הנרצח השקט

הנרצח השקט:

הקדמה:

            מאמר זה מהווה חלק אחד בלבד ממאמר מקיף יותר בעניין החינוך השלם. המאמר השלם עוסק בבניית כוחות הנפש והאישיות כולה אצל כל תלמיד בכיתה, והתייחסות אל מכלול תכונותיו, שאיפותיו ויכולותיו על מנת להוציא מהתלמיד אדם שלם יותר. מפאת המגבלות הטכניות של במה זו, הובא רק חלק אחד מתוך המאמר, תוך כדי ליטושם ומעט שינויים כדי שיתאימו לחוברת זו.

מיהו הנרצח השקט?

הכותרת למאמר זה נלקחה בשאלה ממונח בתחום הרפואה: "הרוצח השקט". לחץ דם גבוה עלול לגרום למותו של אדם, ולא תמיד האדם יכול לדעת שלחץ הדם שלו גבוה ושהוא עלול למות. מכאן ההגדרה של לחץ דם גבוה כרוצח שקט. בהשאלה לנושא שלנו, פעמים רבות אנו, המלמדים בכיתות (והדברים נכונים גם כהורים בבית), עסוקים בתלמידים ה"מרעישים": אותם תלמידים שמצריכים טיפול משמעתי או שיודעים להביע את רגשותיהם ולהגדיר את צרכיהם. אולם, בכל כיתה שלימדתי, הייתה קבוצה, קטנה או גדולה, של תלמידים שקטים יותר. תלמידים אלו, לא אתגרו מבחינה משמעתית, כמעט לא הביעו את עצמם ומעולם לא ביקשו לעצמם דבר, והיה אפשר להעביר את השנה כולה בנינוחות ללא התייחסות אליהם וללא השקעה במילוי צרכיהם.

מדוע הדברים חשובים? אפתח בסיפור על תלמיד שהשקעתי בו רבות. תלמיד זה היה שקט מאוד בשיעורים, אהוב מאוד על כל המורים שלימדו אותו והגיע להישגים לימודיים גבוהים. ניתן לומר שהתעודה שלו הייתה אחת התעודות הטובות שנושאות את חתימתי כמחנך. מצד שני, תלמיד זה היה ממש שנוא על חבריו לכיתה. המורים השונים שלימדו בכיתה מעולם לא הבינו מדוע, אך כמחנך שראייתו רחבה יותר ושהקשר שלו עם התלמידים האחרים שידעו להביע את עצמם, הבנתי את חוסר האהדה כלפיו: הוא תמיד היה מעצבן אותם.

לא אלאה אתכם בכל התיאורים של מעשיו, ורק אציין שהוא היה נוהג לצבוט את התלמידים האחרים בצביטה מיוחדת (הוא קרא לה "שלנג"), פעמים רבות כשתלמיד היה פונה אליו ומדבר איתו (דבר נדיר לכשעצמו), הוא היה חוזר על דברי חבירו בצורה מעצבנת, וכך ההוא מצא עוד כמה דרכים מקוריות כדי לגרום לאדם העומד מולו לאבד את סבלנותו – גם אם אותו אדם היה אדם סבלני מאוד באופיו. לכן, בכל פעם שהכיתה התחלקה לקבוצות, אם כדי לשחק משחק בהפסקה או כדי למלא אחרי משימה לימודית – הוא נשאר מאחור. בכל פעם שהיה צריך לעבוד בזוגות – הוא מצא את עצמו ללא בן זוג.

בהמשך אתאר את התהליך שעברתי כמחנך עם תלמיד זה. אך חשוב להבין שיכולתי להעביר שנה שלימה שבה לא אתייחס לתלמיד זה והוא מצידו היה ממשיך לקבל ציונים טובים וממשיך לסבול ולגרום סבל לסובבים אותו. לכן, יש בהתייחסות זו בגדר פיקוח נפש רוחני לתלמיד העומד בפנינו, ומכאן לכותרת "הנרצח השקט". מאמר זה מוקדש לאותם תלמידים שקופים שאינם זוכים להתייחסות מאיתנו עקב היותם שקטים.

