משלי פרק כה

ביאור אוצר המקרא לספר משלי פרק כה אוצר המקרא הוא קיצור של מפעל אוצר מפרשי התנ"ך

מערכת אוצר התורה | ט' אלול תשפ"ג

משלי פרק כה

(א) גַּם אֵלֶּה מִשְׁלֵי שְׁלֹמֹה אֲשֶׁר הֶעְתִּיקוּ אַנְשֵׁי חִזְקִיָּה מֶלֶךְ יְהוּדָה גם הדברים הכתובים מכאן ואילך בספר, הם משלים שאמר שלמה המלך, ואנשיו של חזקיהו מלך יהודה התעיקו אותם. הדברים שנכתבו עד עתה היו ידועים לכולם, והדברים שכתובים מעתה היו ידועים רק לאנשי חזקיה, אלא שהם העתיקו אותם לתועלת כולם[1]: (ב) כְּבֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר יש דברים שקשורים לכבודו של ה' שראוי להסתיר, ולא לחקור אחריהם, כגון מעשה מרכבה ומעשה בראשית,[2] וּכְבֹד מְלָכִים חֲקֹר דָּבָר אך ראוי לדרוש אחרי הטעמים של דברי מלכים וחכמים[3]: (ג) 1) שָׁמַיִם לָרוּם את גובה השמים.[4] 2) וָאָרֶץ לָעֹמֶק עומק הקרקע – לחקור את מה שנמצא מתחת לקרקע.[5] 3) וְלֵב מְלָכִים את מה שנמצא בלב המלכים. לא ניתן לדעת כיצד הגיעו המלכים למסקנות שהן הגיעו אליהן, משום שיש כל כך הרבה נתונים שצריך להתחשב בהן, וחלק גדול מהנתונים הללו לא נמצאים בידינו,[6] אֵין חֵקֶר שלושת הדברים שהוזכרו בפסוק אינם ניתנים לחקירה מוחלטת – אין בידי אדם יכולת להגיע למסקנות ברורות באחד מהם[7]: (ד) הָגוֹ סִיגִים מִכָּסֶף וַיֵּצֵא לַצֹּרֵף כֶּלִי כשם שאי אפשר להוציא את הכלי לצורף עד שלא מוציאים את כל הפסולת מהכסף[8]: (ה) הָגוֹ רָשָׁע לִפְנֵי מֶלֶךְ וְיִכּוֹן בַּצֶּדֶק כִּסְאוֹ כך הציבור יכול להיפטר מעונש רק אחרי שמוציאים ממנו את הרשעים, ויעשו בהם דין. הכתוב אומר שחובה על הציבור להוציא ממנו את הרשעים כשם שחייבים להוציא את הפסולת מהכסף לפני שעובדים איתו[9]: (ו) אַל תִּתְהַדַּר לִפְנֵי מֶלֶךְ וּבִמְקוֹם גְּדֹלִים אַל תַּעֲמֹד אל תתכבד ותייחס לעצמך מעלה גדולה בפני מלך ואל תעמוד במקום של אנשים מכובדים. הכתוב אומר שלא ראוי שאדם ינסה לעמוד במקום של אנשים מכובדים, אלא עליו להצטנע ולהתרחק מכך[10]: (ז) כִּי טוֹב אֲמָר לְךָ עֲלֵה הֵנָּה מֵהַשְׁפִּילְךָ לִפְנֵי נָדִיב שהרי עדיף שהם יזמינו אותך להיות במחיצתם, מאשר שאתה תנסה לשבת איתם בלי שיקראו לך, ולאחר מכן הם ישפילו אותך ויאמרו שלא ראוי שתשב איתם,[11] אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ עיניך ראו שכך קרו הדברים (שמי שניסה לשבת איתם – הושפל ואמרו לו שלא יישב איתם)[12]: (ח) אַל תֵּצֵא לָרִב מַהֵר פֶּן מַה תַּעֲשֶׂה בְּאַחֲרִיתָהּ אל תחליט מה לריב עם אדם אחר – שמא תגיע למצב שלא תדע מה לעשות בהמשך המריבה,[13] בְּהַכְלִים אֹתְךָ רֵעֶךָ כאשר חברך יבייש אותך (בגלל שרבת איתו, ולא צפית שהוא יעשה כך)[14]: (ט) רִיבְךָ רִיב אֶת רֵעֶךָ ואם החלטת שאין ברירה ואתה חייב לריב עם חברך,[15] וְסוֹד אַחֵר אַל תְּגָל אל תגלה את סודותיו. למשל: אם אתה יודע שיש פגם באבותיו שמתו, אל תספר לכולם את הפגם הזה[16]: (י) פֶּן יְחַסֶּדְךָ שֹׁמֵעַ שמא, אם תאמר דברים על אבותיו שמתו, הוא יבייש אותך ויקרא לך מוציא דיבה רעה (הוא יאמר שדבריך אינם נכונים),[17] וְדִבָּתְךָ לֹא תָשׁוּב ולא תוכל להחזיר את דיבורך. לא תוכל לחזור בך ממה שאמרת[18]:

(יא) לאחר שהכתוב הזהיר שלא לומר דברים שאינם ראויים, הוא שיבח את מי שמדבר דברים ראויים:[19] תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף דָּבָר דָּבֻר עַל אָפְנָיו כאשר דברים נאמרים בצורה ברורה, הדבר כל כך יפה עד שהוא דומה לקישוט שהיה נהוג בימיהם לעשות – ציורים של תפוחים עשויים מזהב על גבי כלי כסף[20]: (יב) נֶזֶם זָהָב וַחֲלִי כָתֶם מוֹכִיחַ חָכָם עַל אֹזֶן שֹׁמָעַת תוכחת חכם לאדם המקבל ממנו את דברי התוכחה דומה לתכשיט זהב שמורכב משני חלקים: הנזם והחלי. כשם שהיופי נוצר משני חלקי התכשיט גם יחד, והיופי של התכשיט איננו ניכר כאשר התכשיט איננו שלם, כך תוכחה של אדם חכם איננה מועילה אם אין מוכנים גם לקבל את דברי התוכחה[21]: (יג) כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר כמו שבימי הקציר, בקיץ, אדם רוצה את הקור של ימי השלג. אין הכוונה לשלג ממש, משום שהשלג הורס את גידולי הקרקע בקציר, אלא לקור של ימי השלג,[22] צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו כך השליח נאמן למי ששלח אותו בשליחותו (אם הוא ביצע את שליחותו על הצד הטוב ביותר),[23] וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב והוא גורם לשקט ושלווה לנפשו של מי ששלח אותו. הכתוב דימה את הנחת שנגרמת למי שמינה שליח לאחר שהשליח מילא את שליחותו, לקור שמגיע בימי הקיץ[24]: (יד) נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן כמו שאדם מצפה לפעמים לירידת גשם כאשר הוא רואה שיש עננים בשמים ושהרוחות מנשבות, והוא מתאכזב כאשר בסופו של דבר הגשם לא יורד,[25] אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר כך הדבר במי שמתפאר שהוא ייתן צדקה ולבסוף הוא אינו נותן את מה שהוא התחייב (הוא גורם אכזבה לעניים כמו מי שהתאכזב מאי ירידת הגשם)[26]: (טו) בְּאֹרֶךְ אַפַּיִם יִפֻתֶּה קָצִין שר שכועס עליך, יירגע אם תהיה רגוע איתו ולא תכעס עליו חזרה. הכתוב אומר שאדם שלא יכעס חזרה על מי שכועס עליו, יצליח להרגיע אותו – אך הוא לא יוכל לבטל את כעס השר בשלמות,[27] וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם אך אם אדם ידבר בלשון רעה ובדברים נעימים, הוא יצליח לגמרי לשבור את העניין הקשה (שמשול בפסוק לגרם, לעצם)[28]: (טז) דְּבַשׁ מָצָאתָ אֱכֹל דַּיֶּךָּ פֶּן תִּשְׂבָּעֶנּוּ וַהֲקֵאתוֹ כשם שכאשר אתה מוצא דבש, אתה צריך להגביל את עצמך באכילתו, שמא אם תאכל יותר מידי אתה תתחיל לשבוע מעבר למה שצריך ולהקיא את הדבש[29]: (יז) הֹקַר רַגְלְךָ מִבֵּית רֵעֶךָ פֶּן יִשְׂבָּעֲךָ וּשְׂנֵאֶךָ כך עליך להימנע מלבקר בבית חברך יותר מידי, שמא אם תבקר אותו יותר מידי הוא כביכול ישבע ממך, יימאס לו ממך, והוא ישנא אותך[30]: (יח) מֵפִיץ וְחֶרֶב וְחֵץ שָׁנוּן כלי נשק שונים שנקראים מפיץ, חרב וחץ מחודד,[31] אִישׁ עֹנֶה בְרֵעֵהוּ עֵד שָׁקֶר כך מי שמעיד עדות שקר בחברו הורג אותו בלשונו. הכתוב מדמה את הנזק הנגרם מעדות השקר להריגה על ידי כלי נשק מוכרים, אלא שמי שמעיד עדות שקר הורג בפיו במקום עם נשק[32]: (יט) שֵׁן רֹעָה וְרֶגֶל מוּעָדֶת מִבְטָח בּוֹגֵד בְּיוֹם צָרָה מי שסומך על אדם שיבגוד בו ביום צרה, דומה לשן שנשברת ורגל שמועדת. כשם שאין תועלת בשן שנשברת כשאוכלים איתה ורגל שמועדת כאשר הולכים, כך אין תועלת, ויש אפילו נזק, בשעה שבוטחים באדם שבוגד במי שבטח בו[33]: (כ) מַעֲדֶה בֶּגֶד בְּיוֹם קָרָה חֹמֶץ עַל נָתֶר בגד בלוי ביום קר, שאינו מגן על הגוף, דומה לחומץ ששופכים אותו על אדמה רכה שקרויה "נתר" – הוא רק מזיק. החומץ שנופל על הנתר מונע את היכולת להכין ממנו כלי, משום שהאדמה נהרסת,[34] וְשָׁר בַּשִּׁרִים עַל לֶב רָע והדבר דומה למי ששר שירים לאדם שיש לו לב רע – אין תועלת בשירת השירים האלה[35]: (כא) אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם אם השונא שלך רעב – תאכיל אותו בסעודה ותיטיב לו,[36] וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם ואם השונא שלך צמא – תשקה אותו במים ותעביר על מידותיך, ובכך גם תרוויח שתראה לו את טוב מידותיך[37]: (כב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ (על ידי שאתה מאכיל אותו ומשקה אותו) אתה כאילו חותה גחלים ושם אותם על הראש שלו, משום שאתה מבייש אותו בכך שאתה מראה לו שאתה לא נגרר לרמה שלו ולמרות שהוא שונא אותך אתה עדיין מיטיב לו,[38] וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ וה' יגרום לו שישלים איתך ולא ימשיך לריב איתך[39]: (כג) רוּחַ צָפוֹן תְּחוֹלֵל גָּשֶׁם כשם שהרוח הצפונית גורמת לירידת הגשם,[40] וּפָנִים נִזְעָמִים לְשׁוֹן סָתֶר כך מי שמדבר דברים רעים בסתר, גורם לפנים זעומות של אנשים שיודעים על כך ושל ה'[41]: (כד) טוֹב שֶׁבֶת עַל פִּנַּת גָּג מֵאֵשֶׁת מִדְיָנִים וּבֵית חָבֶר עדיף לשבת על פינת הגג, למרות שחשיפה לגשם, מאשר לשבת בבית של חברים עם אשה שיוזמת כל הזמן מריבות[42]: (כה) מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה אדם שעייף מהחום – המים הקרים יכולים לסייע לו,[43] וּשְׁמוּעָה טוֹבָה מֵאֶרֶץ מֶרְחָק וכך גם שמועה טובה שמגיעה מארץ רחוקה (יכולה לסייע לו)[44]: (כו) מַעְיָן נִרְפָּשׂ מעיין שמתלכלך על ידי שהרבה אנשים נכנסים אליו עם רגליים מלוכלכות,[45] וּמָקוֹר מָשְׁחָת ומקור מים שמלוכלך בגלל שאנשים נכנסו אליו עם רגליים מלוכלכות,[46] צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע (מקור מים מלוכלך) דומה לצדיק שהושפל לפני הרשע. כשם שאדם אינו יכול להשתמש בקור מים מלוכלכים, כך הוא לא ישתמש בצדיק שהושפל לפני הרשע, משום שהוא יאמר לעצמו שאם הצדיק לא הצליח לעזור לעצמו, כל שכן הוא לא יצליח לעזור לזולתו[47]: (כז) אָכֹל דְּבַשׁ הַרְבּוֹת לֹא טוֹב ראוי שלא לאכול הרבה דבש, כיוון שזה מזיק,[48] וְחֵקֶר כְּבֹדָם כָּבוֹד אך ראוי לחקור הרבה אחרי כבוד החכמים ולהבין את דבריהם וגזירותיהם[49]: (כח) עִיר פְּרוּצָה אֵין חוֹמָה כמו שכאשר יש פרצה בחומה, אין תועלת בחומה, משום שכל מי שרוצה נכנס לעיר דרך הפרצה,[50] אִישׁ אֲשֶׁר אֵין מַעְצָר לְרוּחוֹ כך אדם שאינו עוצר את דבריו, הוא מדבר בלי לחשוב, גורם לעצמו נזק[51]:

