נבואת בלעם

בלעם – קוסם או נביא?

הקדמה

            כאשר בני ישראל התקרבו אל מואב, בלק שכר את שירותיו של בלעם כדי לקלל את עם ישראל. פרשה מופלאה זו, שמתרחשת ברקע, לכאורה בלי השתתפות פעילה של בני ישראל, מעוררת שאלות רבות. מאמר זה יתייחס לשאלה אחת העולה מפסוקי הפרשה: מה היה כוחו של בלעם? מדוע היה חשוב לבלק לשכור את שירותיו? לכאורה הדברים מפורשים בפסוקים, כאשר בלק הסביר לבלעם על הסיבה שהוא קרא לו (כב,ו):

 

כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר.

 

            לבלעם יש כח לקלל ולברך את מי שהוא רוצה. במקרה זה, בלק רצה שבלעם דווקא יקלל את עם ישראל במקום שיברך את מואב שיזכה "להינצל" מעם ישראל. אמנם, בפסוקים בספר יהושע המתארים את הריגת בלעם (יג,כב), הוא מכונה בשם קוסם:

 

וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם.

 

אם כן, אנחנו צריכים לברר את כוחו של בלעם: האם הוא היה רק אדם שהיה יכול לקלל אנשים, האם הוא היה קוסם או שמא עניינו היה אחר?

 

השיטות בחז"ל

            הגמרא במסכת ברכות (ז,א) הסבירה את כוחו של בלעם:

 

דתניא: "ואל זועם בכל יום". וכמה זעמו? - רגע. וכמה רגע? - אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה: "ויודע דעת עליון". השתא דעת בהמתו לא הוה ידע - דעת עליון הוה ידע? אלא: מלמד, שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, והיינו דאמר להו נביא לישראל: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב וגו'". מאי "למען דעת צדקות ה'"? אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט; והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק: "מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'", מלמד, שכל אותן הימים לא זעם.

 

            מדברי הגמרא עולה, שכוחו של בלעם היה בידיעת הזמן הקצר בכל יום שבו ה' כועס, וניצול אותו רגע כדי לקלל בני אדם. לא מוזכר בגמרא עניין של נבואה.

            אולם, יש מקור אחר בחז"ל שמראה שבלעם אכן היה נביא. המדרש (ספרי דברים פסקה שנז) כותב:

 

"ולא קם נביא עוד בישראל כמשה": בישראל לא קם אבל באומות העולם קם. ואיזה זה? זה בלעם בן בעור. אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר "נאם שומע אמרי אל". משה לא היה יודע מתי מדבר עמו עד שנדבר עמו ובלעם היה יודע מתי מדבר עמו שנאמר "ויודע דעת עליון". משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר "ואתה פה עמוד עמדי" ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל שנאמר "מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים". משל למה הדבר דומה לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

 

            מהמדרש עולה שהיו לבלעם שלוש מעלות על משה רבינו:

• משה לא ידע מי מדבר איתו ואילו בלעם ידע.
• משה לא ידע מתי ה' מדבר איתו ואילו בלעם ידע.
• משה היה מדבר עם ה' כאשר הוא עומד ואילו בלעם לא היה עומד כשהוא דיבר עם ה'.

במקומות שונים לאורך ביאורנו על התנ"ך, שללנו את ההגדרה של נבואה כעניין של דיבר ה' אל אדם או הגדת עתידות, והסברנו שנביא מוגדר כאדם שקיבל שליחות של ה' אל אנשים אחרים, מלשון "ניב שפתיים". בעקבות ההשוואה שערכו בשלושת הפרמטרים שהובאו לעיל, חז"ל הבינו לכאורה שמעלת נבואתו של בלעם הייתה גדולה יותר ממעלת נבואתו של משה רבינו.

אולם, יש מדרש נוסף ממנו (במדבר רבה,כ) עולה שכוחו של בלעם היה בנבואה:

 

"וירא בלק בן צפור". זה שאמר הכתוב (דברים לב) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט". לא הניח הקדוש ברוך הוא לעובדי כוכבים פתחון פה לעתיד לבא לומר שאתה רחקתנו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל, כך העמיד לעובדי כוכבים. העמיד שלמה מלך על ישראל ועל כל הארץ, וכן עשה לנבוכדנצר. זה בנה בית המקדש ואמר כמה רננות ותחנונים, וזה החריבו וחרף וגדף ואמר (ישעיה יד) "אעלה על במתי עב" ... כיוצא בה העמיד משה לישראל ובלעם לעובדי כוכבים ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי עובדי כוכבים נביאי ישראל מזהירין את ישראל מן העבירות שנאמר (יחזקאל ג) "ואתה בן אדם צופה נתתיך וגו'" ונביא שעמד מן הגוים העמיד פרצה לאבד את הבריות מן העולם. ולא עוד אלא שכל הנביאים היו במידת רחמים על ישראל ועל עובדי כוכבים שכן ירמיה אומר (ירמיה מח) "לבי למואב כחלילים יהמה" וכן יחזקאל (יחזקאל כז) "בן אדם שא על צור קינה" וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלימה חינם על לא דבר. לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע למה סילק הקדוש ברוך הוא רוח הקודש מעובדי כוכבים שזה עמד מהם וראה מה עשה.

 

            המדרש ערך השואה בין בעלי התפקידים שניתנו לעם ישראל לבין בעלי התפקידים שניתנו לאומות העולם, ואומר שבעלי התפקידים בעם ישראל ידעו לנצל את הכוח שניתן להם לטובה, ולעומתם, בעלי התפקידים שבאומות העולם ניצלו את הכוח שניתן להם לרעה. כך שלמה המלך שמלך על העולם כולו ניצל את כוחו ומעמדו לבניית בית המקדש, בעוד שנבוכדנצר ניצל את כוחו להרס ולהשמדה, ובמיוחד את בית המקדש.

            אחת ההשוואות שערך המדרש הוא בין בלעם למשה רבינו, ומשמע לכאורה שמדרגת נבואתו של בלעם הייתה כמדרגתו של משה רבינו – וגם אם הכוונה איננה שהוא היה ממש במדרגת נבואתו של משה רבינו, מוכרחים לכאורה לומר על פי מדרש זה שבלעם היה נביא, אחרת אין מקום להשוואה בינו לבין משה. אגב, ממדרש זה לא משמע שמדרגת נבואתו הייתה גדולה משל משה, לעומת המדרש הקודם שהבאנו.

            אם כן, עלינו לעשות קצת סדר בדברים ולהבין מה בדיוק היה כוחו של בלעם.