השקטים והמופנמים:

            חשוב להדגיש. לא כל תלמיד שקט ונעים הליכות זקוק לשינוי. העולם מתחלק מטבעו לאנשים מופנמים ומוחצנים (במחקר יש דעות שונות לגבי האחוזים המדויקים של כל קבוצה), ופעמים רבות, גם תלמיד שקט מקבל מענה מלא לצרכיו גם ללא שהוא דורש דבר. אולם, מתוך סך כל התלמידים המופנמים, יש אחוז מסוים של תלמידים שקטים שאינם מקבלים מענה לצרכיהם. תלמידים אלו היו רוצים להשמיע את קולם, להתערות בחברה, לבקש מאיתנו דברים, ואף על פי כן הם נמנעים מכך מסיבות שונות.

הסיפור עם הרב שך:

            לפני שממשיכים, ברצוני להביא סיפור על הרב שך, המובא בספר שיצא לאחרונה הנקרא "שיחות עם הרב שלמה הופמן". מומלץ בחום לקרוא ספר זה, המהווה את הכרך הראשון בסדרת ספרים שעוסקים בתורת הנפש שלימד הרב שלמה הופמן זצ"ל. בעמוד 301 מובא הסיפור הבא:

הרב שך זצ"ל שלח אלי בחור בן 26 שהיו לו קשיים בשידוכין וביקש ממני שאעזור לו, הבחור היה מאוד ביישן, ואמו ביקשה מהרב שך שיעזור לה בשידוכי בנה – והרב שך קרא לבחור ואמר לו שיבא אלי. במשך חצי שנה נפגשתי עם הבחור כל שבוע.

באותה תקופה יצא לי לדבר עם הרב שך כמה פעמים על ביישנות ומעצורים, כיצד זה מתפתח, ואיך ניתן לעזור לבחורים שיש להם מעצורים. אמרתי להרב שך שהרמי"ם בישיבות משקיעים הרבה מאוד זמן דווקא עם הבחורים שעושים מהומות (יותר אנרגטיים) ומדברים איתם בלימוד ועוזרים להם וכו' ואולם הטיפוסים השקטים שלא עושים בעיות, הרמי"ם לא מתייחסים אליהם וחבל, כי דווקא הם צריכים את היחס מהרמי"ם.

באותה תקופה הייתה חתונה בבני ברק שהרב שך היה המסדר קידושין, החופה התאחרה מאוד כי חיכו להרב שך שאיחר מלבא – בינתיים כבר הורידו את החתן והכלה לחופה והרבה אנשים התקבצו סביב החופה – פתאום פינו דרך בשביל שהרב שך יוכל לעבור, תוך כדי שהרב שך צועד לכיוון החופה הוא רואה אותי עומד בין האנשים. הרב שך נעצר לדבר איתי כמה דקות.

הרב שך: האם מתקדם משהו עם הבחור הנ"ל?

ר' שלמה: זה מאוד קשה ואיני יודע מה יהיה.

הרב שך: למה?

ר' שלמה: לפני כמה שבועות הסברתי לראש הישיבה איך נוצרים המעצורים אצל ילדים ובחורים, ואילו בצעירותו היו מתייחסים אליו, בקלות היו משחררים אותו מזה, ואולם בגיל 26 זה מאוד קשה כיוון שזה הרגל של הרבה שנים ועכשיו מאוד קשה לשחרר אותו מזה.

הרב שך: פרץ בבכי חזק ואמר לי: כמה אני מפחד מגיהנום, איזה מכות אסבול שם, עם שוט ירביצו לי, כי אתה צודק ... אלו שבאים אלינו ואנחנו נותנים להם את כל הזמן שלנו, הם לא כל כך זקוקים לזה, ואלו שכן זקוקים לזה אין לנו זמן בשבילם. ועכשיו אתה אומר שגם אתה לא יכול לעזור להם כי הזניחו אותם כל כך הרבה שנים.[1]

            בהמשך מובא ששאלו את הרב שלמה מה כוונתו שהיו משחררים אותו הוא ענה שהרב מאיר חדש, המשגיח של ישיבת חברון, היה לוקח בחור כזה ומדבר איתו בלימוד על הסוגיא שנלמדה בישיבה, ולאחר מכן הוא היה ניגש לקבוצת בחורים ומדבר איתם בלימוד ושואל אותם קושיות, והיה אומר להם שמעתי מפלוני תירוץ. באופן זה הוא היה מעלה את הביטחון של אותו תלמיד.

