מהשכל הפועל על הכח הדברי (הכח המדבר) יחד, ושכאשר יהיה השפע על הדמיון בלבד, יהיו החלומות צודקים. ויתחייב מזה, שאם לא היה עניין דניאל נבואי שיהיה חלום פשוט טבעי כאשר יחלום החולם אחרי אכלו לשבעה ואחרי שתו.

ואם היה הדבר כן, מי יתן ואדע איך הגיע מדרגת דניאל בחלומו לראות עניין ארבע המלכויות כמו שהיו במציאות, והארצות שיכבשו בסדר הקדימה והאחור בהם, וגלות האומה וגאולתם, והצלחתם לאלפים מהשנים וזמן ועדן לכל דבר ודבר, וכמה מלכים ימלכו ברומי וכמה עם פרס, ומלחמת אלכסנדרוס עם דריוש, ומות אלכסנדר בבחרותו, וחילוק מלכותו ...

היעלה על לב בעל סברה ישרה שכל זה היה מכח הפועל המדמה מתהפך בתחבולותיו בחלום הפשוט? ושבא החלום ברוב עניין ומבלתי דברים בטלים, ושכל זה היה בלתי שפע מגיע אל הכח השכלי. ואם הודינו שהיה בזה כח שכלי, איך יהיה גדול ונמרץ ומופלא כזה ולא יגיע לגדר הנבואה. ומי הוא זה ואי זהו מהנביאים המפורסמים באומה שראו מראות אלוקים כאלה ויודיעו עתידות מופלאות לאלפים מהשנים כדניאל.

            נסכם את דבריו של האברבנאל במשפט אחד: לו דניאל לא היה נביא, הוא לא היה יכול לומר את העתידות בדיוק רב כל כך. נכון הדבר שיש גם חלומות שאינם נחשבים לנבואות ויש בהם דברי עתידות, אך בחלומות האלה יש גם דברים בטלים, ואילו אצל דניאל כל העתידות נאמרו בדיוק גדול כל כך ללא דברים בטלים. ממשיך האברבנאל ודוחה את הבנתו של ר' משה הנרבוני בדעת הרמב"ם:

וכבר חשב הר' משה הנרבוני בפירושו לספר המורה על אותו פרק, להתיר הספק הזה באמרו שהיה חלום דניאל ממוצע בין חלום הנבואי ובין חלום הפשוט, והוא החלום אשר ברוח הקודש. ודייק זה ממה שאמר הרב (הרמב"ם) שלא הייתה נבואה גמורה, אבל הייתה מכת (מהקבוצה) מי שידבר ברוח הקודש. אבל זהו דעת מזויף וכוזב בדברי הרב, כי הוא לא עלה על ליבו שרוח הקודש ישים האדם לחלום חלומות, אבל בפירוש ביאר שעניין רוח הקודש הוא כח באדם ישימהו לדבר חכמה או קדושה ואזהרה ותשבחות ... וכל זה בעת היקיצה והשתמשות בחושים. ומזה יראה שרוח הקודש לדעתו לא יעשה דבר בחלום. וגם לא זכר הרב מרוח הקודש דבר מהגדת עתידות, עם היות שהחכם ר' דוד קמחי (בעל פירוש הרד"ק על התנ"ך) בהקדמת פירושו לספר תלים, בתום לבבו גם בלא דעת, נמשך אחר דעת המורה בעניין רוח הקודש, והוסיף מעצמו לומר שישים עצמו לדבר עתידות בסיוע האלוקי.

            הרמב"ם הגדיר את דרגתו של דניאל כבעל רוח הקודש, ולשיטתו, אדם בעל רוח הקודש איננו מגיע לידיעת העתידות (וזאת בניגוד לשיטת הרב משה הנרבוני שהבין בדעת הרמב"ם ושיטתו האישית של הרד"ק שאדם בעל רוח הקודש יכול להגיע לידיעת העתידות). ממילא, אם דניאל ידע את העתידות, אנו חייבים לומר שהוא נחשב לנביא. בהמשך דבריו כותב האברבנאל:

ואם היו מראות דניאל חלום פשוט, איך ראה בחלומו עניין הארבע חיות כמו שראה אותם יחזקאל וזכריה בנבואותיהם, ואין ספק שאחד מהם לא ראה נבואת האחר. ואיך אם כן עלה סגנון אחד לנביא ולחולם חלום?