 

[1] מצודות. רש"י: אנשיו של חזקיה חזרו לדרוש את המשלים האלה לאחר שחזקיה מלך והוא דאג שכולם ילמדו תורה. רלב"ג: חכמי חזקיה לקטו את המשלים האלה, אך שאר המשלים היו מפורסמים. רס"ג: אלה חלק ממשלי שלמה. אבן עזרא מכתב יד: בימיהם, היו המשלים האלה ספר נפרד וחיברו אותם עם שאר המשלים שנאמרו לפני כן, היות והם דומים בתוכן. רי"ד: הרבה משלים ששלמה כתב, לא נכללו בספר. רק מה שראו שיש בו תועלת ליראת שמים. מאירי: המילה "גם" נועדה להדגיש שלמרות שאנשי חזקיה העתיקו את המשלים האלה, שלמה הוא שכתב אותם. משלים אלו נכתבו מאוחר יותר, משום שהייתה בהם חכמה יתירה. ר"י נחמיאש: המשלים של החלק הזה של הספר לא היו ידועים לכולם, כל אחד ידע משל אחד, וחזקיה ציווה על שבנא שיאסוף אותם ויפענח את הרמזים שבהם הם נכתבו. חזקיה ראה שחלק מהמשלים סתומים מדי, ולכן הוא גנז אותם, וכל כך כתוב בפסוק הבא שיש כבוד לה' כשמסתירים חלק מהדברים.

[2] רש"י וכתב שגם מצוות שטעמן אינו ידוע כאכילת חזיר, כלאי הכרם ושעטנז – ראוי שלא לחקור אחריהם. אבן עזרא: הפסוקים העוסקים בסיפור כבוד ה' נוגעים לעניינים שקשורים למעשיו ולא למעשה בראשית. כלומר: לא ראוי לחקור אחרי ה' בכלל. רי"ד: אדם צריך לעשות את מצוותיו בסתר, ולא לשאול מדוע ה' ציווה עליהן. בפירוש נוסף כתב שאין ראוי לדבר הרבה בשבחו של ה'. מצודות: כיוון שאי אפשר להגיע לדיבור על מיצוי היכולות של ה' ולא ניתן לדבר על כל יכולותיו, ראוי שלא לדבר עליהם. לעומת זאת, ניתן לדבר על כל היכולות של מלכים, ולכן ראוי לדבר עליהם. רלב"ג: הדברים הנסתרים ידועים על ידי ה' וזאת בניגוד למלכים שצריכים לחקור כדי לדעת את הדברים. חוקה: כאשר אדם רואה את השכינה (כמו משה, ישעיהו ויחזקאל), לא ראוי שיספר את מה שראה, וזאת בניגוד למקרה שבו ראה את כבוד המלכות, אז ראוי שהוא יספר את מה שראה.