ההבדל בין שני סוגי המופנמים:

            כאמור, לא כל התלמידים השקטים זקוקים לתשומת לב מיוחדת, והם מקבלים מענה לצרכיהם גם ללא התערבות מיוחדת שלנו. כיצד ניתן להבדיל בין תלמיד שקט שצריך תשומת לב רבה יותר לבין תלמיד שקט שניתן להניח לו להמשיך בדרכו? כבר שמעתי מפי אנשי חינוך רבים שקשה לומר כללים ברורים בחינוך, אולם, ניתן לעניות דעתי לבחון כמה פרמטרים שיעזרו לנו לקבוע האם תלמיד מסוים מקבל מענה לצרכיו גם כאשר הוא שקט.

            התלמידים השקטים שזקוקים להתערבות שלנו יאופיינו בדרך כלל בפחדים ובחרדות.[2] כלומר: אופיים הפנימי פחות שקט מהשקט החיצוני שבא לידי ביטוי בהתנהגותם, וממילא השקט שלהם נובע ממחסום – פחד, ולא מאופי מופנם. כמובן שיש סקאלה רחבה של פחדים המובילים לשיתוק, אבל ישנם תלמידים שהשיתוק מפריע מאוד לתפקוד היום יומי שלהם. תלמידים שלא זקוקים להתערבות שלנו יסתדרו בדרך כלל בחברה למרות האופי המופנם שלהם ויידעו להביע ולהביא לידיעתנו ללא חשש את העמדות שלהם.

            ראיתי הגדרה מאוד יפה בספר שנקרא "שקט – כוחם של המופנמים בעולם שלא מפסיק לדבר". לאורך הספר, המחברת סותרת את ההנחה המקובלת בציבור שיש בעיה עם אנשים שקטים ומופנמים, ומכאן היא מגיעה להגדרה שבין אנשים שקטים לאנשים ביישנים:

ומופנמים גם הם אינם בהכרח ביישנים. הביישנות היא פחד מדחיה חברתית או מהשפלה, בעוד שמופנמות היא העדפת סביבה שאינה עתירת גירויים. הביישנות מטבעה גורמת כאב, לא כן המופנמות. אנשים נוטים לבלבל בין שני המושגים משום שלעיתים הם אכן חופפים.[3]

            חוקר האיניליגנציה החברתית קרל אלברכט מונה בספרו "אינטיליגנציה חברתית" (עמ' 28) חמישה קטגוריות לאינטילגנציה החברתית: מודעות למצבים, נוכחות, אוטנתיות, בהירות ואמפתיה. הביישנים עליהם אנו מדברים עשויים לחוות קושי בשלושה מתוך חמשת המרכיבים: נוכחות (הם לא מצליחים להביא את עצמם לידי ביטוי במצבים חברתיים), אוטנטיות (הם אולי מצליחים למשוך תשומת לב גם בחברה, אבל אינם מסוגלים להיות עצמם) או בבהירות (האנשים סביבם אינם מבינים אותם).

            פעמים רבות, ביישנות זו נוצרת בגלל פער בין עולמו הפנימי של האדם לבין הכלים שיש לו להביא אותם לידי ביטוי במציאות. כך כתב הרב גינזבורג בספרו "הנפש" (עמ' מ'):

אדם שמזניח את המודעות למהותו הפנימית ואת הפיתוח של כוחותיו הפנימיים, הופך את לבושו למהותו. הוא מגדיר עצמו על ידי ההופעות החיצוניות שלו. ניתן לראות כיצד אדם כזה כל כולו התייחסות ותגובות לעולם הסובב אותו, ואין בדיבוריו ובמעשיו שום דבר שניתן לזהות בו ביטוי של עצמיותו הפנימית. הדבור של האדם הזה יהיה דיבור חיצוני שאינו מבטא רעיונות ורגשות פנימיים שלו, אלא הריהו אמירת "הדברים הנכונים" – המילים והביטויים שרגילים להיאמר במצבים כאלו ואחרים.

לעומת זאת, קיים אדם שעולמו הפנימי אכן מפותח, אך לבושיו – כלי ההבעה שלו – אינם מבוררים דים, או שאינם מספיק מפותחים כדי לבטא ו"להלביש" את החוויות הפנימיות כדי שיופיעו בעולם הזה. אדם כזה יהפוך למנותק מהמציאות, סגור בתוך עצמו, ומן הסתם אף מסובך נפשית.

          לכן ייתכן שהסתירה בין העולם הפנימי לבין העולם החיצוני תתרחש דווקא אצל אנשים שיש להם עולם פנימי עשיר אך אין להם כלים להביא עולם זה לידי ביטוי. ככל שהעולם הפנימי עמוק ועשיר יותר, יש צורך ביותר כלים כדי להוציא אותם החוצה. זה לא אומר שכל מקרה כזה יסתיים בטיפול קליני, יש הרבה כלים להורים ולמחנכים לעזור לתלמיד כזה בלי להגיע לטיפול, אך הדבר דורש תשומת לב מצידנו.

