התורה מתאימה לכל יהודי

התורה – מתאימה לכל יהודי

התאמת התורה האלוקית לנשמה האלוקית

על אף שהתורה אלוקית, יש התאמה בין הנשמה של אדם מישראל לבין התורה. הוי אומר: כיוון שהנשמה של כל יהודי ויהודי היא אלוקית, התורה האלוקית מתאימה לה, ובנקודת החיבור שבין הנשמה האלוקית לבין התורה האלוקית, מתבטאת ההתאמה בין התורה לכל אדם מישראל. ההתנגשויות לכאורה בין רצון האדם לבין רצון בוראו, נובעות מהיות הנשמה האלוקית מחוברת לגוף חומרי, וחיבור זה מטשטש את הטהרה של הנשמה. אולם, עמוק בפנים, התורה מתאימה לכל אחד ואחד מאתנו, ותפקיד האדם להתגבר על החומריות ולהתמקד בתורה האלוקית.

התורה ניתנה לעם ישראל בגלל שהיא מתאימה להם

במסכת עבודה זרה (ב,ב) כתוב שלפני שהקב"ה הציע את התורה לעם ישראל, הוא הציע אותה לאומות אחרות, וכל אחת מהן דחתה את קבלת התורה, בגלל אחד האיסורים שמופיעים בה. עם ישראל הוא היחיד שאמר "נעשה ונשמע" והסכים ברצון לקבל על עצמו את קבלת התורה. מסביר המהר"ל את המדרש (תפארת ישראל פרק א):

כי מצוות התורה, שהם הפעולות האלוקיות, מתייחסות אל ישראל, שלפי מעלת נפשם הם מוכנים אל הפעולות האלוקיות, והם ביחוד להם. אבל עובדי כוכבים ומזלות, מצד חסרונם ופחיתותם, אינם ראויים לפעולות האלוקיות, שהם המצות. וזהו שהיה מחזיר התורה על כל אומה ולשון, ועצם נפשם ממאן לקבל הפעולות האלוקיות, כי אם ישראל היו מוכנים לתורה מצד מעלת נפשם.

אמנם במדרש ביאר, כי לא בלבד שהם אינם מוכנים לתורה, שהם פעולות אלוקיות, אבל יש בהם הכנה אל הפך זה. ורצה לומר כי עשו וישמעאל היו מוכנים אל פעולות שהם הפך התורה, וזהו מצד ההכנה שבהם. כי אין ספק שברכתם לפי מה שהם היו מוכנים אליה בעצמם. ומה שזכר הכתוב הזה עשו וישמעאל, לומר כי עכו"ם ההם נפשם נוטה אל הקצה, וכל שנוטה הכנת נפשם אל הקצה - הוא רע. וזהו "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן". כי השם יתברך ראה כי פעולות התורה, הם הם הדרכים הישרים, הם דרכי ה', ראויים לאשר להם הכנה ממוצעת, והיא התכונה הישרה. לא אל אשר תכונת נפשם נוטה אל הקצה, ופעולות שלהם אינם ישרים.

         התורה אינה מתאימה לאומות שהקב"ה פנה אליהם בהצעתו שיקבלו עליהן את התורה. עשו וישמעאל, "נוטים אל הקצה", ולכן התורה לא התאימה להם. רק עם ישראל, הנוהג לפי המידה הממוצעת ואיננו נוטה לשום קצה, יכול לקיים את התורה. מכאן, שמלכתחילה עם ישראל הוא העם היחיד שהתורה יכולה להתאים לו, ואין שום אפשרות לעם אחר לקבל על עצמו את התורה.

נסביר את הדברים קצת יותר לעומק. הרמב"ם בשמונה פרקים (פרק רביעי) כתב שאדם צריך ללכת ב"שביל הזהב", ובכל מידה ותכונה ללכת בדרך האמצע. עבודת ה' איננה עבודה על פי התכונות הקיצוניות, אלא מציאת נקודת האיזון שבכל מידה ומידה.[1] כך הסביר הרב דסלר את הדברים בהסבר המידות שאפיינו את האבות הקדושים: חסד אצל אברהם, גבורה אצל יצחק, ואמת אצל יעקב (מכתב מאליהו, חלק ב, עמ' 164):

