התורה - מציאות החיים

התורה – מציאות החיים

תורה אלוקית שניתנה לבני אדם

          בפסוק הראשון בתורה, מלמד אותנו רש"י מדוע ברא הקב"ה את העולם:

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת (משלי ח,כב) ראשית דרכו, ובשביל ישראל שנקראו (ירמיה ב,ג) ראשית תבואתו.

          מדברי רש"י אנו למדים, שהתורה לא נבראה כדי להחיל מערכת חוקים בעולם הזה, אלא שהעולם כולו נברא לשם התורה. הגמרא בפסחים (נד,א) מונה את התורה כאחד משבעת הדברים שנבראו קודם לעולם:

שבעה דברים נבראו קודם שנברא העולם, ואלו הן: תורה, ותשובה, וגן עדן, וגיהנם, וכסא הכבוד, ובית המקדש, ושמו של משיח. תורה - דכתיב ה' קנני ראשית דרכו.

         ובזוהר הקדוש מובא שכאשר הקב"ה ברא את העולם, התורה הייתה הבסיס, התכנית האלוקית, שעל פיה נברא העולם:

כל מאן דאסתכל בה באורייתא ואשתדל בה כביכול הוא מקיים כל עלמא, קודשא בריך הוא אסתכל באורייתא וברא עלמא, בר נש מסתכל בה באורייתא ומקיים עלמא.

          מהמקורות האלה עולה, שהתורה היא מעל העולם. התורה איננה רק ספר חוקים שעל פיו העולם אמור להתנהל. בריאתה לפני העולם, והעובדה שהיא הייתה התכנית שעל פיה ברא ה' את העולם, מראות שהתורה היא עצם המציאות בעולם. על פי זה, ניתן להסביר את דברי הרמב"ן בהקדמתו לספר בראשית:

כל הנאמר בנבואה ממעשה מרכבה ומעשה בראשית והמקובל בהם לחכמים תולדות עם ארבע הכוחות שבתחתונים: כוח המחצבים וכוח צמח האדמה ונפש התנועה והנפש המדברת, בכולם נאמר למשה רבינו בריאתם וכחותם ומהותם ומעשיהם ואפיסת הנפסדים מהם, והכל נכתב בתורה בפירוש או ברמז ... וכי מנין יבא אליהוא בן ברכאל הבוזי ויגלה להם לישראל חדרי בהמות ולויתן ומנין יבא יחזקאל ויגלה להם חדרי מרכבה אלא הה"ד הביאני המלך חדריו כלומר שהכל נלמד מהתורה ושלמה המלך שנתן לו אלהים החכמה והמדע הכל מן התורה הי' לו וממנה למד עד סוף כל התולדות ואפי' כחות העשבים וסגולתם.

          אם התורה היא המציאות של העולם כולו, ועל פיו ברא ה' את העולם, מובן מדוע כל אחת מחכמות העולם טמונה בתורה עצמה. שלמה המלך הבין כיצד מהתורה האלוקית נגזרת כל אחת מהחכמות האחרות שיש בעולם. ממילא, לא ניתן להשוות בין שום חכמה מחכמות העולם לבין חכמת התורה (אם כי ביישום התורה, ברור שאנחנו צריכים לברר את המציאות בעולם הזה). התורה היא המקור של כל חכמה וחכמה, היא הרבה מעל לכל אחת מהחכמות המוכרות לנו, בהיותה המקור לכולן. התכנית האלוקית בעולם מתגלה דרך התורה, וממילא כל עניין בעולם הוא חלק מהתורה.

          לכן גם העולם אינו יכול להתקיים ללא התורה, כפי שמובא בגמרא במסכת שבת (פח,א):

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי, ה"א יתירה למה לי? - מלמד שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה - אתם מתקיימין, ואם לאו - אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו.