[3] רש"י. רי"ד: המלכים צריכים לחקור הרבה לפני שהם אומרים דבר. ר"י נחמיאש: המלכים חוקרים ויודעים מה להסתיר ומה לא, כשם שחזקיה ידע אלו ממשלי שלמה להסתיר ואלו לכתוב בספר. מאירי: לא ניתן לקבוע גבולות על כבוד ה' ואין זה מכובד לקבוע גבולות על כבודו של מלך. אלא שיש הבדל ביניהם. לא ראוי לדבר על כבודו של ה' יותר מידי, היות ולא ניתן באמת לצייר את כבודו, אך ראוי לדבר ולתאר את כבוד המלכים. בפירוש נוסף כתב באופן דומה לרי"ד אלא שפירט יותר: ה' לא צריך לחקור, היות והוא יודע גם את הדברים הנסתרים, וזאת לעומת המלכים שצריכים לחקור את הדברים שבאים לפניהם כדי להגיע לחקר האמת. על דרך הנסתר כתב שהמלכים הם החכמים ויש כאן אזהרה שאדם לא יחקור מעבר למה שהוא מסוגל להבין. "כבוד אלוקים הסתר דבר" – עיקרי האמונה העוברים במסורת, אבל את הדברים שלא עוברים במסורת, ראוי שהחכמים יחקרו. "הבו סיגים" היא ברירת האמת מהשקר או תיקון המידות.

[4] רש"י.

[5] רש"י.

[6] רש"י.

[7] רש"י. רס"ג: כשם שאי אפשר לדעת את גובה השמים ואת עומק הקרקע, כך אי אפשר להבין את מסקנות המלכים. מאירי פירש באופן הפוך: ניתן לדעת את גובה השמים ואת עומק הקרקע, אך לא ניתן להבין את שיקולי המלכים, כיוון שבכל יום מתחדשים פרטים חדשים ושיקולים נוספים לפסיקותיהם. כמו כן כתב ש

[8] רש"י. חוקה: פסוק זה מהווה המשך לתיאור כתיבת המשלים בחלק זה. חלק מהמשלים לא נכתבו, כך שהכתוב זקוק כמו כסף שהורידו ממנו סיגים. מאירי: כשם שתפקיד המלך להסיר את הסיגים ממטבעות הכסף, כך שייצא מטבע שאפשר להשתמש בו, כך תפקידו להסיר את האנשים הרשעים ואוהבי בצע שלא יעמדו לפניו. על ידי הסרתם – כסאו יעמוד. על דרך הנסתר שהמלכים הם החכמים, הסביר שהכוונה שהחכם צריך לתקן את מידותיו כדי להבין את הדברים לעומק – כשם שהמלך מנהיג את העם, כך החכם מנהיג את גופו. ר"י נחמיאש: כשם שמזקקים כסף, כך חזקיה זיקק את דברי שלמה והוציא רק את מה שחשב לנכון.

[9] רש"י. אבן עזרא: החובה נאמרה למלך ולא לציבור. באופן דומה פירש רס"ג. רלב"ג: מדובר על השכל שהוא המלך על הגוף, ואדם צריך לנפות את המחשבות שאינן נכונות ואת הכוח המתאווה.

[10] רש"י. אבן עזרא: הכוונה שאדם לא יהיה לבוש בבגדים מהודרים וישתמש במרכבות מהודרות כמו המלך. רי"ד פירש "אל תתהדר" – לא להראות לפניו גסות. ר"י נחמיאש: כל אדם שעלה למדרגה שהוא לא ראוי לה – סופו ליפול ממנה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה המלך היא לחכם, והכוונה שהתלמיד לא יתהדר לפני רבו. "ובמקום גדולים אל תעמוד" – הכוונה שלא ישתוק, משום שאין הביישן למד. מאירי על דרך הנסתר: אדם לא אמור לחקור בדברים שהם מעבר לחכמתו.

[11] רש"י.

[12] רש"י. אבן עזרא: "ראו" בעבר במקום "יראו" בעתיד, והכוונה שאם לא תנהג כן, עתידים להשפיל אותך.

[13] רש"י. אבן עזרא: אל תצטרף למריבה של אנשים אחרים. באופן דומה כתב ר"י נחמיאש שלא יעזור לצד אחד שרב עם חברו, עד שיברר היטב מי הצודק. מאירי: הכוונה לדין ומשפט לפני הדיין, והכתוב אומר לאדם שלפני שהוא תובע את חברו, שיישא ויתן עימו כדי לברר שהוא באמת צודק. לפי פירוש זה, "סוד" משמעו קיבוץ אנשים, והכוונה שקודם ידברו ביניהם ללא עזרת אנשים נוספים. על דרך הנסתר פירש שאדם צריך לברר היטב את הדברים לפני שהוא עוסק בענייני חכמה, שמא הוא ימצא את עצמו במצבים לא נעימים של חוסר הבנה מה צריך לעשות וללמוד ובמסקנות שהוא הגיע אליהם.