מי ששורש שאיפתו בחסד ואף היראה והאמת שלו, יראה ואמת שבחסד הן. יתכן ששאיפתו המופרזת להתחסד תביאהו שיפזר ממונו יותר מיכולתו. ואם אין לו, גם ילווה מאחרים ויפזרנו עוד, וסופו שהחסד יביאהו לגרום הפסד לאחרים. וכן אפשר שבמידת חסדו ירחם גם על אכזרים ויגרום על ידי זה אכזריות לרחמנים, כאומרם זכרונם לברכה על שאול. ועוד אפשר שייכשל ב"חסד דטומאה" שהיא התאווה, כנאמר בעריות "חסד הוא" כידוע, כי עניין פריה ורביה כשלעצמו הוא חסד גדול, כי על ידו משפיע האדם טובה לעולם באפשרו את התהוות הדור החדש. אבל כשיוצא חוץ לסדר הקבוע לו מאת הבורא יתברך ונעשה לשם סיפוק התאווה גרידא, או בעבירה חס וחלילה, הרי גדרו חסד שבטומאה. זהו גורל החסד שלא יוגבל על ידי מידת הגבורה ...

בהמשך דבריו הסביר הרב דסלר את הסכנות בקיצוניות של מידות נוספות. העולה מדבריו, שצריך לעבוד את ה' בדרך האמצעית, השקולה והמאוזנת של כל מידה. כל מידה שייעשה בו שימוש קיצוני, יוביל בהכרח לעיוות משמעותי באישיותו של האדם עובד ה'. זו הסיבה שבני עשו וישמעאל לא יכלו לקבל את התורה. הם קיבלו את המידות הטובות מאברהם ויצחק, ובמקום לשכלל אותם, לעדן אותם, ולאזן אותם, הם השתמשו בהם רק בצורה הקיצונית שלהם, כפי שממשיך הרב דסלר בהסברו:

הנה לאברהם הייתה מידה עיקרית – החסד, שהייתה טבועה במהותו, ומידות משניות שקנה אותן בעמלו וניסיונותיו – הגבורה והאמת. וישמעאל, שלא הוטל עליו, כיצחק, התפקיד הנעלה של הבאת דרך חדשה של עבודת ה' לעולם, ירש בדרך הטבע את המידה העיקרית של אביו והייתה בו לתכונה טבעית. ונמצא שחלקו ותפקידו היו שיבוא מעצמו לידי שכלול החסד על ידי כח הגבורה, כמו שעשה אברהם. אבל הוא לא עשה כן, וכתוצאה מזה נתהפך חסדו לחסד שבטומאה – זנות, אשר היא מתוצאות התפשטות החסד בלי הגבלה מצד הגבורה, כמבואר לעיל. וכן ירש עשו מיצחק את מידת הגבורה, אבל במקום לשכללה ולהשלימה, על ידי מיזוג כוחות החסד והאמת, הניחה להתפתח בלי הגבלות, ויצא לתרבות רעה של גאווה ורציחה כנזכר לעיל.

בני ישמעאל ועשו לא קיבלו את התורה משום שהם לא היו יכולים לקבל אותה. הקיצוניות במידות שלהם, אצל ישמעאל החסד (בנו של אברהם) ואצל עשיו הגבורה (בנו של יצחק), גרמו לכך שהתורה בכלל לא התאימה להם. אי הסכמתם לקבל את התורה איננה מקרית, אלא מובנית במבנה הפסיכולוגי של האומות הללו. עם ישראל הוא העם היחיד שכולל את כל הכוחות באופן מאוזן, וממילא התורה מתאימה לו. הסכמת עם ישראל לקבלת התורה על ידי האמירה "נעשה ונשמע" מראה שהתורה מתאימה להם.

לא ניתנה תורה למלאכי השרת

נצעד צעד נוסף. הקב"ה ציווה אותנו לקיים תרי"ג מצוות בתורה. כשנחשוב על זה, מערכת החוקים של התורה כוללת תחומים רבים ודרישות רבות. אדם עלול לטעון, שיהודי רגיל ונורמטיבי אינו יכול לקיים את כל התורה כולה, ורק צדיקים מיוחדים יכולים לעמוד בכל הדרישות שהתורה דורת מאתנו. האמת היא שאין אדם אחד שיכול לקיים את התורה כולה, משום שהתורה ניתנה לכלל ישראל – רק העם ככלל, כאומה, יכול לקיים את התורה כולה. יהודי שאיננו כהן, לא יכול לקיים מצוות שמיוחדות לכוהנים, אדם שאין לו קרקע לא מביא ביכורים, ומי שלא מתגרש ב"ה –  לא יכתוב בחייו גט. יש עוד מצוות רבות שאדם יחיד איננו מקיים אותם לאורך כל ימי חייו. אולם, אם התורה כבר הטילה על אדם מצווה מסוימת, היא יודעת בוודאות שהוא יכול לעמוד בה, ואדם איננו יכול לומר שהמצווה הזו מתאימה רק לצדיקים עליונים שהוא לא נמנה עימם.