          על פי מה שראינו לעיל, מעשי בראשית אינם יכולים להתקיים ללא קבלת התורה על ידי עם ישראל, לא רק בגלל שהייעוד של העולם הוא קבלת התורה, אלא משום שעצם קיום העולם היא התורה ולא ניתן להפריד ביניהם.[1]

אולם, בסופו של דבר התורה ניתנה לעם ישראל כדי לחיות על פיה בעולם הזה. כך מסופר בגמרא בשבת על תשובתו של משה רבינו למלאכי השרת שרצו למנוע את נתינת התורה לעם ישראל (שבת פח,ב):

בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים!" - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה! - אמר לפניו: רבונו של עולם, מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל שבפיהם. - אמר לו: אחוז בכסא כבודי, וחזור להן תשובה, שנאמר מאחז פני כסא פרשז עליו עננו. ואמר רבי נחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו. אמר לפניו: רבונו של עולם, תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה – "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". אמר להן: למצרים ירדתם, לפרעה השתעבדתם, תורה למה תהא לכם? שוב מה כתיב בה – "לא יהיה לך אלהים אחרים", בין הגויים אתם שרויין שעובדין עבודה זרה? שוב מה כתיב בה – "זכור את יום השבת לקדשו", כלום אתם עושים מלאכה שאתם צריכין שבות? שוב מה כתיב בה – "לא תשא", משא ומתן יש ביניכם? שוב מה כתיב בה – "כבד את אביך ואת אמך", אב ואם יש לכם? שוב מה כתיב בה? "לא תרצח לא תנאף לא תגנב", קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם? מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא.

          התורה האלוקית, העליונה, הנשגבה, צריכה להופיע בפועל בעולם הזה. התורה איננה יכולה להתגלות בשיא כוחה בעולם שהוא מנותק מהתמודדות אנושית של יצר הרע, שביתה ממלאכה או קנאה, ולכן לא ניתנה תורה למלאכי השרת. התורה הינה אידאה אלוקית המופיעה בעולם אנושי וחומרי. ממילא מובנים דברי הגמרא (עירובין נד,א):

אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך ואין עמו לוייה - יעסוק בתורה, שנאמר: "כי לוית חן הם". חש בראשו - יעסוק בתורה, שנאמר: "כי לוית חן הם לראשך". חש בגרונו - יעסוק בתורה, שנאמר: "וענקים לגרגרתיך". חש במעיו - יעסוק בתורה, שנאמר: "רפאות תהי לשרך". חש בעצמותיו - יעסוק בתורה, שנאמר: "ושקוי לעצמותיך". חש בכל גופו - יעסוק בתורה, שנאמר: "ולכל בשרו מרפא".

          מדוע הזכיר ר' יהושע בן לוי דווקא את לימוד התורה דווקא במקרים שבהם אדם יוצא לדרך או שהוא חולה? עונה על כך המהר"ל (נתיב התורה, פרק א):

וטעם הדבר שהדרכים הם בחזקת סכנה, כי הדרכים אין שם ישוב האדם, ודבר כמו זה הוא נבדל מן עיקר העולם כי עיקר העולם הוא הישוב ודבר זה יוצא מן הישוב, ולפיכך שולטים שם הפגעים אשר הם מתנגדים אל העולם, ולכך יש לחוש שישלטו בו פגעים אשר אינם מסדר העולם ... אבל זה שאין לו לויה וחבור אל הישוב מה יעשה ויהיה לו חבור, יעסוק בתורה כי התורה סדר שמירת העולם כמו שהתבאר, ולכך כאשר התחבר אל התורה הרי יש לו לויה וחבור אל סדר העולם. ושמירת הסדר מציל מן הפגעים אשר לא ישלטו, כי אין הפגעים שולטים רק כאשר פורש מן העולם כמו שאמרנו כי לכך כל הדרכים בחזקת סכנה, אבל כאשר הוא מתחבר אל התורה יש לו לויה אל סדר העולם ובשביל זה אינו יוצא מן ישוב העולם.

