הקדמה לשער

הקדמה לשער תורת חיים

מסורת של תורה    

פעמים רבות, היה מו"ר הגר"א שפירא חוזר על יסוד מסורת העברת התורה מדור לדור. בפעמים הראשונות, לא הבנתי מדוע מו"ר בחר לומר את אותם דברים פעם אחר פעם. במבט לאחור ובפרספקטיבה של שנים, נראה לי שמו"ר רצה להשריש בנו את העניין של מסירת התורה מדור לדור, ואת ההבנה שהיסוד לכל לימוד התורה ופסיקת ההלכה מבוסס על אותה מסורת של תורה. כך מובאים הדברים במורשה (חלק א' עמ' קי"ג):

עניין מיוחד נוסף הוא מסירת התורה מדור לדור. התורה נמסרה לנו מדור לדור. זהו כוחו של לימוד התורה, זוהי שלמותה של תורה. בפרקי אבות (א,א) מובא "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע". לא כתוב "ולימדה" אלא "ומסרה". עניין מסירת התורה נוסף לעניין לימוד התורה, אדם מלמד את חבירו. יש מסירת התורה ויש קבלת התורה. הרמב"ם בהקדמתו לספרו משנה תורה, מביא דף שלם שבו הוא מונה את סדר מסירת התורה ממשה רבינו ויהושע, מ"ג דורות, עד רבינא ורב אשי. אחרי שהרמב"ם מונה את ארבעים ושלושה חכמי המסורת, הוא מציין שנמצא שכולם מד' אלוקי ישראל. זוהי המסירה של תורה ממשה רבינו עד רבינא ורב אשי ואחריהם. הרמב"ם כותב אחר כך "ומפני זה שינסתי מתני אני משה בן מימון הספרדי וכתבתי את הספר הזה". זה היה דור של ראשונים, ואחריהם ראשי האחרונים שמתחילים מהבית יוסף. ועל כן הכסף משנה שם אף הוא משתמש בנוסח הזה "לכן קמתי אני יוסף ב"ר אפרים קארו והתחלתי לכתוב ספר זה". התורה נמסרה עד רבינא ורב אשי, והתורה נמסרת אחרי רבינא ורב אשי ואחריהם הראשונים ואחריהם האחרונים, ואנו גם בכלל האחרונים עד בוא המשיח. יש עניין של מסירת התורה וקבלתה מדור לדור.

          ההשרשה של היסוד שהתורה עוברת במסורה מדור לדור, הייתה כל כך חשובה למו"ר. אני יכול לתאר לעצמי ראש ישיבה, שהתורה כולה מונחת לפניו כפי שהייתה מונחת לפני מו"ר, והוא חושב לעצמו שיש כל כך הרבה דברים חשובים שהוא היה רוצה להעביר לנו, תלמידיו. אולם, היום קצר, ועל אף שהפועלים אינם עצלים, בעל הבית צריך לבחור אלו יסודות הוא יכול להנחיל לתלמידיו, ולהתמקד בהם. מתוך כל אותה תורה גדולה, הוא בוחר להעביר מספר יסודות קטנים בכמות אך גדולים באיכות, לחזור עליהם שוב ושוב, על מנת שנבין את חשיבות הדברים, ואת עובדת היותם יסודות בכל ענייניה של התורה. מכאן החשיבות הרבה שראה מו"ר בהדגשה שהתורה עוברת במסורה מדור לדור, וכל דור מבסס את תורתו על הדור שלפניו, עד למעמד הר סיני.

          הרוחות העולות היום מחלקים מסוימים בציבור, מדגישות כמה מו"ר חסר לנו, גם מצד השרשת יסוד חשוב זה. יתכן ומדובר על הרגשה סובייקטיבית, אבל נראה לי שחלק גדול מהבלבול שאוחז ברבדים גדולים בציבור, הופיע לאחר שקיעת שמשו של מו"ר. בשנים האחרונות, אנחנו שומעים שוב ושוב, רעיונות מאנשים שמגדירים את עצמם כאנשי תורה באופנים שונים, המציעים לחדש חידושים המנוגדים לתורה ולאופן שבו הנהיגו רבותינו גדולי הדורות עד דורנו. שאלות של היחס לקהילת הלהט"ב, של קיום הלכות נידה, של התמודדות עם קשיים שעולים לעיתים בקיום מצוות ועוד, מכרסמים בתורה שהונחלה לנו מדור לדור, התורה שהייתה מוכרת לרבותינו הגדולים שבכל דוד ודור החל ממעמד הר סיני ועד לימינו אלה. תלמידי חכמים ענקים שבכל הדורות שהנהיגו את כלל ישראל וכתבו ספרות תורנית ענפה, תוך מסירות נפש של העברת התורה מדור לדור, נמחקים בעיני חלקים מהציבור בעקבות רצונות השעה.