נוכיח את הדברים. באופן כללי, התורה לא התירה ליהודי להתחתן עם גויה. התורה אפילו לא התירה לאישה להתגייר על מנת להתחתן עם יהודי. אבל, במציאות שבה אדם נמצא במלחמה, והוא רחוק מביתו, ונמצא כבר זמן רב בסכנת חיים, ושיקול הדעת שלו איננו אותו שיקול דעת של אדם שנמצא בביתו, והוא רואה אישה שבה הוא חושק, מותר לו לקחת אותה לאישה. כך מובא בספר דברים (כא,י-יג):

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה.

          מדוע התירה התורה לחייל הנלחם להתחתן עם אשת יפת תואר? הגמרא במסכת קידושין (כא,ב) מסבירה:

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע.

          ופירש שם רש"י:

לא התירתה אלא בשביל יצר הרע שאם לא יתירה יעבור על האזהרה.

          כלומר: המצב הרצוי הוא שחייל שיוצא למלחמה ונלחם, לא יתחתן עם אשת יפת תואר. אלא שהתורה ידעה שאם היא תאסור עליו את אשת יפת התואר, יש סיכוי גבוה שהוא לא יעמוד באיסור, והוא יתחתן אתה למרות האיסור. התורה מראש התירה מצב של בדיעבד, ולכן מותר לו לשאת אותה (תוך הגבלות מסוימות). היתר זה של התורה, תוביל בסופו של דבר להתדרדרות חמורה שתשפיע מאוד על אדם שהשתמש בהיתר במקום להתגבר על יצרו. כך אמרו חז"ל (מדרש תנחומא, כי תצא,א):

שנו רבותינו: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. "וראית בשביה וגו' וגלחה את ראשה ועשתה את צפרניה" כדי שלא תמצא חן בעיניך. מה כתיב בתריה? "כי תהיין לאיש שתי נשים וגו'", שתים בבית מריבה בבית, ולא עוד אחת אהובה ואחת שנואה, או שתיהן שנואות. מה כתיב אחריו? "כי יהיה לאיש בן סורר ומורה" כל מאן דנסיב יפת תאר נפיק מנייהו בן סורר ומורה.

          המדרש מסביר את ההשלכות החמורות שיהיו לאדם שישתמש בהיתר של אשת יפת תואר, ובהמשך מציינת שאפילו אבשלום, בנו של דוד שמרד בו וגרם להרג של רבים מעם ישראל, נולד כתוצאה משימוש של דוד המלך, נעים זמירות ישראל, בהיתר של אשת יפת תואר. אפילו הלשון "עבירה גוררת עבירה" הכתובה במדרש, מלמדת אותנו מה התורה באמת חושבת על השימוש בהיתר של אשת יפת תואר. למרות זאת, התורה התירה את יפת התואר, משום שהיא ידעה שחייל שנלחם במלחמה לא יוכל להתגבר על יצרו, ולכן לא ניתן למנוע ממנו את אשת יפת התואר בשעת המלחמה. התורה העדיפה לתת פתח של היתר מאשר לאסור לגמרי, ובכך התחשבה בחולשה האנושית של החייל במצב לא פשוט של שעת מלחמה. ההיתר נועד כדי למנוע מהאדם מלעבור על איסור תורה, על אף שהתורה ידעה את ההשלכות החמורות של היתר זה.

          אמנם, גם כאן התורה לימדה אותנו כיצד מתמודדים עם יצר הרע. ההיתר איננו היתר גורף. מעבר למחלוקת בגמרא בקידושין אם ההיתר לאשת יפת תואר כוללת גם כוהנים, ישנן הגבלות נוספות על כל אדם לפני שהוא משתמש בהיתר זה. אסור לאדם להתחתן מיד עם יפת התואר, אלא עליו לחכות במשך חודש, תקופה שהתנהגותה של האישה תמאיס אותה עליו. רק לאחר תקופה זו, אם האדם עדיין מעוניין בכך, מותר לו להתחתן אתה. כלומר: התורה אמנם התירה לאדם להתחתן עם אשת יפת תואר, אך גם דרשה ממנו להתאפק מעט, לדחות את יצרו, לנסות להתמודד עם היצר, ורק לאחר מכן, כאשר האדם רואה שהוא עדיין חייב לשאת אותה, היא התירה לו את יפת התואר.