[14] על פי רש"י. מצודות: שמא חברך יכלים אותך על ידי שהוא יאמר שהוא לא עשה כלום ואין סיבה לריב. לכן צריך לחקור היטב שחברך באמת אשם לפני שאתה רב איתו.

[15] רש"י. רס"ג: תדרוש את מה שאתה צריך מחברך. אבן עזרא מכתב יד: אם תריב עם חברך, תריב בדברי מוסר. המהדיר בהוצאת מוסד הרב קוק כתב שהכוונה איננה ברורה ואולי הכוונה שיריב בדרך מוסר, כפי שכתב רש"י שלא יגלה סודות של מי שהוא רב איתו. ייתכן שהכוונה לנושא המריבה, שאדם לא יריב אלא על דברים רוחניים. מצודות: אם לאחר שחקרת את הדברים, ביררת שטענתך עליו נכונה ושאתם באמת צריכים לריב.

[16] רש"י.

[17] רש"י ולפי פירושו הכוונה שטענתו תהיה שהוא ממש שיקר. אבן עזרא: הכוונה שהוא יקרא לך הולך רכיל. רלב"ג: שמא מי שישמע את דבריך יחרף אותך על שאתה מגלה סודות (בניגוד לפרשנים האחרים שאמרו שהכוונה למי שדיברת עליו).

[18] אבן עזרא. ר"י נחמיאש הוסיף פירוש "תשוב" מלשון נחת, כלומר: האדם שמדבר דברים רעים לא יוכל לנוח במקום אחד, מכיוון שבכל פעם כל מי שעובר לידו יגער בו או ירצה לשמוע מה יש לו לומר.

[19] רלב"ג.

[20] רש"י. אבן עזרא: הכוונה לתפוחי זהב שגנוזים בתוך כלי כסף, כך יש דברים שראוי שלא לגלות לאחרים, ופסוק זה מהווה המשך לנאמר בפסוק הקודם שלא לומר סודות. בעניין "דבר דבור" פירש שהכוונה להנהגה, שהדברים נאמרו בצורה ברורה ובמשמעותם הנכונה. בפירוש הדדעזר כתב שהפירוש הנוסף שהובא באבן עזרא הוא טעות סופר וגם במהדורת מוסד הרב קוק המילים נמצאות בסוגריים. רלב"ג: כאשר אדם יתבונן יותר בדברים שנאמרו על הצד הטוב, הוא יגלה שהוא מבין דברים עמוקים יותר ממה שהבין בהתחלה. ר"י נחמיאש: יש מפרשים ש"אפניו" עם תוספת האות א וצריך להיות כתוב על פניו. בשם הרמב"ם הסביר את הפסוק שכאשר אדם אומר דבר דו משמעי, רובד גלוי ורובד נסתר, צריך שהרובד הנסתר יהיה עמוק יותר ויפה יותר, כביכול היה החיצון של כסף והפנימי של זהב. צריך גם שהרובד החיצוני ימשוך את העין. מאירי: כתב שי מפרשים "דבר דבור" מלשון הנהגה, והכוונה שכאשר אדם מנהיג את דרכיו באופן הראוי, הדבר נאה מאוד. "אפניו" פירש מלשון הזמן, שיאמר כל דבר בזמן המתאים.

[21] מצודות. מאירי: הכתם הוא הזהב הכי מובחר. הנזם הוא העגיל, והחלי היא שרשרת הצוואר. על דרך הנסתר פירש שהתורה נקראת זהב, והרמז הוא למקומות שבהם יש רק נסתר ולא נגלה. במקומות שלתורה יש רק צס נגלה, היא נקראת בשם כסף. במקומות שיש משמעות לשניהם, התורה נקראת "זהב וכסף". "אופניו" פירושו דיבור בשני אופנים, נגלה ונסתר, ולכן הדימוי גם לכסף וגם לזהב.

[22] רש"י. אבן עזרא: פירש באופן נוסף, לפיו "צנת" מלשון הגנה ולא מלשון קור. מבחינת משמעות הפסוק אין הבדל בין פירושו לפירוש רש"י והדימוי הוא כמו שהשלג מגן על האדם בשעת הקציר מפני החום, כך השליח מגן על שולחו כשהוא מבצע את השליחות.

[23] תרגום. מאירי על דרך הנסתר כמו שהתכלית ביום חם הוא השלג, כך תכלית השמחה היא בשלמות, להתבונן על הדבר לאמיתו, ואז התלמיד הוא שליח נאמן למי שמשפיע את חכמתו עליו.

[24] מצודות. אבן עזרא: בפסוק חסרה המילה "תאווה", והכוונה שהשליח משיב את תאוות המשלח. בפירוש נוסף כתב שלא צריך לומר שהפסוק חסר, והכוונה שכביכול נפש האדון דבוקה בשליחות, ורק כאשר הסליחות מסתיימת, נפש האדון חוזרת למקומה.

[25] רש"י. מאירי על דרך הנסתר: כאשר אדם מונע את חכמתו מתלמידו, זה דומה לעננים שאינם מפזרים גשם. ר"י נחמיאש הסביר שהעננים נחשבים לנשיאים משום שהם מתנשאים מעל הארץ.

[26] רש"י.