          כאשר אדם יוצא ממקום יישוב, הוא כאילו מתנתק מהעולם. כפי שראינו לעיל, התורה היא סדר העולם, ועל ידי לימוד התורה, האדם חוזר אל המציאות של העולם, גם בשעה שהוא יוצא ממקום יישוב. כך גם לגבי אדם חולה, כפי שהסביר המהר"ל בהמשך דבריו שם:

ולכך אמר אחריו, אם יש לאדם חולה בגופו שכל אשר הוא חולה יוצא מן הסדר, יעסוק בתורה שהיא סדר העולם, ואז האדם אשר היה מקבל חולי שהוא שנוי יחזור אל הסדר שהוא בריאתו. ואמר עוד חש בראשו וכו', כי כאשר יבא שנוי לגוף כמו כל הדברים שהם שנויים בגוף, על ידי התורה שהיא סדר העולם מחזרת את הגוף שהיה בו שנוי אל סדר שלו. כי אל סדר התורה נמשך הכל כמו שאמרנו.

          החולי הוא שינוי מהמצב הרגיל של בני האדם. לכן, כאשר אדם חולה, הוא יכול לחזור אל המציאות של העולם על ידי שהוא ילמד תורה. לימוד התורה מחזיר את האדם אל בסיס המציאות, ממחלה שיוצאת מגדר המציאות, חזרה אל חיים בריאים.

תורה שבכתב ותורה שבעל פה

         למרות המקור האלוקי של התורה, היא ניתנה לבני אדם על מנת שיקיימו אותה. לכן, בנוסף לצד האלוקי של הנותן, יש גם צד אנושי של מקבל התורה. חשוב לומר: אין זה מוריד ממעלת התורה, אלא שביישום בחיי העולם הזה, יש לכל אדם מישראל חלק שהוא מפתח בתורה ומיישם את אותה תורה אלוקית. מרן הרב קוק (אורות התורה א,א) תיאר את ההבדל בין תורה שבכתב לבין תורה שבעל פה באופן שמסביר את האידאה של התורה מול הופעתה בחיים המציאותיים:

תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דָּאִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱלֹהִים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ. הָאוֹר מַבְהִיק, נוֹצֵץ וְחוֹדֵר בַּכֹּל, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִשְׁרֵהוּ. לֹא רוּחַ הָאֻמָּה חוֹלְלָה אוֹר גָּדוֹל זֶה - רוּחַ אֱלֹהִים יוֹצֵר-כֹּל יְצָרָהּ, תּוֹרַת חַיִּים זֹאת יְסוֹד יְצִירַת כָּל הָעוֹלָמִים כֻּלָּם.

          התורה שבכתב נעלה מעל המציאות כולה. על ידי התורה שבכתב "דאים אנו על ידה למעלה מכל היגיון ושכל", היות ולא ניתן לקלוט אותה בהיגיון ושכל. התורה לכאורה איננה שייכת למציאות חיינו: "טסה על פני חיינו ממעל להם". למרות זאת, היא חודרת אל החיים המציאותיים ומאירה אותם "ומזרחת אותם באורה". בדומה לשמש שאיננה חלק מכדור הארץ אבל יש לה השפעה מאוד גדולה עליה: היא מחממת אותנו ומאירה לנו, כך התורה שבכתב נעלה מהעולם, אולם משפיעה עלינו. מצד התורה שבכתב, התורה נמצאת במקום גבוה מעל כל המציאות.

          כך אנחנו גם יכולים להבין את מערכת החוקים של התורה – המצוות שנאמר עליהם שאין עליהם טעם.[2] בתורה ישנן מספר מצוות הנקראות "חוקים" והן מצוות שטעמם אינם ידוע לנו. אמנם יש מחלוקת האם לחוקים יש בכלל טעם רק שאיננו יודעים את טעמי המצוות, או שיש מצוות שאין להם טעם בכלל.[3] אולם, גם לשיטה הסוברת שלכל המצוות, גם לחוקים, יש טעמים, אלא שבני האדם אינם יכולים להבין את טעמי המצוות, יוצא שיש גם מערכת חוקים שלא ניתנת להבנה בשכל האנושי.