          על כן קמתי אני יוסף ב"ר צבי, והחלטתי לכתוב את תוכן שער זה, שמטרתו להבהיר את היסודות של האמונה במסורת התורה כפי שעברה מדור לדור, ולנסות לענות תשובות ברורות לאותם המנסים לשנות ממסורת של תורה. לא ניתן להתייחס לכל הפרטים והעניינים שהותרו, אבל העקרונות שיובאו בספר מספיק יציבים וחזקים, כדי להתמודד גם עם הטענות שלא התמודדתי איתן באופן ישיר במהלך הדברים, ובכך לבסס את דרך התורה ולעקור כל שינוי במסורת העברת התורה מדור לדור.

היסוד העובר בין פרקי הספר הוא אחד: התורה היא תורה אלוקית, שמימית, ואנחנו רק בני אדם. עלינו להעלות את עצמנו אל הדרישות האלוקיות הניתנות בתורה, במקום לנסות לקצץ בתורה על מנת להתאימה אלינו. נכון, אמרו חז"ל שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, ומימרא זו מהווה בסיס להלכות שונות. התורה אמנם ניתנה לנו כדי שנקיים אותה במציאות של עולם חומרי, אבל גם היסוד שהתורה לא ניתנה למלאכי השרת היא חלק מאותה תורה אלוקית, ואל לנו להרחיב אותו ולהשתמש בו כדי לחזק חולשות או רצונות אנושיים במקומות שאינם מתאימים. 

          שער זה נקרא "תורת חיים". בתחילה, הזדעזעתי מלקרוא לו בשם זה, שכן גדולי ישראל כתבו ספרים בשם זה. אולם, לאחר מחשבה נוספת, חשבתי שדווקא שימוש באותו שם מסמל את המשך תורתם של גדולי עולם אלה. ספר זה לא בא להביא בפניכם רעיונות של כותבו, אלא את היסודות שעל פיהם אותם ענקי רוח כתבו את ספריהם.

הפרכת השיטות הקוראות לשינוי בהלכה

קול הקורא שיצא לאחרונה וטוען שצריך לשנות חלקים בהלכה, איננו עשוי מקשה אחת. כך, מצד אחד עלתה טענה שחלק מההלכות נקבעו למציאות שונה מהמציאות של ימינו.[1] מצד שני עלתה טענה שיתכן שמסורת הפסיקה מבוססת על טעויות הפוסקים בהבנת כוונתה של התורה.[2] טענה נוספת שעלתה היא שצריך לשנות את מסורת הפסיקה כדי שהיא תתאים לכל עם ישראל, וגם אלו שאינם דתיים יוכלו לחיות על פיה.[3] ביטוי נוסף להתנערות מההלכה היא כאשר יש קושי של אדם לקיים את התורה, ומתן לגיטימציה לקושי זה, שבא לידי ביטוי בין השאר בתמיכה בקהילה הלהטבי"ת.[4] פעמים רבות הדבר גם בא לידי ביטוי בנושא של התרת עגונות, שם הוצע בין השאר לחתום על הסכם קדם נישואין, ועוד פתרונות שיש בהם בעיות הלכתיות.

המכנה המשותף בין כל המקרים הללו הוא שיש קושי אמיתי ולעיתים כואב מצד אדם כלשהו, לקיים את ההלכה בשלמותה. הפיתרון המוצע הוא שינוי של ההלכה, כאשר לעיתים השינוי המוצע יכלול עקירה של הלכה המסורה לנו בתורה שבעל פה (כגון שינוי ההלכה של שבעת הימים הנקיים),[5] או הצעת פיתרון שהייתה כבר מונחת לפתחם של חז"ל, ובכל זאת הם נמנעו משימוש רחב בו, דבר שמעיד על הזהירות הנדרשת לפני הצעת פתרון מעין זה כפתרון גורף (כגון התרת עגונה על ידי הפקעת קידושין).

מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל היה נוהג לספר על ר' יצחק אלחנן מקובנא, ראש כל בני הגולה, שהיה יושב בכל מוצאי שבת עם העגונות שהוא לא הצליח להתיר ובוכה איתן. זו גדלותם של ענקי ההלכה! מצד אחד להכיר בכאב של המקרים שבאים לפניהם ולא נמצא להם פתרון (ומי לנו גדול מר' יצחק אלחנן?), ומצד שני לא להתפתות לפתרונות שיש באימוצם סטייה מההלכה המסורה לנו מדור לדור. גדולת הפוסק איננה בשינוי ההלכה, אלא בליבון מעמיק תחת הגבולות ההלכתיים שנמסרו לנו מדור לדור, ובמקרה שהוא לא הצליח לפתור את הבעיה המונחת לפניו על פי כללי ההלכה, הוא יביע הזדהות עם האדם שלא הצליח לפתור את מצוקתו. לא אטימות מונחת בפניו של הפוסק שלא מצא היתר לעניין העומד לפניו, כי אם מערכת כללים ותורה אלוקית, תורת חסד של ה' יתברך שרחמיו על כל מעשיו, ואף על פי כן קבע כללים אלו בראייתו שהיא למעלה מראייתנו.