לא ייתכן שדניאל ראה את אותם מראות שראו יחזקאל וזכריה, ורק דניאל לא ייחשב לנביא. אם שלושתם ראו את אותם המראות, סימן ששלושתם נביאים. לכאורה היה אפשר לתרץ שיחזקאל וזכריה נחשבים לנביאים בגלל שהם ראו מראות נבואה נוספים על ארבע החיות, אך על ראיית המראה של ארבע החיות הם אינם נחשבים לנביאים. אולם, לא ייתכן לומר כן, היות והראשונים הזכיר גם את המראות של ארבעת המלכויות כנבואה לכל דבר. ממשיך האברבנאל בהמשך:

אבל האמת יורה דרכו, שההשגות שהגיע דניאל בהיותם נבואיות היו מתחלפות במדרגותיהם, והייתה הראשונה בחלום נבואי, והשאר היו חזיונות ומראות בהקיץ. וטבע העניינים וסגנון הדברים יוכיח שהייתה מדרגתו בהם זכה וברורה מנבואות יחזקאל, אם בעניין המלכויות, אם בעניין הגאולה העתידה והגבלת זמנה וגם בעניין תחיית המתים.

אם דניאל נביא, מדוע ספרו איננו נכלל בין ספרי הנביאים? על כך עונה האברבנאל בהמשך דבריו:

ואמנם הטענה השנית שעשה הרב (הרמב"ם) מאשר לא הושם ספר דניאל בכלל הנביאים, אין בה הכרח, כי הנה מגילת רות חברה שמואל הנביא ומגילת קינות חברה ירמיהו, ולא הושמו בין ספרי הנביאים כי אם בתוך הכתובים. האם נאמר מפני זה ששמואל וירמיהו לא הגיעו למדרגת נבואה? אין זה מחויב. אבל נאמר שהספרים ההם בעצמם נכתבו וחוברו על ידי רוח הקודש.

הוי אומר: ייתכן שאדם יהיה במדרגת נביא. אולם, לא כל דבריו ייאמרו בדרגה של נבואה. חלק מדבריו ייאמרו בדרגה של נבואה ויכללו בין ספרי הנביאים, וחלק מדבריו ייאמרו בדרגה של רוח הקודש, ולכן הם יוכללו בין ספרי הכתובים. כך, שמואל וירמיהו, שניים שנמנים לדעת כולם במניין הנביאים, כתבו גם ספרים בדרגה של רוח הקודש, ולכן הספרים האלה נכללו בין ספרי הכתובים. ממשיך האברבנאל:

והנה דניאל מעצמו התעורר לכתוב ברוח הקודש שהיה בו, סיפור נבוכדנצר וחלומותיו, וענייני בלשצר ודריוש, והניסים שנעשו בבבל לו ולחבריו, ולכן הייתה מדרגת הספר הזה מן הכתובים ולא מן ספר הנבואי שנכתבו ונעשו במאמר ה' יתברך, וכפי התוודעות הנבואה. וסיפר בו גם כן דניאל הנבואות אשר ראה.

            דניאל היה נביא וזכה למראות נבואה. כאשר שרתה עליו רוח הקודש שהיא מדרגה נמוכה מנבואה, הוא החליט לכתוב את ספרו שכלל את הניסים שנעשו לו (ולא נאמרו בנבואה). בשעת הכתיבה, החליט דניאל לכתוב בתוך הספר גם את ענייני הנבואה שהתגלו לו. אולם, ההחלטה לכתוב את הספר התקבלה על ידי רוח הקודש, ולכן הספר נכלל בין ספרי הכתובים. לפי האברבנאל, יכולה להיות מציאות שדברי נבואה של ממש יכללו בספר של רוח הקודש, משום שההחלטה על הכתיבה היא הקובעת. האם ההחלטה לכתוב את הדברים נעשתה על ידי נבואה ואז הספר עצמו ייכלל בין ספרי הנבואה, או שההחלטה התקבלה על ידי רוח הוקדש, ואז הספר ייכלל בין ספרי הכתובים. בסוף הסבר קביעתו שדניאל היה נביא, מציע האברבנאל אפשרות שדניאל לא היה במדרגת נביא לאורך כל חייו:

וכן נאמר בעניין דניאל שאולי מתחילה היה מדבר ברוח הקודש, ובזקנותו חלה עליו הנבואה, יראה מראות אלוקים, ואחר כך שוללה ממנו ונשאר במדרגתו הראשונה מדבר ברוח הקודש ובה כתב ספרו.[45]

            ייתכן לומר שדניאל היה במדרגת נביא רק באמצע חייו. בתחילת חייו ובסוף חייו, דניאל היה במדרגה של בעל רוח הקודש. הלכך, כאשר דניאל כתב את ספרו בסוף חייו, הוא כתב את הספר במדרגה של רוח הקודש ולא של נבואה.[46] אמנם, נכללו בתוך הספר גם דברי הנבואה שבהם דניאל התנבא בהיותו נביא, אך הכתיבה עצמה הייתה במדרגה של רוח הקודש.

            יש להעיר שהאברבנאל יוצא מתוך נקודת הנחה שדניאל הוא זה שכתב את ספרו, והשאלה היא רק אם היה במדרגה של נביא כשעשה כך או לא. בכך ממשיך האברבנאל את שיטתו החולקת על חז"ל בזיהוי כותבי כתבי הקודש.[47] כפי שראינו לעיל, לפי חז"ל, אנשי כנסת הגדולה כתבו את ספר דניאל, ולא דניאל בעצמו.

נותר לנו לברר כיצד דברי האברבנאל מסתדרים עם הגמרא במסכת מגילה שקבע שדניאל איננו נביא. האברבנאל מתייחס לכך בהמשך דבריו:

והמאמר הזה הוא קשה לי מפנים.

ראשונה, כי איך יאמרו שלא הגיע דניאל למדרגת הנבואה, בהיות שהעיד הכתוב שראה המלאך ושמע דבריו והגיד עתידות רבות ועצומות שלא נפל אחת מהם ארצה.

שנית, שדבריהם סותרים זה את זה שאם לא היה נביא, איך לזה בנבואה מה שלא חזו הנביאים שהיו שמה?

ויותר מהמה קירות ליבי הומה לי ונבהלתי מראות איך הרב המורה (הרמב"ם) לא הביא זה המאמר להוכיח שדניאל לא היה נביא, והשתדל לבארו בטענות דקות שדופות קנים.[48]

נסכם את השאלות של האברבנאל על דברי חז"ל במסכת מגילה שאמרו שדניאל לא היה נביא:

• כיצד אם כן ידע דניאל את העתידות?
• כיצד ראה דניאל דברים שנביאים אחרים (חגי זכריה ומלאכי) לא ראו?
• מדוע הרמב"ם לא הוכיח מגמרא זו את טענתו שדניאל איננו נביא. לו כוונת הגמרא הייתה שדניאל איננו נביא, היה הרמב"ם צריך להביא מגמרא זו ראיה. אלא שגם הרמב"ם הבין שאין כוונת הגמרא לומר שדניאל לא היה נביא.

לפני שנמשיך בהבאת דבריו של האברבנאל, ננסה לענות על השאלות שהוא שאל:

• כפי שראינו בתחילת המאמר, ישנם אנשים שידעו את העתיד גם ללא הגדרתם כנביא. ממילא איננו מוכרחים לומר שדניאל מוגדר כנביא רק משום שהוא ידע את העתידות.
• לא תמיד הנביאים ראו את כל מראות הנבואה (כמו אצל אלישע).
• הרמב"ם התייחס באופן כללי למדרגה של דניאל והשוואת מדרגתו למדרגת דוד ושלמה וביאור משמעות מדרגה זו. לאורך דבריו הוא לא ניסה להוכיח את צדקת טענתו שדניאל לא היה נביא. כמו כן, הרמב"ן כן הביא את הגמרא ממסכת מגילה כדי להוכיח שדניאל לא היה נביא.