          עד כאן דיברנו על התורה שבכתב. אולם, מצד שני יש את חלק נוסף בתורה, את התורה שבעל פה, כפי שממשיך מרן הרב וכותב:

בַּתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה אָנוּ יוֹרְדִים כְּבָר אֶל הַחַיִּים. אָנוּ חָשִׁים שֶׁהִנְנוּ מְקַבְּלִים אֶת הָאוֹרָה הָעֶלְיוֹנָה בַּצִּנּוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁבַּנְּשָׁמָה, בַּצִּנּוֹר הַמִּתְקָרֵב לְחַיֵּי הַמַּעֲשֶׂה. אָנוּ חָשִׁים, שֶׁרוּחַ הָאֻמָּה, הַקְּשׁוּרָה כְּשַׁלְהֶבֶת בְּגַחֶלֶת בְּאוֹר תּוֹרַת אֱמֶת, הִיא גָּרְמָהּ בְּאָפְיָהּ הַמְיֻחָד, שֶׁתּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה נוֹצְרָה בְּצוּרָתָהּ הַמְיֻחָדָה. וַדַּאי כְּלוּלָה הִיא תּוֹרַת הָאָדָם הַזֹּאת בְּתוֹרַת ד', - תּוֹרַת ד' הִיא גַּם הִיא. הָעַיִן הַפְּקוּחָה שֶׁל צוֹפֶה בָּאַסְפַּקְלַרְיָה הַמְאִירָה, הַנֶּאֱמָן בְּכָל בֵּית ד', לֹא אֶפְשָׁר שֶׁמִּמֶּנָּה תִּהְיֶה נֶעֱלֶמֶת שִׁפְעַת-חַיִּים זֹאת לְכָל פִּתּוּחֶיהָ. גַּם מַה שֶּׁתַּלְמִיד וָתִיק עָתִיד לְחַדֵּשׁ הַכֹּל נֶאֱמַר לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.

          התורה שבכתב איננה יכולה להתקיים ללא שמצורף אליה התורה שבעל פה. בלימוד תורה שבעל פה, אנו מתקרבים לחיי המעשה, ויש בלימודה גם מקום לשכל האנושי. בסופו של דבר גם החידושים של לומדי התורה כבר כלולים בתורה עצמה, אבל בפועל, התורה שבעל פה מתבטאת יותר במציאות ובשכל האנושי.

אם כן, היחס בין תורה שבעל פה לתורה שבכתב מבטא שני צדדים בתורה: צד אלוקי בתורה, מרומם מעל האדם האנושי, וצד שיותר קרוב אל האדם. דברים דומים מצאנו בהסבר המהר"ל (תפארת ישראל פרק מח) לאופן נתינת הלוחות:

וכן אמרו בירושלמי דשקלים, רבי שמואל בר נחמני אומר, הלוחות ארכן ששה טפחים, ורחבן ששה טפחים. והיה משה תופס בטפחיים, והקב"ה טפחיים, וטפחיים ריוח באמצע. וכיון שעשו ישראל אותו מעשה, בקש הקדוש ברוך הוא לחטפן, גברה ידו של משה, וחטפן ממנו. הוא שהקב"ה משבחו (דברים לד, יב) "לכל היד החזקה", יהא שלמא על ידא דגבר על ימינא. רבי יוחנן אמר, הלוחות היו מבקשים לפרוח, והיה משה תופשן. היינו דכתיב (דברים ט, יז) "ואתפוש בשני הלוחות", עד כאן.