בכל תחומי החיים, יש אתגרים לא פתורים. רופא לפעמים לא יכול לרפא חולה אנוש, ופיזיקאי איננו יכול לשנות את חוקי הפיזיקה כדי לפתור בעיה מסוימת. על אחת כמה וכמה שאדם איננו יכול לשנות את תורתנו הקדושה בגלל שהוא עומד בפני קושי, אפילו קושי מאוד גדול.

בשער זה אשתדל להביא את העקרונות הבסיסיים הנוגעים להיות התורה תורה אלוקית, נצחית, ובעלת אמירה גם במציאות של ימינו. לא ניתן להתווכח עם כל טענה העולה מכל מי שהוא חושב שהוא מאן דאמר, אבל כולי תקווה שלאחר לימוד הכתוב בספר, התשובות שצריכות להינתן לקולות הקוראים לשינוי ההלכה תהיינה ברורות על סמך העקרונות המובאים, גם אם לא התייחסתי לכל טענה וטענה בנפרד.

[1] למשל הטענה שצריך לשנות את הלכות נידה: "הלכות נידה נקבעו בזמנים שהציפייה בין בני הזוג היו שונים לחלוטין, לא שלא הייתה אהבה בין בני הזוג, אבל הציפייה מהחיים הזוגיים הייתה שונה".

[2] דוגמה למאמר שנכתב בעקבות הטענה שצריך לשנות את הלכות נידה: "אמנם, ישנו גם קול אחר, קול שעולה מלמטה ולא מצליח להמריא, מכיוון שכל הנושא אותו מאמין שלא ימצא לו אוזן בתוך כתלי בית המדרש. קול שמביט לבעיה בעיניים ואומר: 'אולי העובדה שההלכה לא מסתדרת לי אינה קשורה למציאות משתנה, או לסטנדרטים רוחניים עליונים, אלא פשוט לכך שזו איננה האמת? הרי זו לא יכולה להיות כוונתו של ה', לא זו תורת החיים שניתנה למשה בהר סיני  ... במובן זה, צודקת הרבנית מלכה בקריאתה להביא את הדינים אל שולחן הדיונים התורני. אך לא בשל שינוי מציאותי שולי, שאולי קרה ואולי לא קרה, אלא בשל חתירה תמידית לפסיקה אמתית. חקירה שצריכה להימשך בכל דור ודור – דור דור ודורשיו. לומדי התורה נדרשים לפתוח כל הלכה כל מנהג ולבחון אותו כל יום, האם הוא תואם לרצון התורה, והאם לזה התכוונו חז"ל בקריאתם אותה. אם כן, הקול הזה נותן תשובה רביעית לבעיה. תשובתו היא: אין זה יתכן. שניהם – התורה והמציאות – נועדו להיות יחד. הם קשורים זה לזה בעבותות של סיבה ותוצאה, של הקיום עצמו. המציאות בנויה על מידות וערכי התורה, והתורה מתווה את הדרך הנכונה להלך בה בטוב. אם התורה איננה ישרה, יתכן שקראנו לא נכון."

[3] "לא, זה לא רק עניין של פרופורציות. זה עניין של אופק המחשבה ההלכתית בימינו. מי מעסיק אותנו באמת בקביעת ההלכה – הציבור הדתי המצומצם או עם ישראל בכללו? עבור מי אנחנו פוסקים אותה – עבור הכת הקטנה שמכונה 'דתיים' או עבור כל עם ישראל, שרבים ממנו ויתרו על ענייני נידה כי לא מצאו אותם רלוונטיים לחיים של היום? במקום להתרגש ולסעור מהשאלה כיצד מביאים את מצוות נידה (כן, זו מדאורייתא) לעולם המודרני ומאירים אותה באור עכשווי ורלוונטי, כיצד מוצאים משמעות בדינים המעצבים את המרחב האינטימי שבין בני הזוג, כיצד אנחנו יכולים לשכנע עולם מודרני שיש לו מה לקבל משמירת דיני נידה, ואין היא רק עקידה או מסירות נפש, העולם הדתי גועש בעקבות הרהור על יישום נכון של אחד מפרטי ההלכות, שכבר מזמן רבים אינם מקיימים. מסתבר שזה האופק ההלכתי של רבים מאיתנו. אופק מחשבה של כת דתית, הדואגת להישרדותה בלבד, ולא באמת חושבת כיצד התורה הופכת לנחלתו של כלל עם ישראל. בתחילה אותי זה שעשע. ככל שעובר הזמן זה הופך להיות מייאש".

[4] "המשפחה המשורטטת בתורה כאידיאלית היא של איש ואשה היוצרים תבנית משפחתית שלמה. המציאות, כידוע, אינה אידיאלית ושאלת הבחירה במבנה הזוגי הנכון לאדם הפרטי והייחודי היא שאלה קריטית".

[5] ראה שבת יג,ב.