[27] רלב"ג. בפירוש נוסף כתב שכאשר השר ארך אפים, הוא מפותה בכך שלא תגיע לידו דבר שאיננו ראוי, היות והוא לא יתבלבל בגלל כעסו, אלא ינהג בתבונה. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שהשר מפותה כאשר הוא כועס על אדם ארך אפים, כיוון שהוא בינתיים נרגע. רש"י: הקצין הוא ה' יתברך שמאריך אפו, והכתוב אומר שכל עוד שהוא אינו כועס, ניתן לפתות אותו על ידי חזרה בתשובה. אבן עזרא: בגלל שהקצין האריך את אפו ולא נקם בהם על חטאם. מאירי על דרך הנסתר: הכובש את יצרו נקרא ארך אפים והקצין הוא היצר הרע. על ידי כיבוש היצר, אדם מפותה והתאווה שלו נשברת. דומה לזה הוא שהלשון היא השליח של השכל והמחשבה. כאשר השכל מנהיג את הלשון בעדינות, הוא מצליח ליישר אותו.

[28] רלב"ג. רש"י: התפילות יבטלו את רוע הגזירה.

[29] רש"י. רלב"ג: הדבש הוא החכמה, והכתוב מזהיר לא לחקור במה שלא יכול להיות מושג לך, שמא זה יגרום לשיבוש בהבנה (שמשול בפסוק להקאה). הכתוב השתמש דווקא בדבש כמשל, משום שאם אוכלים ממנו כראוי – יש בכך תועלת, והבעיות מתחילות כאשר אוכלים ממנו יותר מידי. גם ר"י נחמיאש פירש בשם הרמב"ם שהכוונה לידיעות.

[30] רש"י. מאירי על דרך הנסתר: "רעך" פירושו הקב"ה, ונקרא רע משום שיש לכל אדם חלק אלוק ממעל. הכתוב מזהיר את האדם שלא להתחכם ולהגיע למקומות בחכמה שאינם ראויים לו.

[31] רש"י. המהדיר של מהדורת מוסד הרב קוק תרגם "מפיץ" על פי רס"ג כחנית. אבן עזרא מכתב יד פירש שהכוונה לכלי ששוברים איתו דברים והוא נקרא כך על שם חלקי הכלי השבור שהוא מפיץ. מאירי: הכוונה לגרזן שאיתו חוטבים עצים. הכתוב הזכיר שלושה כלי נשק: כלי שגורם לנזק ממוני (מפיץ), כלי שמכים בו (החץ), וכלי שהורג. על דרך הנסתר כתב שהכוונה שאדם שמעיד עדות שקר בחכמה האלוקית גורם להשחתה גדולה.

[32] רלב"ג. אבן עזרא התלבט אם "עד שקר" פירושו שם התואר, או שהכוונה לאיש שהוא עד שקר. ר"י נחמיאש: בגלל שלשון הרע פוגע בשלושה אנשים – מי שסיפרו עליו, מי שסיפר ומי שסיפרו לו, הכתוב הזכיר שלושה כלי נשק. בשם המדרש כתב שכשם שהחרב ממית, כך לשון הרע ממית. כשם שאי אפשר להחזיר את החץ לאחר שירו אותו, כך אי אפשר להחזיר את דברי הלשון הרע אחרי שאמרו אותו.

[33] רש"י. אבן עזרא הוסיף פירוש, וכתב שהרגל היא חלק מהשן, והשן אמורה לעמוד במקומה כאשר אוכלים איתה, וכאשר השן מתנדנדת בגלל שהרגל לא תופסת אותה, היא לא ממלאת את תפקידה. מאירי: כתב שבפסוק זה יש דוגמה שבו בעל הטעמים כתב את הטעם מתחת להברה מסויימת, אך ההטעמה איננה בהברה זו. בהסבר הפסוק על דרך הנסתר כתב שאדם לא יחשוב שהוא יכול להגיע להשגות בענייני חכמה, ומצד שני להישאר עם יצר הרע. בפירוש נוסף כתב שהשן הרעועה מהווה דימוי לעונשי העולם הזה, משום שהשן יכולה להתחלף, ואפשר לתקן את החטאים בעולם הזה. מעידת הרגל משולה לעולם הבא, להתמוטטות הגוף. בפירוש נוסף כתב ששן איננה איבר בגוף, אלא סלע, וכאשר אדם עומד על אבן רעועה, הוא נופל.

[34] רש"י. מאירי על דרך הנסתר: מי שלא עובד על מידותיו, לא יוכל להגיע למסקנות נכונות בדברי חכמה, כשם שאדם שאוכל מאכלים שאינם בריאים לא יוכל להתרפא על ידי התרופות שהרופאים נותנים לו. בפירוש נוסף על דרך הנגלה כתב שהנתר מאוד מלוח, והכתוב אומר שמי שמסיר את בגד חברו מעליו ביום קר, ומשקה אותו חומץ בתערובת של נתר, כך אדם שמראה שמחה בפני אדם עצוב, מגדיל את העצב שלו. בסוף דבריו כתב שוב על דרך הנסתר שאדם שלא מבין את מה שהוא לומד משום שאינו לומד בתורה הנכונה, מוסיף לעצמו מכאוב, משום שהוא בעצם מבלבל את עצמו יותר. בפירוש "לב רע" כתב שהכוונה ללב רע ממש, שאין תועלת בתוכחות אליו.