ופירוש זה מה שהיו שני טפחים ביד הקדוש ברוך הוא, ושני טפחים ביד משה, ושני טפחים חלק, כי התורה יש בה שלשה חלקים, דכתיב (דברים ו, כ) "מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם". "חקים" הם נעלמים ונסתרים לגמרי מבני אדם, והוא יתברך ידע דרכם. "העדות" שהם גם כן נעלמים מבני אדם, אבל אם מלמדים אותם לאדם, אז ידע ויבין אותם על אמתתם, רק צריכים להודיע אותם אליו. "משפטים" הם מצות ידועים, שאף אם לא נאמרו, דין הוא שיהיו נאמרים, כמו כבוד אב ואם, וגניבה, ורציחה, וכיוצא בהם. ואותם שנקראים "עדות", כמו שבת, שהיא עדות על שהשם יתברך ברא הכל בששה ימים, אבל לא נודע דבר זה מעצמו. וכן כמה וכמה מצות.

          אורך הלוחות היה שישה טפחים. בשעת נתינת התורה, שני טפחים היו ביד הקב"ה. שני הטפחים הללו מסמלים את המצוות ששכל האדם אינו יכול להבין (מערכת החוקים), ועל כן הם נמצאו בידו של ריבונו של עולם. שני הטפחים שהיו ביד משה רבינו מסמלים את המצוות השכליות (מערכת המשפטים) שאדם מסוגל להבין אותם ואפילו לחייב אותם ללא ציווי אלוקי. שני הטפחים האמצעיים מסמלים את המצוות שאדם לא יבין אותם מעצמו ולא יחייב אותם ללא ציווי אלוקי (מערכת העדות), אך לאחר לימוד ובירור, הוא מסוגל להבין אותם. ממשיך המהר"ל:

ולכך שני טפחים הם בידו של הקדוש ברוך הוא, דהיינו החוקים שלא נודע לנו, ולא נגלו לאדם כלל. ושני טפחים בידו של משה, הם המשפטים, והם גלויים לאדם מעצמם, והם ביד האדם. ושני טפחים הם אותם מצות שאין ידועים, ומכל מקום אם נאמרים הם ידועים. ולכך אינם ביד השם יתברך, דסוף סוף שייכים לאדם, כי יש לאדם בהם ידיעה כאשר נאמרו לו. וגם אינם ביד משה, כיון שאין ידועים אלו המצות מעצמו. ולפיכך שני טפחים חלק, שאינו לא ביד זה, ולא ביד זה.

          בשעת מתן תורה, כל אחד החזיק בתורה שלכאורה קרובה יותר אליו. הקב"ה החזיק בשני הטפחים המסמלים את החלק בתורה שנעלה משכל האדם, מערכת החוקים. משה רבינו החזיק את שני הטפחים המסמלים את החלק בתורה שניתן לתפיסה על ידי שכל האדם, מערכת המשפטים. שני הטפחים שבאמצע, שלא הוחזקו בכלל – לא על ידי ה' יתברך ולא על ידי משה רבינו, מסמלים את החלק בתורה שמצד אחד נעלה מעל שכל האדם ולכן הוא לא יגיע אליו לבד, ומצד שני האדם מסוגל להבין אותו עם הסיוע האלוקי.

המורכבות הזו, של תורה אלוקית בתוך עולם אנושי, היא המורכבות שגורמת לכאורה להתנגשויות בין הרצון האנושי, ההבנה השכלית וההתמודדות שלנו כבני אדם, לבין חוקי התורה. האדם האנושי רוצה פתרונות ברי הבנה לבעיות השעה הבאות לפתחו, פתרונות שהוא יכול להציע ובהם לפתור מצבים ולפעמים גם משברים קשים. אולם, התורה האלוקית היא מעל השכל. לא תמיד ניתן להגיע אל פתרונות שבעינינו האנושיות נראים כמתבקשים, אבל ייתכן שנשללים מאת ה'. זה לא נובע חלילה מרשעות של ה' יתברך, או מאטימות של התורה, אלא מכך שההבנה שלנו מצומצמת, ועלינו להתבטל בפני מי שגדול ממנו. הראייה האלוקית רואה את הדברים בשונה מאיתנו, ובסופו של דבר, "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" – גם אם בראייה שלנו, איננו מבינים תמיד כיצד הדברים מיושמים הלכה למעשה במציאות שלנו.