 

שיטות הפרשנים

            כאשר לומדים את הפרשנים השונים, רואים שרובם העדיפו ללכת בדרכה של הגמרא האומרת שבלעם לא היה נביא, ולא בדרכו של המדרש. יש כמה שינויים בדגשים שהפרשנים השונים נתנו למעלתו של בלעם, אבל המכנה המשותף בין כמעט כולם הוא שבלעם לא היה נביא, לפחות לא לאורך כל חייו. בשורות הבאות נשתדל לנתח על פי הפרשנים השונים את מעלת נבואת בלעם. יתירה מכך, כפי שנראה בהמשך המאמר, הפרשנים הסבירו את מדרש חז"ל שהגדיל את נבואת בלעם באופן אחר מפשט המדרש.

 

שיטת ספורנו

ספורנו (כב,ו) שפירש את לשון הפסוקים, הלך אף הוא בדרכם של חז"ל וכתב שכוחו של בלעם היה רק לקלל אחרים:

 

הנה כחו לא היה לברך אבל היה לקלל בהזכיר עון או בכוון שעה כדברי רבותינו ז"ל (ברכות ז,א), ולכן לא שאל ממנו שיברכהו לנצח או שיוכל להתייצב מנגד אבל אמר ידעתי את אשר תברך מבורך לכבודו של בלעם להורות שלא חשב אותו למזיק בלבד.

 

            לפי ספורנו, דברי בלק בפנייתו אל בלעם "את אשר תברך מברך" הם רק דברי נימוס, וכוחו של בלעם היה רק לקלל, והשירות שבלק שכר מבלעם הוא לקלל את עם ישראל. כאשר בלעם אמר לשליחי בלעם לחכות לתשובת ה' אליו, כתב ספורנו (כב,ח):

 

כי אכין עצמי לנבואה.

 

            ואת שאלת ה' אל בלעם "מי האנשים האלה עמך" פירש (כב,ט):

 

מי הם אצלך שהכינות עצמך לנבואה בעדם לדעת מה תעשה להם האמנם הם אצלך כשואלי עתידות ותרצה לדעת העתיד למען תגיד להם או הם אצלך כמבקשים להשיג איזה מכוון בקללתך ודעתך עתה לשאול רשות אם תעשה חפצם.

 

            הוי אומר: מצד אחד בלעם הכין את עצמו לנבואה, ומצד שני זו בדיוק הייתה שאלת ה' אליו, מדוע הוא הכין את עצמו לנבואה: האם כדי לומר לשליח בלעם את העתיד, או האם כדי לבקש רשות לעשות את מבוקשם. רואים שה' כביכול זלזל בהכנת הנבואה של בלעם. בהמשך, דברי ה' אל בלעם חדים יותר, כאשר הוא נתן לבלעם רשות ללכת עם שרי בלק (כב,כ):

 

אם להועץ עמך בלבד.

 

            כאן, בלעם לא מוגדר כנביא או כאדם רוחני, אלא כיועץ. כך גם בהיתר של ה' אל בלעם להצטרף לשלוחי בלק, המטרה איננה למעשה רוחני כברכה, קללה או נבואה, אלא לאזהרה:

 

קום לך אתם – להזהירם שלא יחטאו.

 

            בהמשך, כאשר בלעם הגיע אל בלק, הוא אמר לבלק לבנות שבע מזבחות "אולי יקרה ה' לקראתי" (כג,ג). כתב על זה ספורנו:

 

אולי בהתבודדי אף על פי שלא אשיג לעלות לאור פני מלך כמו שהיה הענין במשה כאמר "ובכל ביתי נאמן הוא" (לעיל יב,ז) יקרה לי שיבא ה' לקראתי כמו שהיה הענין במשה בתחילת נבואתו קודם שעלה אל השלמות שהשיג אחר כך כאמרו "וירא ה' כי סר לראות ויקרא אליו אלהים".

 

          בדברים אלו השווה ספורנו במפורש בין נבואת משה לבין נבואת בלעם. בלעם אכן הצליח להגיע למדרגת נבואתו של משה, אך למדרגת נבואתו בתחילת דרכו.[1] המדרגה הכי גבוהה אליה הגיע בלעם היא המדרגה הנמוכה ביותר אליה הגיע משה רבינו. יתירה מכך: לא מדובר על נבואה מתמדת, אלא על נבואה מקומית וחד פעמית. לכן, לשיטת הספורנו, לא ניתן לומר שנבואת בלעם הייתה גדולה מנבואת משה, אלא לאורך חייו בלעם היה רק יודע לקלל בני אדם, וכאן הוא הגיע למדרגת נבואה נמוכה משל משה רבינו.   

 

שיטת רבינו בחיי

            רבינו בחיי הסביר באופן כללי את עניינו של בלעם באופן דומה לדברי ספורנו, אך יש הבדל קטן ביניהם. בתחילת דבריו שאל רבינו בחיי שאלה יסודית:

 

ובכאן יש לשאול: אם היה כח בדבר בלעם להזיק ולהועיל אם לא. אם תאמר היה, היאך אפשר שיהיה כח בבשר ודם לשנות גזירת הבורא, ואם הבורא גזר על ישראל שנאמר "כי ברוך הוא", היאך יש כח בקללתו לשנות מה שגזר כבר? ואם תאמר לא היה ממש בקללה, אם כן למה מנעו הקב"ה ואמר לו "לא תאר את העם" – יקלל בלעם כל היום ובלבד שיברך הקב"ה ...

 

            שאלת רבינו בחיי פשוטה: אם היה לבלעם כח לברך אנשים – כיצד ניתן לו כח לשנות את גזרית ה' על ידי הברכה? ואם לא היה לו שום כח, מדוע היה אכפת לה' יתברך שיקלל את עם ישראל? הרי לקללה זו אין שום משמעות אמיתית? וענה:

 

והתשובה בזה כי בלעם לא היה כוחו בדברו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין בקללה כח בדיבורו מה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדיבורו, כי אילו היה כח בדיבורו בעניין הברכה כשהוברר לו שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצווה עליו, למה לא בירך לבלק ועמו? והנה תשלם בזה כוונתו של בלק שלא ישלוט בו ישראל, או למה ידחוק עצמו בשכירות כסף וזהב של בלק – יברך את עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים כולם ולא יצטרך לכספו וזהבו? וכבר מצינו שברך את עצמו באומרו "תמת נפשי מות ישרים" ולא נתקיימה ברכתו, אלא שהייתה אחריתו רעה ותקוותו מפח נפש, שהרי מת מיתה משונה דכתיב "ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב", נמצאת למד שלא היה כח בדיבורו לקללם זה מצד דיבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוון השעה שהקדוש ברוך הוא כועס בה, היה בוודאי כח בדיבורו לקלל.