על מנת להוכיח את ההסבר שמטרת הרמב"ם לא הייתה להוכיח שדניאל לא היה נביא, אלא הוא רק התכוון להסביר את מדרגת הנבואה השנייה, נביא את דבריו מהלכות תשובה:

כל הנביאים כולן צוו על התשובה ...[49]

            משמע מדברים אלו שהרמב"ם סובר כמו רש"י שהגדרת נביא הוא אדם שאומר את נבואתו לאחרים. לדברי הרמב"ם, כל הנביאים ציוו על התשובה. דניאל לא ציווה על התשובה, וממילא הוא איננו נכלל במניין הנביאים. מכאן, שכוונתו של הרמב"ם בהזכרת שמו של דניאל כאדם בעל רוח הקודש, הייתה להסביר באופן כללי את המדרגה השנייה של הנבואה ולמקם את דניאל במדרגה זו, ולא להוכיח לנו שדניאל לא מוגדר כנביא. זו הסיבה שהוא לא הביא את הגמרא ממסכת מגילה, למרות שכפי שראינו, הוא פירש גמרא זו באופן זהה לרש"י.

האברבנאל עונה על שאלותיו על ידי הגדרת עניינו של הנביא, הגדרה שכבר ראינו אותה אצל רש"י.

ועתה בני שמע בקולי פירוש מאמר זה כפי האמת בלי שגיאה. והוא שעם היות שאמרו חז"ל פעמים נביאים שם כולל לכל מקבל שפע עליון, הנה בעצם וייחוד רצו בשם הנבואה שליח אל העם להנהיגם ולהודיעם דרך זו ילכו. לכן נקרא נביא מלשון ניב שפתיים ...

אמנם מי שיראה מראה הנבואה ולא יהיה שליח אל העם, יקרא רואה או חוזה, לא נביא בשם מיוחד.

האברבנאל אומר בפירוש את ההסבר שהסברנו בדעת רש"י. נביא מתאר תפקיד של אמירה כלפי העם והוא איננו מתאר מדרגה של ידיעת העתידות או של התגלות אלוקית. אדם שרואה את העתיד בלי שתהיה לו שליחות אל העם נקרא חוזה.[50] בהמשך דבריו אומר האברבנאל שדרגת נבואתו של דניאל הייתה גבוהה יותר משל חגי זכריה ומלאכי:

ולכן אמרו שהם חגי זכריה ומלאכי עדיפי מדניאל במה שהם היו נביאים שלוחים לעם והוא לא היה נביא שליח. והיה זה לפי שהם ניבאו בירושלים בהקבץ עמים רבים לבניין הבית, והיו מזהירים אותם על הבנין ועל המעשרות ועל הרחקת נשים נכריות. אמנם דניאל לא עלה שמה כמו שיתבאר ולכך לא היה שליח לעם. האמנם היה הוא עדיף ומשובח מחגי זכריה ומלאכי בעניין השגת המראות שהוא זכה לראות מה שלא ראו.

ועם היות שמצאנו מראות לזכריה, פקח עיניך וראה כמה מההבדל יש ביניהם למראות דניאל, שמראות זכריה באו בהם סתומים וחתומים הדברים, ועד היום לא נודע להם פירוש ברור, אבל מראות דניאל היו זכות וברורות.

המראות של דניאל היו ברורות יותר מהמראות של זכריה וממילא מוכח שדניאל היה בדרגת נבואה גבוהה יותר מאשר זכריה. דניאל לא נשלח להוכיח את העם מסיבה טכנית: הוא לא עלה לירושלים עם שבי הגולה, ולכן, בניגוד לחגי זכריה ומלאכי שהוכיחו את העם תוך כדי בניית בית המקדש השני, דניאל לא עשה זאת ולכן הוא איננו נקרא נביא.

בהמשך דבריו אומר האברבנאל שמבחינה כרונולוגית דניאל קדם לחגי זכריה ומלאכי, היות ונבואותיו התחילו עוד בימי נבוכדנצר ובלשצר, ואילו הם ניבאו רק כשבעים שנה לאחר מכן.