מערכת החוקים והתאמת המצוות לאדם

         נמשיך לצעוד צעד נוסף בהסבר העניין. בפרשת בשלח (שמות טו,כה), עוד לפני מתן תורה, כאשר בני ישראל הגיעו למרה, הקב"ה נתן לעם ישראל מספר מצוות:

וַיִּצְעַק אֶל ה' וַיּוֹרֵהוּ יְקֹוָק עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.

          התורה כתבה שהמצוות שניתנו במרה הם חוקים ומשפטים. בדרך כלל, החוקים הם מצוות שאיננו יודעים את טעמם והמשפטים הם מצוות שאנחנו מבינים את טעמם. על כך כתב רש"י:

במרה נתן להם מקצת פרשיות של תורה שיתעסקו בהם, שבת ופרה אדומה ודינין.

         שאלות רבות עולות על דברי רש"י שהובאו ואין זה המקום לברר את רובם.[4] אולם, לאחר שראינו שרש"י פירש את ה"חוק" הכתוב בפסוק כמצוות פרה אדומה, ולגבי ה"משפט" פירש שהכוונה למערכת בתי הדין, עולה תמיהה על הכתוב. מדוע היה כל כך כתוב לצוות את בני ישראל על פרה אדומה כבר במרה? הרי בני ישראל לא היו עתידים לשחוט פרה אדומה עד אחרי מתן תורה, ואם כן היה אולי עדיף לצוות על מצווה שקיומה תחול לפני מתן תורה. כמו כן קשה: מדוע לצוות בכלל על מצוות? הרי בני ישראל עוד לא אמרו "נעשה ונשמע", ועוד לא הסכימו לקבל עליהם בכלל את התורה. אם כן, מדוע לצוות את בני ישראל מצוות שעוד לא רלוונטיות לגבם, ואולי אפילו לא יהיו רלוונטיות בהמשך – במקרה שחלילה בני ישראל היו מסרבים לקבל את התורה?

          הרב יעקב קמינצקי זצ"ל בספר אמת ליעקב (שמות טו,כה) עונה על כך:

ומה שנתן להם פרשת פרה אדומה במרה, וכבר הקשו המפרשים הא קודם הקמת המשכן בכל לא שייכת מצווה זו ... שהטעם הוא משום דבאמת העיקר מה שנתן להם פרשיות אלו הכא היה בכדי שיתעסקו בתורה ויתכוננו לקבלת התורה בהר סיני. ואין לך הכנה גדולה יותר ללימוד התורה מפרשת פרה אדומה, שהרי פרשה זו מלמדתנו שהתורה אינה נמדדת בשכל האדם אלא בשכל עליון, שהרי פרה אדומה מטמאת טהורים ומטהרת טמאים, והיא חוק וגזירת הכתוב. ולכן קודם שיוכלו לקבל תורה בהר סיני, הוכרחו להבין כי התורה כולה למעלה משכל אנוש היא.

          הקב"ה נתן לעם ישראל את מצוות פרה אדומה לפני שהם היו יכולים לקיים אותה, משום שהוא רצה להשריש בהם עוד לפני שהם קיבלו את התורה את היסוד החשוב שלא ניתן להבין את הכל בתורה. ייתכן שיסוד זה, שלמדו בני ישראל מנתינת פרה אדומה, שהתורה איננה נתפסת בשכל אנושי, היא שעמדה ביסוד אמירתם "נעשה ונשמע", הוי אומר: חובת קיום התורה קודמת להבנתה.

קנה המידה האלוקי של התורה דוחה לפעמים פתרונות אנושיים

          מכאן, שהניסיונות להבין מה התורה מצפה מאתנו על פי קנה מידה אנושי, אינם במקום. ייתכן בהחלט, עם כל הצער בדבר, שיעמדו בפנינו מקרים קשים, מקרים שבהם השכל האנושי אינו מבין אותם ומייחל למצוא להם פתרונות, אבל התורה האלוקית רוצה שהאדם העומד בפנינו יחוש את הכאב ויתמודד אתו. הדעות האומרות שלא ייתכן שהתורה התכוונה למקרה כזה, אינן עולות בקנה אחד עם ההבנה שהתורה האלוקית, ושנותן התורה, הקב"ה, איננו נוהג על פי ערכים אנושיים, חשובים ככל שיהיו.