 

            גם רבינו בחיי הולך בשיטת חז"ל שהובאה לעיל ובשיטת הספורנו, שלבלעם לא היה כח לברך, אלא רק לכוון את הזמן שמועט ביום שבו הקב"ה כועס, ואז הוא היה מקלל. לכן מלכתחילה לא ביקש בלק מבלעם לברך את מואב, בלעם לא בירך את עצמו שיצליח בפרנסתו והיה תלוי באחרים כדי להתפרנס, וגם הברכה היחידה שמצאנו שהוא בירך את עצמו בה, "תמת נפשי מות ישרים" לא התקיימה בו. בסוף דבריו, רבינו בחיי עונה על השאלה ששאל לעיל:

 

ומכל מקום עדין הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקדוש ברוך הוא לא כעס באותן הימים, נמצא שכל דבריו וחכמתו בטל וכשל כוחו מצד דיבורו וחכמתו, שהרי אין כח בקללתו אלא בשעת הכעס, וכיוון שאין הכעס רפו ידי חכמתו, ואם כן למה לא הניחו לקלל ואמר "לא תאר את העם"? התשובה בזה כי גלוי וידוע לפניו יתברך דבר המגיפה העתיד להיות, וכדי שלא יאמרו בשביל קללתו של בלעם באה המגיפה, על כן מנעו מלקלל. אבל ודאי לא היה לבלעם שום כח מצד דיבורו לא בברכה ולא בקללה רק מצד חכמתו בכיוון השעה שהקב"ה כועס בה.

 

            רבינו בחיי מדגיש נקודה שהספורנו קצת התלבט בה, וקובע נחרצות שלא היה לבלעם שום כח לברך, אבל גם לא לקלל אף אדם (ספורנו כתב שיתכן שהוא היה יודע להזכיר חטא של מישהו ועל ידי כך שתחול עליו קללה). דבריו של בלעם אינם מעלים ואינם מורידים, ולא היה שום חשש של ה' שבלעם ישפיע בדבריו כי הוא זה על מהלך כזה או אחר בעולם. כל מה שידע לעשות הוא לכוון את השעה שבה הקב"ה כועס, ולנצל רגע זה כדי להחיל על אותו אדם קללה.

            מדוע אם כן מנע ה' מבלעם לקלל את עם ישראל? כדי שלא יאמרו שהמגיפה באה בגלל הקללה שלו. לו היה בלעם מקלל את עם ישראל, היו אומרים שבני ישראל ניגפו לפני ה' – לא בגלל חטאם – אלא בגלל הקללה של בלעם. כדי למנוע אמירה כזו, ה' מנע לגמרי את קללתו של בלעם.

            בהמשך (כג,ד), כתב רבינו בחיי, שבלעם הצליח להגיע באופן חד פעמי למדרגת נבואתו של משה רבינו. בכך חלק רבינו בחיי על הספורנו: בעוד שלשיטת ספורנו, מדרגת הנבואה החד פעמית שאליה הגיע בלעם הייתה נמוכה ממדרגת הנבואה של משה רבינו (ואולי כמדרגת הנבואה של משה רבינו בתחילת נבואתו), לפי רבינו בחיי בלעם הגיע ממש למדרגת נבואתו של משה רבינו:

 

כי גדלה השגתו ועלה עניינו להתנבא בשם המיוחד כנבואת משה, ובזה הכיר כי אי אפשר בקללתם כלל, כי מידת הרחמים עימהם להצילם, ומתחילה כשהיה שומע במידת הדין היה מייחל שימצא מקום לקללתו שתהיה מידת הדין מתוחה כנגדם, אבל אחר ששמע במידת רחמים, נכזבה תוחלתו.

והמעלה הגדולה הזאת אשר עלה אליה, לא הייתה אלא לפי שעה לכבודן של ישראל, כדי שלא יהיה פתחון פה לאומות לומר ליום הדין אילו היו לנו נביאים כישראל, היינו חוזרים למוטב ... והנה כאשר השלים נבואתו באותן הבטחות נסתלקה הנבואה ממנו וחזר לקסמיו

 

            בלעם זכה לנבואה חד פעמית, לא כדי שיזכה לברך את עם ישראל, אלא כדי שאומות העולם לא יוכלו לטעון שהם היו חוזרות בתשובה אם הייתה להם נבואה בסדר גודל של נבואת משה רבינו. כאשר בלעם הגיע למדרגת הנבואה של משה, הוא הבין מעצמו שלא שייך לקלל את עם ישראל, משום שהנבואה במדרגה זו הייתה במידת הרחמים. המעלה החד פעמית נפסקה מיד, ובלעם חזר להיות קוסם, ובמדרגת הקוסם הוא גם מת.

 

שיטת רמב"ן

            גם רמב"ן סבר שבלעם לא היה נביא, והוא הוכיח זאת מהצורך של ה' לגלות את עיניו כדי לראות את המלאך (כב,לא):

 

מזה הכתוב נלמד כי בלעם לא היה נביא: אילו היה נביא, איך יצטרך לגילוי העינים בראיית המלאך כאשר יאמר הכתוב במי שלא הגיע לנבואה כנער אלישע (מלכים ב ו,יז) והגר המצרית (בראשית כא,יט), ולא יאמר כן בנביאים, וכך קראו הכתוב (יהושע יג,כב) בלעם בן בעור הקוסם. ומה שאמר הוא (פסוק ח) כאשר ידבר ה' אלי, יקרא ידיעתו העתידות בקסמיו "דבר ה'". אבל לכבוד ישראל בא אליו השם בלילה ההוא, ואחרי כן זכה לגלוי עיניים בראיית המלאך ודבר עמו, ובסוף עלה למעלת מחזה שדי, והכל בעבור ישראל ולכבודם. ואחרי ששב לארצו היה קוסם, כי כן יקראנו הכתוב במיתתו (יהושע יג,כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בחרב, וחלילה שישלחו יד בנביא השם.

 

            הנביא תמיד יכול לראות מלאכים.[2] אם בלעם היה נביא, לא היה צורך שה' יגלה את עיניו כדי לראות את המלאך, אלא הוא היה רואה את המלאך באופן טבעי. אולם, לבלעם הייתה יכולת לדעת על דברים שעתידים להתרחש, והוא היה קורא ליכולת הזו "דבר ה'".

            על מנת להשלים את הבנת דברי הרמב"ן, עלינו להביא דברים נוספים שכתב במקום נוסף. בספר דברים (יח,י) התורה אסרה על עם ישראל את עניין הקסמים:

 

לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.

 

            רמב"ן בפירושו שם מתייחס לעניין הקסמים וכותב שיש בהם אמת ואדם יכול לדעת את העתיד על פי הקסמים:

 

והזכיר קוסם קסמים, והיא מחשבה בעתידות בכלל, מלשון "קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו" (משלי טז,י), כמו שאמר (יהושע יג,כב) "בלעם בן בעור הקוסם", והיה מנחש כמו שאמר בו (במדבר כד,א) "ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים" ... ורבים[3] יתחסדו בנחשים לומר שאין בהם אמת כלל, כי מי יגיד לעורב ולעגור מה יהיה. ואנחנו לא נוכל להכחיש דברים יתפרסמו לעיני רואים. ורבותינו גם כן יודו בהם ...