הרב מן ההר – דניאל עלה במדרגות הנבואה:

            הרב שלמה מן ההר קובע שדניאל אמנם היה נביא מההתחלה, אך הוא עלה בדרגת נבואתו עם הזמן:

דניאל הוא נביא מתחילתו. גם עליו מתאים מה שאמר הקב"ה לירמיהו: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגויים נתתיך". אבל בתחילה הוא נמצא רחוק כל כך, עד שאין הנבואה יכולה למצוא אותו, והיא נאלצת לפקוד אותו רק בדרכי עקיפין, וככל שהוא מתקרב והולך אל התפילה וליבו נפתח אליה, גם הנבואה מתקרבת אליו. מקודם אין החזון יכול להבקיע את עצמו אליו אלא דרך חלומותיהם של אחרים. חלומותיו של נבוכדנצר הם המחיצות שהנבואה צריכה להבקיע אותם, כדי שתשרה על דניאל הנביא ...

בנבואות שאחרי כן, בפרקים ט' – יב', כבר אין הוא נמצא בדרגה של חזון. בפרק ט' מועף אליו האיש גבריאל ביעף, ונוגע בו תוך כדי תפילה. הנבואה מתמזגת עם התפילה, ובכך כמו התפילה היא גם כן הופכת אצלו לחלק מן החיים, לא דרוש לו יותר מצב נפשי מיוחד כדי שישיג אותה. ושמא תאמר, הלא בשעה שהוא מתפלל, על כל פנים הוא נמצא במצב של התעלות נפשית מיוחדת מעל לשגרת העשייה היום-יומית, הנה בפרק י' הוא נמצא "על יד הנהר הגדול חידקל", לא שקוע בתפילה ולא במצב של התבודדות, כי אם בחברת אנשים אחרים המלווים אותו ... לפתע ללא כל הכנה נגלתה אליו המראה.[51]

            יוצא אם כן שלדעת הרב מן ההר, דניאל היה נביא מתחילתו ועד סופו. צריך לומר לשיטתו כמו שאמרנו בתחילת המאמר. אין התאמה בין דרגת נבואתו של האדם לבין הכללת ספרו בין ספרי הנביאים. ייתכן והספר כולו נכתב במדרגה של רוח הקודש, אך תוכנו הוא תוכן נבואי.

לסיכום:

            במאמר זה ראינו את הנקודות הבאות:

• חז"ל אמרו שדניאל לא היה נביא.
• לפי רש"י, דניאל היה במדרגה של נביא, אך מכיוון שהוא לא נשלח בשליחות אל בני ישראל, הוא איננו מוגדר בתפקיד נביא. לפי רש"י נביא הוא תיאור תפקיד ולא תיאור מדרגה.
• לפי הרמב"ם והרמב"ן, דניאל לא היה נביא. הם נחלקו האם יכולה להיות נבואה על ידי מלאך ויש שהסבירו שהם נחלקו בהגדרת מלאך.
• האברבנאל סבור שדניאל היה נביא במדרגה גבוהה של נבואה, אף יותר ממדרגת הנבואה של חגי, זכריה ומלאכי, אלא שייתכן שבתחילת חייו ובסופם, הוא לא היה נביא, אלא במדרגה של רוח הקודש.
• הרב מן ההר סבור שדניאל היה נביא מתחילתו, אלא שככל שעוברים פרקי הספר, מדרגת נבואתו עולה יותר.
• חז"ל אמרו שאנשי כנסת הגדולה כתבו את ספר דניאל, אך האברבנאל סבור שדניאל כתב את ספרו (בנקודה זו שיטתו של האברבנאל רחבה יותר והוא איננו מקבל את דברי חז"ל שזיהו מי כתב כל ספר בתנ"ך).
• יה"ר שנזכה בהשבת הנבואה לישראל.

[1] עיין בהקדמתנו באוצר מפרשי התנ"ך לספר תהילים ובאוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמואל ב.