          נביא דוגמה. נניח שיש אדם גוסס שסובל מאוד: הוא נמצא בכאבים נוראיים, היכולות הקוגניטיביות שלו נפגעו, והטיפול בו דורש הרבה מאוד מאמצים מסביבתו. משפחתו רואה אותו נאנק תחת כאביו, ומוכנה להמשיך לסעוד אותו עם כל המאמץ הכרוך בכך, אך לאחר שהיא רואה את סבלו הרב, היא מבקשת לעשות לו "המתת חסד", ולגאול אותו מייסוריו, ביודעה שבכל מקרה ימיו ספורים והטיפול היחיד שאפשר לתת לו הוא לגאול אותו מייסוריו. אולם, על אף הייסורים הנוראיים של החולה, התורה אסרה המתת חסד!

לעיתים, בחשבונות של בני אדם, אדם גוסס שסובל בכל רגע כאבים נוראיים ואיבד את יכולותיו הקוגניטיביות, חי ללא מטרה. באופן אישי, לא הייתי רוצה לחיות ככה רגע אחד. אך התורה האלוקית מנעה ממנו את האפשרות של המתת חסד. ייתכן שניתן להסביר את האיסור לרצוח גוסס גם באופן שכלי ואנושי (אם נהרוג גוססים, נהרוג גם כל אדם שסובל ועוד טענות שונות). אולם, כנגד כל טענה כזו, תעמודנה טענות אנושיות כבדות לעשות את אותה המתת חסד. מעל כל הטענות האנושיות, נמצאת דעת התורה האוסרת את המתת החסד, בלי קשר לרצונות ולמחשבות שלנו, ומתייחסת להריגת גוסס כרצח.[5]

כך גם בשאר המקרים הכואבים השוחרים לפתחינו. יש מקרים שבהם אין פתרון הלכתי למקרה של סבל של אדם, של קבוצה או אפילו סבל של עם שלם. זה רצון ה' הקב"ה שכולו טוב, וכל רצונו להיטיב עמנו, ומסיבותיו, לעיתים, הביא גם סבל בעולם. המחשבה שכל דבר צריך להסתדר על הצד הטוב ביותר לפי מחשבת האדם איננו נכון מבחינה אמונית, ובוודאי שכאשר מגיעים לצד המעשי של פסיקת הלכה, עלינו להבין שלעיתים לא יהיה פתרון הלכתי שיקל על סבל של בני אדם, ואסור לנו לעקם את ההלכה כדי להביא את הפתרון. צורת מחשבה זו סותרת מסורת בת אלפי שנים, מסורת שהיהודים שומרי תורה ומצוות הקפידו על קלה כחמורה – גם כאשר היו מקרים שבהם ההקפדה על ההלכה הובילה לסבל. איננו מחפשים סבל, אך איננו יכולים תמיד למנוע אותו, ואיננו יכולים תמיד להבין מדוע הקב"ה, שמחשבותיו נעלות מעל מחשבת כל אדם, דורש מאתנו דבר מסוים שעלול להוביל לסבל, היות והתורה היא תורה אלוקית, ולא כל מה שכתוב בה מובן לשכל האנושי.

השכל האנושי קטן לעומת השכל האלוקי, והתורה מדריכה אותנו בכל שלב ושלב בחיים. תפקיד האדם לברר מה התורה האלוקית אומרת, ולבטל את דעתו מפני דעתה, שהיא דעת ה' יתברך, גם אם הדבר נראה לעיתים אכזרי בעיניים אנושיות.