 

            הנביא קרא לבלעם קוסם, ומכאן שעל פי רמב"ן הוא היה יכול לדעת את העתידות. ממשיך רמב"ן וכותב:        

 

וכאשר כלל הכתוב המעוננים והקוסמים עם התועבות הנזכרות, חזר ופירש (בפסוק יד) הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי חכמתם לדעת הבאות, ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך - יאמר הנה אסר לך השם המעשים האלה הנזכרים בעבור שהם תועבות לפניו ובגללם הוריש הגוים ההם מפניך, ואסר לך הנחשים והקסמים בעבור שעשה לך מעלה גדולה לתתך עליון על כל גויי הארץ שיקים בקרבך נביא ויתן דבריו בפיו, ואתה תשמע ממנו מה יפעל אל ולא תצטרך אתה בעתידות אל קוסם ומנחש, שיקבלו אותם מן הכוכבים או מן השפלים בשרי מעלה שאין כל דבריהם אמת ולא יודיעו בכל הצריך, אבל הנבואה תודיע חפץ השם ולא יפול דבר מכל דבריה.

 

            ההבדל בין הקוסמים לנביאים איננה בידיעת העתידות – הן הקוסמים והן הנביאים יודעים את העתידות. ההבדל ביניהם הוא שהקוסמים לפעמים טועים, ונביא איננו יכול לטעות ודבריו מתקיימים במאת האחוזים. הגויים מבססים את ידיעת העתידות על קוסמים וה' ציווה את בני ישראל לדעת את העתידות רק על ידי נביאים.

            על פי רמב"ן, בלעם הקוסם ידע את העתידות, אלא שהוא טען שהוא יודע את העתידות בגלל היותו נביא ולא קוסם. אלא שהפעם היחידה שבה הוא באמת היה נביא הייתה כאשר הוא התנבא לכבוד ישראל, וזו הייתה נבואה חד פעמית – בשאר המקרים הוא רק עשה מעשה קוסמות.

 

שיטת הרמב"ם ומחלוקתו עם רבי יהודה הלוי

          במורה נבוכים (ב,מה) מנה הרמב"ם אחת עשרה מעלות נבואה. המעלה השנייה היא מעלה של רוח הקודש, שבה אדם מדבר דברי חכמה או אלוקות:

 

והמדרגה ב הוא שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש וישימהו לדבר, וידבר בחכמות או בתושבחות, או בדברי הזהרה מועילים, או בעניינים הנהגיים או אלוהיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם, וזהו אשר יאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש.

 

            בהמשך דבריו כתב הרמב"ם שבמדרגה זו של רוח הקודש חיבר דוד המלך את ספר תהילים, שלמה חיבר את ספרי משלי, קהלת ושיר השירים, וכך גם ספרי כתובים נוספים חוברו במדרגה זו. בהמשך דבריו כתב הרמב"ם שגם בלעם היה במדרגה זו של נבואה:

 

ודע שבלעם גם כן מזאת הכת היה בעת שהיה טוב, וזה הענין רוצה באמרו וישם ה' דבר בפי בלעם, כאלו הוא אומר שברוח ה' ידבר, ומזה הענין יאמר הוא על עצמו שומע אמרי אל וגו'.

 

          לפי הרמב"ם, רק במדרגה האחת עשרה אדם זוכה לראות מלאכים:

 

המדרגה יא שיראה המלאך ידבר עמו במראה, כאברהם בשעת העקדה, וזאת אצלי העליונה שבמדרגות הנביאים אשר העידו הספרים בענייניהם.

 

            מכאן שלפי שיטת הרמב"ם, לבלעם הייתה מדרגה נמוכה של נבואה, אבל גם חלק מגדולי ישראל היו במדרגת נבואה זו. בלעם לא ראה את המלאך בגלל שרק במעלה האחת עשרה, מעלה גבוהה בהרבה ממדרגתו, ניתן לראות מלאכים. בדבריו לא התייחס הרמב"ם להשוואה שערכו חז"ל בין נבואת בלעם לנבואת משה רבינו, אך ניתן להבין מדבריו שהוא סובר שבלעם אמנם היה בעל רוח הקודש שהיא מדרגה נמוכה של נבואה, אבל ברור שהוא היה בדרגת נבואה נמוכה משל משה רבינו.

            ידועה מחלוקתו של הרמב"ם עם ר' יהודה הלוי בהגדרה של סגולת ישראל. הכוזרי כתב שסגולת ישראל מתבטאת בנבואה, ולכן גר אינו יכול להיות נביא. בתחילה כתב הכוזרי (א,כז) שגם מי שמתגייר, אינו יכול להיו תשווה במדרגה לאדם שנולד יהודי:

 

אמר החבר כן הוא, וכל הנלוה אלינו מן האומות בפרט יגיעהו מן הטובה אשר ייטיב הבורא אלינו, אך לא יהיה שוה עמנו.

 

            ובהמשך דבריו (א,קטו) כתב שההבדל יתבטא בכך שגר אינו יכול להיות נביא:

 

ועם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית ענינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים.

 

            אם כן, עלינו לברר כיצד בלעם היה יכול להיות נביא – האם צריך לומר שלשיטת ריה"ל בלעם כלל לא היה נביא? כדי לענות על כך, נביא דברים שכתב הרב יצחק שילת שליט"א בספרו בין הכוזרי לרמב"ם:

 

לכאורה משמעות דבריו (של הכוזרי) שמאז הופעת בני יעקב, התרכז הענין האלוקי בישראל, ולא היה קיים יותר אצל הגויים. אולם, מצינו בדברי חז"ל שעד סוף ימי משה רבנו, עדיין היו נביאים באומות העולם. הגמרא במסכת בבא בתרא (טו,א) דנה בשאלה האם איוב היה אישיות היסטורית, או שהסיפור של איוב משל הוא, ואם היה – מתי היה. בין השאר מובאת שם ברייתא: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם, ואלו הן: בלעם, ואביו, איוב, אליפז התימני, ובלדד השוחי, וצופר הנעמתי, ואליהוא בן ברכאל הבוזי" ... הגמרא דנה האם כל אלה היו מאומות העולם, או שחלקם היו מישראל אלא שהתנבאו לאומות העולם, והיא מסיקה ביחס לאיוב "תנאי היא, דתניא ר' אלעזר אומר איוב בימי שפוט השופטים היה ץץץ ר' נתן אומר איוב בימי מלכות שבא היה ... וחכמים אומרים איוב בימי כשדים היה ... ויש אומרים איוב בימי יעקב היה ... וכולהו תנאי סבירא להוא דאיוב מישראל הוה לבר מיש אומרים, דאי סלקא דעתך מאומות העולם הוה, בתר דשכיב משה מי שריא שכינה על עובדי כוכבים? והאמר מר ביקר משה שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים וניתן לו, שנאמר 'ונפלינו אני ועמך'".