הביישנות כאחת המידות של אדם מישראל:

            אלא שבבואנו להגדיר את הביישנות כאתגר ודבר הדורש התייחסות מצידנו, עלינו להבהיר תחילה שאין אנו מדברים על הביישנות החיובית שעליה דיברו חז"ל. הגמרא ביבמות (עט,א) כותבת שאחד הסימנים של האומה הישראלית היא הביישנות. אם כן, כיצד אנו עוסקים לאורך מאמר שלם בבישנות כבעיה ו/או אתגר, ואיננו משבחים אותה? על מנת להבין את הדברים לאשורם, נביא את דבריו של הרב וולבה בספרו היסודי עלי שור (חלק א', עמ' קמח'), שם הוא מסביר מדוע הביישנות חיובית:

ביישנות היא נטיה להסתיר עצמו, יצריו ושפלותו וגם מעלותיו "שאינו רוצה בהתגלות ליבו". ההיפך: עזות, שאיפה לגלות עצמו הן בטוב והן במוטב ... ההכנה לתורה היא ביישנות, כלומר: הנטיה להסתיר עצמו. תורה הינה פנימיות כל העולמות, ואדם אשר שאיפתו ורצונו רק בהתגלות ליבו – במה יוכל לזכות לתורה! בוש פנים לגן עדן. מי שחלקו בסתרי המדרגות, הוא יכול לזכות לנקודה הפנימית של כל העולמות.

כאשר אדם מסתיר מתוך בחירה, כאשר הוא בוחר את רמת מעורבותו עם החברה מסיבות רוחניות, אזי מדובר על בושה חיובית וזו דרכה של תורה. אבל כאשר אדם נאלץ להתכנס בתוך עצמו בגלל שיש לו פחדים ומחסומים שונים, וההתכנסות איננה נעשית מתוך בחירה, אזי מדובר על בושה שלילית שאיננה קשורה למידות הטובות המאפיינות את האומה הישראלית.

(אמנם, כאשר אדם לכאורה בוחר בביישנות מתוך אידאלים, עלינו כמחנכים והורים לעקוב בשבע עיניים לראות אם מדובר באמת בבחירה אמיתית, או שהתלמיד פשוט הגיע לקושי חברתי מסוים והוא תולה זאת בתירוצים רוחניים. משל למה הדבר דומה: כשחינכתי כיתה ד', היו לי תלמידים שהחליטו שהם לא רוצים ללמוד מקצועות חול בגלל שהם רוצים להתמקד בלימודי הקודש. מבירור קצר עלה שבאותו זמן המורים למקצועות חול פשוט כעסו עליהם והענישו אותם על שהם לא למדו, ולכן הם תלו את אי רצונם ללמוד מקצועות חול באידאלים.)

מכאן ואילך, נתייחס רק לביישנים בכיתתנו שאינם עושים זאת מתוך בחירה, ונניח למופנמים שטוב להם למרות היותם שקטים, וכל שכן לביישנים שבחרו בכך מתוקף מעלתם הרוחנית.

זיהוי התלמיד השקט - ביישן:

            לאחר שראינו מהסיפור עם הרב שך שיש חובה להשקיע יותר בתלמידים השקטים, עלינו לנסות לזהות אותם. שקט זה נובע מפחד עד כדי חרדה של התלמיד לטעות בפני אחרים ומאי אמון בסביבה שבה הוא חי.

לענ"ד, הדרך הטובה ביותר לזהות תלמידים אלו היא התבוננות בזמן ההפסקות ובאופן המשחק עם החברים: האם התקשורת בינם לבין סביבתם בריאה, האם וכיצד הם מביעים את דעתם (באופן נוח או בשבירת כלים), והמבחן שנראה לי חשוב מכל: כיצד הם מגיבים לטעויות שהם עושים – האם הם מודים בהם או לא. הזיהוי נותן אפשרות לעבוד עם התלמיד באופן פרטי על החששות שלו, אך יש מהלכים נוספים במרחב הכיתתי שחשוב לעשותם גם כן, ונתחיל איתם.

במרחב הכיתתי:

            נכון הדבר שהשאיפה שלנו היא שכל אדם שנכנס לכיתה יהיה בגדר מחנך, אך לרוב שאיפה זו איננה מתקיימת. לכן, נכתוב על המחנך מתוך ידיעה שרוב המלאכה אם לא כולה תוטל עליו.