[1] נביא דוגמה לדבר מדברי ר' ירוחם ממיר. את המילה "טטפת" שכתובה בתורה במצוות תפילין, הסבירו חז"ל (מובא ברש"י שמות יג,טז). "טט בכתפי שתים, פת באפריקי שתים", כלומר שצריך ארבעה בתים בתפילין. פעמים רבות עולה השאלה: מדוע התורה הביאה מילים משפות רחוקות? מדוע התורה לא כתבה פשוט בלשון הקודש את מספר הבתים שצריכים להיות בתפילין? הסביר ר' ירוחם (ליקוט מוסרי התורה, שם): "ומה שאמרו כאן שמילת טטפת קורים כן בכתפי ובאפריקי, הכוונה היא שאצל אותם הגוים עוד נשארו איזו מילים מלשון הקודש, שהוא הלשון שבו נברא העולם, והוא היה באמת השפה האחת שדיברו כל הגוים לפני הפרדם בדור הפלגה. ואדרבה, מזה באמת מופת גדול על אמונת חידוש העולם, וכי אב אחד לכולם". התורה לא באה ללמד אותנו שפות זרות. השפה שהתורה השתמשה, גם במילה "טטפת" היא לשון הקודש, רק שעם השנים, המילים האלו יצאו משימוש אצל אלה המדברים בלשון הקודש, ומילים אלו השתמרו רק בשפות שמדברים בהם בכתפי ובאפריקי. זו דוגמה קטנה לכך שכל מילה בתורה, גם המילים הלועזיות, מקורם ממקור הקודש, בבריאת העולם, והדברים מובאים בתורה.

[2] רש"י בראשית כו,ה.

[3] שיטת רס"ג (אמונות ודעות, תחילת מאמר שלישי) היא שיש מצוות ללא טעם, והוא קרא להם "מצוות שמעיות". הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג, פרקים כו, מח) חלק על רס"ג. להרחבה בנושא ראה הלכה בימינו (עמ' 29) ובדברים שכתב הגאון הרב יעקב אריאל שליט"א בספר מאהלי תורה על פרשת כי תצא: "טעם כשמו כן הוא – אינו משמש סיבה למצווה, אלא מוסיף לה טעם ... תוספת הטעם למצווה יש בה כדי לעורר את האדם ליתר מוטיבציה. אולם זאת בתנאי שהטעם לא יהפוך לעיקר ולסיבה, ושלא יגרום לאדם ירידה רוחנית. שלא יסיק, למשל, מסקנות מעשיות מטעמי המצווה המשוערים על ידו". כמו כן הרחבנו בעניין בשער המצוות.

[4] ראה על כך אוצר מפרשי התנ"ך על ספר שמות, באוצר המאמרים, שם הרחבנו בדבר.

[5] ישנן פסיקות הלכתיות שמתירות הימנעות של נתינת טיפול רפואי לאדם על מנת למנוע ממנו את המשך חיים בסבל. פסיקות אלו מחלקות בין המתת חסד (האסורה) לבין מניעת טיפול רפואי (שלפעמים ניתנים לה היתרים הלכתיים וכל מקרה לגופו). על אף זאת, נשאל מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל במקרה מעין זה: האם מותר למשפחה למנוע טיפול רפואי ובכך להביא לקץ חיי אבי המשפחה ולמנוע את המשך ייסוריו. מו"ר שאל את בני המשפחה מה היו עושים אם אביהם, עליו שאלו, היה החפץ חיים. כאשר הם ענו שברור שהם היו מנסים להשאיר אותו ככל שביכולתם בחיים, על אף ייסוריו הרבים, הוא אמר להם שהם צריכים להתייחס לאביהם כאילו היה החפץ חיים. אין לי ספק שגם מו"ר היה מחלק בין המתת חסד להימנעות של טיפול, אך צורת החשיבה שבה מסתכלים על כל רגע של חייו של יהודי, כאילו היה מדובר בחפץ חיים, נותנת לנו פרספקטיבה אחרת על נושא זה.