 

            לפי הגמרא, מוכרחים לומר שהיו נביאים מאומות העולם גם בתקופתו של משה רבינו, למרות שהם לא היו מצאצאי יעקב ובניו – שהעניין האלוקי המשיך להתגלות דווקא דרכם. כיצד הדבר עולה עם שיטת ריה"ל שהנבואה מיוחדת לישראל? מסביר הרב שילת:

 

איך יפרש הכוזרי את בקשת משה רבינו? נראה שהוא יאמר שאמנם בתהליך ההתבררות שנמשך מאדם עד יעקב התרכז לבסוף העניין האלוקי בבני יעקב, אבל היו פה ושם נטפים של התכונה האלוקית גם בצאצאים נוספים של אותם יחידים שדרכם עברה השלשלת הגנטית. בקשתו של משה רבינו גרמה לכך שהנטפים הללו כלו מאומות העולם בחייו, כך שממנו ואילך לא היו יותר נביאים בגויים.

 

            גם הכוזרי יודה לרמב"ם שגויים היו יכולים להיות נביאים בתקופת משה רבינו. המניעה מגוי או גר להתנבא התחילה רק אחרי שמשה רבינו ביקש מה' שלא ישרה את שכינתו על עובדי כוכבים. אמנם, הסיפור עם בלעם קרה אחרי בקשת משה רבינו, אבל ייתכן שהקב"ה לא הפסיק לנבא את נביאי אומות העולם שכבר התנבאו לפני בקשת משה רבינו.    

 

שיטת המהר"ל

            המהר"ל (תפארת ישראל פרק כא) הרחיב בהסבר מעלות הנבואה של משה רבינו ושל בלעם ובהשוואה ביניהם. בתחילת דבריו הסביר את המילה "ויקר" שנאמרה בנבואת בלעם:

 

וביאור זה, כי נבואת אומות העולם עכו"ם אינה נבואה בבירור גמור. ולפיכך כתיב "ויקר", שהוא חצי דבור בלבד, כפי מה שהיא הנבואה שאינו בירור גמור. והנבואה היא בטומאה. אף שהשם יתברך קדוש ודבריו קדושים, נביאי אומות העולם מקבלים הדבור, אף אם הם טמאים, ואין צריכים קדושה וטהרה. המשל למי שמשליך ממנו דינר זהב, אינו מקפיד אף אם נופל לאשפה, כי אין כוונתו רק להשליך ממנו הדינר, יפול בכל מקום. כך השם יתברך אינו חפץ כאשר מדבר עם נביאי אומות העולם רק שיצא הדבור ממנו, יבא אל המקבל אף בטומאה. אבל כאשר מדבר עם נביאי ישראל, נתייחד עמו הדבור. וזה עיקר דבורו יתברך, שמדבר הוא יתברך אל הנביאים, ונתייחד עמהם הדבור. אין ראוי שיהיה עצם דבורו יתברך בטומאה. ולכך אין מקבלים נביאי ישראל הנבואה - שהיא דבור השם יתברך - רק בקדושה. ומעתה מה שאמרו 'אבל בנביאי אומות העולם עכו"ם קם', היינו דמכל מקום הייתה הנבואה שלו בחסרון ובטומאה. ואף אם היה גדול בנבואה מאד, כיון שנבואתו הייתה בחסרון ובטומאה, אין זה מעלת הנבואה. כי מעלת הנבואה כאשר היא בקדושה ובטהרה ובבירור. ולא אמרו 'בנביאי אומות העולם עכו"ם קם' רק שהיה יודע דברים עליונים.

 

            דבר ה' אל נביאי ישראל נעשה בקדושה גמורה. דבר ה' יכול להגיע גם אל הגויים, אך כאשר זה קורה, זה נעשה בטומאה – על אף שדברי ה' עצמם קדושים. מכאן שלמרות שבלעם הגיע למדרגה גבוהה של נבאה, הרי שהעיקר חסר מן הספר, היות ועצם הנבואה נעשתה בטומאה. ממשיך המהר"ל להשוואה שבין נבואת משה לנבואת בלעם:

 

וכאשר תבין דברי אמת, תדע כי מה שהיה יודע משה בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך אחר עצם המעלה בנבואה שהיה למשה. ומה שהיה יודע בלעם בנבואה, ומה שלא היה יודע, הכל נמשך ממה שלא היה לבלעם המעלה העליונה שהיה למשה. וזה כי מה שהיה מדבר עם משה פנים אל פנים (שמות לג,יא), שהיה משה עומד עם השם יתברך, הכל הוא הקירוב והדיבוק עמו. ובלעם שלא היה לו זה, מורה על הריחוק מן השם יתברך.

 

            הבסיס להשוואה בין נבואת משה לנבואת בלעם היא שה' היה מדבר עם משה פנים אל פנים, דבר שמראה על קרבה מיוחדת של משה אל ה', ואילו בלעם היה מרוחק מה' – למרות שהוא התנבא במדרגה גבוהה של נבואה. המדרגה הגבוהה של בלעם בנבואה נובעת דווקא מהריחוק שלו מה', כפי שהסביר המהר"ל בהמשך דבריו:

 

ומה שלא היה יודע משה הדבור קודם שבא אליו הדבור, וכן מה שלא היה מדבר עמו כל שעה שירצה, ומה שלא היה יודע מי מדבר עמו, נמשך אל מעלת משה. שכל נבואת משה נבואה ברורה, כמו שהיה הדבור עמו פנים אל פנים, ופה אל פה. לכך לא הייתה נבואתו רק נבואה ברורה. ואין בירור הנבואה רק כשבא הנבואה אל הנביא. שכל דבר שיוצא מפי הקדוש ברוך הוא אין לו חזרה, כדאיתא במסכת ברכות (ז,א). ודבר זה נקרא 'בירור הנבואה' כאשר יוצא הדבור מפיו. אבל שידע הדבור קודם שנדבר ונתבררה הנבואה, אין זה ראוי למשה ולמעלתו, שהייתה כל נבואתו בעניין הבירור הגמור. אבל בלעם שלא הייתה מדרגת נבואתו בעניין הברור הזה, אפשר לו לדעת דבר זה, שכן כל נבואתו בעניין זה.