            התהליך הכיתתי הראשון ואולי גם הקשה מכולם הוא בנייה של מרחב כיתתי בו לכל תלמיד יש מקום מיוחד לו. כל אחד מהתלמידים שואף למקום משלו בקרב כל קבוצה שאיתה הוא חי, אם זה המשפחה או הכיתה או כל כיתה אחרת. לכן, המחנך ישאף לבנות את הכיתה באופן כזה שכל תלמיד ירגיש שיש לו מקום מיוחד. ניתן לעשות זאת על ידי שלמחנך יש בדיחה מיוחדת עם כל תלמיד, ניתן להטיל על תלמיד תפקיד מאוד מסוים, וכמובן שניתן לציין את מעלותיו המיוחדות של התלמיד ולשבח אותו בפני הכיתה כולה.

            בתהליך השני, המחנך יעודד כל תלמיד להתבטא הרבה. חשוב לקבוע גם עם התלמידים השקטים (וגם אם אלה שלא זקוקים לעזרתנו) שהם ישתתפו בשיעור לפחות פעם אחת ביום. התלמיד יוכל לבחור באיזה שיעור הוא רוצה להשתתף (עניית תשובה, שאילת שאלה וכדומה), אך אי אפשר שיעבור יום שלם ללא שהוא השתתף אפילו פעם אחת בכיתה.

בתהליך שלישי יוצר המחנך בכיתתו אווירה שמעודדת תלמידים ליוזמה ועשייה, גם אם בסופו של דבר הם יטעו. המחנך יכול לעשות זאת על ידי שיספר לתלמידיו מקרים בהם הוא טעה, על ידי עידוד תלמיד שטעה ועל ידי נתינת אחריות מרובה בידי התלמיד עד לכדי אמונה של התלמיד בעצמו שהוא מסוגל לעמוד במטלות שהוטלו עליו – גם אם הוא יטעה. כמו כן בעבר היו מספר מקרים שנתתי לכיתה כולה צ'ופר על כך שתלמיד נענש בפעם הראשונה. הדבר מראה לתלמיד עצמו ולכיתה כולה שמותר לטעות, מותר להיענש, והעולם עדיין קיים כמקודם והתלמיד עדיין אהוב לאחר טעותו. כמובן שצריך לעשות מעשה מעין זה בעדינות ויש לקחת בחשבון גורמים רבים נוספים.

כמובן שיש גם "סור מרע". המחנך צריך להשתדל שגם התלמידים עצמם לא יעירו זה לזה על הטעויות שלהם.

במרחב הפרטי:

            במרחב הפרטי הקידום של תלמיד שקט וביישן מורכב ועדין יותר. ראשית, צריך שהתלמיד עצמו ישתף פעולה וירצה להתקדם (ואצל תלמידים צעירים גם ההורים צריכים להיות בתמונה). לעיל ראינו שהרב הופמן אמר שהרב מאיר חדש היה בונה את הביטחון העצמי של אותו תלמיד על ידי שהוא היה מדבר איתו בלימוד בשלבים שונים גם בפני חבריו. בשורות הבאות אשתדל לכתוב מספר דברים שעשיתי עם התלמיד שהוזכר בתחילת המאמר. המהלכים שנעשו מתאימים גם למי שעדיין לא נמצא בשלב שהלימוד הוא הדבר החשוב מבחינתו.

            ראשית, הבאתי את הנושא למודעות שלו. שאלתי אותו מדוע הוא נוהג לצבוט את חבריו, שהרי הוא באמת ילד עם מידות טובות וצביטת חברים סותרת את מידותיו הטובות. הוא ענה שהוא באמת לא יודע למה הוא נוהג לעשות כן ואמר שש לו הרגשה מוזרה שדוחפת אותו לעשות כך. שאלתי אותו: לו הייתי מציב בפניך שתי אפשרויות, הראשונה לצבוט את החבר והשניה לומר לו בדיחה טובה – במה היית בוחר? הוא ענה שהוא היה מעדיף לומר בדיחה טובה. לשאלתי מדוע הוא לא מספר לחבריו בדיחות, הרי הוא מכיר לא מעט בדיחות (התלמיד היה מנוי להרבה מאוד עיתוני ילדים בסגנון אותיות וכדומה). הוא ענה שאינו יודע. ביקשתי ממנו להכין לכל יום כמה בדיחות ובכל פעם שמתחשק לו לצבוט את חברו, שיספר להם בדיחה.