[2] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמוד ב. הדברים מוכחים ביתר שאת בגמרא שנביא בהמשך ממסכת מגילה דף יד עמוד א. הגמרא שם מונה את ארבעים ושמונה הנביאים שניבאו לישראל ובעל הלכות גדולות שמובא ברש"י מונה את הנביאים וביניהם גם את מרדכי בלשן, הלא הוא מרדכי היהודי. רק במגילת אסתר שגם היא נכללת בין ספרי הכתובים מופיעים דבריו של מרדכי היהודי, ובכל זאת מרדכי מוגדר כאחר הנביאים (ורש"י איננו חולק על בעל הלכות גדולות על כך). מכאן, שגם אדם שדבריו מופיעים רק בספרי הכתובים יכול להיות מוגדר גם הוא כנביא. אלא שיש אחרונים שסבורים שמרדכי היהודי התנבא גם הוא בהקשר של בית המקדש כמו חגי זכריה ומלאכי, ודבריו לא נכתבו איתם – עיין בפירוש מצפה איתן ובמהרש"א שם.

[3] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו עמוד א.

[4] רש"י בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף טו עמוד א.

[5] תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג עמוד א.

[6] ספר מלכים ב, פרק ד, פסוק כז.

[7] עיין בביאורנו למלכים ב פרק ב שם הסברנו את בקשתו של אלישע על פי הפירושים השונים.

[8] ספר דברים, פרק יג, פסוקים ב – ד.

[9] עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר דברים באוצר המאמרים, ועל ספר שמואל א פרק יד, שם הרחבנו בנושא.

[10] רמב"ן בפירושו לספר דברים, פרק יג, פסוק ב.

[11] רש"י בפירוש לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג עמוד א, ד"ה "דאינהו נביאי".

[12] ספר שמות, פרק ז פסוק א.

[13] רש"י שם.

[14] שו"ת חתם סופר, אבן העזר, חלק ב, תשובה מ.

[15] רש"י בפירוש לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג עמוד א, ד"ה "קץ משיח". גם לאורך פירושו לספר דניאל כתב רש"י שהפסוקים עוסקים בהגדת העתידות בענייני ארבעת המלכויות.

[16] כאמור, הרחבה בנושא זה נמצא באוצר מפרשי התנ"ך לספר יהושע, שם הרחבנו בנושא ההבדלים בין תורה לבין נביאים לבין כתובים.

[17] תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמוד א.

[18] רש"י בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף יד עמוד א. בהגהות יעב"ץ תמה על חלק מהרשימה שהביא בה"ג והוציא נביאים נוספים מהרשימה. יש לכאורה לומר שרש"י החשיב רק אנשים שהם צאצאיו של אברהם אבינו, שהרי אם לא כן, היה צריך להחשיב את שם ועבר שאמרו לרבקה מדוע יש התרוצצות בבטנה.

[19] טורי אבן בפירושו לתלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג עמוד א.

[20] עיין בהקדמתנו לספרי אוצר לדרך.

[21] עיין אוצר מפרשי התנ"ך לספר יהושע, פרק יא.

[22] ספר בראשית, פרק כא, פסוק יב.

[23] רש"י בפירושו לספר בראשית, פרק כא פסוק יב.

[24] ונראה להביא מספר מקומות שבהם מציינים הפרשנים שהאבות או האימהות ידעו את דבר ה', אך נמנעו מלומר אותם. לפי חלק מהפרשנים, אברהם נמנע מלומר לשרה שהיא עתידה ללדת. רבקה נמנעה מלומר ליצחק את דבר ה' לגבי משמעות התרוצצות הבנים בקרבה. יצחק נמנע מלומר ליעקב שיוסף עודנו חי. מכאן, שלא נאמרו לאחרים כל דבר שה' אמר לאבות הקדושים, אך היסוד שהתנהגותם של האבות גם כלפי אחרים הייתה על פי נבואה – קיימת.