 

            המהר"ל מסביר שהחסרונות לכאורה שמנה המדרש בנבואתו של משה רבינו בהשוואה לנבואת בלעם הם דווקא מעלות. הנבואה של משה רבינו הייתה נבואה ברורה, ולכן היה צריך הכנה שהנבואה תתברר, וזאת בניגוד לבלעם שהנבואה לא הייתה ברורה, ולכן לא הוא לא היה זקוק להכנות. המהר"ל מחלק בין אופן הנבואה, שם היה לכאורה יתרון לבלעם על פני משה, לבין איכות הנבואה, שם הייתה לנבואת משה יתרון על של בלעם, ודווקא בגלל מעלה זו, אופן הנבואה היה מוגבל יותר מאופן נבואתו של בלעם. הדברים יתבררו יותר בהסבר המהר"ל למשל שהביא המדרש:

 

וזה שהביא משל מן הטבח וכו'. וזה כי מה שיודע הטבח מה שיאכל המלך, ואותו אשר נקרא לשלחן המלך אינו יודע, מפני שאין הנקרא אל המלך מצטרף אל המלך לדעת שלחנו רק כאשר השלחן ערוך בפעל, וזה כבודו ותפארתו של האורח. ולא יצטרף אל המלך זולת זה. ולכך אינו יודע קודם זה מה יאכל המלך. וכך משה לא היה נבואתו רק כאשר הדבור בפעל יוצא מפי השם יתברך מעצם כבודו יתברך, ודבר זה הוא נבואה ברורה, ובמדרגה זאת דבק משה בו יתברך, וזהו מעלתו וכבודו של משה. אבל בלעם לא היה לו מעלה זאת, ולכך ידע הנבואה קודם שבא הדבור, ודבר זה מבואר.

וכן מה שלא היה מדבר עם משה כל שעה, הכל נמשך אחר מדרגתו ומעלתו. וזה כי הענין נותן כך, כי היה הדבור עם משה פנים אל פנים. ואין לאדם כמדרגה זאת שיהיה עם השם יתברך תמיד פנים אל פנים. אבל עם בלעם היה הנבואה כמו שאמרנו למעלה, שהיה משליך ממנו הדבור, והיה בלעם מקבל אותו, ולא היה כאן דבור פנים אל פנים, ולכך היה תמידי. וכן מה שלא היה יודע משה מי מדבר עמו, היינו "כי לא יראני האדם וחי" (שמות לג,כ), כי אי אפשר להתחבר עם השם יתברך. ודבר זה היה למשה שנסתכל באספקלריא המאירה (יבמות מט,ב), והיה לו דבקות אל השם יתברך, ולפיכך אי אפשר שיהיה יודע מה שידבר השם יתברך עמו. ושהיה מדבר עמו כל שעה אינו מורה שהיה גדול בנבואה מאד שלא היה נמצא דבר זה במשה, רק שלא היה אפשר שיהיו אלו דברים במשה למעלת נבואתו. ומאחר שלא היה בו הידיעה הזאת בשביל מעלת נבואתו, אין זה חסרון, כי המעלה נותן זה. ומה שהיה לבלעם דבר זה, מפני שלא היה לו מעלת נבואתו של משה, שהיה לו דבקות גמור בו יתברך כמו שאמרנו, רק בענין הידיעה היה גדול בנבואה.

 

          כל ההגבלות על נבואתו של משה היו דווקא מצד מעלת נבואתו. הטבח יודע בדיוק מה שהמלך אוכל, וחז"ל דימו את בלעם לטבח שנמצא כל הזמן במטבח של האדון שלו, אך אין לו מעלה עצמית. רק האורח, שלא נכנס למטבח, מקבל את המנה אחר הכנה והגשה נאותים, ולמנה המוגשת לו יש משמעות הרבה יורת גדולה מאשר הטבח שרואה את המנה בהתהוותה. כך הסביר המהר"ל את שלושת ההבדלים שחז"ל מנו בין נבואת משה לנבואת בלעם:

• משה לא ידע מתי הוא מתנבא – משום שהנבואה הייתה מיועדת אליו ספציפית, ובצורה ברורה, וזאת לעומת בלעם שתמיד ידע מה מתבשל ב"מטבח האחורי" כביכול של ה', אך הנבואה לא כוונה אליו ולא הייתה ברורה.
• ה' לא היה מדבר עם משה כל שעה – כיוון שהנבואה הייתה מיוחדת למשה, כביכול ה' דיבר איתו פנים אל פנים – דבר שאיננו אפשרי בכל שעה, לעומת בלעם שהנבואה לא יוחדה לו.
• משה לא ידע מי מדבר איתו – כיוון שמשה התנבא באספקלריא המאירה שזו המעלה הכי קרובה אל ה' שאדם יכול להגיע אליה, ודווקא משום כך הקב"ה כביכול הסתיר את עצמו ממשה שלא יהיה דבוק לגמרי בה', מה שאין כן בבלעם, שלא התנבא במדרגה של אספקלריא המאירה שקרובה אל ה', ודווקא משום כך ה' היה יכול כביכול לגלות יותר מעצמו.

 

פרשני הספרי

            גם חלק מפרשני הספרי הסבירו את מדרש חז"ל שחידש שנבואת בלעם הייתה במעלה גבוהה יותר מנבואת משה רבינו כחיסרון בנבואת בלעם. בפירוש תולדות אדם כתב:

 

דנודע שגם את זה לעומת זה עשה אלוקים, כמו שחמישים שערי בינה בקדושה, כן יש חמישים שערי טומאה במרכבה דסיטרא אחרא, וחמישים שערי בינה נקראים "מי" כמו שכתוב בשערי אורה. וזהו שבלעם היה השגתו בחמישים שערי טומאה הנקראים גם כן "מי", וזה שבלעם היה יודע מי מדבר עימו, אבל משה לא היה יודע מי מדבר, שלא היה לו ידיעה להשיג שער החמישים הנקרא "מי".

 

            בלעם היה יודע מי מדבר עימו משום שהוא היה מתנבא בשער החמישים של שערי טומאה. משה רבינו לא זכה להגיע למדרגה של חמישים שערי בינה, אלא רק למדרגה הארבעים ותשע, ולכן הוא לא ידע ""מי" מדבר איתו.

            כך גם בעניין ההבדל שמשה רבינו לא היה יודע מתי ה' מדבר איתו לעומת בלעם שתמיד ידע, נובעת ממעלת נבואת משה:

 

שהיה מעותד בכל שעה לדיבור, אבל בלעם נבואתו היה בלילה.

 

          משה רבינו היה יכול לקבל נבואה בכל רגע נתון, ולכן הוא לא ידע בדיוק מתי הוא יתנבא. זאת לעומת בלעם שהזמן שהוא היה יכול להתנבא – בלילה בלבד – היה מוגבל, ולכן הוא היה יכול לדעת מתי הוא יתנבא. לפי הסבר זה, אין הכוונה שבלעם תמיד ידע מתי הוא יתנבא, אלא שאם הוא היה מתנבא, היה זה בלילה, אבל אין הכוונה שבכל לילה הוא היה מתנבא, ובאמת גם הוא לא היה יודע בלילה האם הוא יקבל נבואה או לא.