            כמו כן נהגתי ללמוד עם תלמיד זה בחברותא. הלימוד המשותף בנה אצלו ביטחון עצמי גבוה (תלמיד זה גם היה מוכשר מאוד).

            לאחר מכן פניתי לשניים מהתלמידים שגרו בסמוך אליו. במקרה זה ראיתי פוטנציאל לחבר ביניהם, לא רק בגלל שכנותם (הם גרו במרחק של שתי דקות זה מזה), אלא גם בגלל שהיה קשר בין שלושת המשפחות ובגלל שהיו לתלמידים הללו תכונות דומות. קבענו שנלמד חברותא משולשת כך שנוכל לבנות את הקשר בין שלושתם. באופן זה בניתי לו קבוצת חברים ראשונית ויצקתי מסגרת של לימוד שבה יתבטא הקשר ביניהם.

בשלב הבא, התחלתי להסיע את התלמידים הללו הביתה כמעט כל יום. המטרה הייתה ליצור אווירה חיובית משותפת שבה יוכל התלמיד המדובר להיות עצמו, עם ביטחון עצמי, ולבנות מערכת יחסים תקינה עם חבריו. במכונית יכולתי בקלות לשלוט על מהלך השיחות בינינו ועל האווירה לאורך הנסיעה. הנסיעה גם הייתה קצרה, כך שכמעט ולא היה זמן לתלמיד לטעות ולעבור ממצב שבו היה לו קשר חיובי עם חבריו למצב של הצקות. לפני שנכנסנו למכונית, הזכרתי לתלמיד שאין לו במה להתבייש, וגם הצעתי שאתן לו בול בכל פעם שנסיים את הנסיעה המשותפת והוא יאמר שהוא מרגיש שהוא הצליח לבטא את עצמו בצורה נכונה (התלמיד הנ"ל אסף בולים). כמובן שלפעמים היו הערות בכיתה על שאני מסיע דווקא את התלמידים הללו, אבל כשיש מערכת יחסים טובה הכללית בין הכיתה למחנך, ניתן להתעלם לגמרי מההערות הללו – זה לא עניינם ובטווח הארוך ההרגשה של הקיפוח לא תשפיע לרעה על התלמידים.

ב"ה התלמיד התקדם מאוד. עד לסוף השנה הוא היה אחד מהתלמידים המקובלים בכיתה. אמנם עדיין חשש שיענישו אותו והוא לא נפתח למחנך שבא אחרי כך שלצערי המלאכה לא הושלמה, אבל באופן כללי תלמיד זה התקדם מאוד!

מחנך שיהיה מודע לצורכם של התלמידים הללו ויכיר בצורך לקדם גם אותם, יהיה מחנך טוב יותר. החינוך שלו יהיה חינוך של חסד, היות והוא לא ידאג להתייחס רק למה שמפריע לו, אלא הוא יתייחס למה שהתלמידים צריכים – גם אם הוא עצמו לא ירוויח דבר מכך. כך הוא יתרגל להקשיב ולהבין את תלמידיו גם בנושאים נוספים ויקדם אותם.

[1] בהערה בספר מובא ששמעו בשם אחד מראשי הישיבות שבתקופה שלאחר שיחה זו, בכל פעם שראשי ישיבות היו נכנסים לרב שך, הוא היה מפציר בהם להתייחס לתלמידים השקטים.

[2] בדור האחרון נהיינו חרדים מידי מהחרדות, וכל חרדה קטנה נתפסת כבעיה נפשית. לאחרונה יצא ספר של פרופסור אלן פרנסיס, אחד ממחברי הDSM. בספרו "לא נורמליים" מסביר פרופסור פרנסיס שהרפואה הגזימה מאוד בקביעת קשיים שונים כמחלות נפשיות וטוען שמספר המתים מתרופות פסיכיאטריות גדול ממספר המתים מנטילת מנת יתר של סמים. לכן, ברוב המקרים של חרדות (או של קשיים אחרים), נקודת ההנחה צריכה להיות שהאדם נורמלי, ורק אם יש הפרעת תפקוד משמעותית, צריך לטפל בדברים באופן מקצועי.

[3] המחברת מביאה כדוגמא לאדם מופנם לא ביישן את ביל גייטס, מייסד מיקרוסופט, שיש לו נטיה להסתגר ואיננו מוטרד מדעותיהם של אחרים.