מכאן, שלמרות שלפעמים התורה התירה מצבים של בדיעבד (ורק במקרים שהתורה התירה), האדם עדיין צריך להתמודד עם יצר הרע, על ידי כל מיני טריקים שימנעו ממנו את הרצון לעשות את המעשה שאיננו כשר בעיני ה'. זו אחת הדרכים של המלחמה ביצר הרע – דחיית שעת העבירה, כאשר בינתיים האדם הרוויח זמן בו הוא יוכל למצוא כל מיני רעיונות שימנעו מיצרו מלהתגבר עליו. עצה זו נכונה לכל התמודדות עם היצר, אבל גם במקרים שבסוף התהליך יתכן שיהיה היתר של התורה, אדם עדיין צריך לעשות ככל שביכולתו להתמודד עם היצר.

          מצד שני, התורה גם נתנה אפשרות לאדם להוסיף לעצמו מצוות, מעבר לתרי"ג מצוות. אדם יכול לקבל על עצמו נדר או שבועה, ובכך להוסיף עליו חיובים שאינם נכללים במצוות התורה. כך כתוב (במדבר ל,ב-ג):

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְקֹוָק: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיקֹוָק אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

          והסביר שם רש"ר הירש:  

אך זה היה מאמר חדש. הוא פותח את המצוות שאדם מקבל על עצמו מרצון, ולפיכך הוא נאמר כאן כנספח לעיקר מצוות התורה. כי התורה מייפה את כוחנו להעמיד עלינו מצוות, כדי שנקיים כהלכה את מצוות התורה. היא מאפשרת ליחיד, לציבור ולכלל האומה לקבוע כללים של קיימא לצורך עשיית המצוות בנאמנות.

          אם נחבר את שני הדברים: מצד אחד ההיתר לאשת יפת תואר ומצד שני היכולת להוסיף ולקבל עלינו מצוות, נבין שהתורה מהווה בסיס של מצוות שכל אדם מעם ישראל יכול לקיים. במקרה וה' יתברך חשב שיש מציאות שבה יש אנשים שלא יוכלו לקיים את מצוותיו, הוא לא ציווה עליהן, כפי שהוא התיר את אשת יפת התואר במלחמה. מצד שני, אדם שיכול ורוצה לקבל על עצמו מעבר לתרי"ג מצוות שה' ציווה אותנו עליהן, יכול לקבל אותם על עצמו בתורת נדר או שבועה.[2]

          אם כן, כאשר בוחנים טענות שעולות מצד אנשים מסוימים, ולצערנו גם מצד אנשים שמגדירים את עצמם כאנשי תורה, שיש מצוות בתורה שצריך להתאים אותם לדור הזה, שחלק מהמצוות כבר אינן מתאימות לעולם של הנוער בימינו וכדומה, צריך לומר בעוז שהתורה, על כל מצוותיה, מתאימה לכל יהודי!! אם לאדם יש חולשה מסוימת, עליו להתגבר עליה ולדעת שאם ה' ציווה על דבר כלשהו, כל אדם מישראל יכול לעמוד בו.

[1] הרמב"ם כתב שם שיש מקרים יוצאי דופן, אך אין זה המקום להרחיב בכך.

[2] כמובן, שיש איסור להוסיף או לגרוע על האמור בתורה. ההבדל בין נדר או שבועה לבין איסור ההוספה הוא שאדם מבין שהנדר או השבועה היא הוספה מחוץ למערכת החוקים שבתורה בעוד שהוספת מצווה היא הוספה לתוך מערכת החוקים של התורה. לדוגמה: אם אדם מוסיף בית חמישי לתפילין, הוא שינה במערכת החוקים של המצוות עצמן – במקרה זה בעניין התפילין. לעומת זאת, כאשר אדם נודר שלא לאכול דבר כלשהו, הוא מודע לכך שמצד התורה הדבר מותר, אך הוא רוצה להוסיף על עצמו איסור, מצד מערכת חוקים שאיננה נוגעת למצוות התורה באופן ישיר.