            גם ר' דוד פדרו פירש את המדרש באופן דומה, אלא שכתב שהזמן המוגבל שבלעם ידע שהוא יתנבא היה הרגע שבו הקב"ה כועס.

            אם כן, יוצא שגם פרשני המדרש סוברים שהדברים שבהם יש מעלה לנבואת בלעם על נבואת משה, נובעים דווקא מפחיתות מעלתו.

 

הסבר המדרש ממנו עולה שבלעם היה נביא כמשה רבינו

            לאחר שראינו שרוב הפרשנים הסבירו שבלעם לא היה באמת נביא, נותר להסביר את המדרש ממנו עולה שהקב"ה השווה את נבואתו של בלעם לנבואתו של משה, כדי שאומות העולם לא יטענו שהן קופחו על ידי ה'. בספר רינת יצחק (תניינא, ריש פרשת בלק) הסביר את המדרש, אך לפני כן פתח בשאלה כיצד היה יכול בלעם להתנבא בכלל, הרי יש תנאים מוקדמים לנבואה, והסביר:

 

ונראה שהנה בספר שי לתורה חלק א כתב שמרן הגר"ח[4] ז"ל הסביר החילוק בין נבואת משה לנבואתו של בלעם בדרך משל. שני מלכים בשתי מדינות רחוקות זו מזו לא יכלו להיפגש פנים אל פנים, והוצרכו לשלוח שליחים איש לרעהו, מלך אחד בחר בעל שכל עצום היודע להעביר דברים כהלכה. לעומתו, המלך השני שלח שליח למסור מכתב, והשליח שכל פעולתו היה מסירת המכתב היה איש פשוט כי אין לו שום שייכות עם תוכן המכתב. כן הם הדברים גבי בלעם ומשה, משה היה שלוחו של הקב"ה למסור הדברים בעל פה ומעלתו נשגבה עד מאוד. אכן בלעם היה צריך רק למסור מכתב ולא היה לו שייכות לנבואה, על כן לא היה צריך להיות במעלה גדולה עד כאן דבריו.

 

            מסופר שכאשר הייתה דרישה של הממשלה הרוסית ללמד מקצועות חול בישיבת וולז'ין, שהיו חילוקי דעות בין הנצי"ב לבין הרב חיים מבריסק. הנצי"ב רצה שהמורה שילמד את מקצועות החול יהיה בן תורה אמיתי, כדי שהוא יבין את מטרת הישיבה ואת האופן שבו צריך ללמד את בני הישיבה. לעומתו סבר ר' חיים מבריסק שעדיף שהמורה לא יהיה יהודי ולא יהיה לו שום קשר עם התורה שלומדים בישיבה, כדי שלא יהיה שום קשר בינו לבין התלמידים מעבר ללימוד החומר הלימודי. באופן דומה הסביר ר' חיים גם כאן. יש הבדל בין שליח, נביא, שמהווה שליח בעל אישיות משל עצמו, לבין שליח שעושה דבר טכני בלבד. משה היה נביא בעל אישיות מעצמו, ואילו בלעם היה נביא טכני. ממשיך הרינת יצחק:

 

ובביאור הדברים נראה על פי מה שכתבתי בגבורת יצחק על התורה סימן רמח שכל הנביאים לא הייתה השכינה מדברת מתוך גרונם, ורק משה ובלעם לחוד היה[5] השכינה מדברת מתוך גרונם. והנה ברוח חיים פרק א מאבות משנה א ביאר שנבואת משה לחוד הייתה במדרגת שכינה מדברת מתוך גרונו מחמת שלא היה הגוף אצלו מסך המבדיל שנזדכך חומרו לגמרי, ושאר הנביאים שהגוף חצץ, לא הייתה שכינה מדבר מתוך גרונם. והנה בלעם היה בעל תאווה וגוף, ומכל מקום השכינה הייתה מדברת מתוך גרונו, ובעל כרחך שלא היה לבלעם שום שייכות לנבואה, אלא השכינה הייתה מדברת בתוכו, וכל פעולתו היה רק בגדר מסירת מכתב בעלמא שאין לשליח המוסרו שייכות לתוכן המכתב.

 

            ההשוואה בין נבואת בלעם לבין נבואת משה איננה במעלה של הנבואה, אלא באופן הנבואה. שניהם התנבאו כשהשכינה דיברה מתוך גרונם. אך היה הבדל עצום ביניהם. משה רבינו היה שייך לנבואה, הנבואה הייתה חלק ממנו. לעומת זאת אצל בלעם, הנבואה הייתה חיצונית לגמרי, והוא היה רק שליח טכני לכך. ממשיך הרינת יצחק:

 

ולפי המבואר נראה שכל תנאי הנביא להתנבאות אינו רק בנביאי ישראל שמתנבאים מחמת שיש להם שייכות לנבואה, ולכך בעינן הרבה תנאים שיוכלו להתנבאות, ומה שאין כן בלעם שלא היה לו שום שייכות לנבואתו, אלא שהיה השכינה מדברת מתוך גרונו כעין שליח בעלמא המוסר מכתב, לכך לא היה צריך תנאי הנביא כדי להתנבאות.

 

          התנאים המקדימים כדי שאדם יוכל להתנבא, נאמרו רק לגבי נביאי ישראל, היות והם מהווים חלק מהותי מהנבואה שלהם, ואי אפשר שאדם שאין לו את המעלות הנצרכות לנבואה יהיה חלק מהותי מהנבואה. נביאי אומות העולם, שמשמשים רק כשליחים, אינם צריכים לכלול את המעלות, משום שהנבואה אצלם היא רק טכנית.

            אלא שגם לאחר דבריו של הרינת יצחק המדרש עדיין קשה. אם נבואת בלעם הייתה שונה מנבואת משה רבינו, בין השאר משום שלמשה רבינו היו את התנאים המקדימים הנצרכים לנבואה, עדיין אומות העולם היו יכולות לטעון שהם לא זכו לנבואה כמשה רבינו, ואם כן מה הועיל ה' במינוי בלעם לנביא?

            לעניות דעתי, הדברים יבוארו היטב על ידי הדברים שנכתבו בשם מרן הרב צבי יהודה הכהן קוק (שיחות הרב צבי יהודה לספר במדבר עמ' 264 והלאה). דבריו ודברי הרינת יצחק משלימים זה את זה:

 

יש להתבונן מי הוא בלעם. הוא אינו סתם גוי פשוט. הוא אישיות מיוחדת, עליה נאמר "וישא משלו ויאמר". מה פירוש ביטוי זה? נבואה, שירה, חזון נשגב. לבלעם יש כישרון ביטוי אדיר, כוחות סגנון גדולים. כשם שיש מדרגות גדולות בקדושה, כך יש מדרגות גדולות בהיפך ...