[35] רש"י וכתב שהכוונה למי שמלמד תורה לתלמיד רשע, שאינו מתכוון לקיים את מה שלימדו אותו. אבן עזרא: הכוונה לאדם חולה, וכאשר מורידים בגד בחורף או שופכים חומץ על נתר, הנזק שנגרם דומה לחולה שגורמים לו לכעוס או שמכבידים עליו בשירים ודברים אחרים. רלב"ג: בפירושו הראשון כתב שהכוונה שהתכשיט (מעדה מלשון תכשיט) אינו מועיל להציל את האדם ביום קר, וכך גם נתר ששפכו עליו חומץ אינו מועיל לכיבוס, משום שהחומץ קלקל אותו – למרות שגם הנתר וגם החומץ יעילים בשביל הכיבוס. כך גם אין תועלת כאשר שרים שירים לאדם שנמצא בדיכאון. בפירושו השני, עליו כתב שהוא הנכון, כתב שכאשר אדם לובש תכשיט ביום קר, יש בכך שתי יתרונות – הוא גם מקשט את עצמו וגם מגן על עצמו מפני הקור. כך גם כאשר אדם מכבס עם חומץ אחרי שהוא כיבס עם נתר – יש בכך תועלת והכיבוס יוצא יותר יפה. כך גם כאשר שרים הרבה שירים לאדם שבדיכאון, השיר הראשון פחות משפיע, והשיר השני כבר מתחיל להשפיע וכן הלאה. ר"י נחמיאש: אם אדם דואג על העבר, השירים עשויים להועיל לו. אבל אם הוא דואג על משהו שהוא בהווה, השירים אינם יכולים להועיל לו.

[36] רש"י וכתב שזה על פי פשוטו של מקרא, והביא את מדרש חז"ל שהשונא הוא יצר הרע, ואם הוא רעב ואומר לך להשביע אותו בעבירות – עליך להאכיל אותו במלחמתה של תורה על ידי שתיקח אותו לבית המדרש.

[37] רלב"ג.

[38] רלב"ג. מאירי: התלבט אם פירוש "חתה" הוא מלשון הנחה או מלשון לקיחה. בכל מקרה כוונת הפסוק ששונא שעשית לו טובה יתבייש מאוד, עד שהכתוב מדמה זאת כאילו פניו אדומים מרוב חום של הגחלים שהנחת לו. כמו כן פירש על דרך הנסתר שהשונא הוא יצר הרע, והרעב והצמא הם משלים לתאוות הגופניות, והלחם והמים הם משל לתורה. חתיית הגחלים היא משל להכנעת יצר הרע. והכתוב האומר שה' ישלם לו פירושו שה' יעזור לו לחזור למעלתו הראשונה, לפני שהתגבר עליו יצר הרע. דבריו דומים למה שכתבנו לעיל בשם רש"י, אלא שהוא פירט יותר את מהלך הפסוקים.

[39] רש"י. אבן עזרא: הכוונה שה' ישלם לך את גמולך הטוב.

[40] רש"י. אבן עזרא פירש באופן הפוך, שהרוח הצפונית מונעת את הגשם, אלא שהסתפק אם המילה "תחולל" פירושה מניעה, או שפירושה מלשון כאב, והכוח של הרוח הצפונית מפזרת את העננים ומונעת את הגשם. מאירי הוסיף אפשרות שהכוונה ללשון יצירה. הרוח הצפונית היא סיבת הגשם.

[41] רש"י. אבן עזרא: לשיטתו שמדובר על מניעה, מי שמראה פנים זעומות למדברי לשון הרע, מונע את אמירת הלשון הרע. חוקה הוסיף אפשרות שהכתוב אמר את הדברים לשבח, שמי שיש לו ביקורת על אדם אחר (פנים זעופות), הוא עושה זאת בסתר, ולא בפני אנשים אחרים. בפירוש נוסף כתב שהדברים מכוונים למלך שזועם על מי שאומר בפניו דברים לא ראויים – הפנים הזעופות של המלך ימנעו מאותו אדם לעשות כך פעם נוספת. ר"י נחמיאש הוסיף לפרש שכאשר רואים על אדם שפניו זעומים, יודעים שיש משהו בלב, בסתר, שמפריע לו. בפירוש נוסף כתב שהכוונה שכאשר אדם מראה לחברו פנים זעופות, החבר משתדל להכות בו בסתר על כך. מאירי על דרך הנסתר: הכתוב מזהיר שלא לשמוע על מישהו שזועף פניו כנגד עיקרי אמונה ומנסה לסתור אותם.

[42] רלב"ג. רש"י כתב שהכוונה לסילוק השכינה, ובית חבר פירושו בית שחיברו בו עבודה זרה לשכינה. ר"י נחמיאש: על אף שהכתוב כבר אמר את תוכן הפסוק לעיל (כא,ט), הכתוב חזר על כך משום שבפסוק הקודם הנושא היה לשון הרע, ואשת מדנים היא בעלת לשון הרע. מאירי כתב שהיא מראה פנים זעופות כמו שכתוב בפסוק לעיל.

[43] רש"י.

[44] רש"י. רלב"ג: הפסוק משווה בין השניים. כשם שנפש עייפה מקבלת כוחות ממים קרים, כך השמועה הטובה מסייעת לכך. מאירי: כשם שאדם משקיע הרבה בחיפוש מים קרים כאשר הוא צמא, כך הוא צריך לחפש שמועות ובשורות טובות. על דרך הנסתר כתב שהתורה והמסקנות העיוניות הן השמועות הטובות, ו"טובה" משמעו שלם, והכתוב אמר שהשמועות באות מארץ רחוקה, משום שכדי להגיע למסקנות הנכונות, יש צורך בלימוד רב.