[25] עיין בפירוש א"ע לספר שמות פרק ג פסןק ו שם כתב שכאשר ה' פנה אל משה בפעם הראשונה ואמר לו שהוא "אלקי אביך", הוא הזכיר רק את שלושת האבות, אברהם, יצחק ויעקב, ולא את לוי, קהת עמרם, משום שרק השלושה הראשונים היו נביאים. עוד עיין רמב"ן בפירושו לספר שמות, פרק ו פסוק ג בעניין זה.

[26] על פי תרגום הרב קאפח זצ"ל.

[27] ספר בראשית, פרק יח, פסוקים א – ב.

[28] מורה נבוכים, חלק ב, פרק מב.

[29] משנה תורה לרמב"ם, הלכות יסודי התורה, פרק ז, הלכה ו.

[30] רמב"ן בפירושו לספר בראשית, פרק יח, פסוק א.

[31] עיין רש"י בפירושו לספר בראשית, פרק טז, פסוק יג: "לשון תימה, וכי סבורה הייתי שאף הלום במדברות ראיתי שלוחו של מקום אחרי רואי אותם בביתו של אברהם, ששם הייתי רגילה לראות מלאכים. ותדע שהייתה רגילה לראותם שהרי מנוח ראה את המלאך פעם אחת ואמר (שופטים יג כב) מות נמות, וזו ראתה ארבעה פעמים זה אחר זה ולא חרדה". מכאן שהגר הייתה רגילה לראות מלאכים גם בלי שהם דיברו אליה.

[32] מורה נבוכים, חלק שני, פרק מה.

[33] אמנם בהקדמת פירוש דעת מקרא לספר דניאל, כתב שתרגום השבעים מנה את ספר דניאל בין הנביאים. אולם, זוהי דעת יחיד וכפי שכתב הרמב"ם שהסכמת כל האומה הייתה שספר דניאל איננו נכלל בין הנביאים.

[34] על הדיון אם בלעם היה נביא או לא – עיין אוצר מפרשי התנ"ך על ספר במדבר. על ההסבר למעלתו של בלעם עד שהגיע למצב של "יודע דעת עליון", עיין באוצר לדרך לספר במדבר.

[35] פירוש הרמב"ן על התורה, מהדורת מוסד הרב קוק, עמוד קו, בהערות.

[36] אבן ספיר, חלק ב, עמוד רכו.

[37] רלב"ג בפירושו לספר דניאל, פרק א, פסוק יז.

[38] רלב"ג בפירושו לספר דניאל, פרק ט, פסוק כא.

[39] אבן עזרא בפירושו לספר דניאל, פרק א, פסוק יז.

[40] אבן עזרא בפירושו לספר דניאל, פרק י, פסוק ה.

[41] אבן עזרא בפירושו לספר שמות, פרק ז, פסוק א.

[42] אבן עזרא בפירושו לספר שמות, פרק ז, פסוק א.

[43] אבן עזרא בפירושו לספר שמות, פרק ז, פסוק ז.

[44] אברבנאל, מעייני הישועה, מעיין ג, תמר א.

[45] עיין אבן עזרא בפירושו לספר שמות, פרק ז פסוק ז שכתב שבדרך כלל נביא מפסיק להתנבא בימי הזקנה ורק אהרון ומשה התנבאו גם בגיל מבוגר.

[46] עיין דעת סופרים בפירושו לפרק ב פסוק ב שכתב שהנבואה של פרק ב נכתבה עוד בזמנו של נבוכדנצר. מכאן שהדברים לא נכתבו בזמן אחד בסוף חייו של דניאל.

[47] עיין בהקדמתו לספר יהושע, שם חלק באופן גורף על הברייתא שהובאה בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף יד עמוד ב.

[48] אברבנאל, מעייני הישועה, מעין ג תמר ב.

[49] משנה תורה לרמב"ם, הלכות תשובה, פרק ז, הלכה ה.

[50] לכאורה קשה על דברים אלו של האברבנאל, שהרי הפסוק בספר שמואל ממש משווה את הנביא ואת הרואה: "כִּי לַנָּבִיא הַיּוֹם יִקָּרֵא לְפָנִים הָרֹאֶה" (שמואל א פרק ט, פסוק ט).

[51] מהר שלם, עמודים רה – רז.