מצד מה יש יחס חיובי אל בלעם. חז"ל מגדירים אותו כמשה רבינו. אחרי הכל, זה חיובי. "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ומנו? בלעם". אם חז"ל אומרים לנו שבגוים קם כמשה, הרי הם מגדירים אותו כמשה, כנביא! זאת הגדרה חיובית. יש השוואה בין מה שבישראל לבין מה שבגויים. נביא אינו סתם אדם, אלא הוא אדם שדבר ה' מופיע בפיו, כמו שכתוב: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך ונתתי דברי בפיו". וכן פה ישנם דברים מפורשים: "וישם ה' דבר בפי בלעם", "ויקר ה' אל בלעם וישם דבר בפיו". אמנם הוא היה נביא בטומאה, ברשעות, אבל מכל מקום מבחינה זו יש פגישה בינו לבין משה רבינו.

ה' אומר לו: "אפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר". אשים בפיך דבר אשר תהיה מוכרח לדבר. כאמור, זו הגדרה חיובית, הגדרה של נביא, כפי שהיא נמצאת בתורה. דבר מזעזע! יש סתם נביא שקר, אבל פה מופיע על הגוי הטמא הזה תואר חיובי של נביא שהוא המך דבר ה'! דבר נורא ואיום!

יש מדרגות בשייכות לדבר ה'. בפרשת וארא, ה' אומר למשה רבינו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם". וכאן מופיע הגוי הזה ואומר "ה' אלוקי" ... לאישיות המשונה והענקית הזאת יש שייכות לשם שמים. פלאי פלאים! מה עניינה של בריה מיוחדת זו המלאה טומאה באלוקים? כל זה הוא הצד החיובי שבו.

 

          מורנו הרצי"ה מתייחס גם הוא לאישיותו הבעייתית של בלעם, למציאות שבה הוא אינו עומד בקריטריונים הראויים לנבואה, אך בכל זאת הוא היה נביא, הייתה לו מדרגה גבוהה של נבואה! אולם, ההבדל בין אישיותו לבין האישיות של משה רבינו איננה אישית, אלא נובעת ממקום עמוק יותר, כפי המשיך להסביר:

 

מצד שני אנו פוגשים אצל בלעם צד שלילה: "כל מי שיש בידו דברים הללו ... מתלמידיו של בלעם הרשע ... עין רעה". את לעומת "כל מי שיש בידו שלושה דברים הללו, מתלמידיו של אברהם אבינו", והראשון בהם "עין טובה" – עין יפה, סימפטיה, מבט סימפטי ... מצד אחד יש הקבלה בין בלעם לבין משה רבינו: השם "נביא" כולל את שניהם. זהו הצד החיובי של בלעם. אבל מצד שני יש שלילה בתכלית השלילה. השלילה היא לעומת אברהם אבינו צור מחצבתנו, לעומת ה"גזע" שלנו. עין טובה היא מיסודם של ישראל, עדינות ואצילות. ובלעם הוא ההיפך מזה, קונטרסט, גדלות ענקית ברע. זה נביא וזה נביא, זה מישראל וזה מאומות העולם. קיימת השוואה מסויימת, אבל לגבי טהרת המידות הישראליות, מוצאים אנו אצל בלעם את תכלית השלילה, את ההיפוך הגמור מאברהם אבינו. מי שיש לו מידות אלו – מתלמידי אברהם אבינו, ומי שיש לו מידות אלו, מתלמידי בלעם הרשע ... אי אפשר להתחמק מלומר שבלעם היה גדול, אבל הוא היה גדול ברשעות, גדול בנבואה של עין הרע.

 

            ההבדל בין נבואת משה רבינו לנבואת בלעם איננה נעוצה בהבדל האישיות שלהם באופן פרטי. הגויים אינם יכולים להגיע אל מדרגת נבואה של משה רבינו, משום שחסרה להם הטהרה הדרושה לכך – לכולם ולא רק לבלעם. משה רבינו היה יכול להגיע לדרגת נבואתו דווקא משום היותו צאצא של אברהם אבינו, שהנחיל לעם ישראל את העין הטובה שדרושה כל כך לנבואה.

            לכן נראה לעניות דעתי להסביר את המדרש באופן שהמינוי של בעלי התפקידים המובאים במדרש לא נועד להשוות בין האנשים שמונו, אלא בין הבסיס של התכונות של עם ישראל לבין הבסיס של התכונות של הגויים. ה' אמר לאומות העולם שגם אם יש אדם מוכשר מאוד כבלעם ותינתן לו נבואה, הוא עדיין לא יוכל להיות אדם קדוש ושאישיותו תהיה חלק מהותי מהנבואה, משום שחסר לו את הבסיס שיש לעם ישראל, את העין הטובה מה' יתברך.

 

סיכום

• בחז"ל יש לכאורה שתי גישות לגבי מעלת בלעם: מהגמרא עולה שמעלתו הייתה לכוון לשעת כעסו של ה' כדי לקלל אדם, אך לא מוזכר שהוא היה נביא. במדרש מובא שמעלת נבואתו הייתה גבוהה יותר ממעלת משה.
• רוב הפרשנים סוברים שבלעם לא היה נביא, אלא שהיו לו כוחות שונים (ספורנו ורבינו בחיי – לקלל, רמב"ן – לדעת את העתיד), ורק כאשר בלעם ביקש ממנו לקלל את ישראל, הוא התנבא באופן חד פעמי.
• לפי הרמב"ם, בלעם זכה למדרגה השניה במדרגות הנבואה – מדרגה דומה למדרגת דוד המלך ושל שלמה בנו.
• המהר"ל ופרשני המדרש הסבירו שגם המעלות הכתובות במדרש לגבי נבואת בלעם, נובעות דווקא מפחיתותו.
• יש שהסבירו על פי המדרש שבלעם אכן היה נביא, אך בגלל שהוא לא היה מעם ישראל, תכונותיו מנעו את היותו חלק מהנבואה עצמה, והנבואה הייתה חיצונית לו.

 

 

 

[1] ראה אוצר לדרך על ספר שמות, שם הארכנו בביאור מדרגת נבואת משה רבינו בשלביה השונים.

[2] בתחילת פרשת וירא, חלק רמב"ן על הרמב"ם וכתב שראיית מלאך איננה נבואה. כאן הוא אומר שכל נביא יכול לראות מלאכים . משילוב של שני המקורות משמע שראיית מלאך נחשבת אצל רמב"ן כמדרגה נמוכה ביחס לנבואה, וכל נביא יכול לראות מלאכים, אבל לא כל מי שרואה מלאכים נחשב לנביא (כך גם הגר לא הייתה נביאה).

[3] כוונתו לרמב"ם (עבודה זרה יא,טו).

[4] הכוונה לר' חיים מבריסק.

[5] הטעות הלשונית במקור.