[45] מצודות. רס"ג: מעין שנסתם.

[46] אבן עזרא.

[47] אבן עזרא והסביר שהדימוי למקור מים משום שכולם מקבלים את דבריו של הצדיק, ואין זה נכון שהרשעים ילכלכו אותו או ישפילו אותו. רש"י: הכוונה שהצדיק מפחד להוכיח את הרשע, והוא משפיל את עצמו לפניו. אבן עזרא מכתב יד: הכוונה שכשם שלא ראוי שהמעין יהיה סתום, כך לא ראוי שהצדיק ייכנע לפני הרשע. מאירי על דרך הנסתר: הכתוב מזהיר שהשכל לא ייכנע לפני החומר. בדרך נוספת פירש שכשם שהמעין לפעמים מתלכלך, אבל זה לא מצב קבוע, כך לפעמים הצדיק צריך להיכנע לפני הרשע, אך בטווח הארוך, הצדיק ינצח. בהמשך דבריו כתב שפירוש זה אינו עולה ברנה אחד עם דברי חז"ל האומרים שאסור לצדיק להיכנע לפני הרשע. בפירוש נוסף כתב שכאשר הרשע מבזה את הצדיק, הצדיק בסופו של דבר יעלה מעלה, אבל הרשע יקבל את עונשו על ביזוי הצדיק. בסוף דבריו כתב שהכוונה שכאשר הצדיק אינו מוכיח את הרשע, הוא דומה למעין שאינו ממלא את תפקידו משום שהוא מלוכלך.

[48] רש"י וכתב שהכתוב ממשיל את מעשה מרכבה לאכילת דבש. אבן עזרא: "אכל" בלשון ציווי, כי צריך לאכול דבש, אלא שלא צריך לאכול הרבה.

[49] רש"י וכמובן שאין כוונתו לא לקיים את דבריהם אם לא מבינים. רס"ג: לא ראוי שחבריך יכבדו אותך כל כך, כיוון שהם יבקשו על כך גמול. אבן עזרא: הכוונה שאין ראוי לחקור אחרי דברי הרשעים. רי"ד: אין ראוי לרדוף אחרי הכבוד. מאירי: ראוי לחקור אחרי כבוד חכמים, וכך האדם לא יחטא, כיוון שהוא יכיר בעצמו את המעלה של החכמים וישתדל לנהוג כמותם. בפירוש נוסף כתב שלא ראוי להרבות בכבוד חכמים, כאשר הכוונה לקבוע גבולות של הכבוד שמגיע להם, אלא צריך לירא מהם ולכבדם ללא גבולות. בדרך הנסתר פירש שאכילת הדבש היא משל לבקשת התענוגות, ואדם צריך לחקור כמה להשתמש באותן תענוגות. בפירוש נוסף כתב שהכבוד מלשון השחתה (והוכיח משמעות זו מכמה מקומות), והכוונה שאם אדם לומד יותר מידי בלי בסיס, הוא הורס גם את מה שהוא למד כבר, היות והוא מגיע לידי בלבול. בפירוש נוסף כתב שהכתוב דיבר שלוש פעמים על אכילת דבש: פעם הא לא מחה על אכילת הרבה דבש ואפילו ציווה על כך, פעם שנייה הוא מחה על כך וכאן הוא אמר לא לאכול ממנו הרבה. בפעם הראשונה הדבש מרמז ללימוד תורה, ולכן זה חיובי. בפעם השנייה הדבש מרמז ללימוד חכמת הטבע, שאין הכרח ללמוד אותן, משום שניתן ללמוד הכל מהתורה, אבל עדיין ראוי ללמוד קצת כדי לחזק את האמונה. הפעם השלישית דיבר על החכמתו האלוקיות שצריך להימנע מהשקעה מרובה בלימודן.

[50] אבן עזרא.

[51] אבן עזרא. רס"ג: אדם שאינו יכול להגיע למסקנה שכלית. אבן עזרא מכתב יד: אדם שאין לו יכולת לסבול כאב. מאירי: הכוונה למי שמגלה סודות, בין אם מדובר על סודות שבין בני אדם או על תורת הנסתר. כמו כן פירש "לרוחו" מלשון תאווה, ורמז על דרך הנסתר להיזהר ממשיכה אחרי תאוות גופניות.

מחלוקות בית שמאי ובית הלל

הסבר יסודות המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל ועיסוק בשאלה האם לעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי
שיעורי עיון בגמרא

תהילים פרק ו

ביאור אוצר המקרא לספר תהילים פרק ו אוצר המקרא הוא קיצור של אוצר מפרשי התנ"ך לרפואת ידידי אוריאל דוד בן יוכבד בתוך שאר חולי ישראל
אוצר המקרא על התנך

תהילים פרק ה

ביאור אוצר המקרא לספר תהילים פרק ה אוצר המקרא הוא קיצור אוצר מפרשי התנ"ך
אוצר המקרא על התנך

יוסף ואחיו לפרשת וישב

מה הקשר בין כתונת הפסים לגלות? מדוע הפלה יעקב את יוסף ומדוע רצו אחיו להרוג אותו?
אוצר לדרך - אמונה